שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן קפא
לכבוד הרב הה"ג החו"ב מו"ה חיים ענגיל נ"י אבד"ק ראדאמישלא: בדבר השאלה שנשאל כת"ר בא' שהי' לו פרה מבכרת ונתנה לנכרי לפטמה וישלם לו ובתוך כך ילדה זכר, מ"ש כת"ר צד היתר כיון דחייב לו מעות בעד הפטום דמי לבהמת ארנונא דאי לא משכח בהמה תפיס וולדות ואף דשם עיקר השיעבוד על הבהמה השב יש לו שיעבוד על הבהמה יותר לפימ"ש הב"ח סי' צ"ו דמומר סחורה קודם לגבותה אם הוא בעין או מה דאתי מחמתי' וה"נ הפיטום בעין. הנה דבר זה נסתר מדברי רמ"א סו"ס ש"כ בנותן בהמה לגדלה דדן בה רק משום שהנכרי התנה שיהי' לו חלק בולדות אבל אי לאו הכי הוי בכור גמור, אף דיש לומר דרמ"א שם מיירי שהנכרי חייב לו מעות והוי כאלו כבר נתפרע בעד הפיטום ול"ש אומן קונה בש"כ אבל זה אינו דהמעיין במקור הדין בפסקי מהרא"י סי' קכ"ט מבואר דלא הי' לו לגבות מחובו כי החוב לא הי' שייך לבעל הפרה לבדו והמדובר הי' בפירוש על מעות מזומנים ועדיין חייב לו ואפ"ה כתב שם דל"ד לבהמת ארנונא כי שם עיקר השיעבוד על הוולדות אבל הכא הוי רק בע"ח עיי"ש.- והנה לא מבעיא להב"ח הנ"ל דכתב כן מעיקר הדין וכ' דכן דעת הרי"ף הרי מוכח להדיא מתה"ד דזה ל"ד לבהמת ארנונא אבל גם אם נימא דזה לא הוי מדינא רק מטעם תקנת ד' ארצות וא"כ אין סתירה מתה"ד דאז לא הי' עדיין התקנה אבל אם באנו לדון מצד תקנה הרי בנכרי לא עשו תקנתא כמבואר בב"ק דף צ"ו וגם הרי בעיקר התקנה כתב חת"ס חו"מ סי' כ"ד דזה רק בבורח משום שלקח ע"מ לברוח ולא בענין אחר עיי"ש וא"כ בנ"ד לאו בורח הוא. ועי' תשו' אדמת קודש ח"א סי' נ"ז דרבים חולקים על הב"ח:
ומ"ש כת"ר לדון בדבר החדש דעכו"ם הפטומה יש לו קנין בגוף הבהמה מטעם אומן קונה בשבח כלי והוי סד"ד. גם זה נסתר מתה"ד דלא חשבו כלל אפילו לסניף בעובדא הנ"ל לומר אומן קונה בשבח כלי והוי בהמת שותפות עם נכרי דפטורה מבכורה וכ"ה דלא שייך אומן קונה רק בעושה איזה מעשה בגוף הדבר אבל הכא שמפטומה אינו עושה כלום רק נותן לפניה מזונות והוי כשאר בע"ח וגם בלעדו זאת אפשר דל"ש אומן קונה רק בכלי ולא בבהמה ואוכל ומאז ראיתי בס' דע"ק להגה"ק מבוטשאטש ז"ל שנדמ"ח על ה' חלה דמסופק בנכרי שגילגל עיסה לישראל דאפשר פטורה מחלה מטעם אומן קונה בשבח עיסה נראה דפשיטא לי' דגם באוכל כן וכדמות ראי' לזה מתוס' שבועות דף יי ד"ה מפרישין שכ' דשכר פיטום הקטורת צריך להיות נמי מתרומה חדשה ואינו מובן הא פריעות חוב היא ומה נ"מ במה יפרעו וע"כ דסברי דיש קנין לאומן בקטורת ע"י מעשה הפיטום והוי כקונה ולכן צריך להיות מתרומה חדשה ומוכח דגם בדבר שאינו כלי שייך אומן קונה. וגם בלא"ה בהמה יש לה דין כלי כמ"ש תוס' ב"מ דף אי' ד"ה ופירי עיי"ש, אך העיקר נראה דמפטם לא עביד מידי רק נותן לפניה מזונות וכל שאינו עושה בגוף הבהמה ל"ש אומן קונה מדלא הזכיר ה"ד כלל לצרף סברא זו ע"כ לענ"ד בכור גמור הוא:
סי' קפ"ב:
לכ' הרב הה"ג חו"פ מו"ה יצחק האראוויטץ נ"י אבד"ק בארנוב:
ע"ד האשה הנקראה מעריסה פרידא בצירי ונקראת פרידל בצירי ששם פרידא נשתקע שמסופק כת"ר אם לכתוב פרידא. לענ"ד אין חשש כלל דהא פרידל היא קיצור משם פרידא דאין חילוק בין קיצור לאורך כמו דבורה דבורל דהוי כקיצה"ש כמ"ש הב"ש בש"נ בשם דבורה וזה אין שום חשש בנשתקע כמ"ש הב"ש בש"נ אות ב' וגדולה מזו כתב שם דגם בשרה שעריל וכן בחנה חנולה אף שאין הנקודות שוות וצריכין לכתבן מכ"מ אף בנשתקע יש לכתוב שם העריסה כי הכינוי היא כעיקר ואין חשש נשתקע אך שבזה חולק הג"מ וסובר דבכה"ג אין לכתוב שם העריסה בנשתקע אבל בנקודות שוות ממש כמו שרה שארקה וכדומה צריכין לכתוב שם העיקר אף שנשתקע, א"כ גם בנ"ד יש לכתוב שם פרידא לחודא וא"צ לכתוב שם פרידל דהוי כקיצוה"ש, אך אם רצון כת"ר לכתוב פרידא דמתקריא פרידל יוכל לכתבו דקיצוה"ש אינו מזיק. ושם פרידא וכן פרידל אם נקראת בצירי יש לכתוב ביוד אחת כמו כל שמות דכוותייהו לפי מנהגינו שכותבין פיגא ביוד אחת. וכ"כ באהלי שם. וע"ש אביה שהי' עולה לתורה בשם ירמיהו ובפי כל הי' נקרא ירמיה יש לכתוב ירמיהו דמתקרא ירמיה כמ"ש כת"ר:
סי' קפ"ג:
לכ' ידידי הרב הגאון החו"ב בחדר"ת מו"ה צבי ארי' פראממער נ"י אבד"ק קאזגעלוב:
א) מ"ש כת"ר בנשפך חלב תחת קדירה בשר או להיפוך דיש להגעיל הכלי ע"י עירוי אותו מקום שנשפך עלי' מבחוץ כמ"ש הרש"ז ז"ל בס' תנ"א סעי' כ"ה דבליעת בב"ח הוי היתירא בלע ובהתירא בלע סגי להגעיל מקצת הכלי כמ"ש ט"ז יו"ד סי' קכ"א ס"ק ז'. תמהני מאוד דהא הבליעה הי' בכולו דהא הקדירה היתה חמה בכ"ר וא"כ אף אם נשפך תחתי' צונן והכלי אצל האש הוי ככ"ר ובולע בכולו כמבואר בס' צ"ב ובפרט אם נשפך עלי' חם על הכלי מבחוץ הבליעה בכולו דכל ענין עירוי שבולע רק כדי קליפה משום דתתאה גבר ותתאה צונן והכי הרי הכלי חם מכ"ר ועי' פליתי סי' ק"ז דעירוי בהיותו באויר ונפל דבר לתוכו בולע בכולו דעירוי ככ"ר כ"ז שלא נפל על תיתאה קר וא"כ האיך יועיל הגעלה ע"י עירוי דאז יהי' הכלי קר ותיתאה גבר ובולע כדי קליפה וה"ה שמפליט כד"ק והאיך יפליט מה שבלע פנימית הכלי כי הבליעה הי' ע"י כ"ר:
ומה שפיקפק כת"ר בדבר הנהוג שמגעילין ע"י שמרתיכין בתוכה מים ומניחין כלי מלובן והמים יוצאין לחוץ דאכתי דלמא רבא נגעו המים היוצאין במקום שנבלע בחוץ ואנן בעינן הגעלה דרך בליעתו. הנה מצאתי באו"ה להדיא שאם נשפך חלב תחת קדירה של בשר או שאר איסור מבחוץ סגי להגעיל הכלי בפנים יעו"ש שמבואר להדיא כן בס' וא"כ גם להמחמיר אין לחוש מספק בכל שיוצאין המים לחוץ מסתמא זבו גם שם ואם השפיכה הי' תחת הכלי יש לעשות כן להרתיח לתוכה מים ולהעמיד תחתית הכלי על מקום האש דעכ"פ זה הוי כהגעלה בבירור כמבואר סי' תנ"א:
ב) ומה שעמד כת"ר במ"ש בש"ע יו"ד סי' קפ"א דשיעור פיאות הראש למטה מן האוזן דכפי המבואר מכל הפוסקים היא רק עד חיבור הלחי לצדעין והוא עד למטה מעט מחצי אוזן ובש"ע משמע למטה מכל האוזן. הנה מה"ת בוודאי כמ"ש כת"ר דהרי הקפת הראש במשוה צדעי' לאחורי אזנו וא"כ באינו משוה לאחורי אזנו שמניח מעט למטה שוב אינו עובר, ובאמת השיעור שכ' כת"ר מקום חיבור הצדעים הוא מעט למטה מאחורי אזנו ואפשר דמחמיר בש"ע מדרבנן עד אחר כל האוזן דאין אנו בקיאים כ"כ בצימצום שיעורין כמ"ש בתשו' מהרי"ל סי' ק"ן לענין פדיון הבן וכתמים ועמ"ש בספרי שו"ת אמרי יושר ח"א סי' פ"ח וע' תשו' חת"ס יו"ד סי' קל"ח במ"ש הרמב"ם ז"ל דשיעור שערות פיאה ברוחב מ' שערות דהוי רק מדרבנן דהא כל שמניח איזה שערות עכ"פ אינו משוה צדעי' לאחורי אזנו יעו"ש ועכ"פ נראה דהחומרא היא רק עד עור הרך של האוזן דמשם ואילך אינו קרוי אוזן דהוי רק עור של אוזן כמ"ש רש"י בכורות ר"פ אלו מומין שהביא כת"ה ובזכרוני שכ"כ בש"ע האר"י ז"ל דשיעור פיאה עד אליה רכה ולא עד בכלל ובאמת שזה נמוך מעט מהצדעים מטעם חומרא דאי אפשר לצמצם. ומאז הערותי על סתימת הפוסקים באו"ח סי' תפ"ו לענין כזית מצה שלא ביארו שאין ליקח מצומצם ובשע"ת או"ח סי' תרמ"ח ס"ק י' כתב דאתרוג כשיעור כביצה מצומצם אין לברך עלי' יעו"ש ועמ"ש בזה בספרי טל תורה בהגהות ירושלמי חלה ד' ע"ב יעו"ש:
ג) ומה שתמה כת"ר על רש"י בכורות נ"ז ד"ה שלש גרנות דמצוה בעלמא לעשר בהמותי' וכו' אבל הרשות בידו לאכלו בלי מעשר מבכורות ל"א דרואה את מעשרותי' דאי בעי' שדי מומא בכולא עדרא ותיפו"ל דאי בעי אינו מעשר כלל כיון דכל הענין רשות. הנה זה לא קשה כ"כ דהא עכ"פ בהגיע הגורן מדרבנן קובע למעשר בהמה ואין לו ברירה, ואף שהי' יכול לשוחטן קודם לכן או למוכרן אין זה מיגו דרוצה לעכבן לעצמו ולאכלן מעט מעט ולכך הוצרח לומר מיגו דאי בעי שדי מומא בכולא עדרא:
ומה שהוקשה כת"ר מהא דב"מ ז' זה פוטר ממונו בממונו של כהן מאי פוטר ממונו איכא הא פטור וקאי. יש לומר דאם כבר התחיל למנותן החיוב עלי' לקרות לא' מעשר וכוונת רש"י רשות היינו שאינו מחיוב למנותן ולהוציאן דרך פתח קטן אך בלעדי זאת הדבר צ"ע טובא דהאיך יתכן לומר שכל ענין מעשר רשות והרי קרא כתוב מעשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר משמע דהוי חובה לעשר דנהי דקרא דכל אשר יעבור תחת השבט יהי' קודש יתכן אם עשה כן אבל עשר תעשר משמע דמצוה לעשר כמו מעשר דגן ואף דמעשר דגן ג"כ אינו חיוב רק ברוצה לאכול כמ"ש רש"י גיטין דף מ"ז ועיין בט"ג שם שהעיר מזה ע"ד הט"ז יו"ד סי' ב' שכתב להיפוך והדברים עתיקין הרי עכ"פ במעשר יש מצוה כשרוצה לאכול והכא שאינו טובל דמי לבכורים דמצוה על האדם להביא בכורים וה"נ לעשר בהמותי', ועי' בירושלמי רפ"ג דשקלים דמאחר טבלו עובר בבל תאחר וא"כ יש לומר דעכ"פ כשיעברו ג' רגלים חיוב לעשר בהמותי', אבל המפורשים שם כתבו דדברי הירושלמי הם בתמי' שאינו עובר ועי' בט"א ר"ה דף ד' שהאריך דמעשר בהמה אינו עובר בב"ת רק לאחר שעישר אבל בלא עישר אינו עובר יעו"ש והכחתו שם דא"כ גם ברגל א' יעבור בעשה ולפימ"ש הפנ"י והח"ץ דברגל א' אינו עובר רק במפריש ולא מקריב יש לדחות ראי' הט"א. ויותר נראה לפי המבואר בבכורות שם דף כ"ז דתלת לקבל חרפי ואפלי וקייטנו וע' ברש"י שם ובירושלמי שקלים פ"ג איתא רק טעם זה לקבל פרקי לידה א"כ יתכן דמצות מעשר מה"ת לאחר שילדו כל הבהמות שלו והמאוחרות יולדות לפני החג ואז מה"ת מחיוב לעשר כל הבהמות שיש לו משנה זו אבל מקודם לכן אינו חייב והוי רק רשות ולפי"ז יתכן דבפרוס החג הוי מצוה מה"ת רק דאינו טובל ובפרוס הפסח ועצרת כיון דעדיין לא ילדו כל בהווותי' משנה זו הוי רשות רק מדרבנן קובע למעשר ועדיין צ"ע בזה: