אור ברסלב

שות איתן האזרחי· הרב אברהם רפפורט

סימן יז

סימן טז

מעשה שהיה כך היה ראובן השכין אצל שמעון שני צמידים להלוות לו סך ק"פ זהובי' וגם יעלה לו רווחים בעד המעות והלך שמעון לבהכ"נ וסגר אחריו כל החדרים היטב ואחר בואו מבהכ"נ מצא כל החדרים פתוחים לרווחה. גם הדלת לא היתה מושבת על צירה כאיתנה הראשון ונראה שנעשה בחוזק יד וגם מצא התיבה פתוחה והנה טוען ראובן ששמעון הוא שומר שכר על המשכנות שהשכין אצלו ושמעון טוען שהאמת שהשכין אצלו הצמידים בסך הנ"ל ונגנב ואינו רק כשומר חנם דלא היה לו שום הנאה מגוף המשכון. כי הריבית שנתן לו לא נתן לו כדי שישמור משכונו רק נתן ממה שהלוה לו המעות וטוען שמעון עוד שאף אם הוא שומר שכר מכל מקום הוא פטור מפני שהוא אונס גמור. חדא כיון שהוא שמר את משכנו במקום שהוא דר שם וישן שם בלילה והוא שם תמיד בחדרו ואין שכיח לבא שם גנבים כיון שדרים אצלו כמה בעלי בתים ואמר שראובן ידע שהמשכנות אלו היו בחדר הזה ואם לא רצה ראובן שיהיו המשכנות שלו בחדרי היה לו לומר לי וכיון שלא אמר לי מסתמא רצה בזה שיהיו המשכנות אצלי בחדר הזה במקום שדר שם וידע שאין שמירה מעולה מזה:

וגם ידוע הוא שאין יש בכל בית שמירה מעולה רק אצלי כיון שאין נכנסים אנשים בחדרי מה שאין כן בשאר חדרים שבבית שנית כיון שהסגיר אחריו כל החדרים היטב ומצא אחר כך פתוחים אין לך אונס גדול מזה ומה היה לו לעשות להיות יושב ומשמר וטען עוד שכיון שהמלוה הראשון הלוה עליו יותר ממה שהוא הלווה עליו אם כן נעשה שותפו ואם כן מה שנגנב גם להמלוה הראשון נגנב כפי חלקו ע"כ:

והנה הן באמת לבי בל עמדי כעת ובפרט על לא טובה השמועה ששמענו ותרגז בטנינו להיפר בית הכנסת שלנו שדומה לחורבן בית מקדשינו ולהקם צלם בהיכל אשר לא נשמע מקדמת דנא וכמוהו לא ישמע עוד באופן ששמעתת' בעיא צלותא מכל מקום אמרתי אחוה את דעתי זעיר שם וזה החלי כי נראה לי ששמעון המלוה השני הוא ש"ח חדא דזה תליא בפלוגתא דפליגי בה הרי"ף והגאוני' והר"י והרא"ש והטור הביאם בסי' ע"ב. דהרי"ף וסייעתו ס"ל דהמלוה על המשכון הוא ש"ש כאשר אבאר טעמם והר"י והרא"ש והטור ס"ל דהמלוה על המשכון הוא ש"ח ולזה פסק הרמ"א בסי' ע"ב ס"ב כדעת האחרונים דהוא ש"ח. וכתב שמספיקא לא מפקינן ממונא וזה דעת המרדכי שם בפ' שבועת הדיינים. ואם כן לפי דעת הרמ"א פשיטא ששמעון הוא ש"ח. והנה אומר אני שאף לדעת הרי"ף וסייעתו ולדעת הב"י דפסק כותי' שהוא ש"ש מכל מקום אפשר לומר דגבי נדון נידן ס"ל שהוא ש"ח שבראש תדע ששם הפלוגת' קאי על המלוה על המשכון של ישראל לטובתו בלא רבית וכן איירי כל הסימן ע"ב ממלוה על המשכון של ישראל לישראל ולכן טעם פלוגתייהו דס"ל שהוא ש"ש הוא זה משום שהמלוה על המשכון מצוה קעביד דאלו מתרמי עני בשעה שמלוה לי' לא הוי בעי למיתב לי' ריפתא ולא שום מצוה דהעוסק במצוה פטור ממצוה ומשום האי פרוטה דנהנה בשעה שהלוה המעות על המשכון נעשה ש"ש עליו כל זמן היותו גבי כמ"ש הרשב"א הטעם וכן עיקר וכן משמע בטור. ולכן לזה הטעם הוה שמעון ש"ח דבשלמא המלוה על המשכון לישראל לטובתו יש לו להמלוה הנאה מגוף המשכון דבשעה שמלוה עליו או מתעסק בו שמשמר אותו כראוי יש לו הנאה דאין צריך ליתן פרוטה לעני ולכן בהאי פרוטה נעשה ש"ש. מה שאין כן גבי נדון דידן אין להמלוה הנאה בגוף המשכון כי מה שמקבל השני ריבית ממלוה הראשון אינו בא מכח גוף המשכון כי הריבית שנותן לו איננו שכר שמירה שישמור המשכון משום זה כי הריבית נותן לו בשכר שהלוה לו מעות והוא מלוה לגוי והגוי נותן הרבית וחוזר ונותן להמלוה השני כי בכח מעותיו קיבל ראובן המלוה ראשון הריבית שנתן לו הגוי ואם לא הלוה הישראל השני לא נתן לו הגוי רבית ולכן אף לדעת הרי"ף ה"ל שמעון איננו ש"ש כיון שאין לו מגוף המשכון הנאה שנית שאין לשמעון הנאה מגוף המשכון כי הישראל השני אין עם הגוי כלום. שהרי הרמ"א כתב בהלכות רבית סי' קס"ט סי"ד בהג"ה כשהגוי אלם ואינו רוצה לפרוע הרבית צריך הלוה לפרוע לו מכיסו והוא דעת אבי העזרי והביאו הרא"ש והטור אלא אם הזכיר לו שם העכו"ם וא"כ מסתברא כשאינו מזכיר לו שהגוי אלם צריך הלוה לפרוע לו מכיסו. באשר שהישראל השני אין לו עם הגוי כלום וכ"כ הב"י שם סט"ו כשהמלוה רוצה למוכרו והלוה אומר אל תמכרהו כי העכו"ם אלם אין המלו' צריך לחוש לדבריו כי אין למלו' עם הגוי כלום כו' ואם כן באשר שאין לישראל עם הגוי כלום ולעולם צריך ליתן המלוה ראשון רבית לישראל השני אף שהגוי אין נותן לו כי כשמתחלה כשמלוה לישראל ראשון יש לו הבטחון של רבית עליו ולא על הגוי א"כ אין לו הנאה מהמשכון וגם אף כשאין לו שום משכון מהלוה מ"מ מותר לו ליקח רבית כמ"ש רמ"א בסי' זה סי"ח ז"ל וי"א והוא דעת הב"י דאפילו להקנות הלוי אלו המשכנות להמלוה השני אין צריך אלא מיד כשמלוה השני נתן לו מעות ההלואה קנה לו המשכן בכל מקום שהוא כו' א"כ כיון שהמלוה הראשון הוא בעל ההלואה הקנה למלוה השני כל המשכנות שבידו ואין לו הנאה מהמשכון הזה דלעולם מותר ליקח ממנו הרבית כיון שהוא בעל ההלואה ובפרט שצריך ליתן לו הרבית אף שהגוי לא יתן לו ועוד שהרמ"א כתב בסי' זה סי"ח דהמלוה השני מחויב ליתן לפדות המשכן להמלוה הראשון כשירצה המלוה הראשון לפדותו ע"כ וע"ז כתב ואפשר דאפילו מסתמא אף שאינו מתנה עמו שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו מ"מ הוה כאלו התנה בכך הואיל והמנהג כך וא"כ כיון שהמשכון שביד מלוה השני הוא ברשות מלוה הראשון כיון ששלו הוא א"כ אין לו הנאה מהמשכון כלום וכשנאבד או נגנב ברשות המלוה הראשון הוא. וכ"ת דיש לו הנאה מהמשכון שבלאו הכי לא הלוה לו המלוה השני ונתן לו המשכון שיהא בטוח במעותיו וא"כ יש לו הנאה מגוף המשכון ולכן אפשרי שיהיה משום זה ש"ש בהאי הנאה דבטוח במעותיו מ"מ תינח לי"א דס"ל דהוא ש"ש ואפשר מש"ה הוא ש"ש מהטעם שהוא בטוח במעותיו אבל לדע' הי"א דס"ל שהוא עליו ש"ח מוכרח דאינ' ס"ל להע' משום שכר מצו' דקעביד והוא הטעם דעיקר ולא הטעם משום דבטוח במעותיו דהרי גם המלוה על המשכון, של ישראל בלא רבית הנה גם כן יש לו הנאה דבטוח במעותיו ואעפ"כ ס"ל שהוא ש"ח אלא וודאי אף שיש לו הנאה בזה מ"מ לא נקרא ש"ש משום הנאה כזה דהרי הלוה לו ומחויב לו לשלם עכ"פ ועוד דבאמת הטעם משום דבטוח במעותיו אינו והטעם העיקר הוא משום דמצוה קעביד ולכן הוא ש"ש וכמ"ש לעיל וכ"פ הרא"ש בתשובה הטעם משום דמצוה קעביד והוא הטעם העיקר ולא הטע' דבטוח במעותיו וא"כ גם לדעת הי"א דס"ל המלוה על המשכון ש"ש דמ"מ לגבי נ"ד ס"ל דהוא ש"ח כאשר כתבתי לעיל:

.

והנה מורי הגאון מהר' יף שי' כתב בביאוריו על הג"ה זו בש"ע שס"ל שהוא ש"ח וז"ל וי"א שהמלוה על המשכון ש"ח כו' טעמו דלא מחשב זו לשכירתו אם אולי בא בשעת הלוואתו והיינו דווקא במשכון של ישראל שהשכינו לטובתו בלא רבית אבל אם ממשכן ישראל לישראל חבירו משכון של גוי ונותן לו רבית נראה פשוט דה"ל ש"ש בגניבתו ואבידתו לשלם לו כל דמי משכונו. חדא דבהנאה זו מסתבר דהכל מודים דהוי עלי' ש"ש ועוד דה"ל כאלו הלוה לגוי עצמו שנותן לו רבית שהיה חייב לשלם כל דמי משכונו כך ישראל הבא במקומו דהישראל הוא שליח של גוי דבלא"ה אסור להלוות לישראל כמ"ש הטור בשם הרא"ש בי"ד סי' קס"ט והרי הוא כאלו מלוה לגוי עצמו וכ"כ מ"ו שנ"ל כך פשוט:

ועוד כתב שמעתי שבן לב נסתפק בזה ע"כ והנה באמת חפשתי כל הד' חלקים שחיבר הרב בן לב ולא מצאתי שכתב מזה שהוא ש"ח ודברתי עם מורי יצ"ו ואמר ששמע מפי תלמיד א' והוא לא מצא כתוב כן:

והנה על הטענא ראשונה שכתב מ"ו דבהנאה כזו מסתבר דהכל מודים דהוה עליה ש"ש לא ידעתי למה כמ"ש לעיל דאין זה הנאה מגוף המשכון ולא דמיא כלל להנאה להמלוה על המשכון של ישראל לטובתו שיש לו הנאה מגוף המשכון בשעה שמתעסק בו דפטור ממצוה משא"כ משכון של גוי ביד ישראל שמשכן לישראל השני שההנאה לא בא מכח המשכון אלא מכח המעות שמלוה לו והמשכון אינו רק להיות בטחון במעותיו ומ"מ לא נקרא ש"ש משום זה כי לדעת הי"א שס"ל שהמלוה על המשכון. הוא ש"ח ס"ל אף שיש לו הנא' בזה שבטוח במעות מ"מ לא נקרא משום זה ש"ש ומטעם שכתבתי לעיל דאין לו הנאה מגוף המשכון כלל כיון דמחויב ליתן לו לפדותו לכשירצה לפדות המלוה הראשון וגם שמחויב ליתן לו הרבית אף שהגוי לא יתן לו כשהוא אלם כיון שהישראל השני אין עם הגוי כלום כמש"ל:

ומ"ש עוד וז"ל ועוד דהוי כאלו הלוה לגוי עצמו ז"א שאין למלוה השני עם הגוי כלום כמש"ל:

והעיקר מ"ש המחבר בש"ע סי' קס"ט סעיף ט"ו וכמ"ש בסעיף י"ד ובסי"ח ומ"ש דבלאו הכי אסור להלות לישראל כו' ומ"ש וז"ל ז"א דאנו פוסקים כרמ"א דפסק שם בסי' זה סי"ח י"א דאפילו להקנות הלוה אלו המשכנות למלו' השני אין צריך ע"ש וכמו שהבאתי לעיל ואם כן ש"מ דבלא"ה מותר ליקח ממנו הריבית ואין המלו' השני עושה להמלוה הראשון שום שליח ומ"מ מותר ליקח ממנו רבית כיון שהמלוה הראשון הוא אמוד שהוא עשיר וידוע שהוא מלוה ברבית מותר ליקח ממנו רבית וכן העולם נוהגין אחריו שמלוי' ברבית לשאר יהודים שידוע שיש להם משכנות של גוים ואינם מקנים זה לזה ואין פקפוק כלל בדבר ואומר אני עוד אף לדעת מ"ו הגדול יצ"ו שס"ל שאין היתר בדבר רק משום דהוי כאלו הלוה לגוי עצמו באופן שהמלו' הראשון נעשה שליח למלו' השני. מ"מ לא ידעתי למה יהיה בשביל זה ש"ש על היתרון מכדי חובו ושישלם כל דמי שוויו. דהמלוה השני יוכל לומר להמלוה הראשון אין לי הנאה רק מה שהיה שוה המשכון יותר מכדי מה שהלויתי עליו כגון בנדון דידן שהלוה לו עליו קל"ב זהובים יאמר לו אינני ש"ש רק על ק"ן זהובי' או ק"ס זהובים דכשהיה לא שווה רק בסך זה מ"מ הלויתי לך עליו קל"ב זהובי' שכיון שאתה מחוייב ליתן לי רבית שיעלה עליו עד שנה וששה שבועות שהוא מדינא דמלכותא כי אחר זמן זה אמכור ולא תוכל לומר אל תמכרהו כי הכותי אלם וכמ"ש המחבר ש"ע בי"ד סי' קס"ט סט"ו ואם כן למה יש לי הנאה ששוה יותר בכדי מה שהלויתי עליו דמ"מ היתרון ממה שהוא שוה צריך אני לתן לך לפדות לכשתרצה וכמ"ש רמ"א בסי"ח ואם כן למה אהיה על השאר ש"ש ממה שאין לי מצוה ואין לי בזה הנאה וא"כ לכשלקח המלוה רק מה שהיה שוה ק"ן זהובי' או פחו' מעט או יות' מעט מיד היה מותר ליקח ממנו הרבית ועל השאר הוא ש"ח ומה גם שהנאה למלוה הראשון ממה שהיה שוה לו היותר מסך זה באשר שהוא הלוה עליו יותר להגוי ואם תאמר שמ"מ קיבל המלוה השני המשכון כולו בסך קל"ב זהו' וממילא נעשה ש"ש על כולו דיאמר המלוה באשר שנתת לי המשכון כולו למה לא היה לי לקח ממך ומ"מ לא נעשה ש"ש על היתרון כיון שאין לו הנאה בגווי' ולא יש לו הנאה רק על מה שהלוה לו עליו קל"ב זהו באופן שיהיה לו מותר ליקח רבית ממנו וגם לדעת מורי יצו' לעולם יתן המלוה ראשון להמלוה השני משכון שיהיה שוה אלפים ושילוה עליו רק עשרה זהובי' באופן שהמלוה השני יהיה באחריות על המשכון כולו וזה שלא כדין דמה שיש לו הנאה הוא ש"ש עליו ובמה שאין לו הנאה ממנו איננו ש"ש עליו ובפרט בנ"ד דהמלוה הראשון הלוה על המשכון יותר ממה שהלוה לו המלו' השני כי הוא הלו' עליו ר"ט זהובי' אף שהיו אצלו משכנות יותר מהגוי מכל מקום נעשה עם המלוה השני משותף באותו יתר המשכון והמשכון היה ברשות המלו' הראשון כיון שאין לו הנאה למלו' השני בהיתרון כיון שאין לו עם הגוי כלום ומה גם שהביא הב"י בסי' ע"ב במחודשים ל"ח משכונו של גוי ביד ישראל ובא ישראל אחר כו':

והוא בתשו' מהרי"ל סי' קפ"ח עד אבל בהא מסופקני כיון שהמשכון עומד ברבית ואפשר שיעלה הרבית טובא עליו אי חשיב הכל כנגד מעותיו כו' שעלה בידו שאין חשיב הכל כנגד מעותיו כו' שעלה בידו שאין חשיב הכל כנגד מעותיו ואף שהב"י דחה את דבריו מ"מ פסק כוותי' הרמ"א סי' פ"ז ס"א בהג"ה ע"ש משמע מניה שאין חשיב הכל כנגד מעותיו וא"כ בנ"ד אני אומר שאינו כש"ש כיון שלא קנה הכל אלא כנגד מעותיו ודוק שם בתשו' שכתב הב"י בלשון מצאתי כתוב:

והנה אוסיף עוד אפילו לדעת הב"י דס"ל דמשכונו של גוי ביד ישראל ע"י ישראל הוה ש"ש מ"מ א"ל בנ"ד ששמעון המלו' השני פטור מלשלם לו שזהו באונס כיון שהמלוה השני שמר אותו כראוי בחדרו וגם סגר במסגרת ובא ומצא פתוחים אותם כדת אונס הוא כיון שהדלת היתה ג"כ בבריחה ואין לך לסטים מזויין גדול מזה וכאלה בנ"ד כתוב ממש הרב הגדול מהר"ש די מודינא:

ומחמת שהשאלות ותשובות הנ"ל אינם מצויים ביניכם אעתיק השו"ת אות באות אף שמעט ארוכה היא וזה כדי ללמוד הדין על בוריו ועיין בתשו' הר"ש די מודינא. תחלת השאלה בלוי מחמת ישנו עד תיבת אגרת חליפין לשלנו"קי שיפרעם שם שמעון בכל כך זמן אחר ב' ימים פתח הארגז שהיה סגור ומצא הכל כתקונו מלבד אותן רע"ה גרושות של שמעון שלא מצאן גם בפינת הבית ראה חור גדול א' שנראה שבאו הגנבים דרך שם ותכ"ד הלך אצל וגילה להם הענין ועשו השתדלות אפשרי ולא עלה בידם כלום ונמנו וגמרו שיעלימו משמעון הדבר עד שיפרעם בשלנו"קי ועשו קיום ב"ד אין אמת שראו החור בבית ראובן שנכנס בו הגנב ושנשבע ראובן איך אמת היה שהניחם בתוך הארגז כנז' לחשבון שמעון וכי לא שלח ידו כדרך שנשבעים בב"ד והוכרח ראובן כדי שלא ירגיש שמעון שום דבר לשלם הרע"ה גרושות משלו לאנגוריא לחשבון שמעון והמתין ראובן ח' חדשים עד שיכנסו מעות אחרים של שמעון בידו להתפרע מהם ואחר שהיה מוחזק גילה באזנו והודיעו איך נגנבו אותן רע"ה גרושות כי אותן ששלח לאנגוריא היה שלו וגם שלח הכתב חתום בב"ד עכשיו שואל שמעון המעות שביד ראובן ואומר שאינו חייב כלום כיון שלא גילה באזנו בעת ובעונה ההוא אשר נגנב. והשיב ראובן שרוצה להתפרע מהם אותן רע"ה גרושו' ושהוא לא גילהו בשביל האמור לעיל גם טען שמעון שלא שמר' כדין תורתינו הקדושה שאין שמירת מעות אלא בקרקע ומשיב ראובן ששמעון היה יודע שכך מנהג המדינה ששמרם בתוך ביתו או סגרם בארגז וכן היה נוהן ראובן כיון ששמעון לא גילה אזנו שישמרו כד"ת רק על הסתם וראובן שמרם שמירה מעול' וודאי על דא קסמיך ואילו גילה שמעון ברצונו שישמרם בקרקע וודאי היה עוש' שמעון שליחותו ליקח הגרושות שלא יעשה כזאת בישראל גם טען שמעון שאלו גילה ראובן אזנו בעת ההיא היה עושה השתדלות אפשרי ומשיב ראובן שכבר עשו ב"ד כל האפשר לתקוני ולא עלה בידם ושלא היה לעשות עוד כי כן כתבו הב"ד כו' עוד משיב ראובן שכל אלו הטענות הם לפי סברא שראובן ש"ש היה אבל כפי האמת אינו כן וראיה שאינו נוטל בעד אגרת חליפין רק ג' לאלף בעד טרחו ובעד שאר דברי הקונסיל נוטלים ב' למאה בעד שמירתם:

תשובה הן אמת כי לכאורה נראה כי ראובן חייב לשלם שהרי הוא ש"ש והלכה רווחת שש"ש חייב בגניב' ואבידה ואין מקום להפטר אלא באונסין דהיינו לסטים מזויין או מתה מחמת מלאכה בשואל:

והרי כתב הריב"ה בח"מ וז"ל ש"ש הוא שנותנין לו בהמה או כסף או כלים לשמור בשכר כו' עד וכיון שנוטל שכר על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וכו' ואפילו נתן לו הכספים תחת הקרקע בעומק ק' אמה שא"א לגונבם משם אם לא ע"י מחילות או בעידנא דניימי אינשי ונגנב או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה חייב ע"כ:. והנימוקי יוסף ז"ל כתב בפ' השוכר את הפועלי' ז"ל אפילו על בעידנא דגני אינשי ושרג חדא מנייהו במיא חייב שאין זה אונס ומיהו משמע דאם אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור דמאי ה"ל למעבד אלא שהרש"בא סובר שלעולם ש"ש חייב אפי' באונס שמגיע לגופו של שומר עד שיגיע לגופו של פקדון ממש כו' אבל זה נראה שאין מקום להפטר ראובן מלשלם ולהאריך בצד החיוב א"צ כי הוא דבר נראה ברור מעצמו ומ"מ נראה דאפשר למצוא צד לפטור לראובן כמו שאבאר בס"ד כתב הטור ח"מ סי' רצ"א כ' הר"י ברצלוני ודאי כן הלכה שאין לכספים שמירה אלא בקרקע אבל כך קבלנו מרבותינו שלא נאמר זה אלא בשעה שגנבים מצויים ואנשים רמאים שמחפשין אחריהם אבל במקום דליכא כל הני א"נ לכסותן בקרקע אלא מניחו במקום שמניח מעותיו ולא עדיף מדידי' ועל זה סמכו קדמונינו ע"כ:

קבלה זו נראה שהי' מקובלת לכל:

ואע"פ שמדברי הרמב"ם אינו נראה כן מ"מ אין להניח וודאי מפני ספק הרמב"ם וגם המרדכי כ' בשם ר"ת דהא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע דוקא לדידהו כו' אבל לדידן האידנא א"צ שמירה בקרקע. עוד קיי"ל אע"ג דקיי"ל ששומר שמסר לשומר חייב משום דפשע מ"מ אמרינן שאם מסר לאשתו או לב"ב פטור דלא פושע הוה משום דאמרינן דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד מכל הני שמעינן דדינא דשומרים לא מילי פסיקתא נינהו אלא אית לן לאפוקי ולעיולא כפי אומד דעתיו והשתא מצינן למימר שכל המפקיד בזמן הזה אינו מפקיד אדעתא שהנפקד יעשה חומה גבוה בריח ודלתיים לשמור הפקדונות שכבר ידע שאין לו שמירה אחרת אלא בבית שהוא דר בו בתוכו ובמפתח וכל המפקיד אדעתא דהכי מפקיד וודאי:

ועוד יש בנ"ד מ"ש מהר"יק שורש קל"ה אפי' בימי התלמוד לא שנצטרך הנפקד לקוברם בקרקע אלא בסתם מפקיד אצל חבירו לשמרם אבל מפקיד אצל חבירו מעות כדי להתעסק לעשות בהם מו"מ פשיטא דה"ל כמי שא"ל בפי' שאינו מצריכו לקברו בקרקע דאטו בכל פעם שירצה להתעסק ולעשות בהם סחורה יצטרך מרא וחצינא כדי להוציאו מן הקרקע פשיטא דכל דיינא דדאין כה"ג לאו דיינא הוא ע"כ:

ובנ"ד יכול להיות לומר קרוב לזה כי אלו המעות היה צריך הנפקד לשלחם עם השיירא ההולכת לאנגוריא ולא לעכבם פשיטא שיש לומר שלא קבלם אלא אדעת'. שיהיו מוכנים ומזומנים לשלחם בשייר' וא"כ וודאי שאפילו ש"ש אין לחייבו מצד שהניחום בתיבה כי וודאי אדעת' דהכי קבלם להניחם שם וכיון דאדעת' דהכי קבלם אין כאן מקום לחייבו אלא מטעמא שנהי נמי שלא היה חייב לקברם בקרקע מ"מ יש לחייבו כיון דהוי ש"ש היה לו להיות יושב ומשמר שכ"כ הרש"בא כמ"ש למעלה. מ"מ ראיתי כתב המרדכי וז"ל איך דשמר בקרקע אפילו ש"ש פטור וכן פי' בסמ"ג אבל לר"י פשוט דגניבת כספים בקרקע גניבה הוא ולא אונס וש"ש חייב ותימא גדולה היא מאי ה"ל למעבד וכי היה לו לשמור שם לעולם שלא יבואו הגנבים וכי לא יישן לעולם ולא ילך חוץ לאותו מקום כו' עד וכתב רבינו העזרי דהכל תלוי לפי מנהג המקום כדאמר תלמודא והאידנ' דשכיחי טפוחאי כו' ע"כ:

עוד הביא בעל תרומת הדשן, סי' של"א הג"ה מאשרי שכתב אם נתנו בחדר סגור ובתיבה סגורה דפטור דאדעתא דהכי מפקיד ע"כ וכתב ונראה דס"ל דכיון דידע המפקיד שאין הנפקד רגיל לשמור שום דבר כלל כי אם בענין זה מעיקרא אדעתא דהכי קמפקיד ע"כ. ואחר שאנו הולכין בתר אומדן דעת המפקידים שכבר יודעים שהשומרים אין להם מקום כ"א אלא כפי מה שהוא אין בין ש"ש לש"ח בזה שום חילוק א"כ מצינו מקום לומר שראובן פטור שהרי לפ"ד הסמ"ג כיון ששמרו שמירה מעולה אינו חייב להיות יושב ומשמר ואם נגנב משם פטור וגם המרדכי תמה על ר"י ואמר דתימא גדולה הוא כו' וכתב בהגהות מרדכי פ' הכונס ע"ד ר"י וז"ל ול"נ דכל אונס גמור פטור בש"ש כמו לסטים מזויין שפטור ואפילו למ"ד דגנב הוא ולמ"ד לסטים מזויין שנטמן אעפ"כ קרי להו גזלן ואינו תלוי רק באונס ואין חילוק בין גנב לגזלן אלא בפי' ע"כ. נמצא דאיכא מרבוות' דפליג ארש"בא ושאר גאונים דסברי שלעולם ש"ש חייב אפי' באונס גופו של שומר עד שיגיע לגופו של פקדון שהרי נראה שאין כן דעת הסמ"ג גם לזה נוטה דעת הרמב"ן שהביאו ר"י שדעת הרמב"ן שאם קפץ על השומר חולי או אירע אונס בגופו פטור שזה דומה כמי ששבוהו ליסטים ואחר כך נגנבה הבהמה ע"כ נמצא פליג ע"ד הרש"בא וא"כ א"ל דאונס שינה נמי הוי אונס כמ"ש המרדכי ז"ל וכי לא היה לו לישן לעולם כנ"ל מאי אית לך למימר ניחא היכא דשמר בקרקע אבל האי דלא שמר בקרקע לא אמרינן הכי מש"ה ליכא לחיובא דכי היכא דבזמן דנהוג עלמא לשמור בקרקע פטור אפילו נגנב משם שלא כדעת הרש"בא גם בזמנינו זה כל ששמר שמירה מעולה כפי הזמן הדין שוים כמו שנראה מהגמרא שהבאתי שהכל הוי אונס וא"כ אחר ששמר ראובן כדרך הנהוג לקאמשרום ומצא ביתו שחררוהו מה שלא היה עולה על הדעת נראה דמצי למימר קי"ל כהני רבוותא ויש לו לומר כמ"ש אבי העזרי שהכל תלוי לפי מנהג המקום ויש לנו לומר שהמפקידים. ע"ד כן הם מפקידים כמ"ש הבעל תה"ד:

ועוד אני אומר להלכה שנראה לי לפטור לראובן מטעם אחר והוא זה שהרי קיי"ל שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואיכא פלוגתא דרבוותא שאם פשעו הם א"ד שאם אין להם לשלם חייב הוא לשלם וכ"כ התוספו' והמרדכי בשם ר"ת וגם הרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם לא כן דעתו אלא שדין המפקיד עם אשתו ובניו וה"ה כתב שהרמ"בן והרש"בא ז"ל ס"ל שאפילו אין להם לשלם פטור וכן עיקר ע"כ ופשיט' דבכה"ג לא מפקינן ממונ'. וא"כ בנ"ד כמו שהוא שומר כן אשתו ובניו הם שומרים שע"ד כן מסר המפקיד והוא ישבע ששמר כדרך השומרים בזמן הזה ומבניו ואשתו אינו חייב להשמר מהם ואולי הם גנבו וכו' ויש אמתלאות לזה שנמצאת התיבה סגורה ומיושבת כמו שהניחה ומראים הדברים שכן הוא דאי גנב בא מבחוץ למה לא לקח יותר ולמה לו לסגור התיבה. אבל הם שמא עשו כדי להעלים. ואפשר להביא ראיה מהאי תשובה דהרי בעל תה"ד שכתב שם אחר שהראה בו פנים בוודאי שהשומר היה פטור שלא פשע מצד מקום כתב ז"ל אפס מה שטען שמעון שהניח את לוי לחפש בחדרו נראה דטענתו טענה כו' יעו"ש עד דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע האיך יוכל ראובן לשבע שלא פשע דלמא היה הפקדון תחת המטה בשעה שחפש לוי ונמצא פשע הרי שלא חייב לראובן אלא בשביל שהניח ללוי לחפש הא אם היה לוי איש א' מבני ביתו של ראובן והיה א"ל שהאיש ההוא גנב המעות היה השומר פטור לפי שלא היה מקרי פושע וק"ל וכבר כתבתי שאע"פ שזה הוא ש"ש מ"מ לגבי דין שכל המפקיד ע"ד אשתו כו' שוים הם ש"ח וש"ש ע"כ לשון התשובה:

והנה מצאנו וראינו שכתב כן כמה פעמים שכיון ששמר כראוי אינו חייב להיותו ש"ש והוה אונס והנה בהיות שגם בנ"ד המלוה השני שמר כראוי וידוע הוא שאצל משכונו היה שאר משכנות מונחים שם והמלוה הראשון ידע שהמשכנות שלו היה שם בחדר ואלו לא רצה שיהיו שם המשכנו' שלו היה אומר לו שישמור בחדר אחר וכיון שהוא תמיד שם במקום שהיה המשכון אין לך שמירה מעולה יותר מזה וישן שם וכיון דהלך לבהכ"נ נכנס הגנב לשם ואין לך אונס גדול מזה וכי לא היה לו לילך לבהכ"נ ולהיות שם יושב ומשמר וזה וודאי אין כפי הדין וגם שאר הב"ב המתגוררים שם גם כן יש כל אשר להם אצלם בעליה הזאת וכיון שמצא ג"כ שהדלת לא היתה מוסבת על צירה כבראשונה הוא כמעשה שהיה שהביא מהר"ש די מודינא שחתרוהו שם הבית שנראה חור בבית וגם כשנאמר שהגנב היה בפנים ולא בא מבחוץ. מכל מקום הוא כאונס דמה היה לו לעשות ואיך היה יכול לשמור וכי היה לו לעמוד תמיד ולשמור על הדלת שלא יבא אחר לבית ובפרט שהגנבים אינם מצויים שם שיבואו למעלה לגנוב באשר שמתגוררים שם כמה בעלי בתים:

כלל העולה מדברינו אין לך אונס גדול מזה ואפשר אונס כ יותר מהמעש' הנ"ל שהבאתי למעל' בשם מהרשד"ם כיון שסגר אחריו כל החדרים היטב מסוגרות והנה באמת מורי הגדול פסק כמ"ש בביאוריו והבאתי לעיל שהמלו' השני הוא ש"ש לשלם כל דמי המשכון מכל מקום כתבתי דעתי ואני לא באתי לחלוק על דברי מ"ו ח"ו רק לקחתי מ"ש רמ"א בהגה בי"ד סי' רמ"ב ס"ד אהא דאסור להורות לאדם לפני רבו ז"ל אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו עכ"ל ולכן נשאתי את ידי מה שנלע"ד ומה שמורגל בפומי דאינשי דהמלוה על המשכון של גוי ביד ישראל שהוא ש"ש מכל מקום המעיין היטב דדינא במאי פלוגתייהו דפוסקים נראה דיש פנים לכאן ולכאן וכמ"ש באופן שאין שמעון המלוה השני ש"ש רק אמה שיש להלוות קל"ב זהו' שהיה לו הנאה מהמשכון ולא יותר ואם היה שוה רק מאתים זוז ג"כ הלוה עליו קל"ב זהו' ואם כשנאמר שהוא ש"ש על כל דמי המשכון אז הדין לפנינו דהמלו' א"צ לשל' רק מה שישבע המלוה השני שהיה שוה וגם אם שיעליל הגוי שהיה שוה יותר ויותר ממה שטוען המלוה השני א"צ לשלם כמ"ש הגמר' בפ' הכונס על ראובן ששאל משמעון סייף שהיה לו משכון מגוי ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו הגוי א"צ לשלם אלא דמי שוויו סתם סייף דעלמא ואף דגבי נ"ד שהוא אבנים טובות ואין להם שומא מכל מקום כשהמלו' אומר דלא היו שווים רק כך וכך הדין עם המלוה כמ"ש בחידושי הרשב"א והביאו המחבר לפסק הלכה בס' ע"ב ס"י על המלוה לחבירו על טבעת שיש בו אבן ונאבד כשהלוה אומר שהיה שוה כך וכך והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כך וכך דהוה כמו כל מודה במקצת שבתורה דנותן מה שמודה לו ונשבע על השאר אם לא שטוען המלו' איני יודע והלו' טוען ברי דהמלוה צריך לשלם הכל כיון דאין יכול לישבע משום דא"י ומשלם כפי דברי הלוה ואם שיביא המלוה הראשון עדים כמה היה שוה א"כ ג"כ צריך לשלם לו המלוה השני כפי דברי העדים ואם יביא המלוה השני עדים כמה היה שוה א"צ לשלם ג"כ רק מה שיגידו העדים ואף אם יביא המלוה השני עד א' שיאמר כדבריו אז ג"כ פטור המלוה השני משבועה וא"צ לשלם רק כפי שטוען המלוה השני כיון דיש עד א' שאמר כדבריו וכמ"ש הטור בסי' ע"ה וכ"כ הרא"ש והתו' ומהר"מ והביאו המרדכי ובת"ה סי' לא כדע' בעה"ת והרמב"ם והרמ"ה וכ"כ ב"י פלוגתייהו בסי' ע"ה ורמ"א פסק בסי' פ"ז ס"ו כדעת האחרוני' דא"צ לישבע אמנ' בעיקר' דדינא כתבתי מאי שנ"ל שהמלוה השני אינו ש"ש רק על הקל"ב זהובים והיתרון הרבית שיעלה לשנה וששה שבועות כדינא דמלכותא דלאחר הזמן יכול למכור בע"כ של מלוה הראשון והיתרון יתן לו ודו"ק היטב כנ"ל פי המדבר ולשוני עט סופר ה"ל אברהם בהרב כהן צדק במו' ישראל יחיאל הכהן רפאמפורט

תוכן העניינים

שות איתן האזרחי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה