אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"ב › סימן קיז

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"ב · סימן קיז

סימן קטז

לכ' ידידי הרב החו"ב, זך השכל והרעיון מו"ה חיים צבי נ"י (ז"ל) שו"ב בקאפיטשיניץ:

ע"ד השאלה שרבים מהמוהלים נוהגים לחתוך רק מקצת מהערלה והמותר הנה מגלים וממשיכין למעלה ע"י הפריעה ומעכ"ת האריך בקונטריסו היקר בראיות דאינו מועיל כלום עד שיחתוך כולו:

א) והנה כבר עמד על מדוכה זו הרב בס' בינ"א גם בפ"ת יו"ד סי' רס"ד ס"ק י"א הביא בשם החמ"ד דמפשיטות דברי השו"ע משמע דאינו מועיל בכה"ג. ובאמת שלשונות הפוסקים משמע שצריך לחתוך כולו וע' לשון רש"י שבת קל"ז ד"ה אם הי' בעל בשר וז"ל שהי' שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה הערלה כולה כאלו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד עכ"ל מורה להדיא דאם לא חתכו כל הערלה אינו מועיל אף שסילק למעלה ע"י הפריעה דדווקא בעור הפריעה סגי בהכי אבל עור הערלה גופי' צריך לחתכו כולו. ומצאתי בספר הקדוש עץ החיים כמהרח"ו ז"ל בשער מוחין דקטנות פ"ב וז"ל ובזה תבין סוד פריעת הערלה בזכר הוא שמתחלה כורתין עור החיצון כו' ואח"כ פורעין עור הבח"י האמצעי שגם הוא סוד האלקים דינוקה והא דינא אבל אין חותכין ומשליכין אותה רק כוונתינו לפרוע כדי שיתגלה הבח"י הג' הפנימי כו' יעו"ש ומשמע דדווקא בעור הפריעה סגי בזה אבל עור החתוך צריך כריתה דווקא, וראיתי בסי' יהושע סי' נ"ד שהקשה בהא דיליף בשבת דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא במילה דדוחה שבת ודילמא משום גוזז דגוזז חייב אף במקלקל אבל בחבורה פטור ותי' וז"ל וי"ל דכאן דעיקר המילה הוא הפריעה ולכך כתבה התורה ימול בשר ערלתו ולא כתב יחתוך ובפריעה ל"ש גוזז עכ"ד והמה תמוהים דהאיך יוכל לומר דימול היינו פריעה מדלא כתיב יחתוך הא לאברהם אבינו נאמר ג"כ בלשון המו אף דלא נתנה פריעה כלל לאברהם אבינו. וגם מ"ש דעיקר המצו' הוא הפריעה מ"מ הא גם החיתוך מצו' ובחיתוך איכא משום גוזז ולהכי איצטריך קרא דדוחה שבת ואדרבא הא דפריעה דוחה שבת לדעת השאילתות ילפינן מדכתיב ביהושע ושוב מול שנית לאקושי סוף מילה לתחילת מילה וע' באשכול ה' מילה סי' ל"ז וא"כ קושיתו במקומה. אמנם אם נימא דעור הערלה גופי' א"צ לחתוך כלל רק לסלקו למעלה לגלות העטרה א"ש דהא דאיצטריך קרא דמילה דוחה שבת ע"כ היינו משום לאו דחובל דאי משום גוזז הא אפשר לקרוע בשר הערלה או לחתוך בסכין באמצע ואח"כ יאחז בב' צדדי הערלה לסלקם למעלה מעטרה ואין כאן גוזז כלל ואולי גם כוונת הג' ספ"י כן ובזה קצת סמך להמוהלים הנ"ל אבל הוא דחוק בעיני דנראה דבכה"ג שלא יחתוך כלום מעור הערלה והכל יהי' ע"י הפריעה איכא צערא דינוקא טובא ואולי גם חשש סכ"נ וע"כ מוכרח לחתוך והמעט שחופה רוב גובה. או היקף העטרה יוכל לעשות ע"י פריעה ועדיין לא נתיישב קו' הנ"ל:

ב) ולכאורה נראה קצת סמך דשרי בכה"ג משבת קל"ב ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני אר"כ אומן מתקיף לה ר"פ לימא להו אומן אנא עבדא פלגא דמצו' אתון עבדיתו פלגא דמצו' והנה באשכול כתב וז"ל מהלקטין מלשון ילקט שהערלה כמו ילקט ובתוכו העטרה וצריך לחיתוך הילקט כולו לגלות העטרה ואם לא חתכו כאילו לא מלו וכ"כ באו"ז הגדול הי' מילה. וקשה דלפי"ז נראה דאם לא הילקט היינו שחתך למעלה מהעטרה באופן שע"י חיתוך זה לא נתגלה העטרה עדיין וא"כ מה פריך לימא להו אנא כו' ופירש"י דמשום דברשות קעביד הא כיון דהמצו' הוא לחתוך כל הערלה כולה א"כ מצותו לחתוך למטה ככלות חוט העטרה ואם הוא חתך למעלה הו"ל חילול שבת גמור דלא הי' לו לחתוך למעלה כלל רק למטה ולא פעל בחתיכתו כלום דאכתי יצטרך לחתוך למטה ולפרוע אח"כ ול"ד כלל בהא דמנחות ס"ה לענין ריבוי בקצירה יעוי"ש אבל לפי הנ"ל ניחא דעכ"פ כשחתך מקצת מהערלה אף שנשאר עדיין מכוסה העטרה יוכל אח"כ לסלקו למעלה ע"י הפריעה וא"כ שפיר הועיל בחתיכתו שא"צ לחתוך עוד רק לפרוע והפריעה תעלה גם העור למעלה אבל מלשון האשכול הנ"ל גופא משמע דצריך לחתוך עור הערלה כולו וע' במאירי שם כתב וז"ל מי שמל בשבת ונשאר ציצין המעכבין ולא הילקט אינו ענוש כרת משום חבורה שלא לשם מצו' שהרי ברשות עשה ואם איחר עד בה"ש של מוצ"ש ואמרו לו האיך אתה מתחיל ואי אפשר לסיימה בשבת שמל ולא פרע כאילו לא מל כו' יעוי"ש וצ"ע דלפי פירושו שלא הילקט היינו שנשארו ציצין המעכבין את המילה ובכה"ג מותיקמא לעולם אומן וכגון דאתי בה"ש א"כ מה זה שסיים שמל ולא פרע כאילו לא מל הא נחסר עיקר המילה דהא נשתיירו ציצין המעכבין. ואם נימא דאם מסלק אח"כ ציצין המעכבין עם עור הפריעה שפיר דמי א"ש כוונת המאירי ז"ל דאף דלא נחסר כ"א הפריעה דע"י הפריעה מתוקן גם ציצין המעכבין את המילה והו"א דלא יתחייב כרת דהועיל בהחיתוך דתו לא יצטרך רק לפריעה. ובחי' הר"ן בשבת שם מפרש להדיא מהלקטין את המילה היינו שיעיין בעצמו שיוכל מלהלקיט ולהשלים כל מצות מילה בשבת ומפרש שם בהא דקאמר כגון דאתא אומן בה"ש ואמרו לי' לא מספקת היינו לעשות מילה ופריעה ואמר להו מספקנא ועבד ולא מסתפק היינו שעבד מילה בלא פריעה ולכך חייב כרת שחילל שבת שלא במקום מצו' יעוי"ש ויש לתמוה עליו דלפי"ז הא דאם לא הילקט ענוש כרת היינו שלא עשה פריעה וא"כ מה פריך בש"ס אהא דאמר ר"פ חייב כרת גדול ופריך מאי קמ"ל גדול בהדיא כתיב בי' וערל זכר אשר לא ימול כו' יעוי"ש והא האי קרא לאברהם אבינו נאמר והוא נצטוה רק על המילה ולא על הפריעה והו"א דכרת בפריעה ליכא וכאשר באמת העיר בזה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רמ"ט ולכך קמ"ל דאפ"ה חייב כרת כיון שנתחדשה אח"כ הלכה דצריך לפרוע תו הוי בכלל ערל זכר אשר לא ימול ועכ"פ טובא קמ"ל וצע"ג:

ג) וראיתי בקונטריסו הביא ראי' דלא סגי בפריעה וגילוי העטרה לעור הערלה מהא דאמרינן בשבת ימול בשר ערלתו אפילו יש שם בהרת יקוץ והא כתב הרמב"ם רפ"י מטו"צ דקוצץ נגע אינו עובר בלאו עד שיקצוץ כולו וא"כ יכול לחתוך קצת מהנגע והמותר יגלה ע"י פריעה והנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל נראה לכאורה דאף אם שייר כ"ש מהנגע אינו עובר א"כ גם אם נימא דצריך לחתוך כל עור הערלה אכתי תיקשי דיוכל לחתוך באופן שישאר כ"ש מהנגע כמו חוט שלא יעכב שלא יחפה רוב גובה ורוב היקף וא"כ לא יעבור על לאו דקציצה כלל כיון דנשאר כ"ש והא לשיטת הרמב"ם ציצין שאינן מעכבין אף בחול כשפירש אינו חוזר עליהן ואפילו לדעת הטור יו"ד רס"ד דבחול חוזר מכ"מ כיון דבשבת אינו חוזר הרי דקיים מצוה מה"מ וא"כ בכה"ג שיש נגע יוכל לעשות כן לכתחלה דכ"מ שאפשר לקי"ש אין עדול"ת. וראיתי בס' מנ"ח מ"ע רע"ה שנסתפק בהא דנגעים טהורים הוי מום בכהנים אם גם נגע פחות מכגריס הוי מום. ולענ"ד ראי' דגם זה מיקרי מום דהא בשבת קל"ב אמרינן תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר היינו דנימא עדול"ת ומשני משום דבעידנא דקמיעקר לאו לא מקיים עשה והא אפשר קיי"ש שיקוץ הנגע וישייר פחות מכגריס דלא יעבור על לאו דקוצץ בהרתו כיון דשייר כ"ש ובע"מ לא יהי' כיון דלא נשתייר כגריס וע"כ דאפילו פחות מכגריס מיקרי מום:

ד) והנה בהא דאמרינן שם נגעים טהורים מא"ל פירש"י כגון בוהק ומבואר מזה דגם בוהק שהוא פחות מד' מראות נגעים עובר בלאו ובמנ"ר פ' י' מטוצ"ו כתב שתוס' בשבועות דף ד' ד"ה בקוצץ בהרת חולקים ע"ז ומעכ"ת בקונטריסו רצה להשוות דעת התוס' לרש"י ודבריו תמוהים דהא יסוד דברי התוס' שם אהא דאמרינן מראות נגעים שתים שהם ד' וז"ל משמע הכא דאין לוקין אלא על קציצת ד' מראות נגעים וקשה דבפ' ר"א דמילה משמע דלקי אף על קציצת נגעים טהורים וכו' ואומר ריצב"א דהתם נמי לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעינו בזה ובזה או כהה וקרי לי' טהורה לפי שאין מוחלט ואין מחוסר טבילה שכבר טבל עכ"ל הרי להדיא דעל בוהק ליכא לאו דאל"כ אכתי קשה דקתני שתים שהם ד' לענין מראות נגעים למלקות והא גם בוהק דהוא פחות מד' מראות חייב אלא ע"כ דעל בוהק פטור דזה לא נקרא נגע כלל. ומדקדוק לשון התוס' שכתבו וקרי לי' טהורה לפי שאין מוחלט ולא כתבו בפשיטות דקרי לי' טהורה לפי שכבר טיהר הכהן ואמר לו טהור אתה משמע קצת דבכה"ג באמת מותר לקוצצן והדבר תימה בעיני דא"כ האיך כתבו ומיירי שכבר טבל ודבריהם מוכרחים דאל"כ לא מקשה מידי בשבת שם נגעים טהורים מא"ל וכדמשני מעיקרא מחוסר טבילה הוא ואם מיירי שעדיין לא טיהרו הכהן א"כ אין הטבילה מועיל לו כלל דהא כ' הרמב"ם פ"ט מטו"צ ה"ג דכ"ז שלא אמר הכהן טהור אתה הרי הוא בטומאתו וא"כ הו"ל כטובל ושרץ בידו ומחוייב לטבול עוד הפעם כשיאמר הכהן טהור ומה מקשה הש"ס נגעים טהורים מא"ל הא י"ל דמחוסר טבילה: ה) וראיתי בריטב"א שבועות שם ד"ה מראות וז"ל ונ"ל דהתם מיירי במראות נגעים טמאים אלא שעמד בעינו בב' הסגרות דטהור הוא ולוקה על קציצתן עד שיטהרנו הכהן משום דאם נולד בו סימן טומאה לאחר הסגר הכהן מחליטו מיד עכ"ל והנה בריש דבריו דכתב לוקה על קציצתו עד שיטהרנו הכהן משמע דמוקי הך דנגעים טהורים קודם שיטהרנו הכהן דלאחר שטיהרו אינו לוקה וקשה טובא דא"כ מה פריך נגעים טהורים מא"ל הא מחוסר טבילה כנ"ל דהא בעוד שלא טיהרו כהן אין הטבילה מועיל לו וכנ"ל ומתוך לשונו דכתב משום דאם נולד בו טומאה לאחר הפטור הכהן מחליטו מיד משמע דגם לאחר שטיהרו הכהן כיון דעכ"פ הנגע במקומו עומד ואם נולד בו סימן טומאה הכהן מחליטו לוקה על קציצתו ול"ד לבוהק דגם אם נולד בו סימן טומאה כגון שער לבן או מחי' אינו כלום מזה משמע דגם לאחר שטיהרו הכהן לוקה וכסתימת הספרא דגם לאחר הפטור לוקה וצ"ע לכוין דברי הריטב"א ותוס' ובגוף דברי רש"י ז"ל דגם בבוהק איכא לאו דקציצת בהרת נראה דלפי"ז גם בנגעי בתים ובגדים בפחותים מהמראות השונים בהם ג"כ אסור לקוצצם דהא גם אינהו איתרבי ללאו דהשמר בנגע הצרעת ויש לעיין בהא דאיתא בנגעים פי"ג מ"א בנגעי בתים הכהה בראשון והולך לו קולפו והוא טהור והאיך מותר לקלוף הנגע בכהה הא אסור לקצוץ הנגע וקליפה בנגעי בתים כמו קציצה בנגעי אדם כמבואר בראב"ד בפירושו לתו"כ פ' מצורע כ"ה ס"ק ד' הובא מקצתו בחיבורי שי"ט פ"ז דנגעים וכן בנגעי בגדים פי"א דנגעים נ"ה איתא הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע והאיך מותר לקצוץ הנגע וע"כ כיון דכהה מראיתו לא איכפת לן וכמו בוהק בנגעי אדם מיהו התם משמע דמצותו בכך אבל אכתי מוכח דאין איסור בדבר דוודאי לא ציותה רחמנא לעשות איסור וע"כ דבכהה ממראות נגעים לא איכפת לן בקציצה והתם גזה"כ הוא שמוכרח לעשות כן ולשיטת רש"י דגם בוהק אסור לקצוץ נסתפק במנ"ח מ"ע תקע"ד אם גם נגע פחות מכגריס אסור לקצוץ ונראה דלשיטת רש"י גם זה אסור מהא דכתב רש"י ז"ל בכורות ל"ד או עד שתתמעט בהרתו הראשונה מכגריס קודם שקצצה יעוי"ש משמע דעכ"פ אסור לקוצצו דאל"כ פשיטא דלא קנסוהו בכה"ג כיון דגם לכתחלה מותר לקוץ וע' בתוס' ובשט"מ שם הקשה על רש"י תיפוק לי' דהאיך ס"ד למיקנסי' הא גם קודם שיקצוץ הי' טהור כיון דהי' פחות מכגריס ולע"ד לק"מ כיון דמתחלה הי' כגריס אף שנתמעט אח"כ מכגריס מכ"מ כ"ז שלא טהרו הכהן עדיין הוא בטומאתו וקס"ד כיון דעבר על לאו דהשמר בנגע הצרעת קנסי' שלא יטהרו הכהן וממילא ישאר בטומאתו וקמ"ל דלא קנסינן בכה"ג כיון דגם בלעדי הקציצה הי' הכהן מטהרו גם עתה יטהרנו הכהן כנלענ"ד:

ו) והנה בהא דנגעים טהורים הוי נמי מום לכהנים כמבואר בבכורות וע' בחי' הר"ן שבת קל"ב. ויש לי להעיר אהא דכתיב הב"י באה"ע סי' נ"ו בשם הר"ש וז"ל הטוען באשתו שהוא מצורעת וטמאה הוא מי הגיד לו או מי הסגירה וגם אם היתה טמאה מה איכפת לי' הלא כולן טמאי מתים הן יעוי"ש והא כללא הוא דכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים כמבואר באהע"ז שם וכיון דאפילו נגעים טהורים כגון בוהק הוי מום בכהנים א"כ בצרעת בזה"ז מה בכך דלא טימאה הכהן עכ"פ לא גרע מנגעים טהורים ובגוף דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דווקא בקוצץ הנגע כולו עובר הי' נלפענ"ד דהנה בשבת צ"ד אתמר אחת משתים חייב אחת משלש ר"נ אמר חייב ר"ש אומר פטור ר"נ אמר חייב אהני מעשיו ר"ש אמר פטור השתא מיהא הא איתא לטומאה, והנה לכאורה תמוה דהא בספרי מפורש אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל לשמור ולעשות ולכאורה הי' אפשר לומר דפליגי ר"י ור"ש בפירוש מקצתו דר"נ סובר מקצתו היינו אפילו א' משלש ור"ש סובר דמקצתו היינו אחת משתים דווקא אבל הרמב"ם ז"ל פ"י מ"ה טו"צ כתב דבאחת משלש אינו לוקה כיון דלא אהני מעשיו וכר"ש אבל בלאו עובר אפילו במקצתו שלא אהני מעשיו ופ' במנ"ח מ"ע תקע"ד ונראה מזה שהרמב"ם ז"ל סובר דהא דמרבה בספרי אפילו מקצתו היינו בין לר"נ ובין לר"ש אלא דלר"ש באחד משלש מקצתו קרינן בי' כיון דהשתא מיהת איתא לטומאה ולא אהני מעשיו ומכות ליכא ולר"נ בכה"ג כולו קרינן בי' דאהני מעשיו אי משתקלא מעוד חדא ולוקה אבל בתולש אחד מארבעה גם לר"נ פטור כמ"ש תוס' שם ד"ה אהני יעוי"ש ואפ"ה עובר בלאו מקרא דלשמור ולעשות דאיתרבי אפילו מקצתו והשתא נראה דהא דמדייק הרמב"ם ז"ל וכתב בקוצץ גוף הנגע כולו אתי למעט בזה מקצתו כגון דהי' נגע ב' גריסין וקצץ גריס אחד דאכתי נשאר שיעור נגע דבכה"ג גם בחולש סימני טומאה אינו לוקה רק דאיתרבי ללאו ובזה לא איתרבי רק בסימני טומאה ולא בקוצץ נגע גופא כמ"ש הכ"מ שם אבל באם הי נגע כגריס וקצץ חצי גריס דבזה נטהר מהנגע דבכה"ג בסימני טומאה בקוצץ א' משתים לוקה וכולו קרינן בי' כיון דבזה נסתלק כל הנגע בכה"ג גם בקוצץ גוף הנגע עובר בלאו ולוקה דכולו קרינן בי' כיון דאהני מעשיו שאין כאן עוד נגע ובגוף שיטת הרמב"ם דגם בלא אהני מעשיו לאו מיהו איכא מה"ת אלא שאין לוקין יש לתמוה טובא כיון דהוא בלאו מדוע לא ילקה אף דלא מהני מעשיו הא בתמורה ד' אמרינן דלרבא כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יעוי"ש:

ז) ועתה אשיב לעיקר ראיית מעכ"ת מהא דבשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול והא יוכל לחתוך מקצתו לשיטת רמב"ם ז"ל והנה לפימש"ל דא"א להמול כל הערלה ע"י פריעה דאיכא צערא טובא רק כשחותך עכ"פ ראש הערלה יכול לגלות הנשאר ע"י פריעה לק"מ דמשכחת לה כגון שיש כגריס נגע בראש הגוי' דגם שם טמא בכגריס וע' רמב"ם פ"ג מטו"צ ה"ח ובכ"מ שם והוא מוכרח לחתוך עכ"פ ראש הערלה אמנם גם אם נימא דא"צ לחתוך כלל רק באמצע ולהפריד העור כמו בהפריעה ג"כ לק"מ דמשכח"ל כגון שיש בהרת כגריס בראש הערלה וכשחותך באמצע וקורע העור לכאן ולכאן ומילא דלא נשאר שיעור כגריס וא"כ לשיטת תוס' בכורות ל"ד ד"ה או דל"ב שיקצץ כל הנגע פשיטא דהוא בכלל קציצת בהרת כיון דעי"ז לא נשאר כגריס במקום אחד ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דבעינן שיקצץ כולו בכה"ג שהועילו מעשיו דאין כאן עוד כנגע כגריס כיון דנחסר העור ואין כגריס במק"א בזה גם להרמב"ם לוקה דכולו קרינן בי' כמש"ל. ויש לכוון דברי אלה בבה"ג הובא באשכול ה' מילה ס' מ' יונקא דאתיליד נגעה בבשרא וכד מהלינן לא נפסק נגעה מהלינן לי' אע"ג דמפסיק ע"כ. והיינו כנ"ל שע"י החתך באמצע והפרדת העור נפסק הנגע ואין כגריס במקום אחד ודוק- ונראה דגם לר"ש חייב בתולש ב' שערות מהרבה דהא לר"ש מתוקם ברייתא דפטור בהוציא חצי זית מכזית ומחצה יעוי"ש והא אפילו בהוציא כזית שלם מב' זיתי' פטור וע"כ דבהוציא כזית שלם מב' זיתים חייב אף שנשאר כזית וה"ה בנשאר כמה זיתים וא"כ ה"ה בתולש ב' שערות מהרבה:

ח) ומה שהעיר בקונטריסו ע"ד המ"ל פ"י מטו"צ דהא דיליף רש"י שבת דקובץ בוהק חייב מהספרי היינו מהא דמחייב בספרי לאחר הפטור ומע"כ כתב דאין שום חילוק בין לאחר הסגר לקודם הנזקק לטומאה דבריו תמוהים דההבדל ברור דקודם שנזקק לטומאה עכ"פ הוא זקוק להסגר משא"כ לאחר ההסגר שכבר נטהר מהסגר רק כשנולד לו סימן טומאה ועדיין לא נולד ומ"ש מעכ"ת דמדברי הרמב"ם ושו"ע כראה דעל ציצין המעכבין את הפריעה אינו חוזר ודלא כשיטת ר"ת בתוס' יבמות דף ע"א כבו' העיר בזה בתו"ח סו"פ ר"א דמילה וביותר ביאור בס' נחל אשכול ה' מילה סי' כ"ז אבל גם שיטת ר"ת ז"ל לא יחידאה כי גם דעת רמב"ן ורשב"א וריטב"א בחי' ליבמות שם סברו כר"ת וכן דעת האשכול שם סי' ל"ז:

בשולי המכתב שוב התבוננתי במש"ל להשיג על מעכ"ת שגם דעת התוס' כרש"י דגם על קציצת בוהק עובר דא"כ האיך קאמר שתים שהן ד' לענין מראות נגעים למלקות הא גם בבוהק לוקה אף דהוא פחות מד' מראות דיש לקיים דבריו דבאמת באם לא הי' מתחלתו בד מראות רק כמראה הבוהק אין בזה לאו כלל רק אם הי' נגע מד' מראות ואחר ב' שבועות או שבוע א' הוכהה מראיתו כבוהק בזה עדיין שם נגע עליו דאפשר שיתלבן ויוחזר לקדמותו וכעין שכ' תוס' חולין ט"ו ד"ה כגון וא"כ שפיר קתני שתים שהם ד' דכל שלא הי' מתחלתו הנגע באחד מד' מראות אין עליו שם נגע כלל והנה אם אמנם אעפי"כ נלענ"ד העיקר כהמנ"ח סי' תקכ"ד דדווקא בעמד בעינו הוא דאסור לקצצו אבל כשהוכהה מראיתו מד' מראות אין עליו תו שם נגע והא דכתבו התוס' וטהורים דקאמר כגון דעמד בזה ובזה או כהה נראה דהוסיפו לכתוב או כהה לשיטת רש"י עה"ת דעומד בעינו טמא רק בהוכהה מראיתו מעזה לכהה וע' בתיו"ט פ"ק דנגעים מ"ב ולכך נקטו נמי או כהה אבל לעולם מיירי כשעדיין הוא מכלל הד' מראות וראי' מהא דכתבו התוס' וקרי לי' טהור לפי שאין מוחלט ודקדוק לשונם משמע דקשה להו לפי פירושם מדוע קרי להו נגעים טהורים הא באמת נגעים טמאים הם אלא דבעמד בעינו או כהה טהור ואם יולד אח"כ סימן טומאה יטמא ע"ז כתבו כיון דאינו מוחלט עכ"פ טהורה והא עדיפא מזה הול"ל כיון דהוכהה מד' מראות פשיטא שנגע טהור מיקרי וע"כ כדכתיבנא וכן מוכרח יותר בלשון הריטב"א שבועות שהבאתי לעיל. אבל עכ"פ לשיטת רש"י נכון בעיני לומר דהא דכתב בשבת דעובר בלאו דהשמר על בוהק היינו בהי' נגע בתחלה ואח"כ נעשה בוהק דומיא דפרחה בכולו שכ' רש"י דאסור לקצוץ דמעיקרא הי' נגע טמא ואח"כ פרחה בכולו ונטהר אבל בהי' פחות מד' מראות בתחלתו אין שם נגע עליו כלל מותר לקוצצו גם לשיטת רש"י- וכן נמי מה שהבאתי לעיל מרש"י בכורות ל"ד דגם פחות מכגריס אסור לקוצצו מיירי נמי שם בכה"ג דמעיקרא הי' כגריס ואח"כ נתמעט אבל בהי' פחות מגריס מתחילתו אין שם נגע עליו ובמנ"ח נסתפק לדעת רש"י בנגע בבגדים צבועים אם מותר לחתכו מהבגד ועפי"ז הדבר פשוט דשרי דזה לא הי' עליו תורת נגע מעולם. ועפימ"ש בשי' רש"י לק"מ לרש"י מהגמרא דשבועות שם דקחשיב שתים שהן ד' לענין מראות נגעים דאם לא הי' בתחלת הנגע א' מד' מראות נגעים אין שם נגע עליו ומותר לקצץ ובלא"ה י"ל בפשיטות בישוב שיטת רש"י דנהי דבבוהק נמי איכא לאו מכ"מ מכות ליכא כיון דלא אהני מעשיו דגם קודם הקציצה הי' טהור וכל דלא אהני מעשיו ליכא מכות. ובשבועות ב' שהם ד' למכות קחשיב ובזה בעינן דווקא מד' מראות שהוא טמא ובקציצה יטהר ומדברי תוס' שבועות ד' הנ"ל נראה דלא נחתו לזה ואין הבדל בין לאו למכות ואם נימא דבבוהק ליכא מכות ממילא גם לאו ליכא ולפי"ז מוכרח לומר לשיטת התוס' דלאחר הפטור אף דבלא"ה הוא טהור מכ"מ אהני מעשיו קרינן בי' ול"ד לתולש א' משלשה וכדברי המנ"ל פ"י מטו"ל דאל"כ גם לאו לא יהי' בתולש אחר הפטור דלדידהו כל דליכא מכות משום דלא אהני מעשיו ליכא לאו כהרמב"ם ז"ל ודוק ובגוף השאלה לענין מילה הנ"ל שו"ר בתשו' דברי חיים ח"ב סי' קי"ז שדעתו להקל:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה