אור ברסלב
שות אמרי כהן ח"א סימן ג

שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר

ח"א סימן ג

ח"א סימן ב

ב"ה יום א' ויצא תרצ"ה טארנה יע"א. שלום אשיב לכבוד ידנ"פ הרב הח"ג החו"ב בחד"ת מהולל בתשבחות כש"ת מו"ה יואל משה בוימעהל נ"י האבד"ק קראשציענקא יע"א:

לנכון קבלתי יקרתו בזמנו ולמען תת אות כי חביבים עלי דברי כת"ה הנני להציג מה שהערותי בעת עיוני בדבריו היקרים, וזה החלי בס"ד: כת"ה העיר בהא דאמרי' בש"ס דקדושין (מ"ו:) מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנא' לא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה ע"ש וע"ז העיר דהא המברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא ולשי' הרמב"ם הוא מה"ת וא"כ אדרבה אם אינו קדוש א"כ הברכה שבירך על הפרשת תרומה הוא ברכה לבטלה וא"כ י"ל דהיינו הנשיאות חטא ואינו דומה להא דמהני שאלה בתרומה והרי ע"י השאלה יהא ברכתו למפרע לבטלה דכבר הסביר הח"ס דאם שואל על הפרשתו ל"ה ברכה לבטלה שכן היתה המצוה שיפריש באופן שיועיל אח"כ שאלה ושפיר בירך מעיקרא וצונו אבל בתורם מן הרעה על היפה דאין זה רצון התורה א"כ אי נאמר דאין תרומתו תרומה ממילא עבר בלא תשא עכ"ד ולק"מ דאטו ברכה כתיב בתורה שמחויב לברך על הפרשת תרומה והרי ברכות הוא תקנת אנשי כנסה"ג וא"כ לא נוכל לומר דזה הוא הנשיאות חטא דקרא בתרם מן הרעה על היפה כנ"ל כיון דמדאורייתא לא הוצרך לברך כלל על הפרשת תרומה:

ואך יש לקיים דברי כת"ה אבל לא מטעמו והוא דברש"י על החומש פ' תבא עה"כ לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי פירש בזה"ל מלברך על הפרשת מעשרות עכ"ל וכתב עליו המזרחי בכוונתו ז"ל מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת מעשרות שהוא נוסח הברכה שתיקנו אנכנסה"ג ובשלהי מס' מע"ש ולא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו וזה מסכים עם מה שפרשנו ע"ד רש"י עכ"ד המזרחי, והתוי"ט במשנה שם השיגו וכתב דרש"י על נוסח הברכה כיון ואף שהברכות הם מדרבנן אסמכתא היא עיי"ש, ואך בצל"ח ברכות (מ':) בד"ה כוותי' דרב מסתברא כו' דחה דברי התויו"ט וכ' דהעיקר כפי' המזרחי בד' רש"י ז"ל שהרי במשנה שם דריש כל הך קרא כסדר ככל מצותיך הא אם הקדים מע"ש לראשון וכו' וכל הני דרשות גמורות ודינים הם ומסיים ולא שכחתי מלברך ולהזכיר שמך עליו, ואיך נפרש זה לאסמכתא על מצוות ברכה שתקנו אנשי כנסה"ג הא מסתמא היא דוגמת הבבות הקודמות שם באותה משנה שכולם דיני תורה ודרשות ממש לא אסמכתא בעלמא, א"ו שהפי' במשנה כד' המזרחי שעל שבח והודאה למקום שחייב כל אדם להודות לבורא שזיכהו לקיים מצות הללו עכ"ד ז"ל עייש"ה והנה החו"ד ליו"ד (בסי' ק"י) בדיני ס"ס ע"ד הש"ך שם בס"ק כ' כתב לענין ק"ש אף דמותר לקרות ק"ש כל היום בתורת נדבה מכ"מ בספק אסור כמו בספק התפלל וכ"ה בכל הברכות דאדעתא דנדבה מותר לברך ולהודות אפי' בהזכרת שמו ית' כמו שמותר בי"ח ברכות להתפלל בתורת נדבה ואדעתא דחוב אסור אפי' בלא הזכרת שמו דהא אם בירך על הפת בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו' יצא ובספק אסור לברך אפי' בכה"ג, ומטעם זה נ"ל לדון זכות על האומרים במעמדות ובקשות ברוך אתה ה' דדוקא דרך חוב אסור דהא חזינן דהרבה פיוטים וזמירות נתייסדו ונתקנו בלשון ברכה והודאה בהזכרת שמו ית' ומה הפרש יש בין ברוך ה' ובין ברוך אתה ה' עכ"ל החו"ד עיש"ה העתקתי לשונו מפני שיוצא לנו מזה דבר חדש דאדעתא דחוב אסור לומר שום דבר אפי' ליכא משום הזכרת ש"ש לבטלה כמו לברך בלשון ארמית וכן לקרות ק"ש דבעצם ליכא איסורא לקרותה אפי' כל היום דהוי כקורא בתורה, מכ"מ אדעתא דחובה אסור וא"כ מכש"כ דאסור לומר הודאה והזכרת השם ית"ש בדרך חובה וכמובן:

ומעתה לפי"ד המזרחי הנ"ל דעכ"פ חיובא מדאורייתא ליתן שבח והודאה להשי"ת על קיום מצות הפרשת תומ"ע וא"כ בהודאה הזאת היא אדעתא דחובה כיון שהוא מצווה ועומד ע"ז מה"ת וא"כ אם מפריש מן הרעה על היפה והוא בודאי עשה כדין תורה ליתן הודאה על הפרשה הזאת ואם נימא דאין קדוש הרי עבר על לאו דלא תשא דהא אסור להודות אדעתא דחובה ובפרט הכא דצריך להזכיר שם שמים כדדריש מלברכך ולהזכיר שמך עליו וא"כ אי אין הפרשתו כלום הרי הודה אדעתא דחובה בחנם וזה אסור לד' החו"ד הנ"ל דלאו דוקא ברכה לבטלה אסור אלא גם הודאה לשמו במכוון לחוב אסור ובודאי דלד' הרמב"ם ז"ל דמברך ברכה שא"צ עובר בל"ת מה"ת גם בהודאה אדעתא דחובה יש איסור תורה לפי"ד החו"ד הנ"ל שמברך להשי"ת בתורת חוב והוא אינו חייב וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' כנ"ל דאיכ"ל דמש"ה איכא נשיאות חטא בתורם מן הרעה על היפה מכח הודאה שהודה על הפרשה ובאמת אינו חייב בהודאה דאין הפרשתו כלום ומאי פריך אם אינו קדוש נשיאות חטא למה:

אך נראה בישוב קושי' זאת דהא בברכת המצות כמו בהפרשת תרומ"ע פשוט שיכול לברך ברכה אחת לצאת בה על כמה הפרשות שיש לו להפריש בעת הזאת ויוצא בזה וכמו"ש בש"ע יו"ד (סי' של"א סעיף ע"ח) עי"ש וא"כ נראה ברור דגם החיוב דאורייתא שמחויב להודות להשי"ת על הפרשת תרומ"ע דיכול להודות פע"א על כמה הפרשות של תרומ"ע שהפריש ול"צ הודאה על כל הפרשה והפרשה מדיוצא י"ח הברכה בפ"א בודאי שכ"ה בחיוב של תורה דכל תיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן וא"כ כשהפריש בפ"א כהוגן מן היפה על היפה אף אם יארע שהפריש שלא כהוגן מן הרעה על היפה מכ"מ ל"ה הודאתו לבטלה עכ"פ דהא הוצרכה ההודאה משום ההפרשה שהיתה כדין וא"כ לאו כללא היא לומר דאיכא נשיאות חטא בתורם מן הרעה על היפה מכח ההודאה להשי"ת שלא לצורך דהא אם הפריש ג"כ תרומה הגונה מן היפה והודאה אחת עלתה לשתיהן שוב לא הוי הודאתו לבטלה ואין כאן נשיאות חטא, ואין לומר דנוקי לקרא דלא תשאו עליו חטא בהפריש רק פ"א מן הרעה על היפה ואז איכא נשיאות חטא מכח הודאה לבטלה וכנ"ל, ז"א דקרא סתמא מיירי ולעולם איכא נשיאות חטא במפריש מן הרעה על היפה ולהנ"ל הרי משכ"ל דליכא נשיאות:

חטא אם יפריש תרומה אחרת כמשפטה מן היפה והודה בפ"א על שניהן, וע"כ דהנשיאות חטא אינה משום הודאה לבטלה רק משום דקדוש והועילו מעשיו שעבר על ד"ת והבן:

ובעיקר דברי החו"ד הנ"ל שכ' דגם בלשון ארמית יש איסור לברך לבטלה עי' בפ"ת ליו"ד (סי' שכ"ח ס"ק א') שהפנ"י בברכות (י"ב) דעתו דליכא איסור לברך בלשון ארמית יעייש"ה:

ומש"כ כת"ר בשם החת"ס שהסביר דאם שואל על חלה ל"ה ברכה לבטלה למפרע משום שכ"ה המצוה שיפריש ויהא לו היתר ע"י שאלה אח"כ ושפיר בירך וצונו להפריש תרומה חלה שכה צונו להפריש אותה עד"ז ולא ציין מקומו אי' כ"ה בתשו' חת"ס חיו"ד (סי' ש"כ) עיי"ש, וכה ראיתי למורי הגאון במנחת פתים ליו"ד (סי' שכ"ג ס"ח) שמפלפל בזה בשואל על הפרשת חלה דיהא ברכה לבטלה למפרע והביא מד' ס' יושע בפו"כ (סי' תקי"ח) ורש"ש נדרים (נ"ט) שהעירו בזה ע"ש ולפלא שלא זכר שר התורה ז"ל מד' החת"ס הנ"ל. ועלה בדעתי לישב הקו' הנ"ל דנימא דאינו קדוש רק דהנשיאות חטא משום דבירך לבטלה והיינו לפי"ד הרא"ם הנ"ל דעכ"פ ההודאה על הפרשת תומ"ע הוא מה"ת וכנ"ל, ואך נראה דהנה הא דר"ל דתורם מן הרעה על היפה אינו קדוש היא משום דכ"מ דארל"ת אעל"מ בתמורה שם וכבר ידוע מש"כ המהרי"ט לישב הקו' דנימא בשוחט בשבת אעל"מ ואמאי שחיטתו כשירה ותי' דזה הכלל דל"מ אינו רק במקום אי לא מהני יתוקן האיסור אמרי' דל"מ אבל אפי' אי לא מהני לא יתוקן האיסור בכה"ג לא אמרי' לא מהני ומודה רבא דמהני עכ"ד ז"ל ולפי"ז אדרבה אם הנשיאות חטא משום ברכה לבטלה א"כ מהראוי לומר דקדיש במפריש מן הרעה על היפה כדי שינצל מעבירה דלא תשא וגו' לד' הר"מ ז"ל דהוא לאו בברכה לבטלה וא"כ אין לומר דלא מהני דהא לא יתוקן האיסור בזה דל"מ דעי"ז יעבור בלאו דלא תשא ואם יהא קדוש יש איסור דתורם מרעה על היפה שהוא לאו הבא מכלל עשה וליכא איסור דלא תשא דהא הועיל הפרשתו בדיעבד עכ"פ וא"כ בכה"ג לי"ל אעל"מ דלא יתוקן האיסור וע"כ דהנשיאות חטא אינו משום ברכה לבטלה דמיירי כשמפריש עוד תרומ"ע כהוגן וכנ"ל וא"כ שפיר אמרינן אם אינו קדוש נשיאות חטא למה כיון דעיקר האיסור משום תורם מן הרעה על היפה ודו"ק כי חריף הוא:

איברא דלענ"ד יש לעיין טובא בתורם מן הרעה על היפה אף למסקנא דקיי"ל דתרומתו תרומה אם לברך על הפרשתו דאע"ג דבדיעבד מועיל הפרשתו מכ"מ כיון דלכתחילה אין להפריש בדר"ז ואיכא איסור דאורייתא א"כ אין לברך ברכת הפרשת תרומה כמו דמצינו בשו"ע או"ח (סי' תרמ"ט ס"א) בגוזל לולב ושפהו דכשר דקניי' בשינוי מעשה ואעפי"כ לא יברך עליו עיי"ש ומזה למד המג"א (בסי' תרל"ז סק"ג) בסוכה גזולה שפסק שם הרמ"א דלכתחילה לא ישב בה ובדיעבד יצא דמ"מ אין לברך עליו דאע"ג דלית בה משום מצהב"ע כיון דלא קני' כלל אבל ברכה לא מברכינן והוכיח כן מתוס' רפ"ג דסוכה עיי"ש וא"כ ה"ה בנ"ד במפריש תרומה מן הרעה על היפה כיון דלכתחילה אסיר לעשות כן אין לברך ע"ז כמו בנידון דלולב וסוכה הנ"ל דבדיעבד יוצא המצוה מכ"מ לענין ברכה צריך להיות נקי מכל סוג איסור ואם לא כן הוי מנאץ - ואולם לפע"ד דבד"ז כבר נחלקו רבותינו הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"א מה' ברכות הי"ט וז"ל הרמב"ם שם כל האוכל דבר איסור בין בזדון ובין בשגגה אין לברך עליו לא בתחילה ולא בסוף ובהשגות הראב"ד כ' עליו וז"ל טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא מזמנים עליהם לומר שאין חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר איסור והיא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו עכ"ל עיי"ש א"כ ה"ה דלענין ברכת המצות במקום שאיכא איסורא תליא בפלוגתא הנ"ל דלהרמב"ם ז"ל אין מברכין על מצוה שיש בעשייתה עברה אע"ג שיצא בדיעבד יד"ח המצוה כמו בברכת הנהנין שאין מברך במקום אכילת איסור אע"פ שהוא נהנה, ולדעת הראב"ד ז"ל דמברך ברכת הנהנין על אכילת איסור ה"ה בברכת המצות שמברך אע"ג דעבר אאיסור בשעת מעשה, ואין לחלק בין ברכת הנהנין לברכת המצות דהא מקור פלוגתתם נובע מד' הש"ס ב"ק (צ"ד.) דראב"י אומר הרי שגזל סאה חטין טחנה לשה ואפאה והפריש מינה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז נאמר בוצע ברך נאץ ה' עיי"ש והוכיח מזה הרא"ש ז"ל כד' הראב"ד הנ"ל דאף שיש איסור גזל מכ"מ חייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ ומרן הכ"מ שם מיישב לד' הרמב"ם ז"ל דהכונה היא להיפוך דכיצד מברך והלא אם הי' מברך אינו אלא מנאץ הלכך לא מברך באמת עכ"ד ז"ל עיי"ש. ש"מ דאע"ג דשם קאי לענין ברכת הפרשת חלה שהיא ברכת המצות אעפ"כ במחלקות שנוי' אם לברך ברכה במקום דאיכא דררא דאיסורא, וא"כ כ"ה לענין מפריש מן הרעה על היפה דאיכא איסורא בשעת הפרשה יהא תלי' במחלקות הנ"ל אם לברך על הפרשת תרומה זאת, וכאמור:

וראיתי בפרמ"ג או"ח (סי' קצ"ו) במשבצות ס"ק א' שהעיר לד' הראב"ד דמברך לפניו מש"ס ברכות (נ"ב:) דבשמים של ע"ז אין מברכין עליהם ותי' דבאיסור תורה מודה הראב"ד ז"ל דאין מברך דעיקר ראיתו מפ' שלשה שאכלו (מ"ה.) טבל דרבנן אין מזמנין הא מברכין עכ"ל הפרמ"ג עי"ש וכונת הפרמ"ג דבש"ס ברכות (מ"ז ע"ב) מוקמינן למתני' דרפ"ג שאכלו בטבל טבול דרבנן ולכן בהא הוא דמדייק הראב"ד ז"ל דאין מזמנין אבל מברכין משא"כ באיסור תורה אין מברכין ג"כ כדמוכח מבשמים של ע"ז שמבואר במשנה דלקמן ר"פ אלו דברים שאין מברכין עליהם, ועפ"י הנחה הזאת יתיישב לנכון קושי' הצל"ח לברכות שם בהא דמקשה אמתני' דקתני דטבל אין מזמנין עליו פשיטא ע"ש שהוצרך לתרץ מכח זה דמתני' איירי בטבל דרבנן כנ"ל והקשה בצל"ח לד' הראב"ד ז"ל מאי פריך הגמרא דילמא לדיוקא איצטרך דדוקא אין מזמנין הא ברוכי מברך לעצמו עכ"ק עיי"ש ולפי הנ"ל ניחא דהא לפי הס"ד מעיקרא דמתני' איירי בטבל הטבול מדאורייתא א"א לומר דלדיוקא אתי דדוקא אין מזמנין הא ברוכי מברכין דהא האמת היא דעל איסור תורה אין מברכין ג"כ כדמוכח ממשנה דר"פ א"ד הנ"ל בבשמים של ע"ז שאין מברכין ובע"כ הוי דחקינין לומר דמתני' ל"ד נקיט אין מזמנין אלא דה"ה שאין מברכין וכמו"ש הכ"מ והלח"מ לישב לישנא דמתני' אליבא הרמב"ם ז"ל שסובר שאין מברכין ג"כ ולכן שפיר פריך הש"ס להס"ד פשיטא שאין מזמנין כיון דאין מברכין ברהמ"ז מכש"כ דאין מזמנין ומשני דמתני' איירי בטבל טבול מדרבנן ומש"ה:

דוקא אין מזמנין אבל ברוכי מברכין וכד' הראב"ד ז"ל וא"ש בס"ד ודו"ק: עוד העיר כ"ת מש"ס קידושין שם דאמרינן מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר וכו' אם אינו קדוש נשיאות חטא למה וכו' עי"ש וע"ז הקשה דהא תרומה ילפינן מקדשים גם לענין שינה הכתוב לעכב כמבואר באחרונים, ולמ"ל קרא ע"ז והאיך ס"ד דלא הוי תרומתו תרומה הא בעינן שינה הכתוב לעכב עכ"ק כ"ת, והנה לפי"ד כ"ת בקושיתו עדיפה מיני' הו"ל להקשות מש"ס ערוכה (תמורה ה':) דמקשה לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני מתמורה וממקדיש בע"מ למזבח וכן ממתפיס תמימין לבדה"ב דמהני בהו ההקדש אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא ע"ש ומאי פריך דילמא קדשים שאני דבעינן שינה הכתוב לעכב ולכן ל"א בהו כמדא"ר ל"ת אי עבד ל"מ וכמש"כ בשעה"מ פ"א מהל' קר"פ עי"ש משא"כ בחולין, וכבר ראיתי שהתעורר בקושי' זו בס' קב זהב (סי' י"א) ותי' דע"כ לא כתב השעה"מ הנ"ל דבקדשים ל"א אי עביד ל"מ רק אם היא הקדש כבר והתורה ציותה איך לעשות בו אז אי ליכא קרא לעכב אמרינן דלכ"ע מהני דהרי המקור לזה היא מקרא דמוצא שפתיך כמו"ש התוס' (בזבחים ה'.) ושם מיירי לענין פעולות בקדשים, אבל לענין להקדיש דבר כזה אם הקפידה רחמנא שלא להקדיש זה היא ככל התורה דלרבא לא מהני עכ"ד ספר הנ"ל ולפי"ז ל"ק גם קושי' כ"ת הנ"ל דשפיר הו"א דמכח שעבר אמימרא דרחמנא ותרם מן הרעה על היפה לא יועיל תרומתו ול"ש דבעינן שנה הכתוב לעכב כיון דלענין חלות התרומה אנן קאמינן ל"ב בזה שנה הכתוב לעכב דלא עדיפה מקדשים דל"ב בכה"ג שנה הכתוב לעכב ואמרינן אי עביד ל"מ דעבר אמימרא דרחמנא לפי הנ"ל: אמנם לפענ"ד נראה בישוב הקו' הנ"ל בתמורה שם עפי"ד הריטב"א (ביומא נ"ג) דהא דבעינן בקדשים שנה הכתוב לעכב היינו רק במידי דליכא לאו, אבל היכא דאיכא לאו ל"ב שנה הכתוב לעכב ובחד לאו משמע עיכובא וכמו"ש בשעה"מ בדעתו ז"ל עיי"ש, וא"כ א"ש מה דפריך בתמורה שם מתמורה ומכל הני כמקדיש בע"מ למזבח וכיו"ב דאית בהו לאוין ול"ב שנה הכתוב לעכב וקשה לרבא דנימא א"ע ל"מ, ואך לפי"ז יקשה עדיין קו' כ"ת בתורם מן הרעה על היפה דלא הוי לאו רק לאו הבא מכלל עשה דהוי עש ומאי פריך מינה בתמורה שם דנימא א"ע ל"מ הא בעינן שנה הכתוב לעכב בתמורה כמו בקדשים וכנ"ל, אכן עיקר הדבר שכ' כ"ת בשם האחרונים דתרומה ילפינן מקדשים לענין זה דבעינן שנה הכתוב לעכב לא ראיתי עוד בס' האחרונים ואם כי לא ראינו אינו ראי' אבל לפע"ד אין מקום לומר כן לדמות תרומה לקדשים לעני"ז דהא ד"ז דבעינן שנה הכתוב לעכב כתבו התוס' (זבחים ה'.) הנ"ל דילפינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור וגו' וזה בקדשים כתיב בשחט שלא לשמן עש"ה וא"כ מנ"ל ללמוד תרומה מקדשים דהא איתא (בקידושין מ"א:) דלא ילפינן תרומה מקדשים שכן ישנה חול אצל קדשים עיי"ש. ועי' בס' אתוון דאורייתא מהג' רי"ע ז"ל כלל י"ב שהביא דברי הפנ"מ על הירושלמי פ' הערל ה"א דכ' תרומה קודש מיקרי ואמרינן בה אין למידין למד מן הלמד כבקדשים, ותמה עליו הג' הנ"ל דמנ"ל לומר כן כיון דזה בקדשים כתיב כדילפינן לה (בזבחים מ"ט:) מקרא א"כ היאך נלמוד תרומה מקדשים הלא קדשים חמירי מתרומה כמבואר (ביבמות ע"ג ע"ב) דמה לקדשים שכן פנקעכ"ס והעיר עוד בכ"ד בש"ס בעני"ז יעיי"ש וה"ה לענין שנה הכתוב לעכב דאין ללמוד תרומה מקדשים דהא תרי מדות אלו אין למדין למד מן הלמד ושנה הכתוב לעכב שייכי רק בקדשים ואין למידין תרומה מיני':

ובעיקר חידושו של השעה"מ שחידש דבקדשים ל"א כ"מ דא"ר ל"ת אי עבד ל"מ משום דבעינן שנה הכתוב לעכב וחילי' מש"ס (מנחות נ"ג.) דמקשה ואימא לא תאפה חמץ למיקם לגברא בלאו בעלמא איפסלו לא מיפסל עיי"ש והיינו דאע"ג דעובר בלאו לא אמרינן אעל"מ דקדשים שאני דבעינן בהו שנה הכתוב לעכב עכ"ל עיי"ש. עלה בדעתי לבאר טעמא דמילתא לפי"ד התשו' פנמ"א הנודע דאי עביד לא מהני היא מטעם קנס וע"כ במקח שהלוקח לא עושה איסור רק המוכר או להיפך ל"ש לומר א"ע ל"מ דלאחר לא קנסו עכ"ד, ולכן ל"ש לומר בקדשים א"ע ל"מ ולפסול הקדשים שעשה בהם איסור דהא הבעלים של קדשים היא הגבוה לא מיבעי' בקדשי קדשים בודאי דהגבוה היא בעליו אך אפי' בקדשים קלים לריה"ג דסובר ממון בעלים הן דעת הר"ח ז"ל בפירושו הנדפס עה"ג (בב"ק י"ג) דעכ"פ הגבוה היא שותף עם הבעלים דהאימורים לגבוה סלקי ע"ש וא"כ ל"ש לקנוס הגבוה משום דעבר אאיסור בהקדשים דקנס היא רק למי שעבר ולא לאחר לפי"ד הפ"מ הנ"ל וא"כ בקדשים לעולם יהי' הקנס לאתר דהיינו לגבוה לכן ל"ש קנס ול"א אעל"מ ומש"ה בעינן בהו שנה הכתוב לעכב לפסול בדיעבד:

ואמנם התינח כעין ההיא דמנחות שם דמיירי שכבר הקדיש בהיתר ואח"כ עבר בדבר הקדש בלאו דלח תאפה חמץ ל"ש לקנסו ולפסול משום זה ההקדש ששייך לגבוה כנ"ל אבל במקדיש בע"מ למזבח ומתפיס תמימין לבדה"ב ותמורה וכל הני דאיירי שם בש"ס דתמורה מיניי' דעבר אלאו בגוף הקדישם שפיר מקשה בש"ס דנימא בהו א"ע לא מהני ולא יחול ההקדש ול"ש לומר בכאן כנ"ל דכיון דהגבוה בעליו של ההקדש אין לבטל ההקדש מכת עבירה של המקדיש ז"א דכיון דאין חפץ להקב"ה בהקדשות כאלו דאדרבה התוה"ק אסרה להקדיש בדר"ז כמו בע"מ למזבח ותמימין לבדה"ב א"כ אין מקום לומר שיחול ההקדש רק מכח רצון המקדיש דהקדישו לגבוה על זה שוב אמרי' דכמדארל"ת א"ע לא מהני והיינו שקנסינן לי' שלא יועילו מעשיו דכיון שעיקר ההקדש הוא באיסור בודאי אין רצון הגבוה שישאר הקדש כזה וא"כ ל"ש לקיים ההקדש מכח זכות הגבוה וכמו"ש האלשיך הקדוש בשה"ש עה"כ אפריון עשה לו המלך וגו' עמודיו עשה כסף רפידתו זהב וגו' תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים דהכונה דבאמת אין חשיבות כלל לפני השי"ת בעמודי כסף ורפידות זהב רק תוכו דהיינו פנימיות שלו בזה עיקר חפצו וז"ש רצוף אהבה מבנות ירושלים שהוא רואה אהבת ישראל אליו ית"ש לנדב מרכושם לכבודו עכד"ק, וא"כ המקדיש דבר שאסור להקדישו ועבר אלאו או אעשה א"כ ליכא בזה התוך של רצוף אהבה מבנ"י כיון דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ למ"ל לגבוה החפץ הזה וכד' האלשיך הנ"ל וא"כ אין הפסד כלל לגבוה בביטול ההקדש כזה ורק להמקדיש איכא קנס בזה שמבטלין רצונו שרצה להקדיש ושפיר שייך לומר אעל"מ בזה משא"כ בהקדש שהקדיש בהיתר דנקנה:

לגבוה ואית בי' חשיבות הנ"ל לא נוכל לומר דמבטלין לי' אח"כ משום שעבר האדם אלאו באיזה עשי' ובזה אמרי' דבעינן שנה הכתוב לעכב והענין נכון בס"ד ודו"ק:

תוכן העניינים

שות אמרי כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה