שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק
ח"ב · סימן כז
לכבוד הרב הגדול מו"ה יחזקאל וויידמאנז נ"י מו"ץ דק' יועד
בזיבענבירגען:
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו מאיש אחד עני שיש לו כוורת דבורים ובעתות החום שדרכן לפרות ולרבות ובהתקבצם יתפרדו פתאום מאמותם ופורחים נחיל שלם יחדי' נאחזים לפעמים בענף אילן ואם לא ימהרו לאספם יברחו ושואל אם יזדמן הדבר בשבת אם רשאי לצוות לעכו"ם וההפסד עולה עשרה זהובים לכל נחיל ובעני הוא הפסד גדול:
והנה כת"ר כתב דצידת דבורים דרבנן דהוי דבר שאין במינן ניצוד כמ"ש המג"א סי' שי"ז והוי שבות דשבות במקום פסידא דשרי אלא דחוכך להחמיר כיון דצריך לנענע האילן דהוי ג"כ שבות הוי ב' שבותים דחמיר יותר כמ"ש הרע"ב בעירובין פ"ג מ"ג דב' שבותין לא הותרו בין השמשות א"כ אפשר דלענין אמירה לנכרי במקום פסידא ג"כ כן, אלא שמדברי הש"ע הרב סי' ש"ז סעי' י"ב מבואר דשבות ע"י נכרי במקום פסידא מותר אף שעשה הנכרי ב' שבותם עיי"ש והרב ז"ל לא רשם מקור הדברים ע"ז:
והנה באמת אשכחן חילוק בין שבות א' לב' שבותים גם בלעדי דברי הרב ז"ל הנ"ל לענין כיסוי הדם באם עבר ושחט דחד שבות דוחה ולא ב' שבותין כמבואר ברא"ש פ"ק דביצה ובש"ע או"ח סי' תצ"ח אבל לענין אמירה לנכרי לא אשכחן חילוק ומבואר להדיא מדברי מג"א סי' תמ"ו שכ' שם לבער החמץ ע"י נכרי שיזרה דהוי רק שבות דשבות במקום מצוה עיי"ש והרי איכא נמי טילטול מוקצה ומוכח דגם ב' שבותין הותר אמירה לנכרי במקום מצוה וא"כ ה"ה לענין פסידא דהרי הרמב"ם ז"ל שהובא בש"ע סי' ש"ז סעי' ה' מדמה להו להדדי צורך גדול או מקום מצוה:
והנה רו"מ חושש בזה לשיטת הב"י דדבורים הוי במינן ניצוד והוי דאורייתא ולא הותר אף במקום פסידא אמנם בזה י"ל לפי"מ שהעיר רו"מ דיש מקום להתיר אף להפוסקים דאוסרים תמיד אמירה לנכרי במקום פסידא כמו במי שהחשיך לו בכיסו דנותנו לנכרי דמתוך שאדם בהיל על ממונו אתי לאתויי בעצמו וה"נ כשיראה פתאום הדבורים בורחים יאספם הוא בעצמו אלא בנ"ד ל"ש היתר זה כיון דגם אם יעשה בעצמו לא יעבור איסור דאורייתא כמ"ש הב"י ומג"א סי' של"ד אבל לשיטת הב"י הנ"ל דדבורים הוי במינן ניצוד תו הוי דאורייתא שוב יש להתיר אף משום שאין מעמיד עצמו על ממונו, אבל מה שדמה רו"מ בנ"ד להקל מחמת שההפסד פתאום לדמותו למי שהחשיך ליתא ואישתמטתי' דברי הר"ן ר"פ מי שהחשיך דבהפסד הבא פתאום כגון כיבוי אדרבא אם נתיר לו לכבות ע"י נכרי יבוא לכבות בעצמו מתוך שבהול מאוד והובא במג"א סי' של"ד ס"ק ל', א"כ לשיטת הב"י דהוי דאורייתא בודאי אין שום היתר בנ"ד. אבל גם להפוסקים דדבורים אין במינן ניצד והוי שבות דשבות יש לדון לכאורה כיון דהוא הפסד פתאום אם נתיר לו יבוא לעשות בעצמו, אף שבות דשבות אין להתיר כמו גבי כיבוי למ"ד מלשאצל"ג פטור דהוי שבות דשבות ואפ"ה לא התירו לומר לנכרי להדיא, אבל נראה דדוקא במלאשצל"ג כיון דלפעמים הוי דאורייתא בצריך לפחמים החמירו משום דבהיל ויבוא לעשות בעצמו אבל בשאר איסור דרבנן דליכא בהו שום איסור תורה לא החמירו ע"י נכרי משום חשש זה כיון דגם אם יעשה בעצמו ליכא חשש דאורייתא ואף דלתירץ השני שכתב הר"ן ז"ל שם והובא במג"א דדוקא שבות שלא כדרכו התירו ולא כיבוי דהוו שבות כדרכו א"כ נראה דבכל שבות כן הוא שלא הותר אמירה לנכרי אף דהוי שבות דשבות וע"כ הטעם משום דהוי היזק פתאום ובהול כמ"ש הר"ן בתירץ הא'. אבל במג"א סי' ש"ז סק"ח מבואר דלהר"ן בתירץ השני אינו מטעם דבהיל רק דסובר דגם שבות דשבות לא הותר במקום פסידא יעוי"ש ואכן הא קיי"ל דשבות דשבות שרו במקום פסידא וא"כ גם בבהיל הדין כן והא דבכיבוי לא הותר אמירה לנכרי משום דבהיל היינו משום ולאשאצל"ג דחמיר טפי כתי' קמא דהר"ן א"כ הכא בדבורים להפוסקים האחרונים דזה הוי אין במינן ניצוד יש להקל אף בהפסד פתאום ול"ד למלשאצל"ג. וצ"ע בזה על לשון הרב ז"ל סי' של"ד סעי' כ"ה שסתם הדברים ולא ביאר הטעם דמלשאצל"ג חמיר טפי כיון דהוא דאורייתא בצריך לפחמים. אבל בגוף הדבר לדון זה כהיזק פתאום באדם בהול כמו בכיבוי צכ"ע דאפשר דכיבוי שאני דהדבר מבוהל מאד כלשון הגהמ"ר פ' במה טומנין דהאש מבהיל כל בעלי ממון, ואף שהר"ן ז"ל ר"פ מי שהחשיך כתב כגון כיבוי משמע דאיכא עוד דכוותי' י"ל דכוונתו ללסטום שהוא ג"כ דבר מבהיל ביותר כמ"ש להדיא בלסטום כן אבל הכא בנחיל שפרחו אין זה פתאום כ"כ כי הדבר מצוי וכיון דיודע מקודם שיזדמן אינו נבהל כ"כ, כעין שאמרו בב"מ דף כ"ב גבי תאינה כיון דעבידו דנתרי ייאוש מדעת דמי עיי"ש. ובהיות כן אולי אף לשיטת הב"י דדבורים הוי במינן ניצוד דיש להתיר דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו דלמא אתי לצוד בעצמו שיעבור על לאו דאורייתא. ול"ד לכיבוי דלא התירו משו"ה אף למ"ד משאצל"ג דאורייתא משום דכיבוי נבהל ביותר ואם נתיר לו אתי לכבות בעצמו כמ"ש הר"ן ובפרט לרוב הפוסקים דדבורים הוי אין במינן ניצד דיש להתיר לומר לנכרי מטעם שבות דשבות במקום פסידא ובוודאי הדרך היותר טוב הוא לקרא לנכרי ולאמר לו כל הצד אינו מפסיד בזה התירו בדליקה ה"ה בהפסד אחר הבא פתאום ואפי' בסחורה הנפסדת שאינו הפסד פתאום כ"כ ועיין בש"ע הרב סי' כ"ז וסי' של"ד אבל באם אי אפשר באופן זה לגבי העני הנ"ל הוי הפסד מרובה יש להתיר לאמר לנכרי להדיא שיצוד כנלפע"ד:
סי' כ"ח:
לכ' ידידי הרב האברך החריף המופלג בתו"י מו"ה שלמה ביעגעלאייזען נ"י באושפיצין:
ע"ד שאלתו בבתים שיש להם ב' וג' שטאק ובכל שטאק יש קארידאר שקורין פארהויז ובתוכו הוא הוואסערלייטונג ומבית שער הזה הולכים דרך מדריגות לשטאק שלמטה ממנו אשר הוא ג"כ באופן הנ"ל עד לבית שער שיוצא לרחוב אם רשאים ליקח מן הוואסערלייטונג או לטלטל שאר דברים בתוכו בלי ע"ח שלפי המבואר בש"ע או"ח סי' ש"ע סעי' ג' בג' שדרים בטרקלין אחד אף שיש לכל אחד פתח פתוח לבית שער המה בניהם א"צ שום עירוב והאריך בזה:
ולדעתי הדבר פשוט מאוד שאסור לטלטל בהקארידאר בלי עירוב כי כל ענין בית שער שהדר שם אינו אוסר ונותן עירובו שם עירובו ל"מ היינו שבית שער אינו בית רק חשוב כחצר כמבואר להדיא בר' יונתן עירובין דף פ"ד במשנה שם הובא בב"י סי' ש"ע וכן העתיק בש"ע הרב ז"ל סי' ש"ע סעי' א' דבית שער אין עלי' תורת בית רק תורת חצר, וא"כ כיון שיש לכל הדרים שם פתח לבית שער הוי ממש כמו פתח לחצר דצריכין אנשי הבתים לעשות עירוב כדי לטלטל בחצר והא דסעי' ג' ורמ"א שם הלא מיירי במחיצת עראי כגון יריעות אבל כל שחלוקין הבתים במחיצות קבועות ויש לכל א' פתח לחצר או לבית שער פשוט שצריכין עירוב בכל ענין ואם לא עירבו אסור לטלטל בבית שער ובחצר וכן אסור לטלטל מבית כבית. ובנ"ד הרי כל מחיצות הבית חלוקין לגמרי ויש לכל א' פתח לבית שער דהיינו חצר ולא עוד אלא אפי' אם הבתים פתוחים זה לזה ולא לבית שער רק בית א' יש שמשם יוצאין לבית שער או לחצר לפי"מ דקיי"ל דבית שער דיחיד ל"ש בית שער ממילא שנים הפנימים חשובים דירות ואסורים לטלטל מזה לזה, וכן בחצר וכן בבתים שלפניהם שהם קרוין בית שער דרבים והוי כחצר וכמ"ש לעיל וכמבואר להדי' בש"ע הרב ז"ל סעי' ח' והן אמת שבטו"ז שם ס"ק ב' דעתו די' בתים פתוחים זל"ז וא' לחצר כל שאין דיורין בחצר א"צ עירוב כלל דפתוחים זל"ז הוי כבית אחד אבל כבר תמה עלי' הרב ז"ל שם בש"ע סעי' ה' דזה נגד דעת התוס' והרא"ש וגם הסמ"ק במסקנה סובר כן כמבואר בב"י:
וכה ראיתי במחה"ש ס"ק ז' שהבין מדברי מג"א שם דשני בע"ב הדרים בב' חדרים הפתוחים זל"ז ודרך א' יוצאין לחצר א"צ לערב ורק כשכל א' יש לו פתח לבית שלפני החצר צריכין לערב יעו"ש ובאמת אין זה מבואר ממג"א כלל וכפי הנראה נמשך במחה"ש אחרי דברי הטו"ז ס"ק ב' הנ"ל. אבל כפי דעת התוס' ורא"ש גם מסקנת הסמ"ק שני חדרים הפתוחים זל"ז ומאחד יוצאין לחצר אף שאין שם שום דיורין אחרים צריכין לערב דאל"כ אסורים לטלטל מזה לזה וגם אסורין לטלטל בחצר. וכה ראיתי בפרמ"ג בא"א ס"ק ז' שם שהבין ג"כ מדברי המג"א דפתוחים זכ"ז אינם אוסרים זע"ז רק כשיש לכל א' פתח בפ"ע ובעניותי הדבר תמוה וסתימת דברי המג"א סו"ס שס"ה ור"ס שס"ו מורה דמחדר לחדר צריכין עירוב ולא התנה כלל תנאי דצריך לכל א' פתח ונראה דהפרמ"ג נמשך שם אחר דברי הטו"ז ס"ק ב' הנ"ל. אבל במ"ז ס"ק ט' הביא דברי הא"ר שהשיג על הט"ז הנ"ל וכתב דלמאי דקיי"ל דבית שער דיחיד ל"ש בית שער שני הפנימים אוסרין זע"ז יעי"ש וכהרב הנ"ל וממילא בב' חדרים הפתוחים זל"ז ויש לכל חדר בעה"ב בפ"ע אוסרין זע"ז לטלטל מחדר לחדר וכן בחצר אף שאין שם דיורין אחרים כלל. ובא"א שם ס"ק ז' יצא לדון בדבר החדש דכשדר איש ואשתו בחדר הפנימי החדר הסמוך לו הוי בית שער דרבים כיון דאיש ואשתו הולכים שם יעו"ש ואם כן הדבר יש מקום לומר דא"צ עירוב כלל דחדר השני שדרך שם יוצאין הוי בית שער דרבים ול"ש דירה וא"כ אין כאן רק בית שער ואינם אוסרים זע"ז, אך במ"ז ס"ק ט' חזר בו וכתב להדי' להיפוך דבית שער דרבים היינו שכמה בעה"ב עוברים עלי' אבל בעה"ב ובני ביתו יחיד יעו"ש וכן משמעות הפוסקים להדי' וא"כ הדבר פשוט דשני בעה"ב הדרים בב' חדרים וחדר הפנימי אין לו פתח רק על החיצון ומשם יוצאין לחצר או לרחוב צריכין לערב זע"ז, וכ"ז אם אין לכל א' פתח בפ"ע אך בנידון שאלתו שיש לכל הבעה"ב פתח לקארידאר אחת שהקארידאר הוי בית שער ממש דהא בית שער דרבים הוא אבל היינו דדר שם אינו אסור אבל לא גרע מחצר ואין נ"מ אם הוא מקורה או לא א"כ הבעה"ב צריכין לערב זע"ז כדי שיהי' מותרין לטלטל בקארידאר דהיינו בית שער דמיקרו חצר והדברים פשיטים וברורים כמעיין: