אור ברסלב

שות איתן האזרחי· הרב אברהם רפפורט

סימן לו

סימן לה

נדרשתי ללי שאלו נמצאתי לאשר בקשוני שלומי אמוני ישראל ה"ה הקצינים ראשי פרנסי דק"ק פראג יצו' כו' כתיבת יד הנחמד להשכיל כ' פתחיה יע"א סופר דמתא בדבר שנפלה דו"ד בין שני יושבי עירם לעיין בטענותיהם ובתשובתיהם וראייותיהם. ובפסק שנפסק ביניהם ובהשגות אשר עשה כל א' להחולקים על הפסק והכל רשום בכתב אשר שלחו לידי ונתבקשתי למעלות הראשים הנ"ל להעלות בכ"י מה שנראה לי שיחייב הדין בנ"ד ולשלוח לידם פסקי ולפ"ד שני החולקים אחרי דברי לא ישנו ויקבלו עליהם את הדין כי כן קיימו וקבלו עליהם שלא לערער ולהרהר עוד ואני היה עם לבבי שלא להטפל בעת ההיא כי פראג עיר גדולה לאלקים נתן ה' חכמה ותבונה בהמה להבין בכל מדע ולהורות נתן בלבם ומלכם בראשם ה"ה הגאון המופלא כ' ליב יצו' אשר אם ח"ו משתכח תורה, הוה מהדרא לי' בפלפולי' ובבקיאותו והי' ראוי שיקריבו למשפ' האנשי' הגאון הלזה לברר את דינם כי מרא דאתרי' הוא ואב"ד שלהם:

ואחר זה השיבותי אל לבי דאולי הגאון הנ"ל ושאר בעלי תריסין אשר בק"ק ההיא יש להם צד קורבא או קירוב דעת אל א' מהחולקים וברצונם משכו את ידיהם לסלק ידם מזה ע"כ הראשים יצו' ראו כי טוב שיצא לאור דינם ע"י מי שהוא אינו מכיר בהם ובשמותיהם כמוני היום כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות סנהדרין אסור לדיין לדון בדין אוהבו כו' ואה לא היה מכיר את אחד מהן ולא מעשיו אין לך דיין צדיק כמוהו ובכן נעתרתי לקולם ועיינתי בקונטרס הנזכר כפי המצטרך ואשיב להם אשר עם לבבי לענ"ד בנ"ד השמינה היא אם רזה אך בקיצור דברים כפי האפשר כי לא אשלח ידי כי אם לדברי אשר למראה עיני אשפוט שהם נוגעין אליבא דדינא וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

ראשונה אומר כי במה שפסקו הדיינים שראובן לא יוכל למחות ביד שמעון, וב"כ לילך לבית המוצנע העומד בחצירו של ראובן ולעשות שם צרכיהם ולילך לבאר לשאוב מים.. רואה אני את דבריהם יפה דנו ויפה פסקו בהטעם הראשון שנתנו לדבריהם דשמעון החזיק בתשמישים הנז' זה כמה שנים וחזקה טובה היא אמת ויציב אך טענה זו צריכה ביאור ותוספות דברים שיספיקו להשיב על הראיה שהביא ראובן בטענותיו וחישב להכריח מתוכן דלא שייך טעם הדיינים באחר המחילה ממכ"ת לא השיבו לו עליה כהוגן ודחו ראייתו באמת הבנין וזהו כי ראובן טען דשמעון לא יכול לטעון טענות חזקה דכיון דבעה"ב משתמש גם הוא בחצר ובבית המוצנע ובבאר לא שייך בו חזקה כדאי' פ' חזקת הבתים האי דאמר לחבירו מאי בעית בהאי בית' א"ל מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה א"ל אנא בשכונא גוואי הואי:

ופי' רשב"ם ז"ל בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי עכ"ל ומכאן חישב ראובן להוציא כלל א' דהרשב"ם וכל ההולכים בשיטתו בפירוש הך סוגיא סבירא להו דלעולם לא מהני טענות המחזיק כשהבעלי' משתמשי' גם הם במקום ההוא עוד הוסיף בזה דבריו להביא ראיה דאף החולקי' על פי' הרשב"ם יודו בנדון זה דלא שייך חזקה כמבואר בטענותיו וטענה זו חזקה בעיניו כראי מוצק היא היתה לראש פנה לשאר טענותיו ואולם כשבאו הדייני' לסתור ראיה זו השיבו דש"ה שלא היה להמחזיק שטר אבל בנדון זה שטר חזקה ושטר פשר מונחים לפניו ובהם מפורש באר היטב שיש רשות לשמעון ללכת לבאר ולהשתמש בו ואם כן יש לו שטר וחזקה וכו' ובאמת כי דבריהם אלו מתמיהים דכיון דסברו וקבלו את סברת ראובן דכל היכא שהבעלים והמחזיק משתמשים בחצר אחד לא מהני ביה חזקה כדמוכח מהא דחזקת הבתים והכא הוא דמהני חזקה כיון דאיכא שטרא במה שנשתמשו א"כ לזכות שמעון א"צ חזקה דהא לפי סברתם לא הוי חזקה אי לא דאיכא שטרא וכיון דלדעתם שטר מעליא הוי ומפורש באר היטב שיש זכות לשמעון שם אם כן בשטר לבדו סגי והוא הוא המחליט זכותו וחזקה מה זה עושה.

וכבר השיג ראובן על תשובה זו מהדיינים והדין עמו בזה האמנם הך דאמר ראובן והודו בה הדיינים דלא שייך טענת חזקה כשהבעלים משתמשים עמו בחצר. אם תלקח כללות מתייחס אל הנדון כמו שכ' ראובן המצא תמצא מבוארת הבטול דבסוף פרק ח"ה תנן היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכיריים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר לא הוי חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה י' טפחים הרי זה חזקה ובגמרא פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי ופי' רשב"ם מ"ש רישא ומ' סיפא הא וודאי מקפידין בני חצר על אחד המעמיד בהמתו כאן ומדלא מיחו וודאי הקנו לו מקום בחצר זה כה להעמיד בהמותיו ואמאי אין לו חזקה הכא בחצר השותפין עסקינן איש נכרי שבא להעמיד בהמה בחצר אחרים שאין לו בה שותפות ל"ש רישא ל"ש סיפא הוי חזקה שאין בני חצר מניחים לנכרי להשתמש תשמישים הללו בחצר שלהן אלא אם כן נטלו רשות מהן ואם לא מיחו שלש' שנים הוי חזקה והכא בחצר השותפין עסקינן כו' הרי מבואר לפנינו דהיכא שהבעלים משתמשים עם המחזיק [דהא משתמשים הם בחצר לכל הפחות בכניסה וביציאה וכדמשמע שם מפירוש רשב"ם ם ומבואר יותר בתוספת בד"ה בשותפין עסקינן] אי לא מיחו הבעלים עד ג' שנים הויא חזקה הג"ה וכן מוכח מתוך הסוגי' דאיש נכרי שבא להעמיד בהמתו בחצר אחרים הוי' חזקה ואפי' כשהבעלים משתמשים גם הם בחצר דאל"כ מאי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא והמתרץ גם הוא מאי דוחקא לאוקמ' בשותפין לוקמי באיש נכרי כדקס"ד דמקשה ומתני' איירי כשהבעלים משתמשים עמו בחצר ולהכי לא הוי חזקה. דלא חשו הבעלים למחות כפי מה שהבין ראובן מדברי הרשב"ם ואם כה יאמר דע"כ מתניתן מיירי דווקא כשאין הבעלים משתמשין דאי כשהבעלים משתמשין בו גם הם אפי' אם עשה מחיצה לא הוי חזקה א"כ מי לחצו להרשב"ם לדחוק ולפרש מ"ש רישא ומ"ש סיפא דה"ק מ"ש רישא מסיפא דלמא המקשה פריך ממ"נ אי איירי מתניתן כשאין הבעלים משתמשין בחצר. אמאי לא הוי חזקה ברישא הא וודאי מקפידים בני החצר וכו' ואי מיירי כשהבעלים משתמשים גם הם בחצר בסיפא אמאי הוי חזקה דהבעלים לא חשו למחות ויהי' פירוש מאי שנ' רישא ומ"ש סיפא כמשמעותי' בכל מקום מ"ש זו מזו אלא על כרחך צריך לומר דאף כשהבעלים משתמשים גם הם בחצר אי לא מיחו תוך ג' שנים הוי' חזקה ולהכי הוכרח הרשב"ם לפרש מאי שנא רישא ומ"ש סיפא מפני מה לא הוי חזקה מ"ש מסיפא דסיפא אתי שפיר עשרת הדברים אשר כתבתי בהג"ה זו הוספתי אחרי רואי את ידי לתוספת ברור והם לבדם יספיקו לעקור מן השורש הכלל שחשב ראובן להוציא מדברי הרשב"ם ההוא ראיות שאין הדבר כאשר חשב ובמקום שעמד לא ישב ע"כ הג"ה] ואין לדחוק ולהליץ בעד ראובן והדיינים שקבלו סברתו דדוקא כשהבעלי' משתמשים עם המחזיק באותו תשמיש להחזיק במקום ההוא כבנדון דידן בהא הוא דקאמרי דלא מהני חזקה אבל כל הני דמתניתן. נהי דהבעלים משתמשין גם הם בחצר באותו התשמיש אין משמשין בו ואפילו אי נימא דבחצר חבירו הוי חזקה אפילו כשהבעלים גם הם מעמידי' בהמתם או תנור או כיריים באותו החצר והוא אמת בלי ספק היינו דוקא כשאין הבעלים משתמשים בחצר באותו מקום עצמו שמשתמש בו המחזיק ולהכי הוי חזקה אבל הבעלים משתמשים בחצר באתו מקום. ובאותו תשמיש עצמו לא מהני בי' חזקה דמלבד שהסברא בעצמה הוא דחוקה ורעוע ואין הדעת סובלתו ע"כ ליכא למימר הכי דהא ממקום שבא ראובן להוציא הדרך המחזיק בבית החצון הוא תשמיש מיוחד שהוא דר בבית החיצון לבדו אלא שהפנימי עובר דרך עליו ואין לטעות בלישנא דהרשב"ם שכתב. ומשתמש עמך בבית החיצון דקרי משתמש למה שהוא טוען שהיה עובר דרך ביתו. וכן משמע מלשון הרא"ש ובנו בעל הטורים דמפרשי הסוגיא לרשב"ם כל א' פי' דאמר המערער רק דרתי בבית הפנימי ועברתי דרך עליך והוא מבואר יותר מלשון הרמב"ן שהשיג על פירושו בחידושיו וז"ל מה שפי' הרשב"ם לא נ"ל מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך ואף על פי כן כיון שזה כו' יעלה לו חזקה ע"כ שמעת מני' דלרשב"ם איירי דאין המערער משתמש בבית החיצון כלל ועיקר רק שעבר דרך ביתו:

ואם באנו ללמוד למידים דכל שהבעלים משתמשים בבית או בחצר שהמחזיק משתמש בו אף על פי שהמחזיק משתמש בתשמיש מיוחד אליו מתחלה לתשמיש הבעלים כההוא עובדא שהיה דר בבית לבדו מכל מקום כיון שהמערער עובר דרך עליו לא הוי חזקה ואם כן כשנשתמש בחצר חבירו בא' מהתשמישים הנז'. במתניתן פשיטא דלא הוי חזקה כיון שהבעלים יש להם דרך בחצר ומשתמשים בו בכל מיני תשמישים ומכאן סתירה על הכלל הנ"ל שחשב ראובן להוציא סברא בהך סוגיא דח"ה:

אבל מה שנ"ל ליישב דעת רשב"ם עד שלא תקשי לי' הך מתני' דסוף ח"ה הוא דבההו' עובד' המחזיק בא להחזיק בגוף החצר שדר בו ג' שנים בלא מחאה מהבעלים וטען המערער לפי פי' הרשב"ם עיקר דירתי היתה בחדרים הפנימים והייתי עובר דרך עליך ולהכי לא מחיתי כי אמרתי בלבי כל הרואים אותי משתמש עמך בהעברת דרך בית החיצון יכירו וידעו שאין הבית מכור, לך שאם היה שלך היית מעכב על ידי מלעבור דרך עליך דקפדי אינשי אדריסת הרגל מאיש נכרי בחצר או בית שלהם כדמוכח בתוס' בשינוייא דרבינא על מתנית' דהיה מעמיד בהמה בחצר וכו' עיין בדבריהם שם אבל בכל הני דמתניתן אין המחזיק בא להחזיק בגוף החצר מכח חזקת תשמישים אלו שיוכל בעל החצר לטעון דלא חש למחות כיון שנשתמש עמו בחצר או שהיה לו דרך בו וזה ממה שיורה שלא מסר לו החצר דהמחזיק מודה שהחצר הוא שלו אלא שהוא טוען אתה נתת לי לתשמיש זה בחצר שלך במתנה או מכרת לי . בכגון דא אם אין לו שותפות בחצר יש לו חזקה לתשמיש שלו כיון דלא מיחו הבעלים דהכא לא יכול לטעון דלא חש למחות כיון שנשתמש עמו בחצר או שהיה לו דרך בו כמו שטוען המערער בעובדא דלעיל שאין תשמישו בחצר ראיה שלא מכר או נתן לו המחזיק מקום בחצר לתשמישו:

ועוד י"ל דבההוא עובדא דוקא הוא דקאמר רש"בם דכי טען עובר הייתי דרך עליך ולכך לא מחיתי דהוה טענה מעליותא דהתם מיירי דיש לפנימי דרך לצאת מצד אחר ואין אדם עשוי למכור בית החיצון ולשייר לעצמו דרך כשיש לו דרך לצאת מצד אחר כי בלי ספק ימעט מקנתו בשביל שיור הדרך ולמה זה ימעט דמי מקנתו ללא צורך ולהכי כי טעין דלא חש למחות. כיון שעבר דרך ביתו טענתו טענה:

אבל בכל הני דמתניתן לא שייכי הני טעמי כמבואר במעט עיון ופירושי זה בדברי רשב"ם הוא נאה ומתקבל מצד הסברא בעצמה ועפ"י דרכו הצלנו אותו מיד הרמב"ן ונמ"י והאחרונים המשיגים על פירושו כאשר בעיניו יראה הרואה השגותיהם ועוד י"ל דרשב"ם וסייעתו ס"ל דלענין הקפדת תשמיש יותר קפדי אינשי על תשמישים שמשתמש איש נכרי עמם בבית או בחצר שהם דרים בו ממה שהם מקפידים על תשמיש שמשתמש איש נכרי בבית או בחצר שאין הבעלים דרים בו ומשתמשים בו והסברא הגוברת מחייבת כן והחוש מעיד עליה ונמצא לפ"ז דבההוא עובדא שהמחזיק דר לבדו בבית החיצון והמערער דר לבדו בחדרים הפנימים לא היה לו למערער להקפיד על תשמיש המחזיק בבית מצד התשמיש בעצמו הגם שבלי ספק נשתמש בו בתשמיש של קפידא ככל הנזכרים במחניתן וכיוצא בהם כיון שלא נשתמש בחדרים הפנימים שדר בהם המערער ולא עבר דרך בית דירתו דאין אדם מקפיד על תשמישין רק כשנשתמש בם במקום שהוא דר בו אלא דמ"מ היה לו לחוש שלא יטעון המחזיק שקנה ממנו הבית והיה לו לעשות מחאה ואהא מהני טענתו עובר הייתי דרך עליך ולכך לא חששתי למחות וכדאמרן ויבא לשון הרשב"ם בתכלית הדיוק דתרתי קאמר עיקר דירתי היתה בחדרים הפנימים ולא בבית החיצון ואתה לא נשתמשת בחדרים שהייתי דר בהם נמצא שלא היה לי להקפיד מצד תשמישך בבית ולא היה לי לחוש שתאמר שמכרתי לך הבית החיצון מאחר שהייתי עובר דרך עליך וכדפרישית אבל בכל הני דמתניתן המחזיק נשתמש במקום שדר בו או שנשתמש בו בעל החצר עצמו ובכגון דא לא מהני לי' טענה משתמש הייתי עמך בחצר אדרבא טענה זו היא בעוכרי' והפך הסברא שהניח ראובן בטענותיו דכ"ש שהי' לו למחות הן מיראתו שהמחזיק יטעון שקנה ממנו החצר הן מצד התשמיש בעצמו דכך דרכם של בני אדם להקפיד על איש נכרי הבא להשתמש בתשמישין שלו במקום שהם משתמשין ומדלא מיחה תוך ג' שנים ניכרים הדברים שמכר או נתן לו במתנה מקום בחצירו לתשמישין שלו:

והדרכים ה"ל שלשתן כא' טובים ונכוחים ובפרט שני האחרונים ויתיישבו מתוכם דברי הרשב"ם עד שלא תהיה עליהם סתירה ממתניתן הנ"ל ונמצינו למידין לנ"ד דטענה של ראובן דלא שייך כאן חזקה כיון שהבעלים משתמשין גם הם בחצר בתשמישי' שלו עם שמעון ומורישיו ולהכי לא חשו למחות כדפי' הרשב"ם לא יצלח למלאכה דאין יחוס ודמיון להאי עובדא עם הנ"ד מפני הטעמים שכתבנו. וכבר נתברר מהא דמקשה המקשין אמתניתן דסוף ח"ה מ"ש רישא מסיפא ואוקמנה בשותפי' דקפדי אינשי אתשמיש איש נכרי בביתם או בחצר שלהם ואם לא מיחו תוך ג' שנים הוי חזקה ומה גם מכ"ש בתשמיש נמאס ונבזה כזה ששמעון ומורישיו וכל בני ביתם נשתמשו בבית המוצנע העומד בחצר שאפי' נעדרי ההרגש יקפידו על תשמיש כזה וכיון דלא מיחו אין ספק דהוי חזקה גמורה:

הנה הארכתי מעני' לשוני והרחבת הדיבור בסתיר' הראי' שהביא ראובן ובקיום הטענה שזכה שמעון בתשמישין ה"ל מכח חזקה הוא אצלי עיקר גדול בפסק זה והוא מבואר דהכא אין צריך עמה טענה דשמעון בא מכח ירושה כמו שכתבו הדיינים אלא שהם חושבים לטענה נוספת על טענות חזקה שטענו בראשונה וז"א דאם אין כאן חזקה לא שייך האי טענה דטוענין וצדק ראובן במה שהשיג עליהם בזה והא דכתבנו דטוענין לשמעון שהבעלים הראשונים מכרו או נתנו למורישיו מקום בחצר לתשמישין אלו היינו דווקא למשווי' מוחזק בתשמישין הנ"ל בעוד הבאר והב"ה קיימים וראוין לתשמישן אבל אם יתקלקלו ויפונו באהליהם אזדא ליה חזקתו ואין לשמעון שום זכות לחלק באבני הכתלים ובריקת הבאר וב"ה כמ"ש הר"י אברצלוני והביאו בעל הטורים בח"מ סימן קנ"ג על מי שחפר בכותל חבירו ונעץ בו קורה דאפילו החזיק בו ג' שנים ובטענה לא הוי חזקה לחלוק באבני הכותל ובמקומו שאין נעיצת קורותיו של זה חזקה במקום הכותל כיון שהוא ידוע שהוא של אחר ושם הביא דעת הרא"ש דסבר דהוי חזקה אף לחלוק באבני הכותל אם יפלו אבל למקומו לא הוה חזקה כל זמן שלא פי' וה"ה בנ"ד מעתה מה שמסייע ראובן לזכותו ממה שכתב בשטר וכל החצר וכל השייך לו וכו' יהיה של עצמו אפי' אי יהיבנא לי' שיטתי' דבכלל החצר וכל השייך לו נכללים גם כן הבאר והב"ה אין לו ראיה משם נגד חזקת שמעון דאין ה"נ שמקום הבאר והב"ה שלו ואין לשמעון זכות וחלק במקומ' רק להשתמש בהם בעמדם על עמדם דלענין זה חזקתו חזקה ומה שטען ראובן כיון שכבר נתמלא הב"ה יהיו צריכים לחפור ולקנו' מחדש נתבטל הזכות שהיה לשמעון והביא ראיה מתשוב' רשב"א שהביא הקאר"ו וז"ל ולא נעשה הבאר לחלקו של שמעון ואח"כ השאילה שמעון לראובן או שנתן לו במתנה רשות לשאוב ממנו מים בזה אם נעשה וצריכים לחפור שם באר אחר יכול שמעון לומר נעשה אהדדי כו' והשיבו הדיינים על ראיה זו שתי תשובות בדבר חדא דשאני ב"ה שעשוי לפנות ולנקות כשנתמלא משא"כ בבאר שבתחלתו אינו עשוי לפנות ועוד דהתם נהרסו כותלי הבאר וכו'.. נראה דיפה השיבו דב"ה הואיל שהוא עשוי לפנות וזה דרך תשמישו כשנתמלא וחזרו לפנו' עדיין שמו הראשון עליו משא"כ בבאר אם נתמלא עפר וצריכין לחזור ולחפור אותו הואיל ואינו עומד להסתתם ולהפנות נתבטל שמו הראשון ופנים חדשות באו כאן ועוד דכפי שכתב ראובן בטענותיו ב"ה זה כבר היה מלא כל גדותיו כמה פעמים ופינוהו כמה פעמים. נמצא דשמעון החזיק בתשמישו בדרך זה לסירוגין ומה שהיה הוא שיהיה וכבר נשתעבד בשטר לפרוע חלקו בהוצאות הב"ה ולעולם פרע חלקו כשהיו צריכים לפנותו ואם כן לא איבד זכותו ועל התשובה השניה השיב ראובן בהשגותיו דאין ממש בתשובה זו דבסוף התשובה ה"ל כתב ז"ל אבל אם נפלו שם זבל לא אמרינן אזדא לה שהבאר עדיין קיימת והמים עדיין ישנם בבאר אלא שכסו הזבל אותם שם והרי זה כמי שכיסו פי הבאר שזה מסיר כיסיו ושואב מימיו ודייק ראובן מלשון זה דאי לאו טעמא שהמים עדיין בבאר אלא שכסו אותן הזבל היינו אומרים אזדה לה אעפ"י שכותלי הבאר עדיין קיימים ומנה לב"ה דאע"ג שכותלי הבור עדיין קיימין כיון שנתמלא אזדא לו על זה אשיב ואלין בעד הדיינים אשר באולי לא פסקו כדברי ראובן דלשון תלמוד ופוסקים לחוד ולשון בעלי תשובות לחוד דאם היה כתוב דין זה בתלמוד או בפוסקים באר שלא נפלה אלא שנתמלא זבל לא אמרי' לה אע"פ שכותלי הבאר. עדיין קיימים והמים ישנם בבאר אפשר שקרוב היה מקום לדיוק הזה אבל בתשובות אין מדייקים מדיהיב תרי טעמי ש"מ דחד אינו מספיק דלהשיב לשואל ולהסביר פנים לתשובתו יהיב חבילות חבילות מכל הטעמים דאיתא במעשה שנשאל עליו ולפ"ז איכא למימר הכא דאה"נ דטעמא דלא נעשה לחוד היה מספיק לשנאמר דלא אזדא לה אלא שהוסיף טעם לשבח במה שהמים עדיין ישנם בבאר דמעשה שהיה כך היה ולהשביע נפש שוקקה מהמעיין בדברים אלה הנני מוסיף נופך משלי ואומר דכדברי שמעון כן הוא דרשב"א דוקא קאמר. כיון שהמים עדיין בבאר הא לאו הכי אף על גב דכותלי הבאר עדיין קיימים הוה אמרינן דאזדה לה כיון שנתמלא זבלים אבל לא ימשך מזה דה"ה בב"ה דבבאר אין משתמשים אלא במים שבו ואם לא היו המים עדיין בבאר בעין וודאי דאזדא לה שם באר דאין כאן אלא בור ריק אבל בב"ה אין תשמיש אלא בבור עצמה והבור ריק העשוי להחזיק המילוי הוא הנקרא ב"ה. ולהכי כשכותלי הבור עדיין קיימים אע"פ שנתמלא שם ב"ה עליו אלא שאין יכולים להשתמש בו אלא אם ינקו אותו וחילוקי זה כפתור ופרח ואחרי שבררנו דחזקת שמעון בכל תשמישין הנ"ל הוי חזקה מעליות' ולא אמרינן דנשתמש בה בתורת שאלה דטוענין ליורש וכדכתיבנא נתבאר ממילא דיפה פסקו הדיינים ששמעון יכול להוסיף דיורים בביתו ובבנין חדש אשר עשה שלא יכול ראובן למחות ביד כל דרי ביתו מלהשתמש בחצר בכל התשמישין הנז' כי הבנין חדש נבנה זה שנים רבות קודם שבא הבית ליד ראובן ותמיד כל דרי ביתו נשתמשו בחצר בכל התשמישין הנז' ומה שכתב ראובן כי שמעון לא יכול לטעון חזקה בשביל אחרים ואין אחרים טוענין שלקחו טענה של כדי הוא דגם בני ביתו אינם טוענים שלקחו ואנן לא משווינן לשמעון ולא לבני ביתו מוחזקים אלא הכי הוא דאמרינן מאחר דשמעון וכל ב"ב נשתמשו בחצר שני חזקה והבעלים לא מיחו בידו הוי חזקתו חזקה וטועני' בעדם שמא הקנו או נתנו לו הבעלים מקום בחצר שלהם להשתמש בו בכל התשמישים ה"ל הוא וכל דרי ביתו ושמעון הוא הוא המוחזק בכח ורשות שיוכל להרשות לכל דרי ביתו להשתמש בחצר בכל התשמישים ה"ל. וקרוב לשמוע כי מה שפירשו בשטר חלוקה שכל א' יוכל לבנות בחלקו כאוות נפשו שלכאורא לא היו צריכין לפרש זה אלא המה ראו שבעל החצר היה יכול לעכב על חבירו שלא יבנה בנין חדש ויוסיף דיורים. כדי שלא ירבה עליו הדרך בחצירו וישתמשו גם הם בכל התשמישים הנ"ל ע"כ הוצרכו לבאר שכל א' יוכל לבנות ולהרבות דיורים שלא יוכל בעל החצר לטעון שהוא מרבה עליו הדרך וכיוצא בזה הביא הקא"רו בח"מ סי' שט"ו מתשו' הרש"בא וז"ל ראובן משכון עלייה מחצירו לשמעון לזמן בנכייתא והתנה שלאחר זמן יהא רשות בידו לתבוע חובו או לדור בו סייעתו והוא או למשכנו או להשכירו למי שירצה ואחר זמן המשכונה נפטר ראובן וכו' והאפטרופס טוען שאין לו רשות להשכיר אלא לבעה"ב א' שלא יהא לאותו בעה"ב סיעה גדולה יותר ממה שהיה לשמעון בשעת המשכונה תשובה הדין עם שמעון לפי ששורת הדין אפילו בלא תנאי יכול הוא להשכירו או למשכנו אפילו תוך הזמן וכו' א"כ מה התנאי הזה עושה וכו' עד אבל עכשיו שנתן לו רשות הוסיף להשכירו לכל מי שירצה אפילו לסיעה גדולה ע"כ לענינינו:

והאי עובדא דומה לנ"ד:

אלא דאולי הוצרכו לבאר התוס' בנין בשביל דבר אחר נעשה ממנו כתבתי טענה זו לעשות סמוכות לדברי הדיינים לרווחא דמלתא אל מה שהאריך ראובן בטענותיו ולא נתפרש בשטר שיהיה לשמעון כח ורשות בב"ה והבאר ודרך בחצר ואולי היה דרך שאלה ובמה שסתמו הדיינים בכל זה מפורש באר היטב בשטרות ונתווכחו במשמעות הלשונות ובויכוח שהיה ביניהם בענין הקנינים ואם יש בהם כח להקנות על ידם דבר שאין בו ממש ובכן הויכוח הזה ובנמשך ממנו לא אשים דברתי כי אחרי שבררתי בבירור שאין אחריו ברור דחזקת שמעון בכל התשמישין ה"ל הויא חזקה מעליותא יהיו דבר שפתים במשמעות לשון השטרות ובכל הויכוח ה"ל אך למותר:

מלבד כי קצר לי מצע הזמן מהשתרע:

ולא אוכל להרחיב בהם הדיבור כאשר עם לבבי אשר על כן לא שמתי מגמת פני כי אם לברר דשמעון הוה מוחזק כי זה הוא היסוד והשורש בנ"ד ואינך כולהו סעיפים וענפים המסתעפים ממנו:

על מה שנתרעם שמעון על מה שפסקו שבכל פעם שתהיה הפתח פתוחה זולת לעת הצורך יענש בקנס זהב סגסי וכבר מחל ראובן על זה הקנס כמבואר בשטר פשר שנעשה ביניהם לא אדע להשיב דבר כי לא ידעתי אם נתן רשו' אל הדייני' בין לדין ופשרה כי דבר זה אין ספק כי לא תחייבו שורת הדין ולבי מאמץ כי החכמים השלימים האלה שנתיישבו לדיינים בק"ק ההי' יש להם כח לפסוק ולעשות לפנים משורת הדין ולמגדר מלתא כפי טבע העסק אשר הם דנים עליו ע"כ לא אהרהר אחריהם ואיישר דבריהם גם בזה:

וזאת היא השגת מהרי"ל על פסק הגאון מו' יודל

תוכן העניינים

שות איתן האזרחי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה