אור ברסלב
שות אמרי יושר ח"א › סימן עה

שות אמרי יושר· רבי מאיר אריק

ח"א · סימן עה

סימן עד

לכבוד הרב הה"ג מו"ה ישראל ראפופורט נ"י רב ומו"ץ דאדמו"ר

בטשאשטקוב:

לנכון הגיעני יקרתו עם מכתב ר' פסח מעיר בענדער אשר דרש מאת כ"ק אדמו"ר שליט"א בדבר נדבת הס"ת שלו גם תשובת הרה"ג מו"ה שמעון שלמה ווערטהיים נ"י האבד"ק הנ"ל ורצון קדשו לחוות דעתי בזה:

והנה תוכן הענין שה"ר פסח הנ"ל כותב ס"ת לעצמו והוא מתפלל בבית הה"צ שליט"א מבענדער והרה"צ היה המשתדל בכתיבת הס"ת ומתחלה הי' דעת ה"ר פסח ליתנו שמה ויש אומדנות מוכיחות לזה וגם אמר בפה. ובטרם נגמר הס"ת חזר בו והבטיח לאנשי חבורת משניות הבונים להם ביהכ"נ מחדש כי יתן הס"ת לביהכ"נ שלהם ושתו י"ש ונתו להם ידו בעת שתיית לחיים ע"ז ואינו יודע בבירור אם הי' בתורת ת"כ פ"ז או סתם נתינת יד:

והנה הרה"ג העמיד יסודו ע"ז שכיון שגמר בלבו ליתן הס"ת לביהמ"ד הה"צ ובפרט שאמר בפה הוי נדר גמור כמו אמירה לצדקה ובפרט שהיריעות היו ת"י הה"צ שליט"א וכבר זכה עבור אנשי ביהמ"ד שלו ואין בהבטחה ות"כ של אח"כ כלום:

ולדעתי זה אינו דהא אפילו כבר נתנו לביהמ"ד עדיין ברשותו הוא ויכול אח"כ אפילו למכרו ולהוציאו לביהכ"נ אחר כדאי' באו"ח סי' קנ"ג סעי' כ' בראובן שהי' לו ס"ת שאין הציבור יכולים להוציאו מחזקתו אף שעומד בביהכ"נ ועי' מג"א שם ס"ק כ' דכן המנהג עתה והוי כהתנו ובתשו' שו"מ ח"ג מהדורא תליתאה סי' פ"ו הוסיף טעם לשבח בס"ת דבוודאי לא הקדישו לפימ"ש התו"ח סנהדרין דבהקדישו אינו יוצא מצות כתיבת ס"ת דהוי כמכרו יעו"ש ופסק כן שם לדינא דבחזקתו הוא לכל דבר וכן העלה בתשו' מהרי"א הלוי ח"ב יו"ד סי' י"ט דיכול להוציאו מביהכ"נ זה וליתנו לאחר וא"כ מאי אולמא הא דהבטיח ליתן להם מאילו כבר נתנו לביהמ"ד שיכול אח"כ להוציאו וא"כ ממילא דיכול לחזור בו לגמרי וליתנו לביהמ"ד אחר דהא לא שייך בזה דין נדר כלל כיון דבכל שעה יכול להוציאו ודמי להא דאמרי' בכתובות פ"ט במשנה במשליש מעות לבתו אמר ר' יוסי לא יהא אלא שדה והוא רוצה למכרו ועי' ברש"י שם כיון דיכול למוכרה מה תועלת יש בקניית השדה וה"נ בנ"ד כיון דיכול להוציאו אח"כ אין בזה תועלת כלל ול"ש דין אמל"ג כמסלה"ד בדבר דליכא רווחא כמ"ש רמ"א יו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג. ואף אם נימא דעכ"פ הוי נדר לענין זה שמחויב ליתנו להם אף שאח"כ יוכל להוציאו הוי רווחא מועט עכ"ז נראה דאין בזה דין נדר כלל דהנה בתשובת מהרי"ט יו"ד סי' ה' בעובדא דשם בא' שהקדיש ס"ת לביהכ"נ בתנאי דאם יעקור דירתו משם יוליכו עמו וחקר מהרי"ט שם הקדש זה מה טיבו הרי קדושת ס"ת כבר יש לו ואי משום מתנה לעניים דבפיך זו צדקה הא כיון דהשאיר לעצמו זכות בו אין זה מתנה לעניים וע"כ העלה דכל ההקדש היא דמקצה הדבר למצותו לבל יוכל למכרו אף ללמוד תורה ולישא אשה שמסלק זכותו מהס"ת יעו"ש וזה שייך במקדישו באמת דאח"כ שוב א"י למוכרו אבל בנותן ספר תורה כנהוג בזה"ז דבאמת יוכל למכרו אח"כ א"כ שוב אין בזה דין נדר כלל שיהי' מחויב ליתנו לביהמ"ד שאמר:

והנה מדברי מהרי"ט הנ"ל נראה לכאורה דכל נודר דבר לביהכ"נ כגון מנורה וכדומה אף שלא השאיר זכות לעצמו אין בזה רק מדין נדר לעניים והיינו דמסתמא הוא לציבור עניים וא"כ אם הם עשירים ויכולים בעצמם לעשות מכיסם אין בזה דין נדר כלל. והדבר תמוה טובא דבמהרו"ק שורש קס"א נראה להדיא דכל נודר דבר לביהכ"נ הוי כנודר למקדש דביהכ"נ קרוי מקדש מעט ומה"ט בגמר בלבו לכ"ע צריך לקיים כמו בהקדש אף דבצדקה פליגי הפוסקים יעו"ש וזה להיפוך ממהרי"ט הנ"ל. ונראה דגם מהרי"ט מודה דנודר כלי לביהכ"נ או מעות לקנות כלי אף שכל הציבור עשירים הא מכ"מ הוא מנדר לקודש דהא הכלי הזה כשיבוא לביהכ"נ יהי' עליו קדושה דכל כלי ביהכ"נ עכ"פ קדושת ביהכ"נ עליהם עי' פמ"ג או"ח סי' קנ"ג לכך הוי בזה דין. אמירה לגבוה דהא מנדר לעשות מחול קודש ודמי הא לאומר הרי עלי להביא קרבנות של נזיר דמחויב להביא וכן ביאר בתשו' חת"ס יו"ד סי' רמ"ב אות ב' דברי המרדכי במנדב לקנות קרקע לביהכ"נ עבור הציבור דיש בזה אמל"ג אף דציבור עשירים מטעם הנ"ל וזה שייך בדבר חול שמנדב לעשותו קודש אבל בס"ת הרי הוא קדוש בעצמו ולא נתוסף לו קדושה עי"ז שיהי' בביהכ"נ לכך ליכא בזה רק משום נדר לעני או הוקצה למצותו וזה ברור. אלא שעדיין צע"ק לשון מהרי"ט שם וגם קדושת ביהכ"נ ל"ש בזה כיון דרשאין ליהנות ממנו יעו"ש דהא גם במקדיש מנורה לביהכ"נ רשאין ליהנות ממנה לצורך ביהכ"נ אפ"ה שייך בזה אמל"ג והנ"ל לומר עיקר החילוק דשם הוא מקדיש דבר חול לקודש אבל הכא כבר קדוש הוא ונראה שיש איזה חיסור לשון במהרי"ט וכוונתו כנ"ל. ועי' בתשו' בית יצחק יו"ד ח"ב סי' פ"ב אות י"א הביא דברי מהרי"ק הנ"ל והבין דגם בס"ת כן דכל שגמר בלבו להקדישו לביהכ"נ חייב לקיים כמו במקדיש כלי למקדש יעו"ש. ובמכת"ה אישתמיטתי' דברי מהרי"ט הנ"ל ובוודאי דיש לחלק בין ס"ת לשאר דברים אמנם כ"ז במקדיש אבל באומר סתם ליתנו לביהכ"נ כיון דיכול להוציאו משם אח"כ נראה דלא שייך בזה דין נדר כלל דהא יש לו זכות להוציאו א"כ ליכא בזה משום בפיך זו צדקה וגם משום הוקצה למצותו ל"ש דהא באמת יכול למכרו באופן שהי' הרשות ביד ה"ר פסח לחזור בו וליתן הס"ת לחבורה משניות אבל גם בהבטחה שהבטיח להם אין בזה דין נדר ומטעמים הנ"ל ויוכל עתה ליתן הס"ת לביהמ"ד הה"צ ואולי נכון יותר ליתנו לביהמ"ד הה"צ דנהי דלית בזה דין נדר אולי עכ"פ יש בזה משום מחוסרי אמנה כמו במתנה מועטת לעשיר. ובפרט שהה"צ סמכו' דעתו על הס"ת וכיון דיש בזה משום מחוסרי אמנה אף שגם לחבורה משניות הבטיח מכ"מ ראוי ליתן למי שהבטיח ראשון וכמבואר מדברי מרן הב"י יו"ד סי' רס"ד ועיין מ"ש בזה בשירי מנחה לחו"מ סי' ר"ד:

אמנם מצד הת"כ יש לדון כיון דעכ"פ הס"ת שלו הוא והרשות בידו ליתנו לביהמ"ד דאנשי חבורה א"כ שוב חייב ליתנו להם מצד הת"כ דהוי כשבועה ונהי דנימא דכיון דהת"כ הי' רק לחזק הבטחת הנתינה כפי המנהג הוא רק כ"ז שירצה שיהי' שם וא"כ גם הת"כ הי' ע"ז שיתנו ואח"כ אם ירצה יוציאנו אכתי מיהו חייב ליתנו להם דבזה ל"ש לומר דכיון דיכיל להוציאו מה תועלת בנתינה דבנדר ממש אף שנדר לזרוק צרור לים מחויב לזרוק אף דליכא בזה הנאה כלום ועיין ר"ן נדרים מ"ו:

אך כפי הענין נראה כיון שהי' רק בעת שתיית לחיים אין בזה תורת שבועה ועכ"פ אני מסכים למ"ש הרה"ג הנ"ל שיתיר לו הת"כ אף בלי דעת אנשי חבורה דהא לדעת רוב הפוסקים ל"ש דין נודר ע"ד חבירו שאין מתירין לו אלא בידיעתו רק כשנדר בשביל טובה שעשה לו ואף דקצת פוסקים חולקים הכא כיון דקרוב יותר שאין כאן שבועה כלל יש לסמוך על הפוסקים הנ"ל: והנני מוסיף טעם להתיר דהא גם להפוסקים המחמירים עכ"פ היינו בדבר שיש תועלת לחבירו לבל יתירו לו הנדר דאל"כ מתירין לו וכמבואר ביו"ד סי' רכ"ח והכא הרי גם אם יתן הס"ת לביהמ"ד דחבורת משניות הרי ביד ה"ר פסח להוציאו אח"כ וא"כ שוב אין תועלת להם בנדרו דמה בצע להם אם יום או יומים יעמוד הס"ת אצלם, ובוודאי מהראוי יותר שיתן הס"ת לביהמ"ד הה"צ הן מטעם שהבטיח להם ראשונה והן מצד שהוא מתפלל שם ומדברי הב"י יו"ד סי' ע"ר נראה דעיקר המצוה שיהי' הס"ת עמו בביהכ"נ כדי שיקראו בו ויקיים וקרא בו יעו"ש וכבר הביא זה גם הרה"ג הנ"ל וגם בתשו' מהרי"ט יו"ד ח"ב סי' ה' נראה דראוי להיות שיהי' עמו בביהכ"נ ע"כ הנני מסכים בזה להוראת הה"ג האבד"ק בענדער ותל"מ:

סי ע"ח:

להרב החריף ובקי מו"ה שלום העלאוויטש נ"י מו"צ בק' קאדוב:

ע"ד שאלתו בישראל שקנה פרה מבכרת מגוי בקנין כסף והפרה עמדה בבית הנכרי וילדה זכר ובבוא הישראל לבית הגוי וראה שילדה זכר צוה לגוי להטיל בו מום כי הוא איש כפרי ולא ידע שזה אסור ואח"כ לקח הבכור ונתן לכהן והכהן שאל אותו על המום והגיד לו כנ"ל ועתה בא הכהן לשאול לב"ד אם רשאי לשחוט על אותו מום והב"ד ראו שהוא מום גמור וכ"ת האריך בזה ודרש חוו"ד. והנה כפי הנראה ממכתבו לא הי' כאן רק קנין כסף לבד נראה להתיר בדיעבד שכבר נעשה המום לשחוט עליו דהרי כשמכר פרה מבכרת לגוי במשיכה אף דלכתחלה חוששין לשי' רש"י דישראל מישראל במשיכה וממילא ישראל לגוי בכסף ועכ"ז בדיעבד שכבר נשחט מתירין דסומכין על שיטת ר"ת דהלכה כר"י עמ"ש בתשו' מאיר נתיבים סי' ל"ט ובלב"ש בח"ד ה' בכור וא"כ ה"ה בישראל שקנה פרה מבכרת מגוי בכסף לחוד אף דלכתחלה חוששין לרש"י דבעכו"ם כסף קונה ויש על הוולד קדושת בכור מכ"מ אם כבר נשחט אנו מתירין וכנ"ל וכיון דאנו מתירין בדיעבד אם כבר נשחט אף דיש בזה איסור לאכלו מטעם שחוטי חוץ שאסור באכילה מה"ת מכ"ש כשכבר הטיל בו מום דיש לסמוך לשחוט על אותו מום דהא מה"ת בוודאי רשאי לשחוט על אותו מום ואין בזה רק קנס דרבנן וסומכין על שי' רוב הפוסקים כר' יוחנן ואע"ג דבזה"ז מדינא דמלכותא כסף קונה ובמג"א סי' תמ"ח הביא ממ"ב דקנין שבדיניהם הוי קנין לענין חמץ בפסח הא כבר השיג עליו המג"א שם ובתשו' בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קפ"ח וסי' קצ"ב הביא מתניתא בידי' תשו' המיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ה דמבואר דאף דמדד"מ כסף קונה והישראל קנה הבהמה מגוי בכסף ע"י דד"מ דאם אתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו מכ"מ אינו קנין לחייבו בבכורה יעו"ש וכבר קדמו בזה בתשו' עסר"ח חיו"ד סי' כ"ד ובתשו' בי"ש יו"ד סי' קצ"ב כתב דדוקא לענין לחייבו בבכורה אין מועיל קנין שבדיניהם אבל לפטור מבכורה שפיר מועיל וראייתו מהא דיי"נ דכ' רמב"ן שם דבזה"ז מותר ליטול הדמים מגוי אח"כ יעו"ש אבל בתשו' עטר"ח הנ"ל כתב דשי' רמב"ן דאינו קנין לא לחייב בבכורה ולא לפטור מבכורה ולענין יי"נ שאני כיון דהדמים חייב ליתן לו מדד"מ רשאי לקבל יעו"ש ובתשו' בי"ש סי' קפ"ח ספוקי מספקא לי' בזה אם דעת רמב"ן דלפטור מבכורה מועיל ועכ"פ לענין להתחייב בבכורה עי"ז מבואר מרמב"ן דאינו כלום וכן מוכח מדברי הרב רש"ז ז"ל באו"ח סי' תמ"א סעיף י"ב דישראל שקנה מגוי בכסף חמץ מותר לאחה"פ אף דהוי קנין בדיניהם כיון דהחמץ ברשות גוי ודוקא כשהוא ברשות ישראל מועיל קנין שבדיניהם לשוי' כשלו כמ"ש בסעיף י"ג שם וכמו שבארתי בס' מ"פ לחו"מ סימן ת"ח:

אולם אם הי' גם ת"כ בצירוף הכסף דהוי סטימתא גם בישראל מישראל קונה בכה"ג הוי בכור גמור ואין לשחוט על מום שהטיל בו הנכרי ע"י ציווי ישראל ואף דבקנין שבדיניהם אינו מועיל לחייב בבכורה מכ"מ סטימותא שמצד המנהג עדיף טפי מדד"מ כנראה להדיא מדברי המג"א סי' חמ"ח וכ"כ בתשו' מהר"ם מינץ והביאו בתשו' בית שלמה סי' קפ"ח ולכאורה הי' מקום להתיר גם בזה לשחוט על אותו מום לפי"ד רש"י ז"ל אהא דאמרו בבכורות דף ל"ד על הא דקתני הצורם אוזן בכור לא ישחוט עליו פירש"י וז"ל ובכהן קמיירי יעו"ש דנראה מדבריו דישראל שהטיל בו מום שרי לשוחטו כיון דהבכור לכהן אין לקונסו בשביל איסור שעשה ישראל וכ"כ מהריט"א שם בכוונת רש"י וכן הבין מכוונתו בתשובה בי"ש יו"ד ח"ב סי' קצ"ט אבל הדבר תמוה מאוד דהא גם גוי שהטיל מום בבכור ע"מ להתירו אין שוחטין עליו אף שאין הבכור שלו וא"כ מדוע יהי' עדיף כשישראל הטיל מום בבכור שלו השייך לכהן ובתשו' בי"ש כ' לחלק דדוקא בגוי גזרינן שאם מתירו ע"י מום זה יצוה לו הכהן להטיל בו מום ויעשה כן דהא אינו מצווה בדבר אבל ישראל לא ישמע לו יעו"ש ולדבריו כשהישראל צוה לגוי להטיל בו מום באמת אסור דיש לגזור דאם נתיר ע"י מום זה יצוה הכהן להטיל בו מום לגוי ורק כשישראל עצמו מטיל מום שרי והוא דוחק גדול לומר כן שגוי שהטיל מום אסור וישראל הטיל בו מום יהי' שרי וגם לפלא בעיני שכל הפוסקים השמיטו חידוש דין זה ע"כ נלע"ד העיקר בדעת רש"י ז"ל דודאי גם רש"י מודה דישראל שהטיל מום בבכור של כהן אסור לשחוט על אותו מום והא גם לענין מבטל איסור לכתחלה דקיל טובא ממטיל מום כמ"ש הפמ"ג יו"ד סי' צ"ט דעת הפר"ח דישראל שביטל איסור של חבירו לכתחלה אף שמי שהאיסור שלו לא ידע כלל אפ"ה אסור לאוכלו כיון שנתבטל בשבילו אלא שהפרי תואר השיג עליו דאין אדם אוסר דשא"ש והביאו הפמ"ג יו"ד סי' צ"ט במ"ז ס"ק י' וכה ראיתי בס' יד"י שם שהשיג על הפר"ת דכי הוא אוסר עליו הרי אינו אוסר עליו כלום דגם מעיקרו הי' אסור אלא שאינו מתירו ואי משום שנאסרו החתיכות הא גם אסור בנעשה ע"י אחר שעירב איסור בע"כ נאסר של חבירו יעו"ש:

ולענ"ד דברי הפ"ת נכונים דהא תוס' יבמות פ"ב הקשו אהא דא"א דשא"ש דא"כ אם הפיל חתיכת נבילה לקדירת חבירו יהי' שרי ותירצו דלא גרע מנפל מאליו יעו"ש וזה ניחא באין בו כדי לבטל אבל ביש בו כדי לבטל דבנפל מאליו הי' שרי רק דבאנו לאוסרו מטעם דמבטל איסור לכתחלה שוב אמרינן א"א דשא"ש דהא לא שייך תירוץ התוס' דלא גרע מנפל מאליו דהי' שרי כיון דיש שיעור ביטול וזה ניחא לענין ביטול איסור שמערבו בהיתר אבל לענין בכור שהטיל בו ישראל מום ודאי אין שוחטין על מום זה דלא שייך לומר א"א דשא"ש דהא לא אסרו מידי רק דלא שרי לה והוי כמו קודם שנפל בו מום והא דמפרש לה רש"י בכהן משום דבמשנה שם קאמר ר"א דלא ישחוט על אותו מום עולמית והיינו אף כשנפל בו אח"כ מום מאליו וזה ע"כ בכהן מיירי שהבכור שלו אבל ישראל שהטיל בו מום והכהן לא ידע נהי דעל אותו מום אין שוחטין אבל האיך יקנוס אותו לבל ישחוט עוד בכור זה על שום מום שיפול בו הא אין אדם אוסר דשא"ש וכ"ז לר"א אבל לרבנן דקי"ל כוותיהו דדוקא על אותו מום אין שוחטין ממילא הדין כן אף בהטיל בו ישראל מום דל"ש בזה א"א דשא"ש דהא לא אסרינן לי' כלל רק דלא שרינן לי' ע"י מום זה ואם יפול בו מום אח"כ יהי' שרי וע"כ השמיטו הפוסקים ד"ז דלדידן אין שום נ"מ ובב"ש סי' קצ"ט הנ"ל הביא עוד מרש"י גיטין מ"ד בבעי' דצורם אוזן בכור אם קנסו בנו אחריו דמפרש לה רש"י בכהן והדבר נכון דהא רש"י ז"ל מפרש האבעי' אליבא דר"א דלא ישחוט עולמית כמ"ש רש"י שם להדיא ועי' במהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה שהאריך בכוונת רש"י ז"ל שמפרש האבעי' אליבא דר"א ועכ"פ לרש"י דמפרש האבעי' אליבא דר"א דלא ישחוט עולמית שפיר כ' בכהן דווקא אבל למאי דקיי"ל כחכמים אין שום נ"מ ומדברי רש"י הנ"ל דמפרש האבעי' דצורם אוזן בכור אליבא דר"א יש לתמוה על נוב"י מה"ק חאו"ח סי' ק' שכ' הא דלא בעי נמי בחמץ שעבר עליו הפסח אם קנסו בנו אחריו דבזה וודאי קנסו ול"ד לכל הנהו דלא נאסר עולמית דגם בבכור הרי אם יפול בו מום אחר ישחוט עליו אבל בחמץ כבר חל עליו שם איסור עולם יעו"ש דהא רש"י מפרש האבעי' אליבא דר"א דלא ישחוט עולמית וכבר חל עליו שם איסור עולם ואפ"ה בעי אם קנסו בנו אחריו ואכמ"ל בזה:

וגם אף אם נפרש דברי רש"י כהבנת הריט"א וב"ש הנ"ל היינו בוודאי בכור אבל בספק בכור כשהטיל בו ישראל מום בוודאי אסור לשוחטו כמ"ש בתשו' בי"ש שם וכן הוא בפירוש רגמ"ה שהובא בשט"מ שם בבכורות כיון דהבכור שייך לו דהממע"ה וכשהטיל בו מום נאסר לכל לשוחטו גם אם נתנו אח"כ לכהן. והכא אין לדונו בוודאי בכור דיש לומר דסטימותא אינו מועיל לשוויה כדידי' לענין בכור וכמ"ש בתשו' עטר"ח יו"ד סי' כ"ד דמתשו' רמב"ן נראה דקנין שבדיניהם הוי כסטימותא ואם זה אינו מועיל גם סטימותא אינו מועיל וגם ההיתר מצד שהוא איש כפרי ולא ידע שיש איסור בדבר כעין שכ' הט"ז יו"ד סי' צ"ט דבאומר מותר שוגג הוא הנה גם שם רבים חולקים והכא לענין בכור חמיר טפי דהכא תלוי רק במכוין להתיר דהא גם גוי שעשה כן מאליו וכיון להתיר אין שוחטין על ידו אף דלא עשה איסור כלל ומכ"ש בישראל שאומר מותר כיון דעכ"פ כוונתו היה להתיר הבכור לשוחטו אינו מועיל כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אמרי יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה