אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן קצז

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן קצז

סימן קצו

לכ' הרב הגדול החו"ב מו"ה מאיר לנדא נ"י:

א) ע"ד קושיתו בהא דגנב ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מדוע לא יוכל הגזלן להקדיש הא כתבו תוס' שבת נ"ח בכפה שנתנו לספר דטהור מן המדרס דכיון דנאסר בהנאה חשוב שינוי מעשה א"כ כשהקדישו הגזלן ונאסר בהנאה הוי שינוי מעשה ונהי דכ"ז שאינו שלו אין בידו להקדישו נימא דהקדישו וזכייתו באין כא' כמו גיטה וחצירה באין כא' והנה מה שדן כ"ת דאיסור הנאה חשיב שינוי מעשה לקנותו בכך ליתא דהא בב"ק צ"ח בגזל חמץ ועבר עלי' הפסח אומר לו הש"ל:

הרי דאף דנאסר בהנאה לא קנאו בש"מ. ובתשו' בית יצחק או"ח ס' כ"ח הקשה ע"ד תוס' שבת נ"ח הנ"ל מהא דב"ק ורצה לומר שם דכאן דאסור בהנאה אינו יכול לקנותו וז"א דהא מבואר להדיא בגיטין נ"ג דמשו"ה לא הוי שינוי מעשה אף דנאסר ע"י כיון דהוי השא"נ ול"ש היזק וכמ"ש תוס' שם. ולכאורה חשבתי לומר דתוס' לשיטתייהו שכתבו בריש ב"ב דכלאים בכרם הוי שפיר היזק ניכר דכל הרואה כלאים יודע שיאסרו אבל מטמא תרומה אף שרואין השרץ עלי' אימור לא הוכשר וא"כ בכפה שנתנהו לספר דמיירי בכרכתו סביב הספר כדאי' סנהדרין מ"ח והכל רואין שנאסר משא"כ בחמץ ועבר עליו הפסח דאחר הפסח שמחזירו, הרואה אותו אינו יודע אם עבר עלי' הפסח ונאסר ומה"ט לא חשוב שינוי גם בתוך הפסח דהוי שינוי החוזר לברייתו אחר הפסח. אולם באמת ז"א דהא למ"ד הזמנה מלתא היא אמרינן בסנהדרין מ"ח דהא דנתנתו לספר טהור מן המדרס היינו בהזמנה בעלמא אף שלא כרכתו וזה ודאי הוי היזק שאינו ניכר ואפ"ה הוי ש"מ לטהר מידי טומאה, וע"כ צ"ל ולחלק דדוקא לענין קנין ע"י שינוי מעשה בעינן שינוי מעשה הניכר משא"כ לענין שינוי מעשה להעלות מידי טומאה אף שאינו ניכר הוי שינוי מעשה. עכ"פ בגנב וגזלן אין מקום לומר דע"י הקדישו שאסרו בהנאה קנאו דהאי שינוי מעשה שאינו ניכר ואינו מועיל לענין קנין אך עפ"י דרכו בפשיטות הי' לו להקשות לפי שיטת תוס' ב"ק ס"ז דזה הא דשינוי השם גרידא קינה בלי שינוי מעשה והא דגנב וגזלן הקדישו הקדש לבתר יאוש דוקא משום דלפני יאוש אין חל שם הקדש דעדיין היא של בעלים ותקשה דגם לפני יאוש נימא דמועיל שם הקדש דהא אם יועיל יקנהו הגזלן בשינוי השם ונימא דשינוי השם וזכייתו באין כאחד דהא גם לבתר יאוש הקשה רשב"א האיך יוכל להקדישו הא אינו שלו ותירץ דע"י שינוי השם נעשה שלו וזכייתו והקדישו באין כאחד והובא בקצה"ח ס' שנ"ג וא"כ גם לפני יאוש נימא כן. אמנם הדבר נכון דגם בהא דאמרו גיטה וחצירה באין כאחד כבר הוכיח בקצוה"ח סי' ס"ו דבנותן מתנה לא' על חצירו ינתן השטר מתנה בחצר לא קנה החצר ול"א דחצירו וזכייתו באין כאחד והסביר לחלק דדוקא בגט דל"ב זכי' רק נתינה אמרינן באין כאחד אבל בשטר מתנה דבעינן זכי' ל"א כן יעו"ש. ובאמת בפשיטות יותר יש לומר דדוקא בחצר דגם מקודם לכן הי' חצירה רק שיד הבעל שולט עלי' וכן ביד דעבד דהא גופו הוא רק שהאדון מושל בו בזה אמרינן גיטו וידו באין כאחד משא"כ בנותן שטר מתנה על חצר והניחו בחצר דהחצר לא הי' שלו מעולם, וסברא זו מבואר להדיא בחידושי מהרי"ט לקדושין דף ל"ו מדפי הספר ולפלא על קצה"ח ששמעתי' דמהרי"ט בפומי כולי יומא וכאן לא הזכירו וא"כ יפלא לכאורה הא דאמרינן בהקדש זכייתו והקדישו באין כאחד הא ל"ד כלל להא דגיטו וידו באין כא' דהא הכא החפץ מעולם לא הי' שלו והאיך יזכה בשל אחר ע"י הקדישו וע"כ צ"ל דכאן דנתיאשו הבעלים כבר יצא מרשות הבעלים וכ"ה ברמב"ן במלחמות פ' הגוזל בתרא להדיא רק דהגזלן לא קנאו משום דבאיסורא אתי לידי לכך מועיל שינוי השם לקנותו אמרינן גיטו וידו באין כאחד ה"נ זכייתו והקדישו באין כא' אבל בטרם שנתיאשו הבעלים דהוי עדיין של הבעלים ל"ש כלל באין כא' כמו בכותב שטר מתנה על חצר ונתנו לחצירו דלא זכה המקבל בכלים וזה ברור:

ולכאורה יש להוכיח דלא כמהרי"ט הנ"ל מהא דגיטין כ"א דכתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שט"מ עלי' קנאתו ומתגרשת בו מטעם גיטה וידה באין כא' אף דהחצר לא הי' שלה מעולם. וי"ל דע"כ לא חידש המהרי"ט דל"א גיטה וידה באין כא' רק בסילוק שיעבוד רק דומיא דגיטין ע"ז הנ"ל דלולא הא דגיטה וידה באין כא' אין כאן גט ולא יד כלל וכן בגיטה וחצירה באין כא' נמי כן היא דאם אינה מתגרשת גם החצר אינה שלה ואמרינן גיטה וידה באין כא' וחידש מהרי"ט דזה רק בדבר שבלאו הכי הי' שלו רק דשעבוד דבעל רמי עלי' אבל בהאי דגיטין כ"א הא החצר קנאתו גם אם נימא דאינה מתגרשת וחצירה ממש היא דהא בעל שנתן מתנה לאשתו קנתו וא"כ פשיטא דמתגרשת בו ואף דגם אם נתן לה הבעל החצר אינה שלה לקנותו ע"י הגט משום דאם מכרה ונתנה אינו קיים כמ"ש תוס' גיטין ע"ז ד"ה מה בשם ר"ת הא זה שוב הוי שעבוד בעלמא ואמרינן גיטה וחצירה באין כא' וז"ב מאד. ויש לי בזה אריכות דברים ע"ד הש"ך יו"ד ס' ר"ב וחת"ס חו"מ סי' ס"ו שנחית לסברת מהרי"ט הנ"ל דדוקא בסילוק שיעבוד אמרו כן ולא בחצר שלא הי' של הזוכה מעולם ומה"ט הצדיק שם דברי הש"ך דנתן מתנה חצר ומטלטלין לא קנה המטלטלין כ"א עם החצר יעו"ש. ודבריו תמוהים מהא דגיטין כ"א הנ"ל וע' בתשוב' עטר"ח חו"מ ס' ט"ו שהרגיש בזה אבל גם הוא לא הביא מדברי מהרי"ט ז"ל הנ"ל. עכ"פ דברי הש"ך סי' ר"ב דמיירי שהחצר שלו גם אם לא יזכה במטלטלין בזה גם בחצר שלא הי' שלו מעולם אמרינן גיטה וחצירה באין כא' כמבואר בגיטין כ"א ודברי הח"ס לא יגהו מזור וראיתי בס' נדפס מחדש ערך ש"י על חו"מ ס' כ"ב שיצא לישע דברי הש"ך בדבר חדש דכיון דקיי"ל דבכל קנינים יכול הנותן לחזור בו תוכ"ד לכן בנתן חצר ומטלטלין לא' אי אפשר לקנות המטלטלין ע"י החצר בזו הרגע שקנה החצר דכיון דבידו לחזור בו מקנין החצר בתוכ"ד וחצר שאפשר לחזור בו אינו שלו לגמרי עדיין שיקנה המטלטלין אבל בגט שפיר מהני דהא בגט גם תוכ"ד אינו יכול לחזור בו יעו"ש. ולענ"ד אין זה מספיק דנראה דהא דבגט אינו יכול לחזור גם תוכ"ד היינו שאינו יכול לחזור מהגירושין אבל בנותן חצר מתנה לאשתו ונתן הגט בתוכו שפיר יכול לחזור בו ממתנת החצר כמו בכל קנינים דיכול לחזור בו תוכ"ד וממילא נעקר גם הגט וכהא דאמרו בנזיר ל"ג גבי תמורה דאם נשאל על ההקדש תמורה ממילא מתעקרא יעו"ש. וא"כ אכתי תקשה על הש"ך מהא דנתן גט בחצירה וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו דע"כ הכוונה שנתגרשה בזו הרגע שזכתה בחצר דלאחר מכאן הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ועפ"י סברתו הנ"ל הא עכ"פ מהחצר יכול לחזור תוכ"ד וא"כ בתוכ"ד א"א לקנות הגט, וע"כ דגוף סברתו ליתא דכיון דל"ח בי' תוכ"ד כבר נגמר הקנין חצר בזו הרגע שנתן לו קנה אז המטלטלין:

ב) מ"ש על הט"א ר"ה כ"ח דמעשר בהמה איתא בשאלה מבכורות ל"א ורואה את קדשיו ומעשרותי' דא"ב מתשל עלי' ומעשרותיו דא"ב שדי מומא בכולא עדרא ותיפ"ל דבמעשרות גופא נמי הואיל וא"ב מתשל עלה. יפה התיר וגם אני העירותי בזה רבות בשנים, אולם נראה דאדרבא משם ראי' להט"א דהא יפלא בהא דקאמר הואיל וא"ב שדי מומא דפירש רש"י דהי' יכול לשדות מומא מעיקרא והא הוי מיגו דלמפרע דל"א. ע"כ נראה דבמעשר נמי מועיל שאלה ואפ"ה לא יכול לומר אי בעי מתשל עלה דמה יפעול אם ישאל הא אכתי יצטרך להכניסן לדור מחדש, ובקדשים שפיר אמרינן הואיל ואיבעי מתשל דהא מיירי בשלמים כמ"ש רש"י שם ואם ישאל על נדרו לא יהי' צריך להפריש עוד משא"כ במעשר, ולומר דאם ישאל יפטור מלעשר עוד דהוי כמו לקוח דפטור מלעשר כמ"ש כ"ת ליתא דהא שאלה עוקר למפרע, וגם נפטר במנין הראוי ל"ש בזה דע"י שאלה הוא מתחרט על ההכנסה לדיר ולא הוי מנין הראוי כלל ע"כ קאמר דא"ב שדי מומא בכולי עדרא פירוש דיתשל על המעשר ואי דיצטרך לעשר מחדש הא קודם שיעשרן יוכל לשדות מומא בכולי עדרא והוי מיגו דהשתא וזה נכון. ותלמידי הנעלה החריף ובקי כמר מיכל הכהן האללענדער נ"י העיר לתרץ ד' הטו"א עפמ"ש רש"י בבכורות דל"ו ע"ב דהא דקאמר דהכל נאמנים על מומי מעשר היינו בקרא לתשיעי עשירי דאין לו תקנה אלא במום ואעפ"כ נאמן יעו"ש וע' בריט"א סופ"ד מ"ש בזה וא"כ י"ל דלכן הוצרך לומר הטעם משום דא"ב שדי מומא כו' ולא סגי בטעם דא"ב מתשל דבתשיעי של מעשר כנ"ל בודאי ל"מ שאלה כיון דהדין דאפי' קרא שם בטעות קודש כדאמרינן בבכורות ד"ס ע"ב והיכא דהקדש טעות הוי הקדש ל"מ שאלה כדאמרי' בתמורה די"ז ע"א ובכ"ד משא"כ במעשר בהמה גופי' שפיר י"ל דמהני שאלה כמ"ש הטו"א דיתחרט על ההכנסה לדיר ולא יהי' קדוש ובמעשר גופי' ליכא גילוי דקדוש אפי' בטעות רק דקדוש מאלי' וא"צ דיבור כלל כדאמרי' בבכורות דנ"ט וע' במנ"ח מצות מע"ב מ"ש בזה עכ"ד ולכאורה כראה ראי' להט"א מהא דאמרינן בבכורות י"ג אהא דהוצרך קרא דאין שלמים, נכנסין לדיר להתעשר דכתוב יהי' קדוש ולא שכבר קדוש למאי נ"מ למיקם עלה בלא יגאל ומדוע ל קאמר דנ"מ לענין שאלה דמטעם קדושת שלמים הי' יכול לישאל עלי' אבל מטעם מעשר אין שאלה מועיל וע"כ דגם במעשר מועיל שאלה. ומכ"מ אין זה מוכרח דיש לומר דעדיפא מיני' קאמר דנ"מ למיקם בלא יגאל והנה במנ"ח כתב דמעשר בהמה אין מועיל שאלה כיון דעשירי מאליו קדוש, ולי נראה ראי' להטו"א ממעילה י"ג ואחרים מתנדרין כן וברש"י שם שמתנין כן קודם לכן שעל תנאי זו היא מכניס לדיר שאם תקדש יהא חלבה חולין וע"ז מועיל תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקיבה זו לדיר עד לאחר זמן מהני תנאה והוי כנדבה יעו"ש ומבואר כהט"א:

ג) וע"ד הרא"ש שהובא ביו"ד ס' רל"א דנודר ומתנה לאימת שירצה יתבטל הנדר מעיקרא אינו כלום דמיד שחל הנדר קרינן בי' לא יחל דברו והק' מירושלמי נזיר פ"ח תנאי הי' בלבו בכשאנונא תפקע נזירתי, נראה פשוט דכוונת הרא"ש דוקא כשתלה הדבר ברצונו וכן ברצון חבירו אין זה מועיל דהא לא יחל דברו כתוב אבל אחרים מוחלין לו והיינו ב"ד של שלשה ע"י חרטה ולא יחיד. אבל כשאומר לכשאטמא תפקע נזירתי דמיירי באומר לכשאטמא בשוגג כמבואר בירושלמי דבהכי מיירי דהא העדים רוצים לחייב אותו קרבן וע"כ דבשוגג היא הר"ז ככל תנאים דעלמא כי לא תלה הדבר ברצונו ולא ברצון אחר רק בסבה מן השמים שאם יארע לו טומאה בשוגג תפקע הנזירות למפרע וז"ב:

ד) ומה שתמה על תוס' כתובות ז' שכתב דלהוציא ביו"ט לצורך נכרי נראה דאסור הא להדיא אמרינן בגמ' לכם ולא לנכרים. יש לומר בפשיטות דבאו להוציא משיטת רש"י ורמב"ם דהוצאה מותר אף שאין בו צורך היום כלל ול"ד לשאר מלאכות דבעינן צורך מכיון דגם שלא לצורך כלל מותר אין שום סברא דלצורך נכרי יהי' גרוע משלא לצורך כלל וע"כ דקרא לכם ולא לנכרים בשאר מלאכות מיירי כמ"ש להדיא בס' בינה לעתים ה' יו"ט פ"א סוף ה"ד יעו"ש. אמנם לפי מה שהבינו תוס' ביצה י"ב מרש"י דאין חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות דבכל גווני אמרינן מתוך אף בלי שום צורך מה"ת יעו"ש בהכרח לומר דלכם ולא לנכרים גזה"כ הוא דגרע משלא לצורך כלל כמ"ש השט"מ ביצה שם אבל לסברת הה"מ דהוצאה ל"ד בזה לשאר מלאכות שפיר יש לומר דלכם ולא לנכרים היא רק בשאר מלאכות דשלא לצורך כלל אסור משא"כ בהוצאה. ונפלאתי על הצל"ח ביצה י"ב שתמה על שיטת, רש"י הנ"ל דגם בשלא לצורך כלל מותר הוצאה מטעם מתוך א"כ אין הבדל בין רבה דאמר אין עו"ה ליו"ט כרב יוסף דאמר מתוך יעו"ש, דהא ל"מ בהוצאה לצורך נכרי דלרבה מותר ולרב יוסף אסור מקרא דלכם דהא הצל"ח שם סובר דלרש"י גם בכל מלאכות יו"ט אמרינן מתוך שלא לצורך כלל כמבואר בדבריו שם להדיא וא"כ ע"כ קרא דלכם ולא לנכרים גזיה"כ היא וגם בהוצאה כן ולמה לו להמציא דרך רחוקה דנ"מ במתענת דל"ש בי' מתוך. ובדברי השט"מ שהביא מעלתו בכתובות ז' שצידד לומר דהוצאה מותר לצורך נכרי א"א לומר כן כסברתי הנ"ל דכיון דמותר שלא לצורך לגמרי גם לנכרי מותר דהא כתב שם דגם הבערה ובישול היתר שלא לצורך כלל ובישל לצורך נכרי ודאי אסור מה"ת וע' בביצה כ"א דאין מזמנין נכרי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו ומוכח דבישול אסור מה"ת לצורך נכרי, וע"כ צ"ל לדעת השט"מ דהוצאה שאני דמלאכה גרועה היא כהשעה"מ פ"א מה' יו"ט:

ה) וע"ד המנהג שמביאין ס"ת לבית החתן וקוראים שם בש"ק של הפארשפיעל בלבד ואין קובעים לו מקום כמבואר בש"ע או"ח סי' קל"ה ובאחרונים שם. לדעתי אין לו שום היתר וגם הא"ר לא התיר משום צבור רק כשא"א לצבור להתפלל ולקרות בתורה כמו שם שי' כהנים היי ואין יכולין לבוא לביהכנ"ס. גם בתשו' בי"ש או"ח ס' ל"ד בהכי מיירי, אבל בנ"ד שהצבור גם החתן יכולים לילך לביהכנ"ס איני רואה שום היתר בדבר. וע' בד"ק הנדמ"ח על סת"ם ס' רפ"ב, אבל כמו בנ"ד שאדרבא הצבור יעזבו מקומם הקבוע וילכו לבית החתן ולטלטל הס"ת לשם איני רואה שום היתר ואדם חשוב היינו בחכמה דוקא:

סי' להנ"ל. קצ"ח:

בדבר אשר תמה ע"ד הח"י בס' תס"ב דעיסה שנילושה בשמרי יין הוי מ"פ כיון דמענבים קאתי מתוס' פסחים כ"ח דנחמץ מאחרים היינו ע"י שמרי יין ול"ד לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש כו' יעו"ש. הנה כבר עמד בזה בח"ס או"ח סי' קכ"ט אבל אחרי המחילה מכ"ה לק"מ דהח"י מיירי בעיסה שנלושה בשמרי יין וזה ודאי הוי מ"פ כמו יין גופא ובתוס' מיירי בעיסה שנילושה במים רק שמניחין לתוכה מעט משמרי יין שמתייבשים בתנור והוא כעין שאור ומועיל להחמיץ העיסה וזה הוי חמץ גמור דהא העיסה נילושה במים רק השמרי יין שנתייבש וניתן לתוכו מועיל למהר החימוץ וזה פשוט מאוד שזה כוונת התוס' ול"ד לעיסה שנילושה כו' משום דכאן נילושה במים. וכן הבין הרב רש"ז זצ"ל בש"ע שלו או"ח ס' תס"ב סעי' א' שכ' שם אין מקרא חמץ בלשון התורה אלא עיסה שנילושה במים ונתחמצה ע"י שאור כו' אפי' נתחמצה ע"י ד"א כגון ע"י שמרי יין שנתייבש השמרים בתנור ה"ז חמץ גמור וחייבין עלי' כרת ובסעי' ב' שם כתב להדיא דעיסה שנילושה ביין או שמרי יין הוי מ"פ וכוונתו כמ"ש:

וזה כביר כתבתי בתשובה ע"ד הרמב"ם ז"ל וכ"ה בטוש"ע או"ח ס' תמ"ב ששאור שנפסל מאכילת כלב א"צ לבער והדבר תימה שהרי בתוספתא ריש ביצה מבואר מאמתי שאור משנפסל מאכילת כלב וזה דעת הראב"ד באמת וכן פסק בפר"ח או"ח ס' תמ"ב ועכ"פ הדבר פלא האיך דחאו הפוסקים התוספתא מהלכה. דיתכן דטעמם הוא דז"ל התוספתא ביצה איזהו חמץ שנתחמץ מאחרים שאור שמחמיץ אחרים מאמתי קרוי שאור משיפסול לאכול לכלב, והנה יש לומר דטעם התוספתא הנ"ל דגם כשנפסל מאוכל כלב חייב בביעור אף דלענין טומאה פקע שם אוכל לגמרי ומכ"ש לענין איסור ונהי דבנפסל מאוכל אדם לחוד יש לומר דעובר בב"י כיון דלא כתוב בי' לשון אכילה דינו כטומאה אבל עכ"פ בנפסל מאכילת כלב מהיכי תיתי יעבור בב"י משום דדמי להא דאמרינין בנדה ל"ה לענין זובו של זב דמטמא במשא דאם לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש ונהי דדחי התם בש"ס שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור היינו שם דאיכא פירכא אבל היכי דליכא פירכא שפיר אמרינן ק"ו כהאי גוונא דהא במעילה י"ט אמר ר"ב דכ"ש יש בו מועל אחר מועל מה"ט דאם לאחרים מביא לידי קדושה היא עצמו לא כ"ש וע' שבת צ"ט אם לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש ולכך אף שנפסל מאוכל כלב כיון דגורם חימוץ לאחרים הוא עצמו לא כ"ש שיתחייב עלי' אך האי ק"ו לא שייך רק אם נימא דעיסה שנתחמצה מאליה אין שם חמץ עליה מה"ת רק כשנתחמץ ע"י שאור א"כ השאור גורם חמץ לאחרים כמו זובו של זב דגורם טומאה לאחרים הוא עצמו לא כ"ש אבל אם נימא דחמץ שנתחמץ מאליו בלי שאור ג"כ שם חמץ עליו וחייבין עליו כרת א"כ לא מקרי השאור גורם לאחרים דגם בלעדו העיסה באה לידי חימוץ רק דהשאור מביא ג"כ חימוץ ועפי"ז משולבים היטב דברי התוספא איזהו חמץ שנתחמץ מאחרים כו' מאמתי שאור משיפסל מאכילת כלב. דכיון דחמץ היינו רק בנחמץ מאחרים ולא בנתחמץ מאלי' והיינו בנחמץ משאור אז קרוי חמץ לכך חייב על שאור אף שנפסל מאכילת כלב כיון דגורם חימוץ לעיסה הוא עצמו לא כ"ש. ולפי"ז שפיר דחאו הפוסקים דברי התוספתא מהלכה דהא בפסחים י"ג איתא אין לי אלא שנתחמץ מאלי' נתחמץ מאחרים מנין ת"ל כל מחמצת וזה ממש להיפך מהתוספתא הנ"ל דאדרבא טפי קרוי חמץ בנתחמץ מאליו וא"כ לפי שיטת ש"ס דילן שאור שנפסל מאוכל כלב פטור לבער דל"ש ק"ו דהא שייך חימוץ גם בנתחמץ מאלי' בלעדי השאור ולא מקרי גורם חימוץ וא"ש אך עדיין יש להעיר עפימ"ש התוס' שם דנתחמץ מאחרים היינו ע"י שמרי יין וא"כ גם לדעת התוספתא דאין חמץ רק בנתחמץ מאחרים ליכא ק"ו דהא איכא למימר שמרי יין יוכיח שגורם חימוץ לעיסה והוא עצמו אין בו משום חמץ ממש כפירכת הש"ס בנדה ל"ה שעיר המשתכך יוכיח. ונראה דגם בזה פליג התוספתא דאין חימוץ רק בנתחמץ דשאור והוי שפיר ק"ו:

ב) וע"ד קושיתו בפסחים כ"ט בהא דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא עושה סחורה בדברים האסורים לפימ"ש רמ"א דאף להאכילו לפועלים גוים אסור א"כ ה"ה לכלבים לענ"ד פשוט דלכלבים לכ"ע שרי לקנות טריפות דדוקא לפועלים עכו"ם כיון דיש להם זכי' מקרי סחורה מה שהבע"ב קונה מאחרים ונותן להם דהוי כמוכר להם כיון דהם יש להם יד לקנות אבל במאכיל לכלבים שלו אין זה סחורה כלל לכ"ע וכן ומוכח בתוס' חולין כ' ד"ה שי"א דאין מוסרין לחש"ו לשחוט אפי' ע"ד להשליך לכלבים דלמא יבואו לסמוך עליו יעו"ש. ותיפוק ליה דהוי כעושה סחורה בדבר איסור וע' בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד סעי' א' וע"כ דמיירי שרוצה להאכיל לכלבים שלו דשרי, וע' בתב"ש ס' א' סעי' כ"א:

ג) וע"ד קושיתו בהא דמנחות ה' דכלאים בציצית מצותו בכך הרי אפשר לעשות בג"כ מצמר רחל בת עז דל"ה בו כלאים כדאי' בבכורות י"ז. לענ"ד נראה דלאו צמר הוא כלל וגם לבג"כ לא חזיא וכ"נ להדיא מלשון הכ"מ פ"ב מהל' ציצית ה"א דלאו צמר מקרי. וע' מג"א או"ח ר"ס ט' והגהות לב"ש שם:

ד) וע"ד ספיקו בהלכתא למשיחא בענין שחוטי חוץ דאינו חייב רק בראוי לפתח אהל מועד אם הוא פסול לגבוה מספק אם מקרי שחוטי חוץ עכ"פ מספק א"ד כיון שמספק עכ"פ אינו ראוי לפנים לא מקרי שחוטי חוץ כלל והביא מב"ב פ"א דאם מספק אינו ראוי לקריאה לא הוי ראוי לבילה- ולי נראה דל"ד דשם כל הראוי לקריאה היינו שלכתחלה ראוי לקריאה אין קריאה מעכבת וכיון דהוא ספק א"כ עכ"פ לכתחילה אינו ראוי לקריאה אבל בשחוטי חוץ כיון דהלכה רווחת דכל שאם עלו לא ירדו חייב עליו משום שחוטי חוץ כדאי' בזבחים ק"ז ובכ"ד א"כ גם אם פסול מספק מקרי ראוי לענין זה ולא כל הדברים דומים דבהא דבעינן אשה הראוי' לקיימה מבואר בכתובות ל' לפי פירש התוס' שם ד"ה א"ב דגם אם אסר לכתחלה אף דבדיעבד לא יוציא אינו כן. ועכ"פ בדבר דבעינן ראוי לכתחלה הי' נראה דאם מספק אינו ראוי לא מקרי ראוי כלל כמו בהא דב"ב פ"א הנ"ל. ויש להקשות בהא דאמרינן בכתובות כ"ט ולו תהי' לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הוי' ר"ש בן מנסיא אומר אשה הראיי' לקיימה מאי בינייהו כו' אמאי לא קאמר דנ"מ בספק חללה דאסורה לכהן כמ"ש המקנה הבאתי' במ"פ לאו"ח סי' קכ"ח דלשמעון התימני חייב קנס מספק ולר"ש בן מנסיא פטור לגמרי דהא עכ"פ מספק אינו ראוי ואין לומר דאכתי גם לשמעון התימני פטור מקנס כיון דהוא מוחזק והממע"ה דהא נ"מ לענין תפיסה דלשמעון התימני מועיל כשתפס האב הקנס דהא בסד"ד מועיל תפיסה וגם בקנס כמבואר ברא"ש ב"ק הובא בנה"מ סי' א' ס"ק ט"ז ולר"ש בן מנסיא אין תפיסה מועיל ומדלא קאמר בגמ' נ"מ זו נראה דכל דפסול רק מספק שפיר מקרי ראוי לו ול"ד להא דכל הראוי לבילה בב"ב הנ"ל וע' בס' ישרש יעקב ליבמות סו"פ ר"ג בהשמטה ביאר היטב טעם הדבר דכל הראוי לבילה בעינן שיהי' ראוי' בוודאי ולא בשאר דברים דבעינן ראוי דגם מספק מקרי ראוי:

והנה מע"כ הביא ראי' דגם מספק מקרי ראוי מהא דנדרים ט"ז דמודר הנאה מסוכה יוצא בה משום דמללה"נ והא ביה"ש של שביעי ספק שמיני לא חזיא לישב בה דדלמא שמיני הוא ואיכא הנאה בלי מצוה וא"כ גם בכל שבעה האיך יוצא הא בעינן סוכה הראוי' לשבעה. והיא הערה מושכלת אבל כמה תשובות בדבר הנה למאי דקיי"ל דעושין סוכה בחוש"מ כרבנן דפליגי על ר"א בסוכה כ"ז נראה דגם סוכה הראוי' לשבעה לא בעינן כלל ור"מ ור"י דפליגי בסוכה כ"ג בעשה בהמה דופן לסוכה נראה דסברי כר"א ואפ"ה מכשיר ר"י משום דמדאורייתא חזיא אבל לדידן דקיי"ל כרבנן ל"ב כלל סוכה הראוי' לשבעה וכ"נ מדברי הפנ"י סוכה כ"ג וכ"כ להדיא בשעה"מ פי"ח מהל' לולב ה"א וכן מוכח מהא דקיי"ל בסי' תר"ל סעי' ז' דסיכך ע"ג מבוי שיש בו לחי כשר לשבת משום מיגו אע"ג דבחול לא חזיא דל"ב ראוי' לשבעה. וכה ראיתי להגאון ריט"א ז"ל פ"ה דבכורות ס"ק מ"ב שהביא דברי הריטב"א סוכה י"ג דסוכך בדברים המתייבשים תוך ז' פסול מדרבנן מדוע לא יפסול מה"ת דהא בעינן סוכה הראוי' לז' דגם ר"י לא פליג רק בעשה בהמה דופן כיון דמדאו' חזיא יעו"ש ואני תמה דנראה דלדידן ל"ש כלל סוכה הראוי' לז' ואף להי"א שבריטב"א שם דסכך המתייבש תוך ז' פסול מה"ת בראה דהיינו בסכך דוקא ולא מטעם דראוי לשבעה אלא דסכך העתיד להתייבש בתוך ז' כמאן דליתא דמי אבל סוכה הראוי' לשבעה לא בעינן לדידן. וכ"נ מסתימת הפוסקים שהשמיטו לגמרי האי דינא דבעינן סוכה הראוי' לשבעה. גם נראה דאפי' אם נימא דבעינן סוכה הראוי' לשבעה היינו אם החסרון הוא מפאת הסוכה דל"ח לכ"ע אבל הכא במודר הנאה ניהו דלדידי' לא חזיא בביה"ש של ז' ספק ח' הא חזיא לכ"ע שלא נדרו הנאה ושפיר מקרי סוכה הראוי' לז' אפי' לר"א. והן אמת שמהריט"א שם כתב ליישב לר"י דעכ"פ דריש קרא דבעינן סוכה הראוי' לז' והאיך משכח"ל סוכה שאינה ראוי' לז' מה"ת וכתב דמשכח"ל בנשבע שלא ישב בסוכה זו רק יום א' ואח"כ ישב בסוכה אחרת יעו"ש אבל דברי' תמוהים דבכה"ג נראה דלכ"ע מקרי סוכה הראוי' לז' כיון דחזיא לגברא אחרינא וגם קושיתו לק"מ דלר"י יש לומר דקרא אתי שלא יעשה סוכה בחוש"מ וכמ"ש בשעה"מ הנ"ל ואף אם נימא דר"י יסבור כרבנן ואפ"ה בשעת עשיית הסוכה בעינן ראוי לכל ימי הסוכות ובחוה"מ נמי הוא ראוי' מעת שעשאה לכל ימי הסוכות הבאים הא משכח"ל סוכה שאינה ראוי' מה"ת לז' כגון בעשה סוכה רעועה מתחלתה דסופה ליפול והא דבסכך העשוי להתייבש פסול רק מדרבנן היינו משום דעכ"פ גוף הסוכה דהיינו הדפנות ראוים ויכיל להניח סכך אחר אבל כשעיקר הסוכה רעועה ועומדת ליפול יש לומר דפסולה. ועי' בריטב"א סוכה כ"ז ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה בחוש"מ וגריס בריטב"א שם ע"ד דלמא אתי למיעבד רעועה מעיקרא יעו"ש הרי דרעועה מעיקרא מקרי אינו ראוי לשבעה. מיהו בריטב"א שם נראה דדוקא לר"א פסול כשעושה סוכה רעועה מעיקרא אבל לרבנן כשר דל"ב סוכה הראוי' לשבעה כלל אך לפי דרכו של הריט"א דר"י סובר דבעינן סוכה ראוי' לז' אף דסובר עושין סוכה בחוש"מ הו"מ למימר דמשכח"ל סוכה שאינה ראוי' לז' בעושה סוכה רעועה מעיקרא. אך בעיקר הדבר נראה דר"י ע"כ פליג על רבנן וסובר כר"א ואנן קיי"ל כרבנן ולרבנן ע"כ דל"ב כלל סוכה הראוי' לשבעה דהא בסוכה כ"ז שם קאמר מ"ט דר"א אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראוי' לשבעה ורבנן הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג יעו"ש, וא"כ לית לי' לרבנן כלל שום קרא דבעינן סוכה הראוי' לז' וממילא דל"ב כלל סוכה הראוי' לשבעה. וכה ראיתי גם בבית מאיר לאו"ח סי' תר"ל שהקשה בהא דסיכך ע"ג מבוי שיש בו לחי כשר לשבת דהא אינו סוכה הראוי' לשבעה ונדחק לומר משום דעכ"פ גוף הסוכה חזיא ויוכל להעמיד שם בימות החול דופן יעו"ש, ולפע"ד נראה דאנן ל"ב כלל סוכה הראוי' לשבעה:

אמנם גם אם נימא דבעינן סוכה הראוי' לשבעה וגם נניח סברתי דאף שראוי' הסוכה לאדם אחר כיון דלדידי' לא חזיא לא מקרי ראוי' לשבעה אכתי הוכחתי מהא דנדרים ט"ז יש לה פירכא דהא בנוב"י מה"ת חי או"ח ס' קל"ג הקשה דהא דאומר הכאת סוכה עלי דאמרינן מללה"נ דהא איכא הנאת הגוף שיושב בצל ותירץ דמיירי באסר על עצמו הנאת מצוה מהסוכה והנאת צל לא אסר עליו יעו"ש וא"כ בביה"ש של שביעי ספק ח' שפיר רשאי לישב בה דאם אינו חייב עתה בסוכה ליכא הנאת מצוה והנאת הגוף הא לא אסר עלי' וזה ברור:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה