אור ברסלב

שות איתן האזרחי· הרב אברהם רפפורט

סימן ד

סימן ג

הנה שמעתי וראיתי פסק אחד שאיזן וחיקר הגאון מחו' מו' שמשון ב"ך ז"ל על עסק הריב שנפל במנטובה שהמבוררי' האריכו זמנו של שטר בירורין עד ב' פרעוור ובו ביום כתבו הפסק ומעכשיו בא א' מבעלי דינים לערער על הפסק ואומר שהוא כחרס הנשבר ואין בו ממש בהיות שלא היה להם כח לפסוק רק עד יום ב' פרווע"ר ועד ולא עד בכלל והצד שכנגדו רוצים בקיומו של הפסק ואומר כי עד ועד בכלל. וע"ז רבו הדעות הללו פוסלין והללו מכשירין אלו מביאים ראיה לחזק דעתם ואלו מביאים ראיה לחזק דעת' ונעש' תורה כשתי תורות ח"ו ובהיות כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וכל הנחלים הולכי' אל הים ים התלמוד ומשם יפרדו והיו להרבה ראשים ומקורם אחד לכן חל עלינו חובת ביאור כל חלקי הסותר מאמרים הללו והיו לאחדים:

והנה שני העמודים אשר הם יסוד ושורש לכל הדעות הפוסלים והמכשירים הם. שתנינן בנדרים פרק קונם יין תנן התם קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע פסח. עד הקציר עד הבציר עד המסיק אין אסור אלא עד שיגיע ומהכא ומהנמשך מזה נראה להוכיח שעד ולא עד בכלל ובפרק כל הגט איתא ההיא דאמר אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין להוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקי' מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמי' מתיא ש"מ דאי לאו דפסקי' מברא נתקיים תנאו,. והא עד תלתין יומין קאמר ואיהו לא אתא אלא עד סוף תלתין יומין ש"מ עד ועד בכלל ולהטיל שלום בין שני המאמרים הללו אקדים הקדמה אחד אשר בו יתורצו מאמרי התלמוד ופסקי הגאונים הנראים בתחלת הדעת חולקים אלו על אלו בנידון זה והוא כ בין בנדרים ובין בגיטין הולכין אחר לשון בני אדם שבאותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן לפיכך שנינו פרק הנודר מן המבושל הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן כו'. וכדומה לזה נמי בגיטין וגם הולכים אחר כוונת הנודר או המגרש ולכן בריש שמעתא דכתובות. אתיא למידק מההיא דפרק כל הגט הבאתי לעיל דאין טענת אונס בגיטין ודחיא לה התם דלמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי אפסקא נהרא להוי גיטא אלמא אע"ג דאונסא דלא שכיח מבטל גיטה ושפיר נתקיים תנאו קרינן ליה הכא באונסא דשכיחא הוה גיטא הואיל ואנן סהדי דע"ד כן אתני ובפרק מי שאחזו אתא למידק ששכ"מ שאמר ה"ז גיטך אם מתי והבריא בטל גיטא ולא אמרינן אם מתי לעול' קודם שתמות היא קאמר ולא מת מחולי זה קאמר. וכן בנדרים אע"פ ששנינו בפרק קונם זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע. עד שיהא אסור עד שיצא אפילו הכי מסיק שם ר"י אומר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד ליל הצום שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר רבי יוסי בנו אומר קונם שום שאיני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד ליל שבת. שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום אם כן חזינן שפיר שהולכין אחר כוונת הנודר. אף על פי שמסקינן שם בגמרא דלית הלכתא לא כר"י ולא כר"י. היינו משום דאמרינן שכל האומר עד שיהא מסתמא לא נתכוין אלא עד שיצא. ומש"ה בנדרים שאוסר דבר על עצמו עד הפסח או עד עצרת אנן סהדי שדעתו לומר עד שיגיע ובגיטין אם הולך למדינת הים ואומר אם לא אבא מכאן ועד ל' יום אנן סהדי שהוא רוצה בביטול הגט לכן אפי' לא בא אלא לסוף ל' יום הגט בטל לחומרא.. ואם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי ק' זהו' מכאן עד ל' יום דאנן סהדי שרוצה הוא בקיום הגט לכן אם תתן לו ק' זוז אפי' בסוף ל' יום הגט גט ולקולא. ומן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בכל מקום שנאמר עד לא אתפרש אלא כפי עניינו כפי הכוונה הנמשכת מהסיפור ההוא. ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם הרי עד ועד בכלל. עד בא השמש תשיבנו לו. הרי עד ולא עד בכלל. עד יעבור עמך ה' הרי עד ועד בכלל ולא תותירו ממנו עד בוקר הרי עד ולא עד בכלל. ובנידון דידן אם היו בשטר בירורין שהצדדים נתרצו להרחיב הזמן להמבוררים עד ב' פרווער אז יכולין לומר שלא היה דעתם לתת להם כח אלא עד שיגיע אבל כיון דאנהו מבוררין שערו להם כח לפסוק עד ב' פרווער.. ואנן חזינן דבו ביום פסקו גילו על דעתם שכך היתה כוונתם מתחלה לומר עד ועד בכלל דומיא דאומר ה"ז גיטך על מנת שתתן לי ק' זוז מכאן ועד תלתין יומין אפילו לא ניתן אלא ביום שלשים בסופו אפ"ה הוי גיטא דאנן סהדי הואיל ורוצה הוא בקיום הגט דעתו לומר עד ועד בכלל ה"ה הכא נמי הואיל והמבוררין רוצים בקיום השטר בירורין ולכן האריכו אותו כדי לעשות משפט וצדקה וחתומן מעיד עליהם שעד ועד בכלל ד"ל אטו בשופטני או ברשיעי עסקינן ע"כ לשון הגאון מוהר"ר שמשון ב"ך ז"ל:

ולענ"ד נ"ל לפסוק הלכה למעשה בנידון זה שהדין עם המערר על הפסק ה"ל. וטעמו ונימוקו עמו חדא דכן נלמד ממאי דשנינן התם בנדרים בפ' קונם יין והביאו הרב ז"ל לעיל בפסקיו:

דתנן קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע. עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור עד שיגיע כו' דמהכא משמע בהדיא שעד ולא עד בכלל גם מדתנן התם סוף פרק קונם יין ר"י אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא פסח לא נתכוון זה אלא עד ליל פסח. עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין כו' והביאו הטור בי"ד וסי' ר"ך. מכאן משמע גם כן דאזלינן בתר דעת הנודר ולכן אמרינן נמי דעד ולא עד בכלל וכן הוא בהדיא בנידון זה ממש בתשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' ד' וז"ל שאלה ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שזמנו היה ה' בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב ה' בניסן וכתב בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות שהיה לו עליו עד אותו היום ראובן גובה שטרו דכיון שכתוב בשובר שמחל לו כל תביעות עד אותו יום אין אותו יום בכלל כו' דבל' העולם עד ולא עד בכלל מדתנן בנדרים פ' קונם יין עד הפסח אסור עד שיגיע עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע ואע"ג דלגבי איסור והיתר אמרינן פ' אלו טריפות דאזלינן לחומרא אי עד ועד בכלל חומרא אמרינן עד ועד בכלל. ואי עד ולא עד בכלל חומרא אמרינן עד ולא עד בכלל בנדרים ליכא ספיקא דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם האומר עד יום פלוני אין אותו יום בכלל אבל אם הי' כתוב בשובר שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד עכשיו אז עכשיו מספקא לי' אי הי' בתחלת היום או בסופו וכן השטר מספקא לי' באיזה שעה היה ביום ומספיקא לא מפקינן ממונא ותלינן שהשטר קודם ואח"כ פשר עמו ומחל לו כל התביעות עכ"ל התשובה

והנה בכלל הדברים האלו נשמע דאמרינן גבי דיני ממונות דעד ולא עד בכלל ואע"ג דהרא"ש כתב לעיל בתשובה אחרת כלל זה דין ג' וז"ל ראובן הוציא שובר וכתוב בו ששמעון מחל לו כל תביעות ממון שהיה עליו עד היום הזה ושוב הוציא שמעון שטר שראובן חייב לו מנה וזמנו של שטר ושובר ביום א' וראובן אומר ששטרו מאוחר יראה לי שיד בעל השטר על התחתונה ע"כל. וא"כ משמע דמה שכתוב בשובר ששמעון מחל לו כל תביעות ממון שהיה לו עליו עד היום הזה עד ועד בכלל דאי הי' עד ולא עד בככל היה גובה זה שטרו:

דפשיטא היה מאוחר כיון שנכתב באותו יום ומשמעות של השובר עד היום הזה ולא עד בכלל. ד"זא דבלא"ה צריכין אנו ליישב שני התשובות הללו דלא יסתרו זא"ז דגם בטור ח"מ סי' מ"ג הביא הב"י שני תשובות הנ"ל בזה אחר זה ולא הביאם בלשון פלוגתא גם לא כתב עליהם שמסתרי אהדדי וכבר כתב הרמ"א בד"א סי' מ' דנקטינן כתשובת הרא"ש שכתב שיד בעל השטר על התחתונה.. וכ"כ הרשב"א בתשובה דלא כתשו' האחרת שכ' שגובין גם הב"י בש"ע סי' מ"ג הביא בתחלת סכ"ו בלשון זה ראובן שהוציא שטר על שמעון שזמנו ביום כך ושמעון הוציא שובר על שטר זה כתוב באותו יום עצמו יד בעל השטר על התחתונה והוא תשובת הרא"ש שכ' מתחלה ובסעי' כ"ז כ' בלשון זה ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו ה' בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב בה' בניסן כתוב בו שמחל לו ראובן כל תביעות ממון שהי' עליו עד אותו היום ראובן גובה שטרו דבלשון העולם עד ולא עד בכלל וא"כ יהיו דבריו לענין הלכה סתרי אהדדי וגם צ"ע על דברי ר"מא שסתם לכתוב בש"ע בסעי' ך"ו דנקטינן כוותי'. ולא הקשה דדבריו סתרי אהדדי כדרכו כיון שכ' בד"מ דלא ס"ל כתשובה האחרת שהביא הב"י בש"ע בסעי' כ"ז והנה כדי ליישב שתי תשובות הללו כתב מ"ו הגאון מהר"יף כ"ץ יצו שנ"ל דבתשובה הראשונה שכתב בו דיד בעה"ש על התחתונה. מיירי שלא כתוב בשובר עד היום הזה אך מה שכתוב בתשובה עד היום הזה הוא לשון הרא"ש שדייק הכי דמדכתב בשובר זמן משמע דמחל לו עד היום הזה וכן משמע מהב"י דכתב על תשובה זו ז"ל וכ"כ הרשב"א וכו' ובאותו תשובה לא נזכר בשובר עד היום הזה גם בלשון השאלה לא תליא השאלה בכתיבה עד היום הזה ובשאלות השניות תליא השאלה בהכי ע"ש עכ"ל מ"ו וראיה לדבריו ג"כ שהביא הב"י בש"ע שני תשובות הללו זה אחר זה ולא כתב בדין הא' ג"כ האי עד היום הזה ודו"ק וא"כ בנידן זה ג"כ אמרינן דעד ולא עד בכלל וגם ר' ירוחם כתב בנכ"ג שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה והביאו הב"י בס"ס ס"א וגם בש"ע ס"ס זה כמ"ש הטור בי"ד סימן רי"ח לעו וש. ולכן כשם שאמרינן גבי נדרים עד ולא עד בכלל ה הכא נמי כמ"ש הרא"ש שהבאתי לעיל. ומה שכתב הרב הגאון זללה"ה וז"ל ובנידן דידן אם היה כתוב בשטר בירורין שהחולקי' נתרצו להרחיב הזמן להמבוררים עד ב' פרווער אז יכולין לומר שלא היה בדעתם לתת להם כח אלא עד שיגיע אבל כיון דאינהו מבוררין שערו להם כח לפסוק עד ב' פרווער ואנן חזינן דבו ביום פסקו גילו על דעתם שכך היה כוונתם בתחלה לומר עד ועד בכלל כו' הן אמת נפלאתי מאוד ע"ז דבוודאי צ"ל שהצדדים נתרצו בעצמ' להרחיב הזמן להמבוררי' דא"ל דהמבוררים נתרצו עצמם להרחיב הזמן דהרי אין כח בידם לעשות כזה כיון שבשטר בירורין הי' כתב בהם זמן שהרי כתב ז"ל והמבוררים האריכו זמנו של שטר משמע שהיה כתוב זמן בשטר והאיך רשאי להרחיב הזמן בלי ידיעתם. דבוודאי אם לא היה כתוב בו זמן וודאי היו יכולין לדון ולעשות פשרה ביניהם כ' שירצו כיון שהן מבוררין אך באשר שנכתב זמן בהשטר בירורין לא היה רשות להם להרחיב הזמן בלי ידיעתם וכיון שהם בעצמם הרחיבו הזמן אז מוכח שכוונתם היה עד ולא עד בכלל כיון שעשו זמן דמשמע עד הזמן ההוא ולא יותר דבוודאי היה נפקותא אצלם אם ידונו ויעשו פשרה לאחר זמן ה"ל. דאל"כ למה עשו זמן בהשטר בירורין אך היה להם ליתן כח להבוררים לדון ולעשות פשרה אימת שירצו. אלא וודאי הצדדים בעצמם הרחיבו הזמן להמבוררים עד זמן המוגבל. ואח"כ טענו שהזמן המוגבל הוא עד ועד בכלל. והצד השני אומר שאין עד ועד בכלל לכן כיון שהם בעצמם האריכו הזמן לכן אמרינן ג"כ דאין עד ועד בכלל כמו בנדרי' וגם חין לומר שכיון שהאריכו הצדדי' הזמן עם המבוררי' והתרצו לזה שאפשר לשאול להמבוררים בעצמם האיך היה בדעתם לכתחלה אם עד ועד בכלל או לא דהרי הב"י והד"מ כתבו שם בתשו' הרשב"א בש"ע סי"ב ובש"ע סס"ג הביאו הרמ"א בש"ע וז"ל על ראובן ושמעון שנתן א' מהם שטרות לחבירו ונשבע שלח יגבה מעצמו מאותן חובות כלום, ואח"כ נתגלה תביעות ביניהם ולקחו פשרן ח' ביניהם שכל מה שיעשה ביניה' עד זמן פלוני הוא קיים ועשה הפשרן פשרה ביניהם שיתנו פטורים זה לזה חוץ משט"ח הנזכרי' יהיו בתוקפו כמו שהם היו' הזה ואח"כ נתגלה שהנותן קיבל מקצת דמי חובות קודם שנתן הפטורים עכשיו אומר שהוא פטור ממה שקיבל שהרי נתן לו פטורים אח"כ אף על פי שאמר חוץ משט"ח הנ"ל מ"מ אמר כו' והפשרן אמר שכך היתה כוונתו בפשרה והשיב הרשב"א שצריך להחזיר מה שקיבל כו' עד ואין עדות הפשרן מועיל כיון שלא אמרו בעוד שהבע"ד עומדין לפניו כדאמרינן גבי דיין אע"פ שקבלו הפשרן לזמן ואמרו תוך הזמן אין משגיחין בו שאין הזמן אלא לפסוק ביניהם מה שיפסוק אבל לאחר שפסק ונשא ונתן שוב אין לו רשות להוסיף ולגרוע אפי' תוך אותו זמן עכ"ל וא"כ בנידן זה ג"כ אין כח בפשרן להוסיף ולגרוע בדין ה"ל דאין הזמן אלא לפסוק ביניהם מה שיפסוק אך צריך לפסוק בזמן שניתן שיעשה הפשרה. ולא לאחר הזמן שעד ולא עד בכלל. ומה שכתב והביא ראיה מהגט אין הנידן דומה לראייה בשלמא גבי גט אמרינן דבוודאי הוא רוצה בקיום הגט וכמ"ש הרב בעצמו אבל בנידן דידן אמרינן דהצד שכנגדו לא רצה לקיים הפשר אלא עד זמן המוגבל ולא עד בכלל כן נראה לי לפסוק הלכה למעשה הצעיר

אברהם הכהן: הלכה זו כתבתי לדורות:

להבין ולהורות:

בין טומאות לטהרות:

יקרה היא מפנינים:

אזהרה לאבות על הבנים:

כמו שאמרו חז"ל אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים

מעשה שהיה כך היה שכאשר נתקבלתי בק"ק לבוב דחוץ לחומה בר"ח אלול ש"פ לפ"ק בעזה"י הלכתי אח"כ ביום א' ך"ט אלול לבית הקברות בתוך הבאים לומר שם תחינות כמנהגם של ישראל לילך לבה"ק בער"ה ולרבות שם בתחינות וליתן שם צדקה לעניים בער"ה ומיד בבואי שם נשאתי את עיני ואראה והנה הרבה אלנות נטועים שם וענפיהם תכופים סמוכים זה לזה סוככים בשריגיהן ועליהן זה לזה כסוכה ממש ומקצתם מאהילי' על איזו קברים ואז מיד הייתי זהיר ומזהיר את בניי שלא לכנוס תחת צל האילנות באשר הם יחד כולם אוהל הטומאה:

ואז לא עלה על לבי לחקור ולדרוש אם שאר הכהנים תושבי הקהל דלפנים מן החומה ודחוץ מן החומה פורשים מאוהל האילנות כי אמרתי קהלה קדושה כזו אשר היא עיר ואם בישראל וממנו תצא תורה לרבים חלילה להעלות על לב ולומר שהמכשלה כזאת תצא מת"י והן עתה בער"ה הנ"ל היה מטוב ההזדמן בחסד אל כל היום להתגלגל זכות על ידי. וכבואי לבית הקברות ואשא עיני ואראה והנה הגבאים של שני הקהלות יצ"ו המקבלים מעות הצדקה לעניים מאת כל איש אשר ידבנו לבו יושבים שם כולם יחד. תחת אוהל האלנות וביניהם כהן אחד איש נכבד בר אוריין ובר אבהן שלחתי אליו שיצא משם ויפרוש מאוהל הטומאה ולא שמע לקולי. והפצרתי בו ויקם משם ויבא אלי ויאמר הנה ידוע ומפורסם לכל באי שער עירנו שהגאון החסיד מו' ישוע פלק כץ ז"ל לא היה מונע עצמו כל ימיו מלילך תחת ענפי האילנות האלו ולא עלה על לבו שום חשש ופקפוק לפרוש מהם משום טומאה וכן כל גדולי חכמי הכהנים שבעירנו אינם פורשים מהם ולמה יגזור עלי מעלתך לפרוש מהם. והשבתי לו לפום ריהטא הנך רואה בעיניך שכעת מקצת האילנות מאהילים על הקברים וכל האילנות שבאותו צד סמוכים זה לזה וענפיהם תכופים ודבוקים והיו לאוהל אחד ומה לי להשגיח בזה שהגאון ה"ל לא פירש מהם הלא אפשר לומר מקום הניח לי להתגדר בו:

ועוד בר מן דין יש לדונו לכף זכות ולומר שבימיו לא היו האילנות סמוכים כ"כ והיה ריוח ביניהם ואחרי מותו נתרבו האילנות ונתוספו הענפים עד שנתקרבו והגיעו זה לזה ונעשו מהם אוהל אחד כמו סכך של סוכה ועוד אפשר לומר שבחייו לא היה שום קבר תחת האילנות שבאותו צד דהיינו צד דרום ואחרי מותו נתחדשו שם הקברים ואחד מהם קבר איש האלהים הוא הגאון מהר"י פלק כהן ז"ל. ועודני מדבר עמו:

והנה בא אלי איש אחד ויאמר אלי אם יאסור מעלתך לכהנים לכנוס תחת ענפי האילנות א"כ גם הבית שלפני בית הקברות יאסרו הכהנים לבא שם כי מקצת האילנות ה"ל סוככים ומאהילים בענפיהם על הבית הנזכר מאחוריו ואמרתי אליו כדבריך כן הוא ועפ"י הדברים האלה צוויתי להכריז בבהכ"נ מחוץ לחומה שמהיום והלאה יהיו הכהנים נזהרים שלא יכנסו תחת ענפי האילנות של בית הקברות גם לא יכנסו לבית הקברות דרך הבית ה"ל אשר הוא דרך כניסה ויציאה לרבים גם יהיו נזהרים שלא ילכו בחוץ תחת הגג הקטן העשוי לגדר המסבב את כל בית הקברות לארכו ולרחבו כי כל האילנות וכל הגגות שבב"הק דבוקים ונוגעים זה בזה והיו לאוהל אחד:

וצוויתי לתקן להכהנים פתח הקטן שבחצר בית הקברות מצד מזרח שבו יהיו הכהנים נכנסים ויוצאים. וכן עשו כל כהני הקהל הקודש דחוץ לחומה שמיד בערב יום הכפורים בלכתם לבית הקברות היו נזהרים בכל אזהרות ה"ל והיו נכנסים ויוצאים דרך הפתח הקטן:

אך גדולי וחשובי הכהנים דקהל הקודש דלפנים מן החומה לא חששו לדברי וכבואם לבית הקברות בערב יוה"כ לא היו נזהרים בכל אזהרות ה"ל והיו נכנסים ויוצאים כנ"ל ובהיות שהם מפורסמים לאנשי חיל יראי אלהים ראוי לדונם לכף זכות ואמרתי אולי משגה הוא שעלה על לבם לאמר שענפי האילנות אינם חשובים להיות אוהל או מפני שרובם דקים ואינם יכולים לקבל משא כבד או מפני שקצתם מובדלות זה מזה ויש מעט אויר ביניהם וכדי להוציא סברא זו מלב הכהנים החכמים השלימים האלה באתי לברר דין זה מתוך דברי המשנה ומתוך דברי הרמב"ם והראב"ד:

תנן ר"פ ח' דאהלות דף נ"ד ע"ב יש מביאין את הטומאה וחוצצין. מביאין ולא חוצצין כו' ואלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדול הזיזין והגזוזטראות כו' והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מעזיבה בינונית. אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ והפרעות היוצאות מן הגדר ע"כ וז"ל הרמב"ם בפ"יג מה' טומאת מת כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אוהל כמו שבארנו וחוצץ בפני הטומאה ומביא את הטומאה בין שהוא עשוי לאוהל בין שנעשה מאליו אפילו היו שלא בידי אדם ה"ז מביא וחוצץ כיצד כו':

ב'"דא כשהיה האוהל חזק אבל אוהל רעוע אין מביא את הטומאה ואינו חולץ מפני הטומאה מן התורה אבל מדברי סופרים מביא את הטומאה ואינו חוצץ כיצד שריגת האילנות הסוככים על הארץ והם הנקראים סככות ואבנים היוצאים מן הגדר הסוככים על הארץ והם הנקראים פרעות אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית והן עומדים הרי אלו מביאין וחוצצין מן התורה ואם אינם ראוים לקבל מעזיבה בינונית אלא הם נופלין הרי אלו מביאין מדבריהם ואין חוצצין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכתב הכסף משנה וז"ל ומה שכתב אם אינם ראוים לקבל מעזיבה בינונית האי אלו מביאין מדבריהם ואינם חוצצין בפ' התנוקת בדף ס"ח ע"ב אמרו סככות ופרעות מדאורייתא אוהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזור וגם בפ' דם הנדה דכ"ו ע"ב ובפ"ק דמ"ק מוכח שסככות ופרעות הוי דרבנן:

וסבר רבינו דע"כ מתניתן דקתני מביאין וחוצצין אוהל דאורייתא הוא. דאי דרבנן בשלמא מביאין דהוי חומרא ניחא אלא חוצצין דהוי קולא. האיך יקילו רבנן לטהר מה שהוא טמא מן התורה כלומר וא"כ סככות ופרעות דמתניתן בהדייהו הוי נמי אוהל מדאורייתא וקשיא מהאי דמס' נדה דלעיל דקאמר דסככות ופרעות אינן אוהל אלא מדרבנן. וא"כ ע"כ לומר דכשיוכלו לקבל מעזיבה בינונית הוה אוהל מדאורייתא והאי דנדה דקאמר דסככות ופרעות אינו אלא מדרבנן איירי בשאינה יכולה לקבל מעזיבה כנ"ל שאין אוהל מאחר שהוא רעוע אלא שחכמים גזרו בהן להיות אוהל לחומרא היינו מביאין אבל לא לחצוץ בפני הטומאה ופירוש דאם יכולין לקבל מעזיבה בינונית לדעת רבינו היינו שהוא חזק ויש בו כח לקבל מעזיבה שהוא לא קלה ולא כבידה אלא ממוצעת בין הקלות והכבדות. ואם אינן ראוין לקבל כו' היינו שהם רעועים ואין בהם כח לקבל מעזיבה בינונית אף ע"פ שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה היינו קלה לאו כלום היא:

וזהו שכתב רבינו אם יכולה לקבל כו' והן עומדין ואם אינם יכולין לקבל כו' אלא הם נופלים כו' וכ"כ בפי' המשנה עכ"ל הכ"מ:

והנה לפ"ד הרמב"ם ז"ל שהוצענו כאן יתבאר דין הנדון שלפנינו והוא שהאילנות הנטועים וקבועים בבה"ק פה ק"ק לבוב אשר מקצתם מאהילים על איזו קברי ישראל הן הניטעים ע"י אדם הן הגדילים מאליהם דין א' להם שכל אילן שענפיו עבים וחזקים אף בריאים שיכולין לקבל ולסבול מעזיבה בינונית ממוצעת בין הכבדות והקלות פי' מעזיבה סיד או טיט שטחין בו תקרת הבית הוי אוהל להביא את הטומאה מדאורייתא וכל אילן שענפיו דקים ורעועים ורפים עד שאינם יכולין לקבל מעזיבה בינונית אע"פ שהוא אוהל רעוע ואין מביא את הטומאה מדאורייתא מ"מ הוי אוהל להביא את הטומאה מדרבנן וזהו לפי דעת הרמב"ם ז"ל

והראב"ד ז"ל שאכתוב דבריו בסמוך מחמיר יותר וס"ל דכל שענפיו דבוקו' זה לזה ואין ביניהם אויר כלל אע"פ שהם דקים ורפים ואינם יכולין לקבל מעזיבה בינונית הוי אוהל מן התורה משום דס"ל דמה שאמרו במשנה ר"פ ח' דאהלות דכ"ד ע"ב יכולין לקבל מעזיבה רכה כו' דאינו תלוי בחוזק ורפוי הענפים אלא בריווח האויר שבין הענפים, דמתניתן איירי בסככות ופרעות שהם בזה האופן שענפי האילן והאבנים היוצאים מהגדר מובדלות זו מזו ויש מעט אויר ביניהם:

וקאמר ר"מ שאם האויר מעט כ"כ שיכולין לקבל מעזיבה רכה כלומר שיכולין לקבל סיד או טיט רך שיניח עליהן ולא יפול דרך אויר המועט שביניהם אז הוי אוהל להביא את הטומאה מדרבנן אע"פ שמצד דקות ורפיון הענפי' אינם יכולים לקבל וחכמים מחמירין יותר ואומרים שאע"פ שאינם יכולין לקבל מעזיבה רכה שהוא נוחה לפול דרך האויר מועט אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית כלומר ממוצעת בין הרכות והקשות הוי אוהל מדרבנן וכעין פי' זה פי' הרב רבינו שמשון דאהלות דף ך"ה ע"א ופירושם נראה יותר נכון מפי' הרמב"ם. שכן משמע מדברי התוספת הביאם רבינו שמשון בדף ה"ל וז"ל ואלו הן סככות אילן המסיך על הארץ כו' פרעות וכו' התרפו רואין אותן כאלו הן שפודין של מתכות ואם היו מובדלות זו מזו אם יכולין לקבל מעזיבה רכה כו' דברי ר"מ:

וחכמים אומרים מעזיבה בינונית עכ"ל ומשמע בהדיא דאהא דקתני אם היו מובדלות זה מזה קאמר דאם יכולין לקבל מעזיבה כו' שלפי שיש מעט אויר ביניה' צריך שיהו יכולין לקבל מעזיבה כו' אבל בזמן שענפיו דבוקות ואין ביניהם שום אויר. אף על פי שהם דקים ורפים ואינן יכולין לקבל שום מעזיבה מצד רפיונ' וחולשתם אפ"ה הוי אוהל מדאורייתא וזהו כפי' רבינו שמשון דלעיל וכפי' הראב"ד שאכתוב לשונו בסמוך וגם מלשון המשנה פ"ח דאהלות משמע כפירושם דקתני שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה ואי כפי' הרמב"ם. הוי ליה למימר מעזיבה קלה וזה מבואר לעתיקי משדים.

ועתה אכתוב לך לשון הראב"ד שכתב בפי"ג מה' טומאת מת על מה שכתב הרמב"ם וז"ל. ואם אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית כו' אמר אברהם קשה לי מה דאמרינן בתוספתא פרעות היוצאים מן הגדר היו נתונים על גב הגדר רואין אותן כאלו אבנים כבושות עליהן התרפו רואין אותן כאלו הן של מתכות ועוד שנינו במשנה פ' יש מביאין וחוצצין רפ"ח דאהלות דכ"ד ע"ב העוף ששכן מביא וחוצץ. ועוף מי מקבל שום מעזיבה. כלומר אם כן קשה על הרמב"ם שכתב שהטעם שצריך שיהא מקבל מעזיבה בינונית הוא מפני שהאוהל המביא וחוצץ צריך שיהא חזק ובריא והכי אמרו בתוספתא שאף על פי שהתרפו ר"ל שנתקלקלו ונעשו רפוים רואין אותן כאלו הן של מתכות ותנן נמי עוף ששכן מביא וחוצץ אף על פי שהעוף אינו חזק לקבל שום מעזיבה ותירץ דלא אמרו שצריך שיהיו יכולין לקבל מעזיבה אלא בסככות ופרעות שהן מובדלות זה מזה ויש אויר ביניהם וזהו הגרעותא שבהן ואפילו אם יכולין לקבל מעזיבה אינו אלא מדבריהם להביא ולא לחוץ. ובזמן שהן דבוקות אפילו התרפו מביאין וחוצצין מן התורה, וחייבים עליהם על ביאת מקדש ותמצא ע"ז בתוספתא דאהלות ובספרא עכ"ל הראב"ד ז"ל סוף דבר עלה בידינו שהאילנות שבבית הקברות דפה ק"ק לבוב מאחר שענפיהם מרובים ותכופים וסמוכות וסוככו' בשריגיהם ועליהם זה על זה שאפילו חמה אינה יכולה לזרוח שם וא"כ כ"מ שהענפים עבים וחזקים שיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוי אוהל להביא את הטומאה מדאורית' ובמקו' שהענפי' דקי' שאינם יכולי' לקבל מעזיבה בינוני' הוי אוהל מדרבנן לדברי הרמב"ם ולדברי הראב"ד ז"ל אפילו במקום שהענפים דקים ורפים ואינם יכולים לקבל מעזיבה בינונית אפ"ה כיון שענפים דבוקים. ואין ביניהם אויר כלל הוי אוהל מן התורה. ואפילו אם יש ביניהם אויר מעט אם האויר מעט כ"כ שיכולין לקבל מעזיבה בינונית ממוצעת בין רכות וקשות דהיינו שלא תפול המעזיבה דרך האויר המועט הוי אוהל מדרבנן אע"פ שמצד דקות וחולשות הענפים אינם יכולים לקבל מעזיבה בינונית וכיון שכן ראוי לכל ירא אלהים והחרדים על דברו לגעור בקנאי ה' ולמנוע אותם בעל כרחן שלא יטמאו את עצמן תחת אוהל האילנות כמ"ש ויקרא כ"א קדושים יהיו לאלהיהם ואמרו חז"ל על כרחם יקדישום בית דין בכך והנה האדם השלם יראה לעיניים שכל דבריי פשוטים וברורים כשמש בצהרים:

אך מפני שהוראה זו תמוה בעיני ההמון שכבר הורגלו לילך תחת אוהל האילנות ונעשה להם כהיתר הייתי מוכרח להאריך קצת בראיות השומע ישמע והחדל יחדל ואני את נפשי הצלתי מאחר שאין בידי למחות וה' אלהים צבאות יעשה עמי לטובה אות ויגלה עיני ואביטה בתורתו נפלאות. כעתירת הצעיר יעקב קאפיל בלא"א מוהר"ר אשר כ"ץ שליט"א החותם ביום א' ר"ח חשוון שפ"א לפ"ק פה ק"ק לבוב:

בקי בנגעים ואהלות שפתותיו נוטפות מור ואהלות:

לסגולות עלות תהלות עליות לתלפיות:

מושכלות במעלות עליונות גולות עליות. בלולת כלולות:

כולו כליל מעשיו טהורות יקרות ישרות:

ברורות צרורות בברכת ארוכות ערוכות סמוכים לעד ר"מ מדברנא דאומתא ואלוף עירם:

רם ונשא בעמו לו תואר ולו הדר בלבוש עטרת תפאר' הדרת הגאון נ"י פ"ה כמוה"רר יעקב קאפיל יצ"ו. והוא כהן לאל עליון:

הנה אנכי רואה את דברי הכת' מכתב אשר בא אלי בעט"ו אשר אתו עמו כתב נבחר לשון צדיק מילין לצד עלאה ימלל גבורות ישועות בדברים הנעימים המסולאים מפז ופניני' אך מעיקרא דדינא קא נחית גוד אסיק במחיצתי' לחומרא בטומא' דרבנן ואני לא כן אדמה אכנה אנא אני בא בהושיעה נא ככהנא מסייע כהנא והנהו אשלי רברבי קדושים אשר בארץ המה אשר אמרתי בחפ"שי בגלגול מחילות הפך דברי מעכ"ת וזה החלי:

הנה מעכ"ת בראשית הוצעת דבריו במעשה שהיה ענה ואמר בכל כחו איך שבנידן דידן נשא את עיניו לשמים וראה בבה"ק שלנו פה ק"ק לבוב. הרבה אילנות נטועים שם וענפיהם תכופים וסמוכים זה לזה וסוככים בשריגיהם ועליהם זה על זה כסוכה ממש ומקצתם מאהילים על איזו קברים עכ"ל פי צדיק מכ"ת והעלה והביא ראיה ממתניתן דפ"ח דאהלות דקתני אלו מביאין וחוצצין כו' עד הסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מעזיבה בינונית וכו' עד סוף דבר עלה בידי מכ"ת שהאילנות שבבה"ק מאחר שענפיהם מרובים תכופים וסמוכים סוככים עם שריגיהם ועליהם זה על זה עד שאפילו חמה אינה יכולה לזרוח שם א"כ כ"מ שהענפים עבים וחזקים שיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוה אוהל להביא את הטומאה דאורייתא. ובמקום שהענפים דקים כו' הוי אוהל דרבנן לדברי הרמב"ם ולדעת הראב"ד אפילו במקום שהענפים דקים ורפים ואינם יכולים לקבל מעזיבה בינונית אפ"ה כיון שהענפים דבוקים ואין ביניהם אויר כלל הוה אוהל מן התורה אפילו אם יש ביניהם מעט אויר אם האויר מעט כ"כ שיכולין לקבל מעזיבה בינונית כו' דהיינו שלא תפול המעזיבה דרך בשיר המועט הזה הוי אוהל דרבנן וכו' עכ"ל:

והנה אחרי רואי את כל זאת דבר תמוה קא חזינא הכא דאדרבא נלע"ד דבין לדברי הרמב"ם ובין לדברי הראב"ד נ"ל היתר גמור אף מדרבנן וזה יצא ראשונה דהרי פלוגתייהו מה שחלוקי' דברי הרמב"ם והראב"ד הוא זה דלהראב"ד אינו תלוי בחוזק ורפיון הענפים אלא בריוח האויר שבין הענפים דהיינו כשהענפים דבוקות זה לזה ממש שאין ביניהם אויר כלל הוי אוהל מן התורה וכשיש ריוח ביניהם תליא בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דר"מ אמר שאם יש אויר מעט כ"כ שיכולין לקבל מעזיבה רכה דהיינו שאז אין צריך ריוח ואוי' כ"כ רק מעט אויר שביניה' אז הוא אוהל מדרבנן וחכמים ס"ל לחומרא דאף שיש יותר אויר מזה דהיינו שיכולין לקבל מעזיבה בינונית שאז צריך יותר אויר אפ"ה הוי אוהל מדרבנן להביא טומאה מדרבנן וה"ט דס"ל דאף על גב דאין בראשה טפח דהרי אויר מפסיק ביניהם בין אוהל לאוהל מ"מ מצטרפות זו לזו לרוחב טפח להביא את הטומאה וכ"כ הרב הר"ש בפי' המשניות שלו דהכי טעמא דמצטרפות על זו לזו אך לדעת הרמב"ם שיטה אחרת דס"ל דלעולם אין מצטרפות זו לזו לרוחב טפח ופירוש דמתניתן היפך דעת הראב"ד דלדידיה אינו תליא באויר שביניהם דהוא פירש דמתניתן מיירי דעל כל פנים יש בהם פותח טפח כאשר אבאר ואוכיח לקמן אך הפלוגתא דבין רבי מאיר ורבנן הוא זה בדין החזק הוא הרפה דהיינו דלדעת ר"מ אם יכול לקבל הסככות והפרעות אפילו מעזיבה רכה פי' שהוא רפה מבנין הקל אפילו הכי מקבל טומאה מד"ת וחכמים מקילים בדבר דס"ל דדוקא כשמקבל מעזיבה בינונית שהוא חזק ובריא אזי הוא מקבל טומאה מד"ת אבל כשהוא קל אינו מביא טומאה מד"ת רק מדרבנן וכלל העולה דפירוש המתניתן לדעת הרמב"ם הוא מחולק מדעת הראב"ד לפירושו בשלשה דרכים:

האחד דלהרמב"ם כשהוא מקבל דבר חזק הוא מקבל טומאה מד"ת ולהראב"ד אינו מקבל טומאה מד"ת אף כשמקבל מעזיבה עבה וחזקה דלדידיה אינו תליא בחזק ורפוי כי אם באויר שביניהם דאם לא יש שום אויר ביניה' אז דווקא מביא טומאה מד"ת.. אבל כשיש אויר ביניהם אז אינו מביא הטומאה מד"ת בשום אופן וה"ה להיפך לדעת הרמב"ם כשאינה מקבל מעזיבה עבה וחזקה רק מעזיבה רכה שהיינו קלה אינו מקבל טומאה מד"ת אפילו כשלא יש אויר ביניהם כלל כיון שאינו אוהל חזק ולדעת הראב"ד אף שאינו מקבל מעזיבה עבה אפילו הכי כשלא יש אויר ביניהם כלל הוי אוהל מדברי תורה.

הב' דלדעת הראב"ד אף כשיש אויר ביניהם מכל מקום ס"ל דמצטרפים כשלא יש כ"כ אויר שלא יוכל לקבל מעזיבה רכה לר"מ ולחכמים מעזיבה בינונית, ולדעת הרמב"ם לעולם אינו מצטרפים רק שלעולם צריך שיהא פותח טפח ובאם שלא יש פותח טפח ס"ל דלעולם אינן מצטרפים אפילו לרבנן דכן מבואר בדבריו פי"ו מה' טומאת מת וז"ל כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אוהל וכו' עד כיצד וכו' בד"א שהיה האוהל חזק ובריא אבל אוהל רעוע אינו מביא את הטומאה מן התורה אבל מדברי סופרים מביא את הטומאה. כיצד שריגי האילנות הסוככים על הארץ והן הנקראות סככות וכו' אם יכולה לקבל מעזיבה בינונית כו' הרי אלו מביאין מדברי תורה ואם אינם ראוים לקבל מעזיבה בינונית כו' הרי אלו מביאין מד"ס עכ"ל הרי שפתח וענה הרמב"ם בתחלת דבריו דכל טפח על טפח כו' קרוי אוהל וע"ז כתב האי במה דברים אמורים שר"ל שמה שקרוי אוהל כשהוא טפח על טפח ברום טפח היינו דווקא כשמקבל מעזיבה בינונית דאז מקבל טומאה מד"ת אבל כשאינו מקבל מעזיבה בינונית אלא מעזיב' רכה אז אינו מביא טומאה אלא מדרבנן כיון שהוא טפח על טפח כו' אבל כשאינו טע"ט ברום טפח אז אף כשהוא מקבל מעזיבה רכה אינו מביא טומאה אפילו מדרבנן והיינו שס"ל דלא גזרו רבנן רק בחדא אבל בתרתי דנאמר אף שאינו טפח על טפח ברום טפח וגם אינו מקבל מעזיבה עבה אפ"ה מביא טומאה מדרבנן דגזירה לגזירה לא אמרינן בכה"ג

וזה נראה לי ברור ואלהי' יודע ועד כי כך עלתה במחשבתי בעיוני מיד רואי תשובתו הרמתה זה אלהים אנה לידי בחפשי בס' תוספו' יום טוב מהגאון מחותני מוהר"ר ליפמן יצ"ו ומצאתי שכתב ג"כ על דעת הרמב"ם וז"ל ולכן נראה וודאי שהוא סובר ומיירי שיש בכל ענף או באבן ועץ הבולט פותח טפח ושמחתי כי מצאתי און לי שכוונתי לדעתו הרחבה. וגם יגעתי ומצאתי מפורש באר היטב כמו כן בפ"ק דשבת דף י"ו ע"ב שכתבו התוספת בד"ה כל המטלטלין וכו' וז"ל אבל בפותח טפח אפילו במחוברים נמי מביא את הטומאה כו'. ודוקא זרעים וכו' עד אבל אילן המסיך על הארץ כו' הרי דכתבו בהדיא אדין אילן המסיך על הארץ דמיירי בפותח טפח ע"ש:

הג' דלדעת הראב"ד ז"ל זה שכתב במתניתן וחכ"א מעזיבה בינונית הוא לחומרא דהרי לפ"ד מחמירין ביותר וס"ל דאף שיש ריוח ביניהם יותר עד שיקבלו מעזיבה עבה אפ"ה מביאין הטומאה ולדעת הרמב"ם הוא בהיפך דלדעתו החכמים מקילין יותר מר' מאיר וס"ל לחכמים דאינו מקבל טומאה רק שצריך שיהא להם כח לסבול מעזיבה עבה שהוא חזק ובריא אז מקבל טומאה וכשאינו מקבל מעזיבה בינונית רק מעזיבה קלה אזי אינו מביא טומאה הרי שמקילין יותר מר' מאיר וכעין זה ממש כתב הרב רבינו עובדיה מברטנורא דחכמים מקילין והיינו שכתב כדעת הרמב"ם אך שצ"ע בדבריו דסתרי אהדדי דהרי מדכתב שהחכמים מקילין הרי ס"ל כהרמב"ם כאמור ובסוף דבריו כתב על פירוש הפרעות היוצאים מן הגדר ז"ל דרך גדר שנותנין על ראשו קוצים וברקנים ועודפים על הגדר ובולטין. לחוץ עכ"ל הרי מדפי' שהם קוצים וברקנים מוכרח לומר שפי' כדעת הראב"ד דלדידיה אתי שפיר דמיירי בהן בהיות שהראב"ד לא חילק בין חזק ורפה רק אאוירים שביניהם וכן פירש הר"ש בפי' המשניות שלו שהן קוצים וברקנים והיינו ג"כ שס"ל כדעת הראב"ד כמבואר בדבריו משא"כ לדעת הרמב"ם דתליא בחזק ורפוי א"א לפרש הכי בשו' אופן דבוודאי שהפרעו' שהם קוצי' וברקני' בודאי לא יוכלו לסבול מעזיבה בינונית שהי' עבה וחזק ובריא. ולכן פי' הרמב"ם על הפרעות שהם אבנים ועצים הבולטים כאשר כתב בהדיא בפ"יג מה' טומאת מת והכי איתא בפ"ו דנזיר ובסוף פ"ז דנדה כאשר הביא בשמו הרב בעל תוספות י"ט יעויין שם א"כ דברי ר' עובדיה מברטנורא סתרי אהדדי ודבר תמוה שלא הרגיש בזה מחו' הרב בעל תוספות י"ט:

והנה כלל העולה מדבריי דלדעת הרמב"ם א"א לפרש בשום אופן אחר כ"א דס"ל דמה שכתב במתניתן דסככות ופרעות שמקבלין טומאה היינו שהם פותח טפח דכשאינם פותח טפח אף שמקבלין מעזיבה רכה שהוא קלה. מ"מ כיון שיש הפרש והבדל ביניהם אין מצטרפים לרוחב טפח להביא טומאה אפי' מדרבנן. ולכן בנדון דידן דעכ' פיש ויש כמה וכמה הבדלות והפרשות ואוירים שביניהם והענפים שהם דקים ומכ"ש העלים שעליהם שבוודאי אינם יכולין לסבול אפי' מעזיבה רכה דבוודאי לדעת הרמב"ם לית דין צריך בשש וחשש דפשיטא שאין מביאין טומאה אפילו מדרבנן כאשר כתבתי למעלה י וא"כ בוודאי מותרים הכהנים לילך בבה"ק תחת אותן האילנות כמנהג אבותיהם בידיהם והיינו דס"ל כדעת הרמב"ם דאף דהראב"ד הקשה על דברי הרמב"ם מהאי דתוספתא דאע"פ שהתרפו דהיינו שנתקלקלו והרקיבו רואין אותן כאלו הם של מתכות הרי כבר תירץ הרב הגאון בעל כ"מ דלא קשה דהתם איירי להביא טומאה מדרבנן וגם שאר הקושיות אשר הקשה עצמו לדעת הרמב"ם כבר תירץ הכ"מ על נכון וכדעת הרמב"ם נ"ל עיקר הגם שמכ"ת התעצם בדבריו שטפי נ"ל פי' הראב"ד מהרמב"ם ז"ל דרר שכתב במתניתן קשה להולמו דטפי ה"לל מעזיבה קלה ולדידי' תליא בחוזק או עבה או קלה:

והנה מכ"ת יפנה לאידך גיסא דגם לדעת הראב"ד אינו מיושב לשון רכה דהרי צריך לדחוק ולפרש שר"ל שכשהוא רכה אז ביותר קלות שיפול דרך אויר שביניהם בהיות שהוא רכה משא"כ עבה שע"י עובי' צריך אויר יותר והנה יוקשה לפי דבריו דיותר טוב לומר מעזיבה מועטת דאז הוי הלשון יותר מבורר דכיון שהוא מועטת וצר יותר קלות ליפול דרך אויר מועט גם מ"ש מכ"ת להוכיח דכדעת הראב"ד נראה מדתני בתוספתא אם היו מובדלות זמ"ז אם יכולין לקבל מעזיבה כו' דמשמע להדיא דאהא דקתני אם היו מובדלות זמ"ז קאמר אם יכולין לקבל מעזיבה כו' והיינו כדעת הראב"ד שקאי אאויר שביניהם:

הנה גם לזה אומר אני עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקי' כי אדרבא איפכא מסתברא לדעת הרמב"ם יותר מתיישב דהרי כבר כתבתי דלדעת הרמב"ם ם מוכרח לפרש דמיירי שיש בסככות ופרעות עכ"פ פותח טפח והיינו שבא לומר מתחלה אילן המסיך על הארץ וכו' התרפו רואין אותן כאלו הן שפודין של מתכות והיינו ר"ל שהם סמוכין זל"ז ואין שום אויר ביניהם לכן אע"פ שהתרפו מ"מ מביאין טומאה מדבריהן באשר שלא יש שום אויר ביניהם כ"א שהתרפו. ואח"כ בא לחדש עוד חידוש אחר ואמר אם היו מובדלות זמ"ז ר"ל שמצינו אף שהם מובדלות זמ"ז מ"מ אם יכולין לקבל מעזיבה כו' לר"מ מעזיבה רכה ולחכמים מעזיבה בינונית והיינו כיון שיש עכ"פ פותח טפח מביאין טומאה כמ"ש:

הרמב"ם בהדיא פ"יג מה' טומאת מת כאשר כתבתי לעיל והיינו שנ"ל כדעת הרמב"ם משלש טעמים זולת הטעמים שכתב הרא"ש בפי' המשניות אשר הקשה דאי קאי אדרבנן תינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי וכו'. הגם שתירץ לפ"ד מ"מ שפיר טפי אי קאי אדאורייתא כדעת הרמב"ם ועוד הקשה הרב בעל תוס' י"ט, דאי כדעת הראב"ד מיירי דאין טומאת סככות ופרעות אלא מדרבנן יקשה איך ערבינהו ותנינהו בהדי אינך דכולייהו מדאורייתא:

הא' דלדעת הראב"ד דס"ל דחכמים מחמירין יותר מר"מ יקשה דלא משמע הכי כן בתוספתא דהרי שם בתוס' איתא האי פלוגתא דר"מ וחכמים ומביא לבסוף דעת השלישי והוא דעת ר"י דס"ל אם מכניס את החוט לצד זה ויוצא לצד א' ונוגע אע"פ שאינו מכוון הרי זה מפסיק דהרי דר"י מקיל טפי מכולם וא"כ אי כדעת הראב"ד דחכמים מחמירים יותר מר"מ ור"י הוא המקיל מכולן א"כ יקשה ה"לל בהפך מתחלה ר"י ואח"כ ר"מ ואח"כ חכמים משא"כ לדעת הרמב"ם אתי שפיר דלדעתו דדעת ר"מ הוא המחמיר יותר מכולן לזה אמר אח"כ דעת החכמים המחמירים פחות ואח"כ דעת ר"י המקיל יותר מכולם:

הב' דלדעת הראב"ד יקשה הלשון מ"ש במתניתן שהם יכולין לקבל שאינו מדוקדק כלל דהרי לדבריו קאי הכל אאם יש הבדל והפרש ביניהם בין אויריהם א"כ ה"לל אם יש הבדל והפרש ביניהם כדי לקבל מעזיבה וכו' דמאן דכר שמי' מהאוירים כלום ועיקר חסר דפורח באויר משא"כ לדעת הרמב"ם אתי שפיר דקאי אסככות ופרעות שהם ענפים ושריגים דסמיך מיני'. ועל זה כתב כשהם יכולים לקבל דהיינו שהם יכולין לקבל החזק אם רפה כאמור והחיך יטעם האוכל שזה הוא דקדוק עי. יפה ונאה:

הג' דכן משמע מדברי הטור בי"ד סי' שס"ט דכתב אפי' ספק טומאה כגון אילן המסיך על הארץ וענפיו מובדלים זה מזה וטומאה יש בא' מהם ואינו ידוע תחת איזה מהן. או אבנים יוצאים מהגדר וטומאה תחת א' מהם ואינו ידוע תחת איזה מהם כו' הרי שהעתיק כדעת הרמב"ם מ"ש על הפרעות דפירושו אבנים ולאפוקי מפי' הראב"ד דפי' הוצין וכבר כתבתי שזה תליא בפלוגתייהו בפי' המתניתן כדלעיל:

זאת ועוד אחרת מדכתב ואינו יודע תחת איזה מהם משמע דר"ל הא אם ידוע תחת איזה מהם אזי מותר לעמוד תחת ענף א' אף שעיקר א' הוא מ"מ כיון שאינו מאהיל עליו מותר לעמוד תחתיו ואי כדעת הראב"ד דס"ל דמצטרפים להדדי אף כשאינו פותח טפח יקשה למה סתם דמותר לעמוד תחתיו כשענפיו מובדלות למה לא חילק בדבר עד כמה צריך להיות ההבדלה דהרי לדידי' כשלא יש הבדל ביניהם לקבל מעזיבה רכה מביא טומאה מדבריהם ומצטרפות אף כשאינו פותח טפח ולכן מכל זה נראה דדעת הרמב"ם ברור וישר וקיים:

וא"כ בנידן דידן לדעתי האילנות שבבה"ק שלנו אין מביאין שום טומאה כלל ועיקר ומותרין הכהנים לילך שם בלי פקפוק ונדנוד שבעולם:

ואף גם זאת לרבות לאידך גיסא לדעת הראב"ד דס"ל לחומרא דאף כשלא יש פותח טפח ויש כמה הבדלות ביניהם וגם ענפים דקים ביותר, עם כל זה ס"ל לחומרא להביא טומאה מדרבנן ומצטרפות לרוחב טפח ומכ"ת הלך לשיטתו היפך רוב המחברים והפוסקים שמימיהם אנו שותים שפוסקים כדעת הרמב"ם ולא כהשגת הראב"ד דרך כלל כשלא מצינו שהרא"ש והטור חולקים עליו:

מ"מ נראה שאין הנדון דומה. לראייה זו דיש לפרש דכל מה שכתבו במתניתן גבי הסככות דהיינו אילנות ושריגים או גבי פרעות היינו קוצים וברקנים לדעת הראב"ד ולדעת הרמב"ם ר"ל האבנים והעצים. כל זה מיירי דווקא בדברים חזקים שהם קיימים בין בימי הקיץ בין בימי הגשמים היינו ענפים ושריגים או קוצים ומכ"ש האבנים שהם בחזקתן ובגבורתם קיימי' בקיץ ובחורף משא"כ בנידן דידן שהאילנות הסוככים עם עליהם נקוד וטלוא עליהם הם נופלים מעליהן אשר בין לילה היה ובין לילה אבד בימי הגשמים ואף בזמן הקיץ. כשהרוח נושבת עליהם כצל עובר וכאין נחשבים כי במה נחשב הוא ואין זה נקרא אוהל בשום אופן לכל הדעות המחמירים אף לדעת הראב"ד אף מדרבנן והא ראייה שהוא יתד שלא תמוט ממתניתן שלפני זה שהוא משנה א' דפ"ח דאהלות אי' שם אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדול כו' עד וירקות חמור שהוא מאכל חמורים] פי' הרמב"ם במשנה ה' דמיירי שמתקיימין בימות החמה ובימות הגשמים אזי אינם מקבלין טומאה והיינו שכתב במתניתן ה' פ"ח דאהלות אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע דמיירי שאין מתקיימין בימות החמה ובימות הגשמים משא"כ במתניתן דלעיל כמ"ש במשנה בהדיא חוץ מן הירקות שמנו והיינו במתני' א' דלעיל וכמו כן מוכח במתניתן פי"ו דאהלות וכ"כ התוס' פ"ק דשבת אמתניתן דתני כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע וז"ל נקיט מטלטלין משום שלא גזרו טומאת אוהל כעובי המרדע אלא על האדם הנושאן אבל בפותח טפח [ועיין לעיל דמוכח מדברי התו' דצריך לפרש דהאי סככו' ופרעות מיירי בפותח טפח] אפילו הן מחוברין נמי מביאין את הטומאה דדווקא זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש קתני התם דלא מביאין ולא חוצצין דהוי כמו טפח הברד והשלג והכפור והגליד והמלח אבל אילן המסיך על הארץ קתני התם דמביא את הטומאה עכ"ל.. הרי שכתבו בהדיא דכשהם זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש לא מביאין דדוקא אילן ממש המסיך על הארץ שיש בהם ממש דהיינו הענפים והשריגים מביאין טומאה משא"כ עליהם שלהם שהם יותר גרועים מזרעים וירקות שאין בהם ממש כלל ועיקר וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי"ג מה' טומאת מת וז"ל ירקות המתקימים בימות החמה ובימות הגשמים הרי הם כאילנות ומביאין כו' עד וירקו' חמור כו' עד וכן הסככו' והפרעו' כו' הרי שפי' כמו כן שדין א' להם דמיירי דהסככות והפרעות הם דברים שקיימין דווקא משא"כ ירקות ומכ"ש עליהם שאין להם ממשות כלל ואינם קיימין ולכן לא הוזכרו במתניתן ולא בשום פוסק מעולם כלל מדין העלים כי הם נכללים בכלל זרעים וירקות שהם בלא טיבול ולא טומאה כלל להביא מדרבנן וכן לכל הדעות:

הנה זכינו לדין שבין להרמב"ם ובין להראב"ד אין לפקפק בדבר שמותרין הכהנים לילך אף מדרבנן תחת אותן האילנות שבבית הקברות שלנו פה ק"ק לבוב בהיות שלדעת הרמב"ם פשיטא דרשאין לילך תחת האילנות בהיות ענפיהם דקים ורפים ואינם פותח טפח ביניהם ויש כמה הבדלות ביניהם. וגם להראב"ד מותרין בהיות שאין השריגים והאילנות סוככים בענפיהם אהדדי רק עם עליהן ואין להם ממשות ואין נקראים אוהל רק כירקות וכברד וכשלג ילבינו כשני"ם קדמונית אשר אחזו שער מעשה אבותיהם בידיהם ומה גם נהירנא כד הוינא טליא בזכרנו את הדאגה אשר מסר לנו גאונינו רבינו עטרת ראשינו מ"ו מהרי"ף. אשר צוה לנו הוראותו שלא נעבור בבית הקברות משם והלאה מאבן א' אשר הוא מונח על ארצה אשר היה קבלה בידו אשר משם נקברים מתים:

והנה המפורסמת א"צ ראיה שגם שם היו עומדים כמה אילנות סביבותם משנים קדמונים אשר גם הם היו נאחזים בסבך, וא"כ לפ"ד מכ"ת היו ג"כ הכהנים אסורים לילך שם אף במקום שהיינו הולכים והרב מ"ו מהרי"ף אפי' רחוק ממנו בהיות שכל האילנות נסבכי' יחד וא"א לומר שבזמן מועט באלו שנים נתגדלו ונתעבו מחדש כ"כ אילנות יותר מענפיהם ושריגיהם נוסף על זה הלכנו גם יחד עם האלוף המופלג הישיש כמ' מרדכי כץ ואני הצעיר אתו עמו מן המקום שהיינו עומדים שם כמנהגינו עד סוף בה"ק ממש ולא ראינו שהיו סמוכות כנ"ל אך היו מובדלות ומופרשות בכל הצדדים ומה לנו בזה שהם סמוכות עד שאפילו החמה אינה יכולה לזרוח שם כאשר כתב מכ"ת הרי קיי"ל שהסוכה כשרה בנדון זה.. לכן הנני אומר יסיר חמה מעליו כי אורייתא מרתחת עליו ואענוותנותא דמר קא סמיכנא שיוכח האמת בלבבו ואם שגיתי אתי תלין משוגתי אף כי אינני רוב בנין ורוב מנין מ"מ אדבר נגד מלכים לשלוח להם דברינו והאמת יהיה לאת והב בסופה שלום על ישראל הלא זה דברי הצעיר אוהבו נאמן בברית אברהם הכהן רפאפורט מבעל הוראה החכם הישיש כמוהר"ר אבא

ראיתי בעלי קרניים מנגחים. תלמידי חכמים מנצחים והב בסופה בהלכה הם נוחים. בני איתנים שני בני יצהר יזהירו כזוהר הרקיע וטוהר השמים אלו ואלו דברי אלקים חיים על כנפי רוח דעת וחכמה הם נטענים כנף רעננים מתחלפים ומשתנים לכמה גוונים. סעיפים המסתעפים מוחלקים באילנות בענפי סעיפים ובענפים ושריגים המה הוגים ואני לא באתי לטמא ולטהר אלא להשוות המחלוקת:

קודם לכל דבר צריכין לפרש דברי הרמב"ם ולהצילו מן הרודפו. והנה ראיתי לחכמים האריכו למעניתם בפי' הרמב"ם והראב"ד ואני אומר לא כמר ולא כמר ואתחיל ואומר וז"ל הרמב"ם כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אוהל כמו שביארנו וחוצץ בפני הטומאה ומביא הטומאה הן שעשאוהו לאוהל ובין שנעשה מאליו אפילו הי' שלא בידי אדם הרי זה מביא וחוצץ כו' בד"א כשהי' אוהל חזק ובריא אבל אוהל רעוע אינו מביא את הטומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה מן התורה:

אבל מד"ס מביא את הטומאה ואינו חוצץ כיצד שריגי האילנות הסוככים על הארץ והם הנקראים סככות ואבנים היוצאים מן הגדר וסוככים על הארץ והם הנקראים פרעות אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית והן עומדין הרי אלו מביאין וחוצצין מה"ט. ואם אינן ראוים לקבל מעזיבה בינונית אלא הן נופלים הרי אלו מביאין מדבריהם ואין חוצצין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ובהשגות הראב"ד אמר אברהם קשיא לו מהא דאמרינן בתוספתא פרעות היוצאין מן הגדר כו' עוד שנינו במשנה בפ' יש מביאין וחוצצין העוף ששכן מביא וחוצץ ועוף מי מקבל שום מעזיבה אלא לא אמרו כו' עד תמצא כ"ז בתוספתא וספרא עכ"ל הראב"ד. ונפלאתי על הראב"ד על רוב חכמתו כי רב הוא למה רדפו חנם. ולא ראה להפך בזכותו כי לפ"ד כל רדפתו לא השיגו.. כי איך הבין כוונת הרמב"ם לומר כל דבר שהוא אוהל ושיהא ראוי לקבל מעזיבה בינונית הרי תחלת דבריו של הרמב"ם בזה הפרק כל טע"ט ברום טפח קרוי אוהל כמו שביארנו. ולמה לא ביארו שם במקום אשר ביאר בד"א כשראוין לקבל מעזיבה ולא כתבו רק במקום הזה. גם לא מצינו מחלוקת ר"מ וחכמים רק בסככות ופרעות והי' להם לאפלוגי קודם לזה במקום אשר נזכר טע"ט ולא מצינו בשום מקום בתלמוד הן באוהל שבת הן באוהל טומאה מחלוקת בראוין לקבל מעזיבה או שצריך להיות ראוין לקבל מעזיבה רק במקום הזה והיה להם לחלוק קודם לפרק זה במקום שהזכיר טע"ט ברום טפח שקרוי אוהל:

ע"כ אני אומר שדעת אחרת להרמב"ם. כי אין השכל מסכים שיהיו כל האוהלים שוים

תחלת דברי אני אומר לפעד"נ שהרמב"ם הלך בשיטת רבו הרי"ף בהלכות טומאה וגרס במשנה מעזיבה רב"ה בבית כלומר עפר רב ור"מ לקולא וחכמים לחומרא ויצא מזה וודאי אוהל חזק ובריא שמתחל' עשייתו ובריאותו נעשה חזק שאין עומדין להתקלקל כגון עוף אף שאינו ראוי לקבל מעזיבה נעשה אוהל לפי שמתחלת הבריאה נעשה חזק ובריא כמות שיהיה ואינו עומד להתקלקל אפילו כל רוחות שבעולם מנשבות בו לא יזוז ממקומו כי בלתי ספק מאחר שסתם המשנה ושנה עוף סתם ואינה מחלק' לעוף גדול כמו שמחלק הרב בעל כסף משנה כי העוף אשר שנינו במשנה וודאי א"צ שיהא ראוי לקבל מעזיבה כמו שפי' ובתוספתא כתב פרעות היוצא כו' מסייע ליה אבא מניה וביה נרגא שהרי אמרו בתוספתא רואין אותן כאלו הן אבני' כבושות התרפו רואין כו' ואילו כדברי הראב"ד דאמר אפי' באוהל רעוע א"צ לקבל מעזיבה מה זה רואין דקאמרי אף בלא ראיה הוי אוהל וה"ל למתני סתם אף אם התרפו וכיוצא בזה הוי אוהל מדאורייתא הא לדידיה להראב"ד גם באוהל רעוע הוי אוהל אלא ודאי איבעת אימא מדרבנן שנה התוספתא מאחר שהתחיל לקלקל להרמב"ם אוהל רעוע הוי אוהל מדרבנן וכדפירשנו ואיבעת אימא אפילו מדאורייתא מאחר שתחלת עשייתו היה בריא אף שאח"כ התחיל להתקלקל ה"ה בחזקתו והו' אוהל דאורייתא. לכן אמר רואין כאשר היה מתחלה. ופי' הרמב"ם כך הוא מה שאמר וכתב אבל אם הוא אוהל רעוע ואמר מה זה רעוע ואמר כיצד שריגי אילנות וכו' ומדנקיט שריגי אלנות ולא ענפים רצה בזה שריגים שהם דקים ונעשה קליעות זכר לדבר באיכה א'] ישתרגו עלו פירש"י נעשו קליעות קליעות דיש לחוש אפשר בא הרוח ועוקרתו או יפרידם אם הרוח מנשבת בהם וכן חור שחררוהו מים בארץ מליחה יש לחוש שנתקלקל כולו לכן אמר אם ראוין לקבל מעזיבה בינונית כדברי חכמים אין לחוש שיבא רוח ועוקרתו או יתקלקל עוד בארץ מליחה ואם אין ראוין כו' ולפ"ז מסייע הא שחזר הרמב"ם וכתב הדין של סככות ופרעות בזה הפרק וז"ל ירקות המתקיימים מביאין וחוצצין ואלו הן האירס והקיסי' כו' וכן הסככות והפרעות הפוכי מטרתא למה לי הא שנה ליה חדא זימנא ומה מלמדנו זימנא אחריתא ולפי דברינו ופירושינו אשר פירשנו לא קשה מידי דתרי מיני סככות הן הא' שריגי האילנות שהם דקים ועשוין קליעות כמו שפירשנו ונראין שהו' אוהל רעוע מחלק בין ראוין לקבל מעזיב' לשאינן ראוין והב' הסככות שהן ענפים עבים אף על פי שאינן ראוין לקבל מעזיבה מאחר שהם עבים אין לחוש שיבא הרוח ועוקרתו או יפרידן אין צריך ראויות כו' וכן הפרעות וכיוצא בזה:

וזה פירוש נכון הוא ומעתה אין להראב"ד מקום להשיג והשתא להראב"ד אפילו בתחילת עשייתו או בריאותו אם הם דבוקות אפילו הוא אוהל רעוע הוי אוהל אפי' מה"ח ולהרמב"ם אם התחלת עשייתו או בריאתו חזק ובריא הוי אוהל מדאורייתא ואם מתחלת עשייתו אוהל רעוע אם ראוין לקבל מעזיבה בינונית הוי אוהל מדאורייתא ואם אין ראוין הוי אוהל מדרבנן ומחולקים הרמב"ם והראב"ד בפי' המשנה ואל תתמה מה שגרס במשנה מעזיבה רב"ה בבי"ת ובפי' המשנה לא משמע הכי דכמה פעמים מצינו שפי' בספרו בהיפך ממה שפי' במשנה דפסקיו אחרונים הם ועלי' סמכינן וזה אחר שלמד מרבו הרי"ף גרס כמותו כל זה בזמן שהן דבוקו'. אבל בסככו' ופרעות שהם מובדלות הנה הרמב"ם והראב"ד הם שוים רק לדברי הרמב"ם לא הוזכר במשנה אם היו מובדלות רק בברייתא והתוספתא ושם גרס בכ"ף רכה ולענין הדין הם שוים אפי' אם ראוין לקבל מעזיבה בינונית אינו אלא מדרבנן ואם אינם ראוין לקבל מעזיבה בינונית אפי' מדרבנן אינן מביאין כמו שדייק הרב רבינו שמשון בפי' המשנה ממשנה ארובה:

ומה שקשה ממסכת נדה כבר פירשנו ותירצו התוספת בפ' התינוקת במה שיש בו די וכן נרא' כפירוש' בפי' רש"י בפרק דם הנדה ואין להאריך בדברים כי שערי תירוצים לא ננעלו ולענין הדין בנידון דידן באילנות של בית הקברות דק"ק לבוב אם הם מובדלות כ"כ שאינם יכולין לקבל מעזיבה פשיטא שאין לחוש לדברי הכל כמו שפירשתי וע"כ הראב"ד סובר בשאין ראוין לקבל מעזיבה בינונית אפי' מדרבנן אינו אוהל דאל"כ מאי חילוק בין ראוין לשאינן ראוין וכן כתבתי שאין חולקין בזה ואם הם סמוכות באי' מעליהם יפה כתב הרב מוהר"ר אברהם מאחר שאין ממש ונופלים מאליהן ודאי אינן נקראים אוהל כמו שהוכיח הרב מוהר"ר אברהם. ולו חכמו ישכילו. מה שכתבו התוספת פ"ק דסוכה דף י"ג ע"ב האירוס והקיסום כו' דהיינו אפילו מחוברות חייצי וקביע וקיימי ואין הרוח מנענע אבל שאר ירקות המחוברים מתנענעין ברוח הוי להו כטלית וספינה שהיא שטה על פני המים אפי' בעידנא דלא ניידי אין מביאין ולא חוצצין מדקתני בסיפא כו' הרי בהדי' אפילו בזמן שהם קיימי ולא ניידי אין מביאין ולא חוצצין. והעלים אלו מתנענעין ברוח וודאי אין מביאין ואין חוצצין. וכל המתקדשים יותר מדאי הוא מן המתמיהן. אלו זכר הרב בעל תי"ט מה שכתבו התוספת בסוכה אשר כתבתי לא היה קשה לי' בעוף הפורח וק"ל כל הדברים הנזכרים כתבתי במשא ומתן מה שעלה לפני הלא כה דברי החותם אהרן אבא הלוי:

כהנא לכהנא מסייע מנהג אבותיהם שבידיהם מקיים ושמעתתא מסתיים כאשר התחיל וכאשר מסיים. הוא האלוף אוהב נאמני מחותני המרומם הוותיק מוהר"ר אברהם כ"ץ יצ"ו אל יאשם מכ"ת אשם בנפשי על אשר אחרתי עד כה מלמלאות בקשתו אשר שלח אלי ביום נסיעת' מק"ק לבוב הפסק אשר עשה הגאון מוה"רר קאפיל זלה"ה כ"ץ בדבר האילנות הנטועים שמה בבית הקברו' ואסר לכהנים מללכת תחתיהם מפני טומאת אוהל ומכ"ת סתר דבריו וגם האלוף מוהר"ר אבא הלוי ואת כולם שלח לפני להורות ולהודיע למכ"ת גם דעתי בזה ועד היום הזה לא ידעתי מאומה ידע מכ"ת נאמנה שלא היה מן האפשרי כלל מפני הטרדות מצד הישיבה ומצד הסביבה. כי סבבוני בני הישובים שבסביבות ק"ק קראקא השייכים הנה במשפטיהם עד שכמעט לא נתתי שינה לעיני וגם על ידי זה ובשביל כן שכחתי לגמרי בזה עד שביום ד' העבר אמר לי בני האלוף מו' שמואל שיחי' הלא יש לך להשיב למכ"ת. ומיד שנזכרתי פניתי את עצמי וקריתי כל הדברים המבוארים והנני אומר תחלה דרך כלל כי מה שמכ"ת העלה שבין להרמב"ם בין להראב"ד מותר. לכהנים לכנוס תחת ענפי האילנות ההם לפי שאין בהם פותח טפח ויש ריוח ביניהם. אף על פי שהעלין מחברים אותן אינן מחובר להיות אוהל אחד. ולא כדקסלקא דעתי' דהרב מהור"ר קאפיל הנ"ל דבין להרמב"ם ובין להראב"ד אסור דלא אסיק אדעתי' דהרמב"ם מצריך שיהא בכל ענף בפ"ע פותח טפח ודאף להראב"ד חיבור העלים לא מחשב חיבור כל זה הוא נכון ויציב. אלא בחדא מיהת דלא אשכחן במילן דמר דאדברי' בעינא למימר אף על גב דאפשר דלא צריכא ודא ניהו דמאי שמצריך הרמב"ם פותח טפח לא שיהיה כל הענף בכולו ר"ל בכל האורך שלו בכ"מ ממנו פותח טפח. אלא אף על פי שאין כולו שוה וקצתו פחותה מטפח סגי כדדייק הרמב"ם עצמו בפי"ג מה' ט"מ ממתניתן ו' פי"ב דאהלות כמו שהבאתי שם בתי"ט ואין נראה לחלק בין קורה שהיא נתונה בין כותל לכותל דבי' מיירי מתניתן ובין ענף אילן. אפילו כי תימא דאיכא לפלוגי מי יכנוס עצמו בספק מה שאינו מבורר רק על ידי סברא בעלמא אמנם אפשר דאין ענף מהענפים של אותן האילנות שיהיו אף במקצתו פותח טפח ואף אם ישנו אפשר שתחתיו אין קבר וכן תחת הנוגע בו ממש מבלי הבדל. דאם איתא לטומאה תחת אחר הנוגע בו שאז שני ענפים כחדא נינהו ומקצת אוהל איכא בחדא וודאי דאימא שמביא בכל מקום עד למקום שיש הבדל בינו לענף שאצלו ומכל שכן אם הטומאה תחת ענף שבו הפותח טפח וקל וחומר שהטומאה תחת הפותח טפח ההוא. ואף על פי שיש לדחות ולחלק בסברא הלא אמרתי שאין להכניס מספק מפני סברא בעלמא כל שכן שכבר כתבתי בלחם חמודות הלכות טומאה ס"ס כ"ח וסי' ל' דהאחרונים לא כתבו רוב חלוקי דינים דהלכות טומאה ואין זה אלא לפי שהכהנים זריזין ואין נכנסין בשום ספק ומכ"ת עיניו בראשו יראה למראה עיניו וישפוט:

אמנם עם היות שבעיקר הדין שלפנינו גם דעתי כך נוטה וברור הוא עכ"ז בפלפולא חריפתא דמכ"ת ולמר מוהר"ר אבא יצ"ו. אומר אני לכו נא ונוכחה לא בעבור אהבת הויכוח ונחת הניצוח כי אם לבעבור דינים אחרים היוצאים מזה. כי מעכ"ת גם שניכם דעתיכם מכריעות דהלכתא כהרמב"ם ודלא כהראב"ד ולא כן אני עם לבי). אלא דיותר נראה לפסוק כהראב"ד בזה מהטעמים שאבאר בסייעתא דשמיא וגם כפי מה שהבינותי בדבריכם מאי דעתיכם בפי' התוספתא דהתרפו כו'. לא דרכיכם דרכי ואתם תבחרו ולא אני אך זה אפרש הרישא דאם היו נוגעת זו בזו בפותח טפח שנדחק בו הר"ש ז"ל בפירושו:

וגם הרב מוה"רר אבא יצ"ו בסוף דבריו כתב על דברי התוספת דסוכה שהביא שם ז"ל אלו זכר הרב בעל תוספות יום טוב מה שכתבו התוספות בסוכה אשר כתבתי לא היה קשה לו בעוף הפורח וק"ל עד כאן לשונו. ולא היא שבין שזכרתי אותם או שלא זכרתי הכל חדא שאין דברי התוספת ענין לעוף הפורח כלל כמו שאוכיח במע' ענין וגם מוהרר"א יצ"ו עצמו מני' ובי' שדא ביה נרגא וכל זה הציקתני רוחי להעלות הדברים על הכתב לשלחם ליד מכ"ת וגם אל הרב הנזכר אודיע שקושייתי בעוף הפורח במקומו עומדת אבל רצוני הואיל ודירתו וישיבתו אינו בק"ק לבוב לא אאריך לו רק דרך כלל לא כאשר אסדר הדברים פה כסדרן אחת לאחת למצוא דברי חפץ כאשר נפלו במכתבו דמר מכ"ת:

תחלה אומר אני על סדר ההבדלות אשר מנה מכ"ת אשר ישנם בין הרמב"ם והראב"ד ואמר מכ"ת שהא' הוא דלהרמב"ם כשהוא מקבל דבר חזק. הוא מקבל טומאה מד"ת ולהראב"ד אינו מקבל טומאה מד"ת אף כשמקבל מעזיבה עבה וחזק דלדידי' אינו תליא בחוזק כ"א באויר שביניהם דאם לא יש שום אויר ביניהם אז דוקא מביא טומאה מד"ת אבל כשיש אויר ביניהם אז אינו מביא הטומאה מד"ת בשום אופן ע"כ והדברים הללו סתורין בעצמן דמ"ש דלהרמב"ם כו' מקבל טומאה מד"ת אינו אלא בפותח טפח והיכא אמר מר תו דלהראב"ד אינו מקבל טומאה מד"ת כו' כלפי לייא דלדידי' כ"ש שמקבל טומאה כיון דאף ברעוע מחשב לדידי' אוהל וכי מסיים נמי מר אבל כשיש אויר ביניהם אז אינו מביא טומאה כו' וא"כ להרמב"ם מביא וכבר כתבתי דלהרמב"ם. צריך שיהא פותח טפח בלי הבדל אויר כלל וכדמסיק נמי מר בהבדל הב' שבין הרמב"ם והראב"ד.. ומכל מקום מ"ש מר באותו ההבדל דמשום כך להרמב"ם אם אינו פותח טפח אף על פי שמקבל מעזיבה אינו מביא טומאה אפי' מדרבנן דגזירה לגזירה לא גזרינן בכה"ג לא מן השם הוא זה.. דמה ענין גזירה לגזירה לכאן דהיא עדיפא מנייהו אלא שלא החמירו חכמים רק באוהל ארעי שיהא נדון כבריא וחזק אבל מה שאינו אוהל כלל דהיינו כשאינו פותח טפח לא שמי' אוהל כלל ואין כאן מקום להחמיר ואף הראב"ד לא אמר אלא מתורת חיבור ובהא פליג הרמב"ם וס"ל דלא אמרו לחבר להיות כאחד למחשב אוהל וטעמו ונימוקו של הרמב"ם בזה יתבאר לקמן בס"ד:

ומ"ש מכ"ת בהבדל הג' דלהראב"ד חכמים לחומרא ולהרמב"ם חכמי' לקולא איבר' דהכי הוא לענין הבא' טומאה אבל ה"ל למר לפרש דלענין חציצה הוא בהפך. ומ"ש מכ"ת דלדעת הרמב"ם דתליא בחזק ורפה, א"א לפרש דהפרעות הם קוצים וברקני' דבודאי לא יוכלו לסבול מעזיבה בינונית כו'. ואי משום הא לא אריא דלמה לא יהא אפשר שיהיו הקוצים וברקני' חזקים כל כך ועדיפא ה"ל למכ"ת למימר דלהרמב"ם צריך פותח טפח בכל ענף וענף והא מלתא דלא שכיחא שיהיו קוצים וברקני' בענין שיהיו בכל קוץ וקוץ בכדי פותח טפח. ואף בזה י"ל דדלמא נמצאים כי אנחנו לא נדע גידוליהן שבכל מדינה ומדינה. ועוד שהכי י"ל בסמוכים ודבוקים כדכתב מר על פי' התוספתא על התרפו מש"ה וודאי דאין דברי הרב ברטנורא סותרים זה את זה דכך יכול לפרש קוצים וברקני' אליבא דהרמב"ם כמו אליבא דהראב"ד אלא שבזה יפה כחו דמר שתמה עלי שלא הרגשתי בזה כי אני פירשתי על הך סיפא דפירש הרב ברטנורא קוצים וברקני' דטעמיה כדפירש הר"ש ואי הכי ודאי דדבריו סותרים זה את זה. אבל בלא"ה איכא למימר דנקיט קוצים וברקני' דסתם גדר עושין על ראשו קוצים וברקני' כדי למנוע מלפסוע עליו שלא יכנוסו לפנים אבל גבי סתם גדר של אבנים כדפירש הרב ברטנורא פרק אלו מציאות אבל מיירי בפותח טפח ואף לפ"ז היה לי להרגיש במה שאינו מפרש אבנים ועצים כדפירש הרמב"ם הואיל ולשיטתיה אזיל.

ומ"ש מכ"ת דלהראב"ד נמי קשה לישנא מעזיבה רכה שהו' ליה לומר מועטת או לשון צר. זה אינו שאין הדבר תלוי במעט או רב אלא ברך ועב בכדי זיבה כלומר שאם הוא רך זב דרך הבדל מועט מה שאין כן בעב ולשון צר דנקט מר לא יכולתי לכוין מאי קאמר דהיכא יכול לומר לישנא דצר על המעזיבה. ואם על ההבדל קאמר מר פשיטא דלא יתכן מכיוון דמתניתן לא מנקט ליה ההבדל אלא המעזיבה ולכן וודאי דלישנא דרכה דייק אליבא דהראב"ד ולא אליבא דהרמב"ם.

ומ"ש מכ"ת ליישב דברי התוספתא אליבא דהרמב"ם דהתרפו רואין כו' ר"ל שהם סמוכים ודבוקים זה לזה ואין שום אויר ביניהם לכן אף על פי שהתרפו כו' מ"מ מביאין את הטומאה מדבריהם באשר שלא יש שום אויר ביניהם כ"א שהתרפו. ואחר כך בא לחדש עוד חידוש אחר ואם היו מובדלין זה מזו ר"ל שמצינו שאף שהם מובדלות כו' לר"מ כו' והיינו כיון שיש על כל פנים פותח טפח כו' והוא פלא בעיני איך תיסק אדעתיה לומר שכך סובר הרמב"ם ואם כן ס"ל כהראב"ד בפי' מעזיבה רכה ובינונית דמיירי לענין האויר שבהבדל וזו לא שמענו מפירושו ולא מחבורו:

ואף גם זאת א"כ יהיה להרמב"ם ב' פירושים בנושא א' אבל האמת יורה דרכו. דעל הרמב"ם קשיא התוס' דקתני הא דמעזיבה רכה על ואם היו מובדלין כדהקשה הרב מוהר"ר קאפיל ז"ל. אבל אשתמיטתי' דאקדמיה הר"ש שכתב כך שיש לדקדק אי הוי טעמא דיכולין לקבל שהוא חזק כו' וקאמר דליתא מכח זו התוספתא ויש קצת ט"ס בלשונו וקל לתקנו ונראה בעיני דלהרמב"ם לא אשתמיטתי' התוספתא כלל וכבר ידעו ודקשיא לדידיה אלא דלא ס"ל דהלכתא הוא וטעמא דס"ל דמתניתן ע"כ ליכא לפרושי רכה או בינונית בענין ההבדל דהבדל מאן דכר שמיה במתניתן ועוד התרפו רואין אמאי לא קתני נמי מתניתן ותו כולא מתניתן מדאורייתא ואיך עירב וקתני לה מדרבנן וכמ"ש כבר בתימה ומכ"ת הזכיר דברי בזה קושיא זו הוא תירוץ לקושיא שלפני' ומכל מקו' משמע לי' להרמב"ם דמתניתן מפרשי רכה ובינונית שלא כדרך שמפרשו התוספתא ומכיון שמשנתינו חולקת על התוספתא ודאי דנדחית התוספתא מקמי מתניתן. ומשום הכי בחבורו לא הזכיר כלום כל מה שנשנית בתוספתא זו היו נתונים ע"ג הגדר כו' התרפו כו'. דס"ל שהוא דלא כהלכתא:. ומש"ה נמי מ"ש האלוף מוה"רר אבא דלהרמב"ם שפיר קתני התרפו רואין כו' ואפי' מדאוריית' כיון שמתחלה היה חזק כו' אינו נראה בעיני מדלא העתיקו הרמב"ם בחבורו:

גם מה שהקשה מוהר"א על הראב"ד דמה רואין דקאמר כיון דלדידיה אוהל רעוע הוי אוהל לא קשי' כלל דפירוש התוספתא נראה בעיני דכך היא והכי קתני היו נתונים ע"ג גדר רואין אותן כאלו אבנים כבושות עליהן. התרפו רואין כו' ומאי נתונים ע"ג דקאמר אלא הכי קאמר שאם הפרח היוצא מן הגדר נשתנה וניתן ע"ג ע"י הרוח או איזה סיבה רואין כאלו אבנים כבושות עליהן והורידם מעל גבי הגדר עד שיוציא כמו שהיו יוצאין. ואם התרפו שאז א"א לומר דרואין כאלו אבנים כבושות עליהן שא"כ ישברו ויפלו והיו כלא היו לגמרי להכי קאמר דרואין אותן כאלו הן שפודין של מתכות ויכולין לסבול האבנים הכבושות עליהם. ואם היו מובדלין כו' כפי' הראב"ד נמצינו למידין דלהראב"ד התוספת' מפורשת יפה ואף הרמב"ם כך מפרשה אלא ס"ל דלית הלכת' כוותיה ואגב אפרש מה שנ"ל ברישא דהתוספתא ר"י אומר רואין את התחתונים כו' ואם היו נוגעין זו בזו בפותח טפח מביאות וחוצצות וכתב הר"ש ואם היו נוגעות כו' לא אתברר לי מאי קאמר כו' לכך נ"ל שבאחת למטה ואחת למעלה בעינן נוגעו' ממש ע"כ ואני אומר דפי' בפותח טפח הוא כמו האי תוספתא שהביאה הרמב"ם בפי' משניות משנה ה' פי"ב דאהלו' הזכרתי דבריו שם בתי"ט שצריך שיהיה בכל קורה פותח טפח וה"נ דכוותי' ממש ואין להקשות דא"כ בגדר דסיפא משמע שהם קוצים וברקני' הא לא הוי פותח טפח דאה"נ דלר"י ליתא אלא דווקא פותח טפח כיון שגם בקוצים וברקני' עולים ויורדי' וכבר כתבתי דאפשר שנמצאים קוצים וברקני' בפותח טפח ואפילו כי תימא דאין נמצאים כלל סיפא לא אתאן לר"י.

והנה רצה מכ"ת לזכות את הרמב"ם שתהא הלכה כמותו ולא כהראב"ד מג' טעמים הא' דלהראב"ד בתוס' ר"י אומר אם מכניס את החוט לצד זה ויצא לצד א' ונוגע אע"פ שאינו מכוון ה"ז מפסיק וקולא הוא אפי' גבי ר"מ לפי' הראב"ד דר"מ מקיל וה"ל לשנותו קודם רבי מאיר:

משא"כ להרמב"ם דחכמים מקילין טפי מר"מ ור"י מקיל אף טפי מרבנן נשנה הכל כסדר שותא דמר לא ידענא דהא גם הרמב"ם בברייתא זו וודאי דמפרש כהראב"ד דאי נימא דאף בברייתא כבמתניתן לענין חוזק ובריאות מאי ענין חוט לכאן אלא דהרמב"ם דוחה התוספתא מקמי מתניתן. והיינו דס"ל דר' מאיר וחכמים אמרו בין רכה ובינונית ומתניתן מפרשי לדבריהם לענין חוזק ובריאות והתוספתא מפרשי לענין הבדל אבל שיהיו גם שניהם ר"ל שני הפירושים אמת זה אי אפשר דאינו במשמע לשון א' שני פירושים דאע". דמצאנו למוהר"יא בהגהות שע"ד ס"ס שכ' דהאשר"י כ' בכמה דוכתי אשני פירושים דנוכל לסבול כתרווייהו ע"כ מ"מ הרמב"ם לא מצי סבר הכי וק"ל ועוד שא"כ הי' לתנא דידן דבמשנתינו לשנות גם שניהם ותו דהתו' וודאי לא ס"ל אלא חד פי' כהראב"ד כמו דמוכח מהתרפו רואין כו' וא"כ משנתינו נמי לא ס"ל אל חד פי' ומדלא תני התרפו רואין כו' וגם לא קתני בהדיא דמיירי במובדלות ש"מ דלא מיירי אלא כאידך פי' דהיינו לענין חוזק ובריאות אבל מה שהוקשה למכ"ת דר"י מקיל כו' אני אומר שאינו מקיל. אבל מחמיר יותר מחכמים. דהא איכא למידק את החוט דקאמר אמאי לא קאמר בקצרה אם מכניס חוט אלא לא בכל חוט קאמ' אלא בחוט המשקולות וכהאי תוספתא דברפי"א דאהלות שהביאו המפרשים ז"ל ואתא שפיר לישנא דאע"פי שאינן מכוון שכך דרכו של חוט המשקלות לכוון ומכיון שאע"פ שאינו מכוון אלא נוטה ואפ"ה נוגע א"כ ההבדל גדול שהדבר ידוע שאם יגע אף ע"י נטיה שההבדל יותר גדול מכשאין כאן נטי' יכול להיות שמחמיר טפי מרבנן כי אין בקיאין באלו הדברים איזה מעזיבה בינונית ואיזה חוט המשקלות:

זכות שני להרמב"ם לפ"ד מכ"ת דלהראב"ד לישנא דמתניתן שהן יכולין לקבל אינו מדוקדק כלל דהרי לדבריו קאי הכל אאם יש הבדל כו' דמאן דכר שמיה מהאוירים כלום ועיקר חסר ופורח באויר כו' איברא דמ"ש מר דעיקר חסר הוא וודאי מה שמכריח להרמב"ם שאינו מפר' במשנה כמו שפי' התוספתא אבל הלשון דשהם יכולין לקבל הוא נכון להראב"ד ג"כ דה"ק שאם הן בענין דיכולין לקבל ולא יזוב ומה לי לומר שהן יכולין לקבל ולא יפלו שכך צ"ל להרמב"ם ומה לי לומר שהן יכולין לקבל ולא יזוב הלכך הלשון מדוקדק:

וגם מ"ש מכ"ת דה"ל למימר אם יש הבדל או הפרש ביניהם בכדי לקבל מעזיבה כו' לא דק מכ"ת שכך הל"ל אם יש הבדל ביניהם ויכולין לקבל כו' דלישנא דמר לא אתי שפיר כלל דהבדל אינו סיבת הקבלה עד שיאמר עליו כדי לקבל כו' אלא הל"ל בזה הלשון שכתבתי ואם יש כו' ויכולין כו' וזו היא הקושיא עצמה שהיה לו שהעיקר חסר. וכבר כתבתי שזה מכריח להרמב"ם:

מ"מ אין השגה להראב"ד דס"ל דממילא משמע דלדידיה יחד שלא תמוט הוא דרכה ובינונית לענין זיבה הוא ולישנא דרכה הכי דייק דלהרמב"ם הל"ל קלה כדלעיל וכיון דמלישנא רכה מוכח דלענין זיבה הוא תו לא צריך התנא לפרש ההבדל דממילא משמע דלענין הבדל נישנית:

השלישי שכתב מכ"ת דהלכה כהרמב"ם מדהטור כתב או אבנים יוצאים מן הגדר וזהו כהרמב"ם. זה אינו דאע"ג דלהראב"ד קוצים וברקנים ניחא לא משום כך אבנים לא ניחא ואדרבא אי אמרינן אבנים ואפ"ה בעינן קבלת מעזיבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מסתמא לאו לענין חוזק ובריאות הוא דסתם אבנים חזקים לקבל עליהם אלא מיירי לענין הבדל שביניהם אם לא יזוב דלהרמב"ם צריך לדחוק דהאבנים משום כך אינם חזקים שאינם תקועים בחוזק שאם תכביד המשא עליהם יהיו נשמטים מהכותל ויפול ומה שכתב מכ"ת עוד דאי ס"ל להטור כהראב"ד ה"ל לפרש כמה שיעור ההבדל. ואומר אני דוק לאידך גיסא אי ס"ל כהרמב"ם ה"ל לפרש שאין אסור לעמוד אפי' תחת אותו שידוע אא"כ יש פותח טפח ומכ"ש בספק שאינו יודע תחת איזה מהם דבי' מיירי הטור שה"ל למימר אא"כ שיהיו בכל א' פותח טפח ועדיפא מהדיוק שכתב מכ"ת שעליו ה"ל להטור לפרש אבל האמת הוא מאי שהטור לא פי' לא הא ולא הא הוא מ"ש שכבר הזכרתי לעיל מספרי לחם חמודות דהכהנים זריזין ומחמירין ופורשין א"ע מכל שום ספק בעולם ואפילו אי נימא דהטור כהרמב"ם ס"ל הרי הר"ש סובר כהראב"ד ועוד יראה מכ"ת בספרי תוס' י"ט ר"פ י"א דאהלות לשון מהר"מ שהעתקתי שם:

שסובר בהדיא כהראב"ד והוא הדבר שדיברתי שנראה. בעיני יותר דהלכה כהראב"ד כי יש לו זכיות יותר מהרמב"ם אם מצד לשון דרכה דקשה להרמב"ם ולהראב"ד ניחא. ובזה מתיישב נמי דלא צריכא למתניתן לפרש דבהבדל מיירי ואם מפני שהתוספתא והמשנה היו לאחדים ואם לפי שהר"ש ומהר"מ מרוטנבו"רג בהדיא מפרשים כדבריו ומהטור אין הכרח כמאן ס"ל:

ומה שהקשה מכ"ת מסדורא של התוספתא בדברי ר"י לאחרונה כבר כתבתי שיפה סדורו וכן קושייתו דמר בלישנא דהן יכולין לקבל. פרשתי על נכון אבל האמת דלא מפני שאמרתי שנראה לי דהלכה כהראב"ד דמש"ה בנדון דידן אלנות הסוככים בבית הקברות דק"ק לבוב אסורים לכהנים לכנוס תחתיהם כמו שהיה סבור מהר"י קאפיל ז"ל. לא כן הוא דופה כיון מכ"ת שאין העלין נעשין אוהל מהטעמים שכתב מכ"ת וכן מדברי התו' שהזכיר מו' אבא אך מ"ש מהר"א שאלו זכרתי אני לאותו התו' לא הייתי מקשה בתוספות י"ט על עוף הפורח ליתא כלל שאע"ג שאין לי לדעת עכשיו אם זכרתיו או לא זכרתיו אבל יודע אני שאף שהייתי זוכר הייתי מקשה דהתו' על נענוע הרוח הוא שאמרו שמבטל האוהל והיינו טעמא דטלית המנענעת וספינה השטה לפי ששליט ברוח לכלוא אותו משא"כ עוף הפורח דדוקא כשהוא פורח אבל כשאינו פורח וודאי דאוהל הוא דאין מה שהוא פורח מבטל כשאינו פורח והרי דולג וקופץ דתנן גבי עוף הפורח א"כ לא יהיה מאהיל אף כשאינו דולג וקופץ והרי האדם מאהיל על הטומאה להביא את הטומאה:

ומהר"א עצמו כתב לעיל מהאי דעוף אף שאינו ראוי לקבל מעזיבה נעשה אוהל ולפי שמתחלת הבריאה נעשה חזק ובריא כמות שהי' ואינו עומד להתקלקל אפי' כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו לא יזוזנו ממקומו ע"כ משמע דעל העוף עצמו אומר לא מצד שהוא קשה וכן הרמב"ם בחיבורו לא זכר קשור ולכן קושייתי במקומו עומדת ועוד יש לי קושיא על דברי מו' אבא במה שהכניס חור שחררוהו עם שריגי אלנות ואינו מכוון דחור שחררוהו קחשיב הרמב"ם באוהליו החזקים וכן נמי מה שרוצה לפרש דברי הרמב"ם דתרי מיני סככות הן ונתלה במה שהרמב"ם קחשיב תרי זמנא סככות ופרעות דהם דברים שאין להם ממש שכבר פירש הרמב"ם בפי' המשנה על הזיזין וגזוזטראות כו' שכולם שוין בענין הזה שיהיו חזקים ובריאים לקבל המעזיבה כו' וזהו ג"כ מה שבחיבורו שכתב כיצד שריגי האילנות כו' ומסיים וכל כיוצא בהם לכלול לכל הני השנוין לגבי סככות ופרעות והן הזיזין והגזוזטראות ועד עכשיו לא קאמר הרמב"ם אלא להקדים שיש חילוק בין אוהל לאוהל ועשה החילוק והדר קאמר אלו מביאין וחוצצין למנותן אחת לאחת וכשבא למנות הזיזין כו' ואמר וכן הסככות והפרעות והזיזין כו' והקודמין לסככות ופרעות דלא כמשנתינו ופירושו פי' כבר לעיל איך שיהיה ומנה דכל אותן שהוא מונה עמהן דכוותייהו הוא שיהיו חזקים כו'. ולמהר"א קשיא דהוא סובר. דהני סככות ופרעות הם אינן בדוגמא דלעיל והרי זיזין וגזוזטראות לפי' הרמב"ם שבמשנה הם דוגמתן דלעיל והאיך מנם יחד ולמה לנו לומר שהרמב"ם בחבורו יחולק מפירושו ללא צורך וגם היו דבריו סתומים ביותר מה שלא נזכר דין שני של סככות ופרעות במשנה ובברייתא וכמו כן נמי מה שרצה מוהר"א לומר דשתי גירסאות להרמב"ם רב"ה ורכ"ה קשיא וודאי שה"ל להרמב"ם להעתיק ג"כ גירסת הברייתא כיון שהוא סובר אותו גירסא ג"כ אלא ליתנייהו לכל הנהו דוחקי שנדחק בהם מוהר"א ובהנידון עצמו כבר כתבתי דעתי ג"כ להתירא זולת מה שכתבתי בפותח טפח שיהא בכל ענף כולו.. עוד אני מדבר בדבר אזכירה דבתחלת דברי מ' קאפיל ז"ל כשגגה יצא מלפניו שכתב שהזהיר שלא לכנוס תחת צל האילנות ע"כ וידוע דהצל מאריך מהאילן עצמו ואותו אורך אין לו תורת אוהל כלל וכלל ותו לא מידי ושלום אידי ואידי אוהבו דמר נצח הטרוד דובר שלום ודורש טוב אמן:

יום טוב הנקרא ליפמן בן לא"א כהר"ר נתן זללה"ה לוי העליר נחוץ יום ו' י"ג כסלו שצ"ג לפ"ק:

ושלום לבנו וחתנו האלופים ולהישיש מחותני כמהורר וואלף יצו

תוכן העניינים

שות איתן האזרחי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה