אור ברסלב
שות אמרי כהן ח"א סימן ד

שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר

ח"א סימן ד

ח"א סימן ג

בעזהי"ת אור ליום ב' י"ג מנא"ב תרצ"ב. נשאלתי:

נשאלתי אם יש להתיר ליהנות ממטפחות של ספר תורה לצורך גדול כגון לסגולה לאשה שלא תפיל אם יש איזה אופן להתיר:

תשובה: הנה דין זה מסתעף לכמה פרטים א' אם יש היתר ליהנות ממטפחת ספ"ת ע"י פדיון עכ"פ, ב' אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, ג' אפי' הוא איסור גמור מה"ת אם יש להתירו במקום חשש סכנה בדרך סגולה: ואען ואומר מה שהעלתה מצודת עיוני בזה בסייעתא דשמיא. הנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ספ"ת ה"ד כ' וז"ל תיק שהוכן לספ"ת והונח בו וכן המטפחות והארון והמגדול שמניחין בו ספ"ת וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין וכו' וכן רמוני כסף וזהב וכיו"ב שעושין לספ"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אא"כ מכר אותן לקנות בדמיהן ספ"ת או חומש עכ"ל ע"ש. ודברי רבינו ז"ל צע"ג שסותר עצמו מיני' ובי' שהתחיל לכתוב דתשמישי קדושה אסור לזרקן אלא כשיבלו כו' ולא כתב שום תקנה להוציאם לחולין ע"י מכירה ולהעלות הדמים בקדושה אלא החליט שנגנזין ובסו"ד ברמוני כסף וזהב שהם תשמישי קדושה כ' דא"י לחול אא"כ מכר אותם לקנות בדמיהן ספ"ת משמע דבזה האופן שפיר יוצא לחולין מ"ש רישא ומ"ש סופא וכבר עמד ע"ז בתשו' חת"ס חאו"ח (סי' ל"ח) וכ' לתרץ דלכאו' הרי הקשה הרמב"ן הובא בר"ן מגילה ר"פ בני העיר דהא קדושת הגוף א"י לחולין ע"י פדיון ע"ש שהקשה אביהכ"נ אבל לד' הרז"ה במאור למס' ע"ז פרי"ש דאבני היכל ועזרה יש להם פדיון ומכ"ש ביהכ"נ דקיל ואמנם זהו בבנין אבל בכלים אתאן לפלוגתת רמב"ם וראב"ד פ"ו ממעילה ה"ד דלרמב"ם כלי תשמישי דמקדש אפי' אינם כלי שרת יש בהם מועל אחר מועל ולראב"ד דוקא כלי שרת אשר ישרתו בם בקודש ולפ"ז לראב"ד אין לכלי ביהכ"נ דין כ"ש ויש להם פדיון ולרמב"ם נראה היינו כלי תשמיש כגון תיק וכדומה ע"כ כ' בהם שנגנזים אבל הני רמונים שאינם אלא לנוי ספ"ת לא יעלה על הדעת שיהי' כיו"ב בהם במקדש מועל אחר מועל וממילא יוצאים לחולין ע"י פדיון עכתו"ד ז"ל עש"ה ולפ"ז נפלנו בפלוגתת רברבי הראב"ד והרמב"ם ז"ל אי מועיל פדיון למטפחת ספ"ת דהיא תשמישי קדושה. אכן גוף דברי מרן החת"ס ז"ל צע"ג לפע"ד דהרי הרמב"ם ז"ל לא כ' שם בה' מעילה רק שבכלי תשמיש המקדש יש בהם מועל אחר מועל וע"ז פליג הראב"ד אבל לענין פדיון מודה הרמב"ם דכלי תשמיש דמקדש יש להם פדיון וכ"כ להדיא בכ"מ שם וז"ל וכלי תשמיש שכ' כאן היינו כגון קורדום וכיו"ב שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והיא נלמד ממתני' דקתני עם בהמה ומיירי בבהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדו"ד וכדפרישית ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים אלא קדו"ד עכ"ל ע"ש הרי להדיא דגם לדעת הרמב"ם ז"ל כלי תשמיש דמקדש יש להם פדיון וכ"מ מד' השגות הראב"ד ז"ל שם יעייש"ה והאיך פשיט לי' להחת"ס דלדעת הרמז"ל אין פדיון לכלי תשמיש במקדש וצ"ע: וע"ע בתוס' (מעילה י"ט:) בד"ה מ"ט דת"ק שכתבו ג"כ דאליבא דכ"ע אפי' לכלי שרת מהני פדיון אף למ"ד דיש בהם מועל אחר מועל ע"ש וא"כ מכש"כ דלכלי תשמיש דמקדש מהני פדיון וה"ה תיק ומטפחת של ספ"ת דדמי לכלי תשמיש דמקדש ועוד גרוע מיני' לית דין ולית דיין דלא יועיל בה פדיון וכמובן:

ואמנם בעיקר הדבר שדנו הגאונים בתשו' חת"ס שם הגהמ"ח ז"ל עם חותנו הגאון מוהרעק"א ז"ל אם מועיל פדיון לתשמישי קדושה שיצאו התשמישי קדושה גופיי' לחולין יפלא בעיני על שרי התורה מדוע לא זכרו כלום מדברי המג"א המפורשים באו"ח (סי' קנ"ג סעי"ק י"ד) שכ' שם דאם נמכרו תשמישי קדושה אפי' זט"ה במא"ה מ"מ אסור ליהנות מהתשמישי קדושה דבקדושתיי' קיימי ע"ש שהוכיח כן מד' הר"ן בשם הרמב"ן ואם כי ד' הרמב"ן והר"ן נזכרו שם בדברי הגאונים הנ"ל שם אבל החת"ס שם מסיק להלכה דמהני פדיון לתשמישי קדושה שיצאו לחולין והוכיח כן מדברי הר"ן ז"ל עש"ה ואיך חולק אד' המג"א עמוד ההוראה ולא הזכירו אפי' ברמז, ועי' בפרמ"ג בא"א שם שהביא מד' הרשב"א (למגילה כ"ז:) שכ' דתשמישי קדושה בקדושתיי' נינהו וא"י לחולין בפדיון כד' המג"א ע"ש וע"ע בפרמ"ג בא"א שם סק"ד בעני"ז ועיי"ש בדבריו ז"ל:

ויש להוכיח לפע"ד דתשמישי קדושה אין להם רק קדו"ד מדברי הרמ"א באו"ח (סי' קנ"ד סעי' ח') שכ' וז"ל ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה כגון מטפחות של ספרים ושלחן שבב"ה ומעילים של ספ"ת וכ' הטעם משום דכיון שנהגו כן וא"א ליזהר לב ב"ד מתנה עליהן מעיקרא כדי שלא יבואו בנ"א לידי תקלה ואע"ג דלא התנו כאלו התנו דמי עכ"ל ומקורו מתה"ד (סי' רע"ג) ואם נימא דתשמישי קדושה אית בהו קדושת הגוף הרי כתבו התוס' ישינים בשבת (כ"א) דלא מהני לב ב"ד מתנה שיצא לחולין בלי פדיון בקדוה"ג עש"ה ובתשו' אמרי יושר ח"ב ממורי הגאון זצ"ל (סי' ר') מ"ש ע"ז. וא"כ למה נהגו ליהנות כמה הנאות מדברי קדושה מטעם לב ב"ד מתנה ומשמע אף בלא פדיון ואם הם קדושים קדוה"ג יצטרכו פדיון וע"כ דאין בדברי קדושה רק קדו"ד ולכן מטעם לב ב"ד מתנה הם חולין לגמרי וא"צ פדיון כלל כמו"ש בתשו' אמר"י שם לחלק בין קדוה"ג לקדו"ד עש"ה. בדבריו ז"ל:

סו"ד דד"ז אי מהני מכירה לתשמישי קדושה שיצאו לחולין פליגי בי' אשלי רברבי דמד' הרמב"ם נראה דמהני בהו פדיון שיצאו לחולין הם עצמם כמו"ש ברמוני כסף וזהב שעושין לספ"ת לנוי שהבאתי, ומש"כ החת"ס לחלק אליבי' דדוקא הני שהם לנוי משא"כ תשמישי קדושה שדומין לכלי תשמיש דמקדש כבר השגתי עליו לעיל דהרי בכלי תשמיש דמקדש גופה כ"ע מודים דיש להם פדיון וא"כ מד' הרמב"ם ברמוני כסף וזהב שמהני פדיון שיצאו לחולין נשמע לכלהו דתשמישי קדושה פודין אותם ויוצאים לחולין וכ"ה דעת הטור ביו"ד (סוס"י רפ"ב) שכ' דתפוחים הנ"ל יכולים בעליהן למכרן והלוקח יכול לעשות בו כל מה שירצה ע"ש וכמו שהוכיח הגרעק"א ז"ל בתשו' הנ"ל מרבינו:

הטור הנ"ל. וכ"נ מד' התה"ד והרמ"א הנ"ל להוכחתינו הנ"ל. אבל דעת הרמב"ן שהובא בר"ן דל"מ פדיון בתשמישי קדושה שיצאו לחולין כפי"מ שהביא המג"א בשמו וכ"פ המג"א וכ"ה דעת הרשב"א שהובא בפרמ"ג הנ"ל, ולפ"ז נמצא דהדבר הזה הוא ספיקא דדינא אי מהני פדיון לתשמישי קדושה: ונפן לסעי' ב' בספק איסוה"נ מתשמישי קדושה הוא מדאורייתא או מדרבנן, הנה בקדושת בהכ"נ אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, כבר ידועים דברי הר"ן ז"ל בפ"ג דמגילה שכ' דביהכנ"ס ודכוותי' כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ע"ש וכ' בתשו' חת"ס שם דלפי"ד הר"ן ז"ל הא דספ"ת ותשמישי קדושה אינו כעין קדושת מקדש ונדרי גבוה שמועלין בהן ונפדים אלא הכל מדרבנן שעשו ספ"ת ותשמישיו כעין קדושת מקדש עש"ה שכ' שכ"ה מוכרח לד' הר"ן ז"ל. ונמצא לפי"ז דאיסוה"נ מתשמישי קדושה הוא רק דרבנן ובספק יש להקל. וכה ראיתי בתשו' מהרש"ם (ח"א סי' יו"ד אוק"א) בפלפולו בעני"ז אי קדושת ביהכנ"ס דאורייתא ורצה להוכיח מהא דאמרי' (במגילה כ"ח) דביהכנ"ס שבבבל על תנאי הן עשויות וד' הג"א בשם או"ז דגם בבנינם מהני תנאי וחומרא יתירא בעלמא אחמירו רבנן אנפשיי' והרי התוס' (בשבת כ"ב.) ובכ"ד כתבו לחלק דבעצי סוכה לא מהני תנאי שיוכל ליהנות מהם כיון דקדשי מדאורייתא דילפינן מקרא משא"כ בנוי סוכה דהוא רק מדרבנן מהני בהו תנאי וא"כ מדמועיל תנאי בביהכנ"ס לד' האו"ז ש"מ דקדושתו רק מדרבנן דאי הי' מה"ת ל"ה מועיל בי' תנאי ושוב דחה זה דדברי התוס' הנ"ל צ"ע ולא קיי"ל כוותיי' אלא גם בדאורייתא מהני תנאי שהרי גם בתפילין ש"ר מועיל תנאי לשנותן לש"י כמו"ש באו"ח (סי' מ"ב ס"ב) ע"ש במג"א סוסק"ו שה"ר מהא (דסי' קנ"ד ס"ח) דגם בארון ושאר תשמישי קדושה מועיל תנאי ואף דהם מדאורייתא כמו"ש במשב"ז (רס"י קנ"ג) עכתו"ד ז"ל ובמכתה"ג יש להשיב ע"ד דמה שהוכיח מהא דמהני תנאי על תפילין ש"ר לשנותן לש"י אינו ראי' דמועיל תנאי גם בדאורייתא דהא אע"ג דעיקר קדושת תפילין הוא מה"ת מ"מ להורידו מקדושתו מחמורה לקלה זה היא רק מדרבנן כמו"ש להדיא הפרמ"ג במשב"ז שם דהא דיליף דאין מורידין מציפוי מזבח אסמכתא בעלמא הוא ומשו"ה מועיל תנאי ע"ז. ומה שהוכיח (מסי' קנ"ד ס"ח) דמועיל תנאי בתשמישי קדושה אף דהם מדאורייתא לפי"ד המשב"ז שם, לפע"ד אין שום רמז בד' המשב"ז שם דקדושת תשמישי קדושה הוא מדאורייתא דז"ל הפרמ"ג במשב"ז שם אחר שהביא ד' הר"ן דקדושת ביהכנ"ס מדבריהם כ' ומיהו קדושת ספר תורה דאסור לנהוג בה מנהג בזיון מה"ת הוא דיליף ק"ו מפני לומדי' עומדין מפני' לא כ"ש עיו"ד (רפ"ב) וק"ו גמור הוא והדרת פני זקן ד"ת הוא עכ"ל עש"ה הרי דעיקר הטעם שכ' דקדושת ספ"ת מה"ת מכח ק"ו הנ"ל וז"ד בספ"ת אבל בתשמישי קדושה דל"ש הך ק"ו הם רק מדרבנן כמו ביהכנ"ס ד' הר"ן ז"ל שהביא שם והנך רואה שאשתמטתי' להגאון מהרש"ם ז"ל ד' החת"ס שם שכתב בפשיטות דגם תשמישי קדושה הם רק מדרבנן כמו ביהכנ"ס וכפיה"נ שכ"ה גם ד' הפרמ"ג הנ"ל וע"ש בתשו' חת"ס שם:

ויש להוכיח כן מירושלמי (פ"ג) דמגילה (ה"א) דאמרינן התם עד כדון כשבניי' לשם ביהכנ"ס בניי' לשם חצר והקדישה מהו נשמעינה מן הדא כו' אימתי קדשה מיד או בשעת התשמיש נשמעינה מן הדא העושה תיבה לשם ספר ומטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן הספר אסור להשתמש בהן הדיוט ומה אלו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא בשעת התשמיש זו שבניי' לשם חצר לא כ"ש אלו שעשאן לשם חולין והקדישן, מה הן (פי' מטפחת ותיבה שעשאן לשם חולין והקדישן מי קדשי או לא, קר"ע) כמה דאת אמר תמן בניי' לשם חצר והקדישה קדשה והכא עשאן לשם חולין והקדישן קדש עכ"ל הירוש' עש"ה הרי דמדמי הירושלמי ביהכנ"ס ותשמישי קדושה ויליף חד מאידך וא"נ דקדושת ביהכנ"ס הוא מדרבנן ותשמיש' קדושה הם מדאורייתא האיך מדמינן זל"ז וע"כ דתרווייהו שוים הם ולמ"ד דקדושת ביהכנ"ס דרבנן גם תשמישי קדושה מדרבנן נינהו ודלא כמהרש"ם הנ"ל ויש לדחות והבן:

והנה הטור באו"ח (סי' קנ"ג) כשהביא ד' הירושלמי הנ"ל הוסיף עוד לכתוב דאפי' בנאוהו תחילה לשם ביהכנ"ס אינו קדוש עד שישתמשו בו וכתב עלה הב"י אע"ג דבירושלמי ל"ה האבעי' אלא בבנאה לשם חצר והקדישה מ"מ יש ללמוד דה"ה בבנאה לשם ביהכנ"ס נמי אינו קדוש עד שיתפללו בו דמכיון דהנך שעשאן לשם ספר אינן קדושות אלא משעת תשמיש ק"ו בבנאה לשם ביהכנ"ס שאינה קדושה אלא משעת תשמיש עכ"ד ז"ל ע"ש וצ"ע דמה ק"ו היא זה דהא בכאן איירי בבנאוהו לשם ביהכנ"ס ודמי ממש לעשאן לשם ספר ואולי דעתו ז"ל דביהכנ"ס קדושתו מדרבנן ותשמישי קדושה מדאורייתא ושפיר איכא ק"ו מדאורייתא לדרבנן אבל אם זה הי' כוונתו ז"ל הו"ל לפרש בהדיא וצ"ע:

ובב"י שם הביא דברי המרדכי שכתב וז"ל אם בנו ביהכנ"ס חדש היכא דלא התפללו בה לא קדושה ולא ברכו מיקרי זימון וכן אם בנו לשם בית ושוב הקדישם לביה"כ היינו זימון בדיבור בעלמא והזמנה גרידתא בין בדיבור בין במעשה ל"ה הזמנה וכו' וה"נ היכא שהקדישו לשם ביה"כ ואז התפללו בה אפי' אורחין לפי שעה כיון שמיוחד לתפלה קדשה ואם לפ"ש הקדיש כגון בתי כנסיות שבבבל על תנאי עשויין ושרי ואי אתנו הכל לפי תנאו עכ"ל והקשה עליו הב"י דזה לא יתכן לד' התוס' ורא"ש שמפרשי הא דאמרי' דביה"כ שבבבל על תנאי עשויות היינו בחורבנן אבל לא בשעת יישובן וא"כ ל"מ תנאי על ביה"כ שיוקדש רק לזמן וע' בב"ח שם מ"ש בזה ולפעד"נ לתרץ עפי"ד הרמ"א באו"ח (סי' קנ"א סי"ב) דבית שיחדו לאחר שנבנה לביהכ"נ מותר לשכב עליו ובמג"א שם (בס"ק י"ז) מפרש דכיון דלא נבנה מתחילה לביהנ"ס מהני בי' תנאי אפי' בישובו עש"ה ולפי"ז א"ש דברי המרדכי הנ"ל דכיון דקאי אהא דכתב לעיל מיני' בבנו בית ושוב הקדישו לביה"כ דלא קדיש עד שיתפללו בו שפיר כתב דבזה מועיל התנאי שיוקדש רק לפי שעה דבביה"כ כזה שלא נבנה מתחילה לשם כך הרי מועיל תנאי אפי' בישובו וא"כ ד' המרדכי נאמרו בדיקדוק ול"ק קו' הב"י:

ואמנם בעיקר ד' המג"א הנ"ל הא"ר הובא במחצית השקל שם חולק עליו ותו"ד המה דלשון מהרי"ו ז"ל שממנו נובע דין זה שנשאל על ביהכנ"ס כה"ג אם מותר לשכוב על גביו והשיב דהיינו דוקא בית הבנוי מתחלה לכך דדמיא להיכל עכ"ל ופי' הא"ר דהא מה שאסור התשמיש ע"ג ביהכנ"ס כ' המרדכי:

ומהרי"ק הובא בב"י אע"ג דגגין ועליות דעזרה לא נתקדשו מ"מ עליות דהיכל נתקדשו וביהכנ"ס שלנו יש לנהוג בו מקצת קדושת היכל א"כ מה שע"ג אסור משום דמדמינן להיכל וכיון שלא נבנה מתחלה לכך אינו דומה להיכל ומותר על גביו ואפי' בלא תנאי אבל להתיר בתוכו אפי' ע"י תנאי לא שמענו עכ"ד ז"ל ע"ש, ודבריו ז"ל צ"ע לפע"ד דמשמע דרק להיכל לא דמיא משום דלא נבנה מתחלה לכך והרי גם לעזרה אינו דומה כיון שלא נבנה מתחלה לכך וא"כ מה"ט גם תוכו לא נתקדש כיון דאין לו דמיון לא לעזרה ולא להיכל ומשמע מדברי הפוסקים הובא בב"י דקדושת הביהכנ"ס דמי לעזרה ולהיכל וכנ"ל, והנ"ל לפרש כונת המהרי"ו דלכאו' יש לעיין דלמה כתב דלא דמי להיכל אם אינו נבנה מתחלה לביהכנ"ס והרי קיי"ל (במעילה י"ד.) דבונין בחול ואח"כ מקדישין עש"ה וא"כ גם ההיכל הי' מבונה בחול מקודם ואח"כ הוקדש להיכל ואעפי"כ נתקדשו עליות וא"כ גם בבית שיחדו לביהכנ"ס נימא הכי ג"כ, ובישוב הדבר צ"ל דמהרי"ו סובר דהא דבונין בחול ואח"כ מקדישין הוא דוקא בעזרות אבל ההיכל נבנה. תיכף בקדושה ולא מיבעיא למאי דמפרש בש"ס שם טעמא דבונין בחול וכו' כדי שיהי' על מה לחלל מעות האומנין א"כ סגי שיבנו העזרה בחול ולחלל עלי' כל מעות האומנין וההיכל יבנו בקדושה אלא גם לר"פ דמפרש שם טעמא דבונין בחול משום דלא ניתנה תורה למלאכה"ש ודלמא ימעלו הפועלים בשעת הבנין אם יהי' הכל הקדש מ"מ הרי אמרי' בש"ס שם דבעצים דיומי' מותר להקדישם קודם הבנין ול"ח לדר"פ וא"כ משכ"ל שפיר בנין ההיכל בקדושה בעצים דיומיי' וכמובן, וע' באוה"ח הק' פ' תרומה עה"כ ועשו לי מקדש שכ' וז"ל עוד ירצה באומרו ועשו לי מקדש כי בעת שעושים אותו לשמו ית' כאומרו לי הגם שעדיין לא שרתה בו שכינה הרי הוא מקדש ודין קודש יש לו עכלה"ק עש"ה, ומשמע קצת מדברה"ק דבעת הבנין כבר הי' קודש כמוש"א כי מעת שעושים אותו ולכאורה יפלא דהא בונין בחול ואח"כ מקדישין ואכן לפי"ד הנ"ל דההיכל נבנה בקדושה א"ש די"ל דקרא דועשו לי מקדש קאי אבנין ההיכל שהוא קדוש תיכף בעת העשיי' ומעתה א"ש דברי המהרי"ו הנ"ל שכ' דאם לא נבנה מתחלה לביהכנ"ס אין העלי' קדושות דאין לדמותו להיכל שבנינו הי' בקדושה תיכף בשעת הבנין אבל עכ"פ גם בלא נבנה מתחילה לכך תוכו קודש כמו העזרה שתוכה קודש אע"ג דבונין בחול ואח"כ מקדישין: וכדמות ראי' לחידוש הנ"ל נראה מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל דכתב בפ"ח מה' מעילה ה"ד וז"ל כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש ולא בונין את הבנין ע"ד שהוא קודש אלא בונין הכל מן החול עכ"ל. ובהלכה שאח"ז כתב וז"ל כשפוסקין עם האומנים לבנות במקדש ובעזרות פוסקין עמהן כו"כ אמה וכו' יעייש"ה והדיקדוק מבואר דלמה בהלכה הקודמת בדינא דבונין בחול כתב מלת במקדש בלבד ומשמע דבזה כולל הביהמ"ק כולו ולמה בהלכה שאחרי' הוסיף מלת ובעזרות ולא סגי לי' לומר במקדש בלבד, ואך לפי הנ"ל דהדין דבונין בחול הוא דוקא בעזרה ולא בהיכל, איכ"ל דהוא הדבר אשר שינה רבינו ז"ל דכבר נודע ד' רבינו הרמז"ל בפיהמ"ש לר"ה (פ"ג מ"א) דלשון מקדש נכלל בתוכו אף ירושלים ע"ש וא"כ י"ל דכשכתב רבינו לשון במקדש אין הכוונה על ההיכל שהוא לפני ולפנים רק על העזרות שהם יותר חיצוניי כלשון מקדש סתמא שכולל הכל דרק העזרות נבנו בחול ולא ההיכל אבל בהלכה בדין פסיקת האומנין ששייך גם בבנין ההיכל כתב לשון במקדש ובעזרות כדי שמיתורא דלישנא נרבה הכל גם בנין ההיכל ודו"ק. (ואין לישב ולומר דלכן נקיט לשון במקדש לכלול בתוכו גם ירושלים דהא משמע דלא קאי באמת אבנין ירושלים דל"ש בי' הטעם דמעילה שאין מעילה בירושלים ע' (בקדושין נ"ד.) וברמב"ם פ"ד משקלים (הלכה ח') ובפ"ו ממעילה (הלכה י"ג) יעייש"ה וא"כ אפי' יבנוה בקודש לא יבואו לידי מעילה וע"כ צ"ל דלא קאי רק אעזרות):

ועפ"י יסוד זה יתיישב לנכון קו' השער המלך בה' מעילה לד' רבינו הרמז"ל שכתב בפ"ה מה' מעילה ה"ה דהמקדיש בית בנוי ודר בו לא מעל דאין מעילה במחובר א"כ מה מייתי אביי (בפסחים כ"ו) דלא"פ ומכוין שרי מהאי דתניא אמרו עליו על ריב"ז שה' יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כלו והרי הוא לא"פ ומכוין ושרי ע"ש והרי כיון דקיי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישין א"כ ליכא מדאורייתא רק מעילה מדרבנן וא"כ שפיר שרי בלא"פ כדאמרי' התם לקמן לגבי קול ומראה וריח דכיון דמה"ת שרי בלא"פ לא אסרו חכמים וה"ה בריב"ז לכך שרי ומנ"ל דלא"פ וקמכוון שרי בדאורייתא עכ"ק עש"ה ולהנ"ל א"ש דהרי ריב"ז הי' יושב ודורש בצילו של היכל וההיכל הרי נבנה בקדושה ושפיר אית בי' מעילה מה"ת וא"כ מדישב ריב"ז בצילו של היכל ודרש מוכח דלא"פ וקמכוין שרי:

נחזור למה שהתחלנו לבאר דד' הר"ן ז"ל דקדושת ביהכנ"ס רק מדרבנן וה"ה תשמישי קדושה לשיטתו רק מדרבנן אסובה"נ כנ"ל והנה הפרמ"ג הביא ד' הר"ן ז"ל בסתם כאלו אין חולק עליו ע' במשב"ז (רסי' קנ"ג). אבל באמת נראה דלד' הרמב"ן ז"ל שהובא בר"ן שם שהאיסור דביהכנ"ס ותשמישי' משום אכחושי מצוה איסורו מדאורייתא וכן צידד בשו"ת פנ"י מהמגי"ש ז"ל (ח"ב סי' צ"ט) וכ"כ להדיא בס' היראים מהרא"ם ז"ל (מצוה שצ"ד) דקדושת ביהכנ"ס דאורייתא וכ"נ מד' הרמב"ם ז"ל בספהמ"צ במנין המצות מל"ת ס"ה וכמו"ש בתשו' מהרש"ם (ח"ה סי' א') עייש"ה וראיתי בתשו' מהרש"ם (ח"א סי' ו' אוק"ט) שכ' להוכיח דקדושת ביהכנ"ס דאורייתא מש"ס (דיומא י"ב.) דלמסקנא בין ביהכנ"ס דכפרים בין דכרכים אינו מטמא בנגעים דלא מקרי אחוזתכם וכן פטורים ממזוזה אם אין בהם בית דירה ואי קדושת ביהכנ"ס דרבנן איך מהני להקל בשל תורה ואפי' א"נ דלגבי מזוזה דהוי בשוא"ת יש כח ביד חכמים לעקור מ"מ לטהר מנגעים דהוי בקו"ע ודאי דא"י לעקור מד"ת ובע"כ דקדושת ביהכנ"ס דאורייתא עכ"ד ז"ל ומה שדחה הגאון ז"ל הוכחתו דנהי דאין כח ביד חכמים לעקור בד"ת בקו"ע מ"מ הרי טומאת נגעים בכהן תליא מילתא וכ"ז שאין הכהן מטמא הוא טהור וע' שאילת יעב"ץ (ח"א סי' קל"א) בדין טו"צ אבל בבתים לכ"ע הוי כן א"כ מהני שפיר תקנת חכז"ל לעקור בשוא"ת שלא יאמר הכהן טמא וממילא הבית טהור גם מדאורייתא עכ"ד ז"ל ואמנם לפי"ז יומצא נפק"מ לדינא דאם יארע שהכהן יראה הנגע בביהכנ"ס ויאמר שהוא טמא שפיר יטמא דהא זה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע לטהר הטמא מה"ת וא"כ קשה למה קתני בסתמא דביהכנ"ס אינו מטמא בנגעים הא משכח"ל אופן שיטמא והו"ל לבאר דבכה"ג מטמא ואך לפע"ד הקושי' מעיקרא לק"מ דהר"ז כללא הוא בכ"מ דבדבר שבממון:

יש כח ביד חכמים לעשות מה שירצו דהפקר ב"ד הפקר כדילפינן (ביבמות פ"ט:) מקראי ע"ש וא"כ הרי יש עצה לחז"ל להפקיר הבתי כנסיות מרשות הבעלים וממילא לא יטמאו בנגעים כיון דלית להו בעלים ולא מיקרי אחוזתכם וכדממעטינן בש"ס (דיומא י"ב.) ירושלים מטומאת נגעים למ"ד דירושלים לא נתחלקה לשבטים ע"ש ומכש"כ בית של הפקר שאין לו בעלים כלל וא"כ ל"ה עקירת דבר מה"ת כיון שהוא נוגע לממון הפקר ב"ד הפקר: ועתה בעת סדרי הכת"י לדפוס נלפע"ד דאין התחלה לקו' הג' מהרש"ם ז"ל הנ"ל דכפיה"נ למד הגז"ל הפי' בד' הש"ס דיומא שם דמה"ט ממעטינן ביהכנ"ס מטומאת נגעים משום די"ב קדושה ולא מיקרי אחוזתכם ומכח זה קש"ל כנ"ל והוכיח מזה דקדושת ביהכנ"ס מה"ת אבל המעיין היטיב בש"ס שם יראה דז"א דלא מיבעיא לפי המסקנא דממעטינן אפי' ביהכנ"ס של כפרים מקרא דובא אשר לו הבית יצאו אלו שאין מיוחדין לו ע"ש אין הפטור משום הקדושה של הביהכנ"ס אלא משום שהוא של הרבה בנ"א ואינו מיוחד לאחד לא מיקרי אשר לו הבית וכמו"ש התו"י שם להדיא בד"ה יצאו אלו יעייש"ה דמדמי זה לבית השותפין וא"כ אפי' א"נ דקדושת ביהכנ"ס הוא מדרבנן מכ"מ בית השותפין מיהו הוי כיון ששייך לכל בני הכפר ושפיר נתמעט מקרא הנ"ל שאינו מטמא בנגעים וכמובן, ואך אפי' לפי הס"ד דממעטי' הכל מקרא דאחוזתכם ולא ממעט רק ביהכנ"ס של כרכים ג"כ נראה דאין המיעוט משום הקדושה רק משום שיש לכל ישראל חלק בו לא מיקרי אחוזתכם ואינו מטמא בנגעים וכמו דממעטינן ירושלים למ"ד דלא נתחלקה לשבטים מה"ט וכנ"ל וכמו"ש הריטב"א (בע"ז נ"ט.) דכל דבר שותפות שאין לכ"א שו"פ הוי כהפקר ע"ש וא"כ שפיר י"ל דקדושת ביהכנ"ס דרבנן ומ"מ לא מיקרי אחוזתכם משום דשייך לכל ישראל ומה דנקיט רבי יהודה בלישני' מקום המקודש לא לומר דמה"ט נתמעט מטומאת נגעים אלא דכיון דהוא מקום מקודש א"כ הוקדש לכל ישראל ממילא ושוב לא מיקרי אחוזתכם תדע לך שכ"ה מדמחלקינן בין ביהכנ"ס דכרכים לשל כפרים ואי הי' המיעוט משום שקדוש הרי ביהכנ"ס של כפרים ג"כ נתקדש לביהכנ"ס ואמאי מטמאי בנגעים וע"כ דעיקר המיעוט לפי שאין להם בעלים מיוחדים ששייך לרבים כיון דהוקדש לצרכם וז"ד בביהכנ"ס של כרכים שאינו נמכר מה"ט וכדאמרינן (במגילה כ"ו.) משא"כ של כפרים וא"כ אפי' הקדושה הוא רק מדרבנן מ"מ של רבים הוי כיון דניתן להם לצרכם וממילא נתמעט מקרא דאחוזתכם ואין מקום לקושי' הגז"ל הנ"ל וז"ב לפע"ד:

ולפי"ז להלכה הדבר תלוי ועומד בספק אי קדושת ביהכנ"ס ותשמישי' הוא מדאורייתא או מדרבנן דתליא במחלקות הפוסקים הנ"ל ואם כי רבינו הפרמ"ג ז"ל נראה שסובר להלכה דהוא רק מדרבנן אבל מדלא הביא רק דעת הר"ן ז"ל ולא הביא ד' החולקים עליו א"כ י"ל דאולי הוי ראה ד' החולקים הנ"ל ל"ה כותב כן בפשיטות להיפך מדבריהם ז"ל ובפרט להקל ולכן הוא ספיקא דדינא. וע' בתשו' הר"ב (ח"א סי' כ'):

ועתה נבוא לסעיף הג' בדין דבר שיש בו איסור גמור מה"ת ליהנות אי מותר לעשות ממנו איזה סגולה לרפואה במקום חשש סכנה, ולכאורה הרי אין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ, ואך הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש ליומא (פ"ח מ"ו) כתב אהא דקתני מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו כ' וז"ל וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמיתי כו' אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונם רחוק עכ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד אסור להתרפאות במטפחת של ספ"ת אפי' במקום סכנה כיון שהוא רפואה בדרך סגולה לא הותר לעבור בשביל זה אאיסור:

ועפי"ד הרמז"ל הנ"ל יש לישב דברי התוס' (בב"מ קי"ד:) בד"ה א"ל לאו כהן מר שהקשו דהאיך החי' בנה של האלמנה כיון שכהן הי' דכתיב ויתמודד על הילד ותירצו שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פקונ"פ עכ"ל ע"ש ויפלא בד' ז"ל דלמה הוצרכו לומר שהי' ברור לו שיחייהו ואטו אם הוא רק ספק שיחייהו לא סגי הרי גם ספק נפשות דוחה כל איסורין שבתורה וכדאמרי' ביומא (פ"ה:) וכבר נשאלתי ע"ז מח"א ואך לפי הנ"ל י"ל דלכאורה הרי מה שהחי' אלי' בנה של האלמנה ל"ה רפואה טבעית רק כעין רפואה סגולית ובזה ל"א דפקונ"פ דוחה איזה איסור וכד' הר"מ הנ"ל ואך המדקדק בלשון רבינו הרמז"ל יראה דעיקר החילוק שמחלק בין רפואה המרפא בטבע ובין רפואה המרפאת בדרך סגולה משום דרפואה טבעית הוא קרוב שיועיל הרפואה להחולי שהוא דבר אמיתי משא"כ רפואה סגולית איננה אמיתי ולא יועיל כלום וא"כ כאן באליהו שידע בבירור שיועיל מה שעשה להחייהו שפיר הותר לעבור אאיסור בשביל פקונ"פ אע"ג דל"ה רפואה בדרך הטבע וזהו שדקדקו התוס' לומר שהי' ברור לו שיחייהו וכו' דמה"ט מותר לעבור אאיסור אע"ג דל"ה רפואה טבעית והבן:

וע' בדע"ז מבעלי התוספות עה"ת פ' פינחס שהביאו קושי' העולם דהאיך הרג פינחס את זימרי ונטמא למת דהא כהן הי' ע"ש מ"ש בזה, ולכאורה י"ל בפשיטות דכיון דכתיב בקרא דע"י מעשה שעשה פינחס נעצרה המגפה מעל בנ"י ובש"ס דסנהדרין (פ"ב.) משמע דפינחס עשה זה להציל את בנ"י ממגפה כדאמרי' שם עה"כ וירא פנחס בן אלעזר רי"צ אר"א ראה שבא מלאך והשחית בעם וכו' ועוד אמרי' התם שבא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ב אלף מישראל עש"ה וא"כ הו"ל פקונ"פ שדוחה כל איסורין שבתורה ומשו"ה התיר לו לפנחס לטמא עצמו כדי להציל בנ"י ממגפה ומה קש"ל להתוס' הנ"ל, ואך לפי דברינו הנ"ל דהתוס' ס"ל כהרמז"ל הנ"ל דאף במקום פקונ"פ לא הותר לעבור אאיסור רק ברפואה טבעית ולא בדרך סגולה א"כ י"ל דגם בפנחס שעשה ד"ז להציל בנ"י ממגפה ג"כ ל"ה דבר טבעיי רק בדרך סגוליי ובכה"ג לא דחינן שום איסור אף במקום פקונ"פ ושפיר הקשו התוס' כנ"ל, ודע דאין לחלק ולומר דבשביל פקונ"פ דרבים הותר להצילם אפי' בדרך סגוליי ולעבור אאיסור דהא בתשו' טוטו"ד מהדו"ק (סי' רל"ט) הוכיח מסוכה (נ"ג) דאף במקום פקונ"פ דרבים לא הותר לעבור אאיסור בהצלה סגוליית יעייש"ה, וע' בדורש לציון דרוש ט' בהג"ה מבהמ"ח מש"כ בשם חותנו הגז"ל בענין הנ"ל:

ואכן כ"כ הברכ"י באו"ח (סי' ש"א) דהפוסקים חולקים ע"ד הרמב"ם ז"ל וס"ל דגם רפואה בדרך סגולה מותר לעשות במקום איסור להנצל:

מסכנה וכ"כ בשמם של הרמב"ן והרשב"א ז"ל ע"ש וע' בדרכ"מ ליו"ד (סי' קמ"ט) מ"ש בזה תשו' הרשב"א כנ"ל:

ואחרי כתבי כ"ז מצאתי בתשו' אבני צדק מהגה"צ מסיגוט זצ"ל חאו"ח (סי' י"ג) שנשאל על שאלתינו ומסיק להתיר מכח חשש סכנה ואף דהרמז"ל אוסר רפואה בדרך סגולה ה"ד באיסור תורה אבל באיסור דרבנן מודה דמותר לעבור אאיסד"ר אף ברפואה סגוליית וכאן הוא איסור דרבנן בתשמישי קדושה לד' הר"ן ז"ל עכ"ד ע"ש וז"א לפימשכ"ל דהרבה ראשונים ז"ל סוברים דקדושת ביהכנ"ס ותשמישי' הם מדאורייתא והגז"ל במכתה"ג לא זכר רק ד' הר"ן ז"ל ולכן כתב בפשיטות להתיר מטעם הנ"ל, ואך בלא"ה כבר כתבתי דיש מקום להתיר לסמוך על הפוסקים החולקים על הרמז"ל כמו"ש בברכ"י שם וע' בתוס' יוה"כ ליומא (פ"ג.) על המשנה דמי שנשכו כלב שוטה מ"ש בעני"ז. וע"ע בתשו' חת"ס חיו"ד (סי' של"ט) יעיי"ש שלפלא שלא זכר כלל מד' הרמז"ל הנ"ל:

עוד ראיתי לו להגז"ל בתשו' אבנ"צ שם שכ' להתיר בנ"ד עפי"ד הרמ"א באו"ח (סי' קנ"ד ס"ח) ומקורו מד' תה"ד שכ' דנהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה משום דכיון דנהגו כן וא"א ליזהר לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא כדי שלא יבואו בנ"א לידי תקלה ואע"ג דלא התנו כאלו התנו דמי ומשו"ה בנ"ד נמי כיון דנהגו לעשות ממטפחת של ספ"ת סגולה למעוברת אמרי' דלב ב"ד מתנה עלי' מעיקרא שמותר ליהנות ממנה בכה"ג ובפרט ע"י פדיון לקנות אחרת בדמי' עכ"ד ז"ל ולפע"ד צ"ע בדבריו דהרי הרמ"א ז"ל מדקדק בלשונו וכתב משום דכיון שנהגו כן "וא"א ליזהר. לב ב"ד מתנה כו' משמע דדוקא בהנאות שא"א ליזהר מהם שלא יהנו ממנה אמרי' לב ב"ד מתנה עלי' אבל בנ"ד אף א"נ דנהגו כן מ"מ אפשר ליזהר שלא יהנו מהם איכ"ל דל"א בזה לב ב"ד מתנה להתיר זה וכ"כ הפרמ"ג בא"א (סקט"ו שם) להדיא דבאפשר ליזהר ל"א לב ב"ד מתנה ע"ש ועוד דאם ההיתר מכח לב ב"ד מתנה הוא דוקא אם הציבור קנו בדמים המטפחת של הספ"ת וכי"ב אבל אם יחיד הקדיש מטפחת של ס"ת וכי"ב ל"ש לומר לב"ד מתנה עלי' כמו"ש התוס' במעילה (י"ד.) בסוה"ע ע"ש דל"ש בהקדש יחיד לומר לב ב"ד מתנה, וצ"ע מזה ע"ד המג"א (שם בס"ק ט"ו) דמשמע מד' דגם ביחיד המקדיש אמרי' לב ב"ד מתנה עש"ה ובמחצהש"ק שם והרי מד' התוס' הנ"ל מפורש להיפך וצ"ע: ולענין מה שהתיר באבנ"צ שם למכור המטפחת דספ"ת ולקנות בדמי' מטפחת אחרת לספ"ת אף דיש בזה מחלקות הפוסקים אם מותר לקנות בדמי דברי קדושה ד"ק אחרת כיו"ב ע' באו"ח (סי' קנ"ג ס"ד) מ"מ כאן סמך עצמו להתיר ד"ז משום דאיכא היתירא דלב ב"ד מתנה עלי', ואנכי כבר כתבתי לעיל דיש לפקפק בהיתר זה וא"כ נחזי אנן מה דקמן, הנה המחבר בש"ע שם הביא ב' דיעות אם מותר לקנות קדושה אחרת כי"ב ולא הכריע כלל ובפרמ"ג שם במשב"ז (סוסק"א) העיר דמשמע מכאן מדלא הכריע דאזלינן לקולא דמידי דרבנן הוא ולקמן (בסי' קנ"ד סעי' ט') הביא דיעה א' בסתם דמטפחת של ספ"ת זה אסור להניחו באחרת ומקורו מהר"ן בשם הרשב"א ולמ"ד דבשוה מותר גם שם במטפחת הו"ל למישרי עכ"ק ע"ש ולפעד"נ דהפרמ"ג לשיטתו אזיל משום דכתב לעיל מינה דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הוא רק מדרבנן וקרא דילפינן מינה אסמכתא בעלמא הוא ע"ל שהבאתי ד' ז"ל וא"כ ה"ה להוריד המעות של דבר קדושה בקדושה קלה ממנה הו"ל רק איסד"ר ומכ"ש לקנות קדושה כיו"ב אפי' אם אסור הוא רק איסד"ר אבל לפימ"ש הפנ"י במגילה (כ"ו.) דזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הוא מה"ת ע"ש א"כ שפיר איכ"ל דזה שאסור לקנות בדמי' קדושה אחרת כיו"ב הוא ג"כ איסור תורה דרק אם מעלה אותה לקדושה שרי וא"כ גם (בסי' קנ"ג ס"ד) כשהביא המחבר ב' דיעות ולא הכריע כוונתו הי' להחמיר בדבר כיון שנוגע לאיסור תורה ודוקא לעלויא שרי וכמוש"פ באמת (בסי' קנ"ד ס"ט). והנה חומשין לגבי מטפחת דספ"ת מיקרי עלויא ע' (בסי' קנ"ג ס"ב) ואפי' חומשין שלנו העשויי' בדפוס מיקרי עלויא לגבי מטפחת דמיקרי רק תשמישי קדושה וחומשין מיקרי קדושה עצמה אע"ג דהם מדפוס וכמו שהוכיח הטו"ז ביו"ד (סי' רע"א ס"ק ח') ע"ש, ומשמע מד' הפרמ"ג (בסי' קנ"ג) במשב"ז (ס"ק ט"ו) דאף חומשין שאין עשויין כגלילה עדיפי ממטפחת דבעשויין כגלילה דינם כספ"ת עצמה עש"ה:

סיומא דפסקא דנראה דיש להתיר לפדות המטפחת של ספ"ת ולקנות בדמי' חומשין ולעשות אח"כ ממטפחת זה שנפדה סגולה הנצרכת מטעם דהוא ספיקא דדינא אם מהני פדיון לתשמישי קדושה שיצאו הם עצמם לחולין וא"כ לדעת הפוסקים דתשמישי קדושה הם מדרבנן הרי אזלינן בספיקו לקולא כמו בכל ספיד"ר, ואף לדעת כמ"פ דתש"ק מדאורייתא כמושכ"ל מ"מ יש להתיר במקום חשש סכנה אפי' בדרך רחוק כמו בנ"ד שלא תפיל האשה משום דבפקונ"פ הותרו כל האיסורין ואפי' רפואה סגולית לד' החולקים על הרמז"ל מותר לעבור אפי' אאיסור תורה ברפואה כזו והנלפע"ד כתבתי בס"ד:

יחיאל מיכל הכהן האללענדער. סימן ה. התשובה הקודמת שלחתי לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסים שר התורה מי כמוהו מורה וכו' כש"ת מו"ה נחום וויידענפעלד שליט"א אבד"ק דאמבראווא:

והגאון המפורסים הנ"ל הסכים לדבריי בגוף הדין וברוב חכמתו השיב על מקצתה וזה אשר כתבתי אליו לפלפל בדבריו היקרים:

בר"ד מעכ"ג כתב לדחות השגתי אדברי מהרש"ם (ח"א ס"י) שכ' דאין להוכיח דקדושת בית הכנסת דרבנן מדהני בי' תנאי כמבואר במגילה (כ"ח) וא"נ שהוא מדאורייתא לא מהני בה תנאי כמו"ש התוס' בשבת (כ"ב) לגבי עצי סוכה משום דד' התוס' הנ"ל צ"ע דבאמת מצינו דגם בדאורייתא מועיל תנאי כמבואר בש"ע או"ח (סי' קנ"ד) דמהני תנאי בארון ושאר תשמישי קדושה אע"ג דתשמישי קדושה דאורייתא כמ"ש במשב"ז (רס"י קנ"ג) עכ"ד וע"ז השגתי שלא נמצא כלל בפרמ"ג שם ד"ז ורק בקדושת ספ"ת צידד שם לומר דהוא:

מדאורייתא מכח הק"ו דמפני לומדי' עומדין מפני' לא כ"ש וז"ש דוקא בספ"ת גופה ולא בתשמישי קדושה גם אשתמטתי' למהרש"ם ד' החת"ס בחאו"ח (סי' ל"ח) שכ' בפשיטות להיפך דגם תשמישי קדושה דרבנן כמו ביהכנ"ס ע"כ דבריי ועז"כ מעכ"ג הי"ו שז"א שהרי החת"ס ג"כ לא כתב זה כ"א בשי' הר"ן דגם ביהכנ"ס הוי תשמישי קדושה נמצא דכולהו דרבנן אבל לשי' הרמב"ן דביהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה לכך יוצא לחולין ע"י פדיון כ' החת"ס שם דלא הועיל בזה לגבי תשמישי קדושה וספ"ת דהוי קדוה"ג ע"ש א"כ לדידי' תשמישי קדושה דאורייתא ועוד דעכ"פ מפורש בדברי הפרמ"ג שם היפוך דברי החת"ס במה שהשוה ספ"ת לתשמישי' דכולהו הוי רק דרבנן ואילו הפרמ"ג כתב מפורש דקדושת ספ"ת דאורייתא מק"ו עכדכ"ג ולפע"ד דבריי נכונים שהרי הגאון במהרש"ם שם אליבא דהר"ן קאי שבא להוכיח דקדושת ביהכ"נ דאורייתא דלא כהר"ן מדמהני בהו תנאי ושוב כ' לדחות הוכחתו דמצינו דגם בדאורייתא מועיל תנאי מדמועיל תנאי בתשמישי קדושה ולזה שפיר השגתי דהא אליבא דהר"ן כ' החת"ס להדיא דגם תשמישי קדושה דרבנן והוא ז"ל לא הזכירו וכ' בפשיטות להיפך דתש"ק דאורייתא והוכיח כן מד' הפרמ"ג שם שלא נמצא שם הוכחה לזה, ומ"ש מעכ"ג דעכ"פ כ' דלא כהחת"ס דהא ספ"ת עצמה היא דאורייתא לשי' הפרמ"ג שם זה לא יושיענו לישוב ד' המהרש"ם שם שאיירי מתשמישי קדושה ובזה ליתא להק"ו של הפרמ"ג הנ"ל:

ומ"ש מעכהד"ג להעיר לשי' הר"ן הנ"ל דקדושת ביהכנ"ס ותש"ק הם דרבנן ולפימ"ש האו"ז בה' ביהכנ"ס (סי' שפ"ו) דבעשו ארה"ק מסלע שמחובר מעיקרו לא נאסר דכל מחובר לא נאסר כמו שאין מעילה במחובר ה"ה דאין בו משום תש"ק ובש"ס דב"ב (ס"ו.) אמרי' שאני פשוטי כ"ע דרבנן דתלוש ולבסוף חיברו כקרקע הוי לגבי דרבנן ולפי"ז אס"ד דביהכנ"ס יש לו דין תשמישי קדושה והם מדרבנן הא בדרבנן חלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי שאין בו מעילה א"כ ה"ה דאין בו משום תש"ק לביהכנ"ס דהוי תלוש ולבסוף חיברו ע' בש"ך חו"מ (סי' צ"ה) דבית הוי כקרקע עכ"ד והאריך בזה במתק דבריו ולפעד"נ דלק"מ דהא התוס' בגיטין (ל"ח:) בד"ה גופי' כתבו דאע"ג דאין מעילה במחובר מ"מ איסורא מיהו איכא וכ"כ הרשב"א הובא ביתה יוסף יו"ד (סי' רכ"א) ע"ש ובמנ"ח מצוה קכ"ז שכ' דאיסד"ר איכא במחובר לקרקע ובבי"צ חאו"ח (סי' כ"ד) שכ' לצדד דאיכא איסור תורה במחובר דלא אימעט אלא מקרבן ולא מאיסור יעיי"ש, וא"כ שפיר כתב הר"ן ז"ל דאיכא איסור מדרבנן בביהכנ"ס דאף דהוא מחובר לקרקע מ"מ איסורא מיהו איכא, ומש"כ האו"ז דמחובר אין בו משום תש"ק צ"ל דהיינו דלא מיתסר מדאורייתא משום תש"ק כמו דאין מועלין במחובר לקרקע אבל איסד"ר מיהו איתא וכנ"ל והיינו דשי' האו"ז דבסתם תשמישי קדושה איכא איסורא דאורייתא משא"כ לשי' הר"ן ז"ל אין חילוק בין תלוש למחובר דתרוייהו אסירי מדרבנן:

וכבוד גאונו הי"ו מייתי ראי' דתשמישי קדושה הם מה"ת מד' הירושלמי סוטה (פ"ז ה"ה) דתני על אבני המלון נכתבו דברי ר"י ר' יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו ומקשה מאן דאמר על אבני המזבח נכתבו לא לשעה היו ונגוזו ופי' הפנ"מ דודאי נגוזו אחר שהקריבו עלי' ולא הניחום שם מפני שתשמישי קדושה הן והיאך היו יכולין להעתיק התורה בשעה מועטת כו' ומזה מוכח דחש"ק הם דאורייתא מדמקשה במה שכתוב בתורה מטעם תשמישי קדושה והתפלא על המחברים שלא הרגישו בזה עכדכ"ג ואחרי בקשת הסליחה לפע"ד אין ראי' זו מכרעת דמלבד שלפי' הקר"ע שם שמפרש קו' הירושלמי הנ"ל דהא לא עמדו אבני המזבח אלא לפי שעה שהרי אח"כ הביאום לגלגל ובנו מהם מזבח וכבר נתקלקל הכת כו' ע"ש ובשי"ק שם שהכריח פירושו דמצינו מזבחות שעשו ולא גנזו האבנים עש"ה, א"כ אין ראי' כלל דתש"ק מה"ת מדצריך גניזה דהרי לא גנזוהו רק בנו המזבח במק"א מלבד זה יפלא בעיני דמה עני"ז לתשמישי קדושה שכ' החת"ס שהוא רק מדרבנן כמו"ש בתשובותיו לאו"ח שם וז"ל ע"כ נלע"ד נהי ס"ת ותשמישיו קדושים אבל אינו כענין קדושת מקדש ונדרי גבוה שמועלין בהן ונפדים וחל קדושתם על המעות אלא הכל מדרבנן שעשו ס"ת ותשמישיו כעין קדושת מקדש עכ"ד ע"ש וכ"ז בתשמישי קדושה של ס"ת אבל תשמישי קדושה דביהמ"ק גופה לית מאן דפליג שאסורין מה"ת ובפרט מזבח שצריך להקדישו ומועלין בו כמו בכל הקדש וע"כ לא פליגי הבעה"מ והרמב"ן במלחמות בע"ז פרי"ש אי יש בו קדוה"ג לאבני מזבח וי"ב מועל אחר מועל כנודע אבל כ"ז שלא נפדה בודאי לכ"ע אסור ליהנות ממנו ומעילה מה"ח איכא וא"כ שפיר צריך גניזה ואין לדחות דכ"ז דוקא במזבח דמקדש ומשכן אבל לא במזבח שנבנה בהר עיבל ז"א דהא בירושלמי שם מקשה הכי לר' יוסי ור' יוסי לשי' סובר בזבחים (ק"ח: ) דגם בבמה של היתר הבמות הי' צריך להיות מזבח כדין מזבח דמקדש מלבד קרן וכבש כו' עש"ה וע' בזה בטל תורה לזבחים (ק"כ.) וא"כ שפיר מקשה לשיטתי' דהי' צריך מזבח כדין ובפרט המזבח דהר עיבל שהי' צריך להיות בו גם אבנים שלמות ככתוב בתורה א"כ בודאי הוקדש למזבח וא"כ לאח"כ הוצרך גניזה כדין הקדש שאסור בהנאה והאיך היו יכולין להעתיק התורה בשעה מועטת כו' ואצפה לשמוע בזה ד' מעכ"ג הי"ו כי לא זכיתי להבין דעתו הרחבה בזה:

ובמש"כ בתשובתי לתמוה ע"ד החת"ס שם שכ' לתלות ד"ז אי בתשמיש קדושה מועיל פדיון בפלוגתת הר"מ והראב"ד פ"ו ממעילה (ה"ד) דלהר"מ כלי תשמיש דמקדש אפי' אינם כ"ש י"ב מועל אחר מועל ולהראב"ד דוקא כ"ש אשר ישרתו בהם בקודש ולכן להר"מ ל"מ פדיון בתש"ק משא"כ להראב"ד וע"ז תמהתי שהרי גם הר"מ בה' מעילה שם ל"כ שם רק שבכלי תשמיש דמקדש י"ב מועל אחר מועל אבל לענין פדיון מודה הר"מ שיש להן וכמבואר בכ"מ שם להדיא עכ"ד בקיצור ומעכהד"ג הי"ו כ' דלק"מ שהרי לכאו' גם ד' הרמב"ן עצמו צ"ע במה דמדמה בהכנ"ס או מזבח לכ"ש וע"ז יסודו להקשות איך יוצא לחולין ע"י פדיון ומה בכך דהוי כ"ש הרי לתוס' מעילה (י"ט) אפי' למ"ד די"ב מועל אחר מועל בכ"ש מ"מ מהני פדיון רק משום דגם בהא דתוספתא דאבני ההיכל ועזרות שנגממו אין להם פדיון כ' המשל"מ פ"א מה' בה"ב שנלמד מגמ' ע"ז (נ"ב) גבי מזבח ששקצו אנשי יון דאע"ג דבאו פריצים וחללוה כיון שנשתמש לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא ומוכח דגם פדיון ל"מ בהו וע"כ שפיר הביא הרמב"ן לגבי ביהכנ"ס דאי הוי כאבני היכל ועזרות ויש להן קדושת כ"ש לא יועיל פדיון מה"ט דלאו אורח ארעא ולפי"ז שפיר כ' החת"ס דלהר"מ דכלי תשמיש דמקדש הוי לעני"ז: כקדוה"ג שיש בו מועל אחר מועל ממילא ג"כ אין להן פדיון מכיון דאשתמוש בהו לגבוה לאו אורח ארעא להשתמש בהן להדיוט עכדכ"ג, הנה מש"כ בשם המשל"מ דמטעם דלאו אורח ארעא לאשתמוש בהו הדיוט גם פדיון ל"מ כן כתב גם הר"ן והובא בשעה"מ פ"ת מה' ערכין:

אבל אני תמה דהאיך נוכל להעמיס זה בכוונת הרמב"ן ז"ל, שהרי הוא ז"ל בא להשיג ע"ד המאור לע"ז פרי"ש שכתב דבאו בה פריצים וחללוה היינו פריצי ישראל ואבני מזבח שקדושים רק קדו"ד יצאו לחולין ע"י מעילה משא"כ כלים דאחז שהם כ"ש וי"ב מועל אחר מועל, וע"ז כ' הרמב"ן במלחמות שם וז"ל אמר הכותב אין זה נכון דאבני מזבח נמי לא נפקי לחולין דקדוה"ג נינהו ותנן כל שאין לו פדיון י"ב מועל אחר מועל ואין לך כ"ש גדול מאבני מזבח ושמעתין נמי מוכח דאקשינן ליתברנהו וליבטלינהו וליפקו לחולין ואילו למאי דקס"ד מעיקרא ל"ק אמאי גנזום ליפרקינהו וליפקנהו לחולין דאלמא אין להם פדיון דקדוה"ג נינהו ותניא נמי במס' מגילה בתוספתא אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו אין להם פדיון וכו' עכ"ל עש"ה, וא"נ כנ"ל דהרמב"ן ז"ל מודה דאבני מזבח וההיכל וכן כ"ש אינם קדושים בעצם קדוה"ג והא דאינם נפדים הוא מכת דלאו אורח ארעא לאשתמוש בהו להדיוט א"כ מה קשיא לי' אבעל המאור מד' התוספתא דהא טעם התוספתא בהא דאין פדיון לאבני ההיכל כו' הוא משום דלאו אורח ארעא לאשתמוש להדיוט כו' אבל בעצם הם רק קדו"ד וא"כ שפיר כ' הבעה"מ דיוצאין לחולין ע"י מעילה כמו כל קדו"ד דא"ב מועל אחר מועל דאע"ג שאין להם פדיון משום הטעם דלאו אורח ארעא וכו' כנ"ל זה הוא איסור בפ"ע אבל בודאי דמכח ד"ז לא נקרא קדוה"ג לומר בהו די"ב מועל אחר מועל כיון דבעצם לית בהו רק קדו"ד וכמובן, ובפרט שנראה דעיקר ד"ז דלאו אורח ארעא כו' הוא רק מדרבנן ע' בס' טל תורה ממורי הגאון ז"ל עירובין (פ"ו) בעני"ז יעיי"ש, ועכ"פ שפיר כ' הבעה"מ דהא דבאו בה פריצים היינו פריצי ישראל וחללוה היינו שמעלו בהן ונפקי לחולין והא דלא שקלינהו לנפשיי' זהו מטעם דלאו אורח ארעא לאשתמוש בהו להדיוט כמבואר בש"ס, וא"כ ל"ק כל הקושי' שהק' הרמב"ן עליו דמוכח דכל שאין לו פדיון י"ב מועל אחר מועל והא להנ"ל גם אבני מזבח וכ"ש יש להם פדיון לקדושתם רק שא"א להשתמש להדיוט מטעם אחר וע"כ מוכרת לומר דד' הרמב"ן ז"ל הוא דאבני מזבח וכ"ש קדושת הגוף נינהו בעצם ומכת זה אין להם פדיון ושפיר הקשה כנ"ל וכד' התוס' במנחות (ק':) בד"ה וכ"ש ושפיר הקשה מד' התוספתא דמוכת דלאבני מזבח אין להם פדיון כמו לאבני היכל ועזרות - ואדרבה בתשו' בי"צ חאו"ח (סי' כ"ד) כתב לדחות ראי' הרמב"ן מהתוספתא הנ"ל משום די"ל, דה"ט דל"מ פדיון לאבני היכל ועזרות משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי להדיוט אבל לעולם אין בהם מועל אחר מועל:

ועוד צ"ע דלפי"ד מעכ"ג דמה"ט ל"מ פדיון לכלי תשמיש דמקדש משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי להדיוט וזה הוא כוונת החת"ס ז"ל הנ"ל א"כ האיך כ' החת"ס דד"ז תליא בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי בכלי תשמיש דמקדש יש בהם מועל אחר מועל והא אפי' לד' הראב"ד דאין בהם מועל אחר מועל י"ל דמודה לזה דל"מ פדיון מכח הטעם דלאו אורח ארעא וכו' וכפיה"נ כהד"ג בעצמו הרגיש כזה וכ' בזה"ל דלהר"מ כלי תשמיש דמקדש הוי לעני"ז כקדוה"ג שי"ב מועל אחר מועל ממילא ג"כ אין להם פדיון מכיון דאשתמוש בהו לגבוה לאו אורח ארעא וכו' עכ"ל, וצ"ע דמה עני"ז לזה והרי גם להר"מ די"ב מועל אחר מועל מכ"מ פדיון מועיל להו בעצם כיון דאינם רק קדו"ד לפי הנ"ל ומה דל"מ פדיון משום לאו אורח ארעא כו' י"ל דגם הראב"ד ז"ל מודה לזה דאינו ענין לפלוגתתם, וע"כ דכוונת החת"ס הוא פשוט דמזה גופה שכ' הרמז"ל די"ב מועל אחר מועל מוכח דלכלי תשמיש דמקדש ל"מ פדיון דקדוה"ג הם משא"כ להראב"ד וזה צ"ע כמו"ש בתשו' הקודמת:

מעכהד"ג הי"ו מייתי לד' המרדכי שהובא בש"ך יו"ד (סי' רנ"ט ס"ק י"א) שכ' דרק בתשמישי קדושה אמרי' דמעלין ולא מורידין ולא בתשמישי מצוה ע"ש ומפלפל בזה, ולפע"ד יש להעיר מש"ס דמנחות (ל"ט.) דאמרי' התם כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין עש"ה ומבואר מזה דגם בציצית שהוא רק מצוה ולא תשמישי קדושה שייך הא דמעלין ולא מורידין, ואך לפימ"ש כ"ג הי"ו בתשובתו לחלק בהא דמוכח דגם בנר חנוכה אמרינן דמעלין בקודש ולא מורידין בשבת (כ"א:) משום דהתם ל"ה תשמישי מצוה כ"א מצוה גופא עכ"ד, א"כ מש"ס הנ"ל ג"כ א"ר דהיא ג"כ מצוה גופא, ובתשו' לח"א כתבתי לישב מה שהקשה דמנ"ל באמת להש"ס הנ"ל דשייך הא דמעלין בקודש ולא מורידין גם במצות כציצית והא במנחות (צ"ט.) ילפינן ד"ז דמעלין בקודש וכו' מקרא דמיירי בקדושה וא"כ מנ"ל ללמוד משם למצות והא מצינו חילוקא בין מצות לקדושה דתשמישי קדושה נגנזים ותשמישי מצוה נזרקים וא"כ דילמא לעני"ז דמעלין ולא מורידין יש חילוק זה - וכתבתי לת' דבש"ס דמנחות שם ילפינן הא דמעלין ולא מורידין מקרא דויקם משה את המשכן וגו' ויקם. את עמודיו ופרש"י מדלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים ואדנים ש"מ דאין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים עש"ה, והא קיי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישין וא"כ בודאי גם המשכן נבנה בחול ואחר הקמתו הוקדש וא"כ בשעה שהקימו מרע"ה עדיין ל"ה דבר קדושה ואעפ"י כן דקדק להקימו הוא בעצמו שלא יסייעוהו אחיו הכהנים בעמודיו ואדניו מכת מעלין בקודש ולא מורידין ונשמע מזה דגם במצות אמרי' מעלין ולא מורידין ולכן אע"ג דהמשכן בשעת הקמתו ל"ה קדוש עדיין מכ"מ מיקרי דבר מצוה שהרי מצוה הי' מאת הקב"ה לבנותו ושפיר אמרי' הכלל דמעלין בקודש ולא מורידין גם בציצית וכי"ב. ואך לפי"ז צ"ע ד' המרדכי בש"ך הנ"ל דמנ"ל להמציא דרק בתשמישי קדושה אמרי' הא דמעלין בקודש ולא מורידין ולא בתשמישי מצוה והרי המקור הילפותא הוא ממצוה ולא מקדושה וצ"ע: ומ"ש מעכ"ג הי"ו על מה שהק' ע"ד המהרי"ו שהובא במחציהש"ק או"ת (סי' קנ"א) שכ' בהא דאסור לשכוב על גביו דוקא אם הוא בית הבנוי מתחלה לכך דדמיא להיכל והקשיתי שהרי בונין בחול ואח"כ מקדישין א"כ גם היכל לא נבנה מתחילה לכך ותי' ע"ז הדר"ג עפי"ד התוספתא ופסקה הר"מ בפ"א מבה"ב ה"כ דאין בונין מתחילה אלא לשם הקודש ואבנים וקורות שחצבן מתחילה לביהכנ"ס אין בוניו אותן להר הבית, וכ' בבי"א ס"י שצריך לחלק דהא דבונין בחול היינו שנבנה בסתם אבל לא יקרא עליו: שם הדיוט משא"כ בתוספתא אמר שלא ייחד אותם מתחילה להדיוט עכדכ"ג ואם שדבריו נאמרו בצדק, אבל מכ"מ עדיין יוקשה מה שהקשיתי שם דמשמע מדברי המהרי"ו דרק להיכל לא דמיא אם לא נבנה מתחילה לכך ולכן העליות לא נתקדשו כמו בהיכל והרי גם לעזרה לא דמיא לפי"ד מעכ"ג הנ"ל דהא גם העזרה הי' דדנו כן לבנותו לשם הקודש וכפי' הבי"א הנ"ל וא"כ גם תוכו מהראוי שלא יתקדש בביהכנ"ס שלא נבנה מתחילה לשם ביהכנ"ס דהא עיקר קדושת ביהכנ"ס הוא משום דמדמינן לה לעזרה והיכל כדמשמע מד' הפוסקים שהובא בב"י לאו"ח שם וזה לא דמי אפי' לעזרה ולמה תוכו קדוש וע"ג חול ועכצ"ל כדברינו דהכוונה בד' המהרי"ו דבנבנה מתחילה לכך היינו שהוקדש באמת דההיכל נבנה בקדושה משא"כ העזרה דבונין בחול ואח"כ מקדישין וכהד"ג הי"ו כתב דמי יכריחינו לחידוש זה הלא הבאתי סמוכין לזה מדברי האוהחה"ק בפ' תרומה ועוד מכמה דוכתי:

והדרת גאונו הי"ו הביא ראי' דגם בבנין ההיכל הי' ד"ז דבונין בחול ואח"כ מקדישין מדברי הירושלמי פ"א דסנהדרין ה"ג דפליגי ר"י ור"ל דח"א בונין ואח"כ מקדישין וחרנא אמר מקדישין ואח"כ בונין וכו' בקשו להוסיף על היכל במה מוסיפין בשתהל"ח ומקשה ומקדישין ביו"ט אלא בלחה"פ כו' ובמראה"פ שם דפי' הירוש' מסכים לתלמודא דידן שבועות (ט"ו) דאמר שא"א לקדש עזרה בשתהל"ח דנבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט ואזלה כמ"ד דבונין ואח"כ מקדישין כדאמר התם בעינן קידוש בשעת בנין ולכך אמר הכא בירוש' לגבי קידוש היכל וכי מקדישין ביו"ט היינו דצריך להיות בגמר הבנין ואין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט ע"ש וא"כ מפורש דגם ההיכל בונין ואח"כ מקדישין עכדכ"ג ואחרי בקשת הסליחה לפע"ד אין ראי' כלל מד' הירוש' דמכותלי דברי מעכ"ג נראה שתפס הפירוש בפלוגתת ר"י ור"ל בירוש' הנ"ל אי מקדישין ואח"כ בונין או להיפך היינו הך דאמרי' בש"ס דילן מעילה (י"ד.) לשמואל דבונין בחיל ואח"כ מקדישין ופליגי בזה ר"י ור"ל וז"א דמשמע בש"ס שם דליכא שום פלוגתא בזה אבל הברור בפי' הירוש' מה שפי' מורי הגאון זצללה"ה בספרו טל תורה בהגהותיו לירוש' שם וז"ל פי' שעושין הקידוש בשתי תודות במקום שרוצין להוסיף בטרם שבנו המחיצות רק במקום המסיום לעמוד שם המחיצות מקדישין בשתי תודות ואח"כ בונין כיון שהמקום נתקדש א"צ לקדש המחיצות ועז"ק מ"ד בונין ואח"כ מקדישין וכו' רק צריך לקדש דוקא כשכבר יש שם מחיצות ומ"ד מקדישין ואח"כ בונין סובר כיון שמקדש הקרקע סגי עכ"ל עש"ה, ולפי"ז קאי הא דבונין ואח"כ מקדישין אקידוש של שתי תודות וכי"ב הצריך לקידוש של עזרה ואקידוש הזה קאי בשבועות (ט"ו:) דאמר התם בעינן קידוש בשעת בנין וכמבואר שם והיינו שצריך לגמור הבנין ולקדשו תיכף בשתי תודות ולכן א"א לעשות זה ביו"ט דאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט וליכא קידוש בשעת בנין וע"ז קאי המראה"פ הנ"ל דלמ"ד בונין ואח"כ מקדישין ג"כ בהיכל הי' כן וכ"ז בקידוש של שתי תודות אבל הא דאמרי' במעילה שם דבונין ואח"כ מקדישין פרש"י שם וז"ל כלומר כשהן בונין בבדה"ב הי' קונין כל צרכי הבנין ממעות של חולין או הי' לוקחין כל צרכי הבנין באמנה ולאחר שנגמר הבנין הי' מקדישין אותו כן שהי' מביאין ממעות של הקדש כשיעור דמי כל הבנין והשבח שהשביחו האומנין בבנין ואומר תחול קדושה שיש במעות הללו על הבנין הזה ונמצא קדוש והמעות יצאו לחולין וכו' עש"ה וא"כ הא דאמרי' בונין בחול ואח"כ מקדישין היינו שאין לוקחין צרכי הבנין ממעות הקדושי' בקדושת בדה"ב והי' הבנין קדוש בקדו"ד מכח דמי הקדש וזה הוא קידוש אחר לגמרי מקידוש של ב' תודות וכמובן וא"כ שפיר יש מקום לומר דההיכל נבנה בקדושה היינו שלקחו צרכי בנינו ממעות הקדש וכמו שהבאתי סמוכין לזה מכמ"ק אבל הקידוש של ב' תודות שהי' צריך בהיכל זה הי' לאחר הבנין באמת כמ"ד בירוש' שם דבונין ואח"כ מקדישין ולכן א"א לעשות קידוש הזה ביו"ט דקידוש בשעת בנין בעינן וז"ב לפע"ד ואצפה לשמוע בכ"ז חו"ד מעכ"ג הי"ו הרמה:

ועתה נבא למש"כ מעכהדר"ג בסו"ד בדבר ההיתר ליהנות ממטפחת של ספ"ת משום חולי וחשש סכנה ע"י רפואה מצד סגולה שהבאתי מד' הר"מ בפיה"מ ליומא (פ"ח מ"ו) דכ' דרפואה סגוליית לא הותר לעבור אאיסור אפי' במקום פקו"נ ועז"כ מעכ"ג הי"ו וז"ל ואמנם כ"ז בנוגע לשאר אי' אבל בנדון שאלתינו באיסור הנאה מס"ת ותשמישי קדושה מפורש להיתר בש"ע יו"ד (סי' קע"ט סעי"ט) תנוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס"ת ובש"ך יו"ד (סקי"ב) שהוא עפי"מ דאמר בשבועות (ט"ו) דאסור להתרפאות בד"ת רק להגן שאני וע"כ בתינוק וה"ה גדול שכבר נחלה אסור להניח עליו ס"ת משא"כ להגן שלא יחלה וא"כ מכש"כ בנ"ד להניח עלי' מטפחת ס"ת כדי שלא תפיל דהוי רק להגן מותר אע"ג שהוא רק רפואה סגוליית עכלכ"ג ולפע"ד יש לדון בזה טובא דמלבד שנראה דהא דאמרי' בש"ס דשבועות שם דאסור להתרפאות בד"ת הוא רק איסורא דרבנן בעלמא ומשו"ה הותר בלהגן אע"ג שהוא בדרך סגוליי כמו"ש הפוסקים דבאיסד"ר מודה הרמז"ל דמותר בחולה אע"ג שהוא רפואה סגוליית עי' בברכ"י לאו"ח (סי' ש"א) ומש"כ בתשובתי הקודמת, והוכחה לזה דהרי התוס' בשבועות שם הקשו מהא דאמרי' בשבת (ס"ז.) לאישתא צמירתא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וכו' והרי להתרפאות בד"ת אסור ותי' דסכנתא שאני דהותר אפי' להתרפאות בד"ת וכ"כ הרא"ש בסנהדרין בפ' חלק והובא ביתה יוסף ליו"ד שם וכ"פ בש"ע יו"ד שם ואם נאמר שזה הוא איסור תורה להתרפאות עצמו בד"ח יוקשה מזה על שי' הר"מ ז"ל הנ"ל דאוסר רפואה סגוליית במקום איסור תורה אפי' בסכנה ולמה התירו לאמור פסוקים בש"ס דשבת הנ"ל וע"כ צ"ל כנ"ל דזה רק איסור דרבנן ומשו"ה התיר במקום סכנה אע"ג שהוא רק מדרך סגולה וא"כ גם הוכחת הדר"ג נדחית דאין ללמוד מזה להתיר אפי' איסור תורה ליהנות ממטפחת ס"ת א"נ דהוא מה"ת משום להגן שלא תפיל דשאני הכא דאיסור דאורייתא הוא וכנזכר לעיל:

ואמנם מלבד זה אני תמה על עצמי דמה ענין זה לכאן והרי הא דאמרי' בש"ס דשבועות שם דלהגן שאני אין הכוונה דבשביל להגן הותר האיסור דלהתרפאות מד"ת רק הכוונה דלהגן אין איסור כלל שיגין א"ע בדברי תורה וכעין דאמרי' דתורה מגיני ומצלי סוטה (כ"א.) וכ"כ הטור"ז להדיא ביו"ד שם (סק"ח) וז"ל ודברי תורה לא ניתן לרפואת הגוף אלא לרפואת הנפש משא"כ בבריא שא"צ אלא להגן שלא יחלה בזה מותר להגן בד"ת עכ"ל עש"ה ומשמע דה"ד רפואה אסור בד"ת משא"כ להגן בד"ת ליכא דררא דאיסורא ומוכרח לומר כן דאל"כ מהכ"ת להתיר לאדם בריא להגן ע"י בד"ת שהוא מילתא דאיסורא וא"כ ז"ד:

בדברי תורה נאמר אבל כאן להתיר ללבוש מטפחת של ס"ת שלא תפיל שהוא איסור גמור דהרי הוא מאיסה"נ שהוא חשש איסור תורה מנ"ל להתיר את זה בשביל שהוא להגן שלא תפיל ואף בחשש סכנה צ"ע להתיר לד' הר"מ בפיה"מ הנ"ל. ועיינתי בתשו' טוטו"ד מהדו"ג ח"ב (סי' מ"ז) שרמז עלי' הדר"ג הי"ו בתשובה וראיתי שדן ג"כ להתיר מטעם זה בנ"ד דהוי כלהגן דשרי עיי"ש, וגם עליו תסוב תמיהתי הנ"ל. ואבקש סליחה מאת מעכ"ג על אשר הרהבתי בנפשי לסתור דבריו היקרים כי כך הוא דרכה של תורה:

והנני בזה או"נ הדושמעכ"ג בלונפ"ח כה"י מצפה לתשו'. יחיאל מיכל הכהן האאלענדער. סימן ו. ב"ה מוצש"ק עשרה בטבת תרצ"ה טארנא יע"א. שלו"ב מא' המערכה לכבוד ידינ"פ הרב הה"ג החו"ב בחד"ת בע"פ כש"ת מו"ה נפתלי הירץ בוימעהל נ"י האבד"ק שצאווניץ יע"א:

יקרתו עם חידו"ת החריפים והנעימים השגתי לנכון במועדו. ושמחתי מאוד לראות מע"י בחידו"ת המושכלים וכי בא ליד כת"ה את תשובתי שכתבתי לכבוד אחיו הרה"ג אבד"ק קראשציענקא שיחי' [הוא התשובה הנ"ל בסי' ג'] וכת"ה העיר ע"ד תשובתי הנני בזה לעיין בד' כת"ה ולכתוב הנלפע"ד בס"ד:

בראש דבריו העיר כת"ר עמש"כ לד"פ בתשובתי כי ברכת המצות הם רק מדרבנן שעומד לנגד זה הירושלמי בפ' כיצד מברכין ה"א דמשמע משם דברכת המצות הם מה"ת, דאיתא התם דר' ירמי' ור' חגי אזלין לגו חנותא קפץ ר"ח ובירך א"ל ר"י יאות את עבדית שכל המצות טעונות ברכה דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה כו' יעיי"ש ובפרמ"ג בפתי"כ שהביא ד' הירושלמי הנ"ל והוכיח מינה דכל המצות טעונות ברכה מדאורייתא עכדכ"ת. הנה מחמת שיל"ע בזה טובא אשיחה וירווח לי, הפרמ"ג בפתי"כ בפתיחה לה' ברכות (אות ט"ו) הביא ד' הירושלמי הנ"ל וכ' עלה בזה"ל לכאורה משמע מזה דברכת המצות ד"ת הוה מהיקשא דתורה ונאמר דתורה ברכה שלה מה"ת כמו"ש הפר"ח (בסי' מ"ז) בברכה"ת דהרמב"ן והרשב"א ברפ"ג שאכלו ובעל החינוך סברו דברכה"ת לפני' מה"ת והירושלמי הדין מסייע להו א"כ מהיקשא נפקא נמי מצות דד"ת הוי ורק ברכת הנהנין ושבח והודאה הוה מדרבנן אמנם צ"ע שלא הביא זה הפר"ח ושאר פוסקים משמע היקשא אסמכתא ומצוה הוה דרבנן עכ"ל הפרמ"ג שם והנך רואה שהפרמ"ג בעצמו לא החליט להוכיח כן מהירושלמי דברכת המצות הם ד"ת רק כתב בלשון לכאורה משמע וכו' ולמסקנא מסיק הוא ז"ל דברכת המצות המה דרבנן אפי' לד' הסוברים דברכה"ת ד"ת וכן הי' לדידי בתשובתי הד"פ דברכת המצות הם רק מדרבנן כדמשמע בש"ע מכ"ד דגם בברכת המצות אמרינן ספק ברכות להקל וברכות אין מעכבות ע' באו"ח (סי' י"ז סעיף ב') שכ' המחבר דטומטום ואנדרוגונוס חייבים בציצית מספק ויתעטפו בלא ברכה ע"ש וע"ע בטו"ז או"ח (סי' ל"א סק"ב) שכ' לענין הנחת תפילין בחוה"מ דשפיר דמי להניחם בלא ברכה כיון דברכות אינן מעכבות ועי' במחצהש"ק (שם סק"ב) בעני"ז הרי דגם בברכת המצוה מקילינן בספק וע"כ דהם דרבנן דאל"כ הי"ל להחמיר בספקן וכן הי"ל לומר דברכות מעכבות דבדאורייתא אין חילוק דין בין לכתחילה לדיעבד:

ואמנם בעיקר הדבר שעלה ע"ד הפרמ"ג ז"ל להוכיח מד' הירושלמי הנ"ל דברכות המצות המה ד"ת מהיקשא דמצות לתורה הנ"ל יפלא לכאורה דהיאך הי' הוא ז"ל מפרש כוונת הירושלמי שבא שם להוכיח דברכת המצות ד"ת והרי קאי שם בירוש' אר"ח שקפץ ובירך בשעה שנכנס להחנות ובודאי שבירך שם איזה ברכת הנהנין בהכניסה להחנות וא"כ מאי קאמר לי' ר"י יאות עבדית במה שברכת דילפינן היקשא מצות מתורה דמצות טעונות ברכה ומה ענין ברכת המצות לכאן דאיירי בברכת הנהנין וראיתי בפנ"מ שם שהרגיש בזה וכ' וז"ל יאות עבדית בזה שברכת כאן עליהם ללמוד לאחרים שכל המצות טעונות ברכה כלומר כל דבר שבעולם ומלואו הן כמצות קודם ברכה כדלעיל עכ"ל ע"ש אבל במחכ"ה עדיין לא הועיל בפירושו לישב דברי הירושלמי דאע"ג דנודה דכל דבר שבעולם נקרא בשם מצות קודם שבירך עליו משום שכ"ז שלא בירך עליו נחשב כמו קודש ומצות השעה כמו"ש הפנ"מ לעיל מינה בד"ה עד שיתירו לו המצות עש"ה אבל מכ"מ לא דמי ברכת המצות גמורים לברכת הנהנין שהרי מצות הם חיוב לקיימם וא"א למיפטר מעשייתם ולכן מברך אקב"ו וכו' ומשוה"כ מברך עלי' משא"כ בברכת הנהנין דא"ב לא מתהני ולא מברך והברכה היא ג"כ נוסחא אחרת והוא ענין אחר לגמרי מברכת המצות שבא ליתן שבח להשי"ת על הנאתו מעוה"ז מנ"ל לדמות זאת לברכת המצות ואם ילפינן מהיקשא ברכת המצות מ"ר לברכת הנהנין שבירך ר"ח בחנות וע' בברכות (כ"א.) בגמרא דאמרי' דליכא למילף תורה ממזון ולא מזון מתורה לענין ברכה דאיכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי עולם ע"ש ובפרש"י שם והוא כנ"ל והא דלא פרכינן בתורה למזון כנ"ל דתורה מחויב לקיים משא"כ מזון י"ל דתורה ג"כ יכול ליפטור נפשו בק"ש שחרית וערבית כבמנחות (צ"ט:) ונדרים (ח'.) עש"ה ובר"ן שם אבל מצות הרי מחויב לקיימם ואיכא למיפרך כנ"ל ג"כ, סו"ד דפי' הפנ"מ על הירושלמי הוא דחוק וצ"ע:

ואמנם בפירוש על הירושלמי מס' ברכות מבעל ספר חרדים ז"ל פי' עפ"ד הירושלמי סופ"ח מה' גניבה שחייבין בי"ד להעמיד שוטרין בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהי' מחזירין על החניות ומצדיקין את המאזנים ואת המדות ופוסקים את השערים וכו' ור"ח ור"י היו מקיימים מצוה זו ואפשר שהם היו הממונין המחזירין על החניות עפ"י בי"ד ובירך אשר קדשנו לקדש המדות והמאזנים ולתקן השערים עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ לפי פי' זה איירי הירושלמי רק בברכת המצות ושפיר מייתי ר"י מהיקש דתורה ומצות לזה וא"כ א"ש גם דברי הפרמ"ג הנ"ל דהוכחתו על ברכת המצות שהם ד"ת ולא ברכת הנהנין שגם הוא ז"ל הי' מפרש כפי' החרדים הנ"ל: ופקחתי עיני וראיתי בתשו' חת"ס חאו"ח (סי' נ"ד) שהביא ד' הירושלמי הנ"ל ופי' של המפרש:

מהר"א פולדא דבי חנותא היינו מושב הדיינים (אולי ע"ש הגמ' בע"ז (ח': ) מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה "בחנות" ע"ש ובפרש"י ז"ל שם) ובירך על מצות עשה של בצדק תשפוט עמיתך ע"כ והחת"ס לא ניח"ל בפי' מהרא"פ ז"ל דאי כדבריו שבירך על שבתו כסאות למשפט א"כ מה צורך להביא ראי' שמברכים על המצות ויליף לי' מתורה וכי עד כאן לא שמעינן שמברכין על התפילין וציצית ומצה ומרור וסוכה ולולב ומשנה שלמה שנינו ברך על הפסח פטר של זבח ומשו"ה דחה פי' מהרא"פ עש"ה וא"כ ממילא אידחי לה גם פי' החרדים הנ"ל שברך על מצות מינוי תיקון המדות ומאזנים אקב"ו לקדש המדות וכו' ולמה הוצרך ללמוד זה מתורה וכי ע"כ לא ידענו דמברכין על המצות וכנ"ל ואך נלפענ"ד לקיים פי' החרדים ז"ל באופן הב' שכתב שם שהם ר' חגי ור' ירמי' היו הבי"ד והיו הולכין לחניות שיגידו להם הממונים הקבועים שם מי עוות וקנסוהו ע"ש והנה השייכות שיש לבי"ד לזה חיוב לעיין במדות ומשו"ה הי' מברך ר"ח שקיים המצוה הזאת שמוטלת על הבי"ד הוא מהא דדרשי' בב"ב (פ"ט.) ת"ר לא יהי' לך מלמד שמעמידין אגרדמין ופי' רש"י אבי"ד קמזהר וקרא יתירא קדריש וכן בירושלמי ב"ב סופ"ה דרשי' מקרא דיהי' לך מנה לך אנגרמים על כך עש"ה וא"כ ד"ז שאיכא חיוב ומצוה על הבי"ד למנות ולענוש על המדות והשערים אינו מפורש בתוה"ק רק דרשה שדרשו חז"ל מיתורא דקרא והנה בשבת (כ"ג.) אמרי' על ברכת אקב"ו שמברכין על הדלקת נ"ח והיכן צונו ר"א אמר מלא תסור ר"נ אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך ע"ש ומכ"ש על מצוה המפורשת בתוה"ק שיש לברך אקב"ו וכו' ואמנם דבר שנלמד ממדרש חכמים ואינו מפורש בקרא עדיין לא שמענו שיברך דמצינו שד"ז שנלמד מדרשה הוא גרוע ממילי דרבנן וכמו"ש בתשו' מהרלב"ח הובא בש"ך יו"ד (סי' רל"ט ס"ק כ') לחלק בין ח"ש שאסור מה"ת ושבועה חלה עליו ובין איסור דרבנן דלא חלה עליו שבועה לבטלה והיינו דאיסור דרבנן חמיר טפי מח"ש שאע"ג שאסור מה"ת מכ"מ אינו מפורש בקרא רק מריבויא וליכא לאו מיוחד לאיסורו ומשו"ה שבועה חלה עליו משא"כ איסור דרבנן דאיכא לאו דלא תסור אין שבועה חלה עליו עכ"ד עש"ה ועפי"ז כ' הפרמ"ג באו"ח (סי' קס"ח) במשבצות (סקי"ז) דלכן לא אמרינן באכילת פת בשבת אעפ"י שיצא מוציא כמו בכל ברכות המצות כמבואר בר"ה (כ"ט:) משום דזה מטעם ערבות כמו"ש הראשונים ולא קבלו ערבות רק על מה שמפורש בתורה שבכתב אבל על תורה שבע"פ הללממ"ס או דרשה לא נכנסו בערבות ומשו"ה באכילת פת בשבת ל"א אעפ"י שיצא מוציא ולא אמרינן כיון דאיכא מ"ד דהוא חיוב מה"ת מדרשא דג' היום אבל מכ"מ אינו מפורש בתורה ולכן לא קיבלו ערבות ע"ז משא"כ קידוש על היין דהוא דרבנן הוי כמפורש בתורה מכח לאו דלא תסור או מצ"ע ועל המפורש בתורה קיבלו ערבות ולכן אמרינן בקידוש על היין אעפ"י שיצא מוציא וכדעת מהרלב"ח בש"ך הנ"ל עכ"ד ז"ל עש"ה ומעתה הנה יש מקום בראש לומר דדוקא על מצות המפורשות בתורה או מצות דרבנן שהם כמפורשים בתורה מכח הלאו דלא תסור שפיר שייך לברך אקב"ו וכו' כיון דנצטוו ע"ז בהדיא והוא ברכת המצות דאמרינן בהו אעפ"י שיצא מוציא וש"ל לשון וצונו שהוא לשון רבים שהרי כ"א נתערב בעד חברו וא"כ אם הוא מחויב לקיים המצוה כל ישראל ערבים בעבורו אבל מצוה שאינו מפורש בתורה ונלמד רק ממדרש חכמים ל"ש לברך אקב"ו כיון דלא נצטוו ע"ז בהדיא וליכא ערבות בזה ול"ש לומר וצונו כנ"ל וה"ה במצות מינוי הממונין על תיקון המדות וכן לקנוס העובר על תיקון המדות שמוטל חיוב על הבי"ד שהוא מצוה שאינו מפורש בתורה רק נלמד מדרשה דקרא כנ"ל ל"ש לברך ע"ז אקב"ו כמו בכל ברכות המצות ולכן מייתי לי' ר"י מקרא דואתנה לך את לחות האבן התורה והמצוה וגו' שילפינן מזה ההקש לברך ברכת המצות גם למצות שאינם מפורשים בכתוב בהדיא וכמו"ש האבן עזרא עה"ת פ' משפטים עה"כ הנ"ל וז"ל ופי' התורה. תורה שבכתב והמצוה. תורה שבע"פ כי כל המצות ניתנו למשה מסיני בימים שעמד בהר עכ"ל ע"ש וא"כ כמו דראוי לברך על התורה וכן על המצות המפורשים בכתוב כן מברכינן על מצות הנלמדים ממדרש חכמים או המקובלים מהללממ"ס שהיא תורה שבע"פ דגם עליהם נצטוו ושייך לברך אקב"ו בלשון אשר מברך על כל המצות דאין היקש למחצה ולפי"ז מיושב קו' החת"ס הנ"ל דמה חידש ר"י במה שהביא היקש הנ"ל ואטו עד עתה ל"ה ידעינן דצריך לברך על קיום המצות והרי כל הש"ס מלא מזה דמברכין על תפילין וסוכה ואכילת הפסח ולפי הנ"ל ניחא דשפיר ידע דמברכינן אקב"ו על מצות המפורשים בתורה כמו הני הנ"ל אבל מצוה כזו מינוי ממונין על תיקון המדות ולענוש את העובר שאינו מפורש בתורה כלל רק נלמד מדרשא וגרע אפי' ממצוה דרבנן לענין ערבות כנ"ל ולכן ל"י עדיין שמברכין ע"ז כמו בכל המצות ובא ר"י להודיענו שאין חילוק בין המצות דילפינן בהיקשא הנ"ל דמברכינן על הכל בשוה ודו"ק:

ועוד יתכן פי' הנ"ל ברווחא יותר דשפיר מקשינן מצות לתורה לחוד דהא במ"ע דתלמוד תורה גופה א"ב פטר נפשי' מחיוב המפורש בתורה בק"ש של שחרית וערבית כמבואר במנחות ונדרים שם ואמנם באמת דרשו חז"ל בקדושין (ל'.) מקרא דושננתם דמחויב ללמוד תורה כפי כחו ורק דאתיא מדרשא ול"ה מפורש בקרא דמה"ט קיי"ל דשבועה חלה עליו כמ"ש הר"ן בנדרים שם ואעפי"כ מברכין ברכת התורה על מצות תלמוד תורה אע"ג שכבר קרא ק"ש ה"ה דעל מצות שאינם מפורשים בתורה ונלמדים ממדרש חכמים מברכי' דהא איתקשי להדדי בקרא הנ"ל. ומשכ"ל בשם האב"ע בפי' הכ' ואתנה לך את לחת האבן התורה והמצוה ראיתי שהוא ש"ס מפורש בברכות (ה') דאמרינן תורה זה מקרא והמצוה זה משנה ע"ש ובפרש"י שם והבן:

ובעיקר ד' המרלב"ח שהובא בש"ך הנ"ל לחלק בין איסור דרבנן דהוי כמפורש בתורה מכח לאו דלא תסור משא"כ ח"ש שאסור מה"ת אבל אינו מפורש בתורה בלאו כמו איסד"ר העיר בס' מנחת פתים ליו"ד שם ממו"ר הגאון זצ"ל שצ"ע דהא גם בח"ש דהוא ממדרש חכמים איכא לאו דלא תסור כמבואר ברמב"ם (פ"א) מה' ממרים ע"ש שהניח בצ"ע והנה בספרו קיצר בזה ואני הצעיר שמעתי מפ"ק מורי ורבי הגאון זצ"ל הנ"ל שהוסיף לתמוה דהא אדרבה לפיה"נ איפכא הוא דבמידי דרבנן אם הם בכלל לא תסור יש מחלוקת בין הרמב"ם להרמב"ן ז"ל בספר המצות (שורש א') ודעת הרמב"ן ז"ל דמילי דרבנן אינן בכלל לא תסור רק אסמכתא בעלמא הם ללאו בזה אבל בדברים שלמדו לי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וכן הללממ"ס וכיו"ב שפרשו התורה בזה מודים בין הרמב"ם ובין הרמב"ן ז"ל דאיכא בהן לא תסור עש"ה בד' ז"ל בארוכה ואיך כתב המרלב"ח בש"ך הנ"ל להיפך מזה דח"ש שנלמד ממדרש חז"ל אינו בכלל לא תסור ואיסור דרבנן נכלל בלאו דלא:

תסור עכ"ד מו"ר ז"ל והוא תמי' עצומה וליישב ד' המרלב"ח והש"ך שהביאו שכפיה"נ סובר ג"כ כוותי' נראה לפענ"ד דהנה ז"ל הרמב"ן ז"ל בספהמ"צ שם אבל דבר האמיתי מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפי' התורה כגון הדברים הנדרשים בגז"ש או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבע"פ שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מה"ת לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה ויראה הוא היפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם עכ"ד נראה מדיקדוק לשונו הצח דעיקר אזהרת הלאו דלא תסור בדברים הנ"ל הוא שלא נומר היפך ממה שפרשו הם או למדו חז"ל מאיזה לימוד רק לקבל פירושם ודרשתם ואם אינו מקבל מהם עובר בלאו הזה אבל בעובר על דעת שהוא עושה איסור ובאמת מאמין לפי' או לדרשתם רק שעובר לתאבון על איסור שלמדו חז"ל בפירושם וכיו"ב בכה"ג אינו עובר בלאו דלא תסור לד' הרמב"ן ז"ל גם בעובר על מה שפרשו החכמים איזה דבר מהכתוב בתורה וכמו"ש הרמב"ן שם להלן לענין גזירות ותקנות חז"ל ע"ד שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו דלא תסור ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהוא כולה עונש המורים לא החוטאים עכ"ל נתבאר להדיא מד"ק דסובר שלא קאי הלאו דלא תסור כ"א בעובר בדרך הוראה שאינו מאמין לפי' חז"ל בתורה ולא בעובר על דעת שהוא עושה איסור וחוטא, ונחזי כעת דעת הרמב"ם ז"ל הנה לפי"מ שפי' הרב במגילת אסתר בספהמ"צ שם ליישב דעת הרמב"ם ז"ל מטענות אשר טען עליו הרמב"ן ז"ל נראה שמפרש דעת הרמב"ם ז"ל בפשוטו דאם עובר אאיסור דרבנן הרי הוא כעובר בלאו דלא תסור אפי' בעובר ע"ד שהוא עושה איסור ומאמין לד' חז"ל ומה שמצינו קולא כמ"פ בדרבנן הוא רק משום שרבנן בעצמם התנו כן בגזירתם ורצו שיקילו בדבריהם בכמה דברים עש"ה באורך ד' ז"ל ואם הי' דעת הבעל מג"א ז"ל לד' הרמב"ם ז"ל לחלק דדוקא בעובר בדרך הוראה אדרבנן עובר בלאו דלא תסור משא"כ בעובר אדרבנן ע"ד שהוא עושה איסור ל"ה צריך לדחוק עצמו בישוב ד' הרמב"ם ז"ל כנ"ל ובלא"ה ל"ה קשיא עליו כל הקושי' שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל, וכמו"ש באמת לתרץ המבי"ט בקרי"ס והובאו דבריו בלח"מ פ"א מה' ממרים וכ"כ לתרץ בס' קנאת סופרים הנדפס על ספהמ"צ שם את ד' הרמב"ם מהשגותיו של הרמב"ן עש"ה ומדלא ניח"ל להמג"א ליישב בהכי ד' הרמב"ם ז"ל ונכנס בפרצה דחוקה בישוב דעתו ז"ל וכן הרשב"ץ כמו"ש המג"א שם בשמו ז"ל נדחק ליישב ד' הרמב"ם ז"ל מקושי' הרמב"ן ז"ל ועי"ש בע"כ שהם ז"ל מפרשים ד' הרמב"ם ז"ל דהעובר אדבר דרבנן אפי' במאמין לדבריהם ועובר לתאבון הרי הוא כעובר אלאו דלא תסור דאורייתא וכמו שנראה שטחיית לשונו של הרמב"ם ז"ל בספהמ"צ שם שכ' כן כל מה שצונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צוה מרע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו והוא אמרו עפ"י התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו' עכ"ל הרמב"ם עש"ה נראה להדיא שבעובר על דבר מדבריהם הרי הוא ממש כעובר בלאו של תורה בלא תסור ולאו דוקא בממרה כמו שסתם וכתב והזהירנו יתברך מעבור דבר וכו' וזה מסעי' לד' הרשב"ץ והמג"א אליבי' דהרמב"ם ז"ל:

ואמנם זה דוקא במילי דרבנן אבל הדברים שלמדו חז"ל ממדרש הכתוב או בי"ג מדות או הללממ"ס אם שרבינו הרמב"ם כלל אותם יחד בספרו הי"ד בפ"א מה' ממרים ה"ב עם מילי דרבנן לענין שעובר בלא תסור מכ"מ נראה שאינו עובר עליהם בלא תסור כ"א כשמכחיש לד' חז"ל בקבלת ההלכה מסיני או שאינו ציית לפי' הכתוב שפי' הם או להדרש שדרשו הם אז עובר בלא תסור אבל בעובר על דברים אלו שלמדו חכמז"ל ממדרש הכתוב ע"ד שהוא עושה איסור ולא בממרה ע"ד אינו עובר בלא תסור רק באיסור דאוריי' ההוא שאמרו חז"ל שנלמד מהכתוב דהרי מקור הדבר שעובר בלא תסור בביטל דבר שלמדו חז"ל בדרשתם או שקיבלו מפי השמועה נובע מד' הרמב"ם ז"ל בהל' ממרים שם ושם לא איירי רק בעובר דרך הוראה ע"ד חכמים שלמדו כן מהכתוב וכיו"ב כמו שנראה לדקדק מלשונו הזהב של רבינו ז"ל שז"ל שם כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל"ת שנא' לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל עכ"ל מדכתב "כהוראתן" משמע דבחולק על הוראתן של חכמים קמיירי ואז עובר בלא תסור בכל הני שחשב שם כגון ביטל דבר שלמדו אותן מפי השמועה וכיו"ב אבל במאמין בדבריהם בזה שקיבלו חז"ל מהללממ"ס או למדו בדרשה ורק שעובר להנאתו אז אינו עובר בלא תסור בהני מילי רק בעובר אדרבנן עובר בלא תסור בכל ענין בין שעובר בדרך הוראה ובין שעובר ע"ד שהוא עושה איסור ויצרו תקפו דעל דבריהם מוטל הלאו דלא תסור ממש ולא רצו להסירו אפי' מהעובר לתאבון משא"כ בדברים שלמדו חכמים מהכתוב או קבלו מסיני ליכא הלאו דלא תסור רק להמכחיש לדבריהם לגמרי ועובר בדרך הוראה אבל בעובר ע"ד שהוא עושה איסור ורק שיצרו תקפו אינו עובר בלאו דלא תסור דהא בכה"ג לא הוצרכו חז"ל להטיל עליו חומר הלאו דלא תסור דבלא"ה הוא מוזהר עליו מה"ת כיון שנדרש מדרשא דקרא וכעין שכ' הש"ך ביו"ד (סי' פ"ז ס"ק ג') דכל היכא דאיכא איסור תורה בלא"ה ליכא למיחש למידי ולא גזרו עליו חז"ל איסור מדבריהם כגון בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או איפכא ליכא משום איסור בב"ח דרבנן כיון דבלא"ה אסור מה"ת משום טמא עש"ה וע' בבית האוצר ח"א מהגאון ר"י ענגיל ז"ל (כלל קי"ז) מש"כ בעני"ז ורק למי שאינו רוצה לציית כלל לדברי חכמים ואינו מאמין בקבלתם אז עובר בלת"ס כיון דלפי דעתו המזוהמת אין בזה איסור כלל והבן כ"ז, ואחרי עלות כ"ז א"ש מש"כ המרלב"ח בש"ך הנ"ל לחלק בין ח"ש שאסור מה"ת ואינו מפורש בלאו רק מריבויא דקרא לכן אינו עובר בלא תסור בעובר להנאתו ע"ד שעושה איסור כנ"ל ומשו"ז שבועה חלה עליו כיון שאינו מפורש בתורה דהלא תסור אינו עובר רק בעובר דרך הוראה בזה משא"כ באיסור דרבנן שבכל ענין עובר בלא תסור אפי' בעובר להנאתו ואינו מכחיש את דבריהם לכן אין שבועה חלה עליו דמושבע ועומד הוא מה"ס מכח הלאו דלא תסור ומתורץ קושי' מו"ר הרב הגאון ז"ל הנ"ל ודו"ק:

והנה יצאתי קצת לפלפל חוץ לענינינו ונחזור לדברי הירושלמי בר"פ כיצד מברכין דילפינן בהיקשא מתורה את המצות דטעונות ברכה ומזה הוכיח הפרמ"ג דברכת המצות הוא מדאורייתא כמו ברכת התורה כנ"ל ואמנם ז"ד להסוברים דברכה"ת הוא דאורייתא שפיר יש מקום לומר כן אבל לד' הסוברים דגם ברכה"ת הוא מדרבנן א"כ אין מקום להוכחה הנ"ל דלדידהו בעכצ"ל דההיקש המוזכר בירושלמי הוא רק אסמכתא בעלמא כיון דברכה"ת גופה לא ידעינן דמחויב בה מה"ת וכמובן:

והנה להלכה נראה מדכתב המחבר בש"ע או"ח (סי' קפ"ד ס"ד) דבספק אם בירך ברכהמ"ז צריך לחזור לברך כיון שהוא מה"ת ולא כ"כ לעיל מיני' בסי' מ"ז בברכה"ת ובפרט בסעי' ח' שם שמדבר מדין ספק חיוב ברכה"ת משמע שדעת המחבר לפסוק דא"ל לברך בספק אם בירך ברכה"ת דהיא רק מדרבנן ונמשך בזה אחר דעת הרמב"ם ז"ל כדרכו תמיד שהרי דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ברכות דליכא חיוב ברכה מה"ת כ"א בברכהמ"ז אחר אכילה ולא יותר דסובר דגם ברכה"ת היא דרבנן עי' בזה בפרמ"ג בפתיחה לה' ברכות השחר מש"כ בד' הרמב"ם ז"ל ע"ש:

והנה הרמב"ן ז"ל במנין המצות ממצ"ע ששכח אותם הרמב"ם ז"ל לפי דעתו חשב במצוה ט"ו דגם ברכה"ת מצ"ע של תורה היא וה"ר מש"ס ערוכה בברכות (כ"א.) שאמרו מנין לברכה"ת לפני' מה"ת שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו ורצה ללמוד ברכהמ"ז לפני' שיהי' מה"ת ק"ו מברכה"ת וכו' ע"ש וכ' ע"ז המגילת אסתר וז"ל נ"ל כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאם הרב אם ל"א שמדרשם בזה הפסוק הוא ע"ד אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראי' עכ"ל עש"ה וראיתי בצל"ח לברכות שם שהביא ד' המג"א הנ"ל וכ' ע"ד שאף שעל מה שאמר מנין לברכה"ת לפני' מה"ת יל"פ דל"ד קאמר דמצינו כיו"ב בב"ב (קמ"ז.) אמר רב מנין למתנת שכ"מ מה"ת וכו' וע"ש בתוד"ה מנין וכו' מכ"מ כאן בשמעתין אאפ"ל כן דאם עיקר מימרא זו הוא אסמכתא גם כל הני ק"ו דיליף ריו"ח הכל אסמכתא נינהו ואיך מותיב בש"ס שם מדתנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ונשאר בתיובתא א"ו שכל הך סוגי' מה"ת ממש הוא והדקול"ד על הרמב"ם כנ"ל ולכן תי' הצל"ח שהרמב"ם לשיטתו שפסק בהך דלעיל בפלוגתא דרבינא ור"ח אם הרהור כדבור דמי כרבינא ולרבינא ממילא נדחה הך דר"י שאומר שברכה"ת היא מה"ת דהרי במשנתינו שנינו בעל קרי מהרהר ק"ש בלבו ואינו מברך לא לפניו ולא לאחריו וסתם בע"ק מקרה לילה הוא וא"כ עדיין לא ברך ברכה"ת וכשהוא מהרהר ק"ש בלבו כיון שהרהור כדבור דמי א"כ ה"ה קורא בתורה דאטו ק"ש לאו תורה הוא וא"כ צריך לברך ברכה"ת או לפטור באהבה רבה ואי ס"ד דברכה"ת לפני' היא מה"ת א"כ למה אינו מברך לפני' א"ו דברכה"ת היא מדרבנן עכ"ד הצל"ח עש"ה ולפום רהטא תמהתי על אדונינו הצל"ח ז"ל הרי כתוב הדר הוא בש"ע או"ח (סי' מ"ז סעי' ד') דהמהרהר בד"ת א"צ לברך ע"ש וא"כ אין הוכחה ממשנה הנ"ל דקתני בק"ש דמהרהר בלבו דבכה"ג א"צ לברך ברכה"ת ולכן קתני דאינו מברך לפניו אבל לעולם כשלומד בדבור שפיר הוי ברכה"ת מדאורייתא ושוב ראיתי שדבריו כנים דהרי מקור דברי הש"ע הנ"ל נובע מד' האגור והובא ביתה יוסף שם שכ' וז"ל שמי שמהרהר בלבו תורה קודם שברך ברכה"ת שפיר דמי דהרהור לאו כדבור דמי לענין ברכה כמו לענין ק"ש ותפלה וסיים שכ"פ התוס' בפ' מי שמתו (כ':) דהלכה כר"ח דהרהור לאו כדבור דמי עכ"ל עש"ה וא"כ נמצא דלפי"מ שפסק רבינו הרמז"ל דהרהור כדבור דמי כרבינא באמת יצטרך גם המהרהר בד"ת לברך ברכה"ת דזב"ז תלי' לפי הנ"ל וקמה וגם נצבה הוכחת הצל"ח הנ"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו. ואמנם לפי"ז ל"ה לו למרן הב"י לסתום ד"ז בש"ע שם ולפסוק דמהרהר בד"ת א"צ לברך כיון שזה אינו מוסכם ולד' הרמב"ם ז"ל גם במהרהר בד"ת צריך לברך ואעפ"י שאיכ"ל שאין דעתו לפסוק כמותו מכל מקום הי"ל להביא דעתו ז"ל בש"ע שחולק על דין זה ובפרט דעת הרמב"ם ז"ל ששמעתי' שגור בפי המחבר תמיד כידוע וע"כ נראה דדעת המחבר דה"ט דפסק בש"ע שהמהרהר בד"ת א"צ לברך כמו"ש הלבוש משום שאין מברכין על המחשבה והובא בפרמ"ג שם במשבצות ס"ק ב' והוסיף לומר דלפימש"כ בש"ע (סי' ס"ב) דאם הוא אנוס יהרהר בלבו ויוצא דהרהור כדבור דמי ולפימ"ש בחידושיו לברכות שאין זה ברור אי הרהור כדבור דמי או לאו כד"ד מ"מ כאן אין מברכין על הרהור כמו דאין מברכין על ביטול חמץ אע"ג דהוי מ"ע מה"ת כ"ז שלא ביער שאין מברכין על דברים שבלב עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ צ"ל לפי"ז שמש"כ הב"י הנזכר בטעמא שאין מברכין על הרהור בד"ת שכ"פ התוס' דהרהור לאו כדבור דמי לרווחא דמילתא כ"כ דא"צ לזה דאפי' נימא דהרהור כדבור דמי מכ"מ אין מברכין על דברים שבלב כמו"ש הוא בעצמו בב"י או"ח (סי' תל"א) לענין ביטול חמץ ומעתה שנתברר לנו דד"ז שאין מברכין על הרהור בד"ת הוא אליבא דכ"ע אפי' לד' הרמב"ם ז"ל שפוסק דהרהור כד"ד שוב נפל הוכחת הצל"ח ז"ל ממתני' דבע"ק וכו' שאין מברך לפני' דברכה"ת הוא רק מדרבנן דז"א דהרהור שאני דליש לברך עליו. גם בשאג"א (בסי' כ"ד) ראיתי שעלה בדעתו לישב ד' הרמז"ל מסוגי' דברכות הנ"ל שמפורש יוצא משם דברכה"ת הוא מדאורייתא ולמה דחה אותה מהלכה כתמיהת רבינו הרמב"ן ז"ל עליו כד' הצל"ח ודחה אותו יעיי"ש בד"ק, והנלפע"ד בישוב ד' הרמב"ם ז"ל הנה כבר הבאתי מד' הב"י שכ' לענין ביטול חמץ שאין לברך עליו משום דהוא דברים שבלב ואין לברך על המחשבה וראיתי בפרמ"ג בפתו"כ בח"ג או"ק ד' דא"נ דהרהור כדבור דמי אף לכתחלה מהראוי שאין מברכין על מצ"ע התליות בדבור וזה לא מצאנו ואמאי לא נימא הואיל ואפשר לקיים הדבר בהרהור אין מברכין על דברים שבלב כמו ביטול חמץ אף דמוציא בשפתיו משום דיכול לקיים במחשבה ותי' דגם למ"ד דהרהור כד"ד לכתחלה מצוה לומר בפה ולהשמיע לאזניו ולכך מברכין עליו עכ"ד הפרמ"ג עש"ה והנה יש להוסיף עוד ולחזק את ד' הפרמ"ג בקושייתו הנ"ל בכל מצ"ע שיוצא גם בהרהור א"כ אף שאומר אותה בפה הרי כל אמירה בפה א"א בלי מחשבה תחילה כדמשמע כן מד' המבי"ט בס' קרית ספר על הרמז"ל בפט"ו מה' מעה"ק במש"כ לענין חזרה בהקדש תוכד"ד דל"מ משום דבהקדש מהני מחשבה והו"ל כדברים שלא מהני בהו חזרה בתוכד"ד, וכתבתי בחדושי לבאר ד' הנ"ל משום דכבר קדום לדבורו המחשבה ובהקדש הרי אהני מחשבתו וא"כ ל"מ למהדר בי' דהא אינו בתוכד"ד להמחשבה, וכ"כ הגאון מהרי"ש ז"ל בספרו יד שאול על יו"ד בהשמטות להל' צדקה והארכתי בעני"ז בקונטרס מיוחד אכ"מ. וא"כ כבר קיים המצוה מכח מחשבתו ועל המחשבה שוב אין מברכין וכ"מ מד' השטמק"ב הנדפס עה"ג בש"ס תמורה (ב':) דפוס ווילנא שהקשה אהא דאמרי' שם דמקדים תרומה לבכורים נמי לילקי משום דבדבורא עושה מעשה ודילמא שאני מקדים תרומה לבכורים דישנה במחשבה ולכן ל"ה הדבור כמעשה עש"ה ולכאורה עכ"פ במפריש תרומה בפה שייך לומר בדבורא איתעביד מעשה ועכצ"ל דכיון דמהני במחשבה עיקר התרומה נגמר ע"י מחשבתו ושוב לש"ל בדבורא:

תוכן העניינים

שות אמרי כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה