שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן עד
ב"ה אלול תרפ"ה פיעטרקוב. אל הרבנים הגדולים חסידים ואנשי מעשה דק' קראקא יצ"ו.
מכתבם הגיעני וע"ד דרישת הפראזפקטאריום כי ינתנו מתי ישראל ר"ל לניתוח כמנהגם ללימוד חכמת הרפואה וישנם יהודים המתלמדים בחכמה זו והמה מרעישים להתיר למו ע"פ אמתלאות כי הוא לימוד לצורך רפואה להציל נפשות וגם שיש לחוש כי באופן אחר ירחיקו את היהודים מחכמה זו ויצאו עי"ז לתרבות רעה ת"ו ועוד טענות כאלה ודרשתם גם מאתי לחות דעי אתכם עפדתוה"ק:
תשובה
א
עוד בשנה שעברה נדרשנו בזה מאת ראש הפראזפקטאריום בווארשא אני וחברי והי' לנו אז ועידה בנדון זה יחד עם ועד הרבנים דק' ווארשא יצ"ו והחלטנו לאיסורא ואני כתבתי אז לדינא תשובה באריכות אל הועידה הנ"ל. ואעתיק פה עלי ספר מקצת הדברים הקלוטים עוד בזכרוני מאשר כתבתי אז:
הנה מעין שאלה זו נשאל כבר מהגאון נוב"י ז"ל והוא בתשו' יו"ד ח"ב (סי' ר"י) באחד שמת מחמת חולי האבן ונתוכתו הרבנים בעיר לונדון אם מותר לחתוך בגוף המת כדי להתלמד במקום אחר לצורך הצלת נפשות והשיב לאיסורא דיש בזה משום ניוול המת וכל שאין מונח חולה כזה ממש לפנינו לא מקרי פקוח נפשות דאם אתה קורא לזה ספק נפשות יהי' כל מלאכת הרפואה מותר בשבת וסיים שחלילה להקל בזה וכן הורה בפשיטות הגאון חת"ס ז"ל לאיסורא ע' בזה בתשו' חיו"ד (סי' של"ו:
וגדולה מזו ראיתי להגאון מהר"י עטלינגער ז"ל שצידד לאיסורא אפי' היכי שיש כבר חולה כזה לפנינו מטעם דאף דפקו"נ דוחה כל איסורין שבתורה מ"מ כיון דקיי"ל דכיון שמת נעשה תפשי מן המצות א"כ אין אנו רשאין לנוולו בשביל פקו"נ של זה ויש שפקפקו אז בהוראה זו אבל היינו רק משום דכבר איכא פקו"נ לפנינו אבל כל היכי שאין חולה לפנינו כולם הודו דאסור:
ב
והנה מדברי המג"א בה' שבת (סי' ש"ל) בדין דמקרעין בטן יולדת שמתה להוציא הולד דשמא יחי' ואף דזה חשיב ניוול וכמבואר בהדיא בגמ' דעירוכין (ז' ע"א) יש ללמוד לכאורה דכל היכי דאיכא לפנינו אפי' ספק פקו"נ רשאין לנוול ואכן באמת אין ראי' משם דהא מבואר בגמ' סנהדרין (מ"ח ע"א) דלגבי יורשיו אחולי אחיל המת בזיונו וכן הלכה בשו"ע יו"ד (ס' שנ"ו) וא"כ גם כאן כיון דטובת הולד הוא אחולי אחלה לבזיונה ולית כאן משום ניוול ולכאורה הי' מקום להעיר בזה מש"ס דב"ב (קנ"ד ע"א) בהא דאמרינן התם במעשה באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן הי' ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו וא"ל אי אתם רשאים לנוולו ואמרינן בגמ' התם אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערמרי משו"ה אשתיקו כו' ואמאי לא נימא דאדרבה לגבי יורשים מחיל בזיונו וע"כ דשאני הא דסנהדרין דאיכא ודאי טובה ליורשים משא"כ כאן דהוא רק ספק וא"כ גם בהא דיולדת דהוא רק ספק פקו"נ דשמא לא יחי' הולד מהיכי תיתי דמחיל ואכן באמת אין ראי' מהתם דהתם הי' רק טובת ממון משא"כ ספק לענין הצלת נפש י"ל ודאי דאחיל ועוד שכ"כ השיטה מקובצת (ב"ב שם) דהתם רק לפנים משוה"ד חייבים היורשים לוותר לכבוד המת על ממונם וא"כ ביולדת דהוא לענין פקו"נ ל"ש זה וע"ע בתשו' מהרי"ט (סי' צ"ז) ובתשו' רמ"א (סי' מ') לענין הא דולד ושו"ר בהגהות לס' האשכול (בה' מילה) שהביא תשו' הגאון ר' קאפיל האבד"ק ווארמס ז"ל לאיסורא אפי' היכי דאיכא פקו"נ והעיר קצת מהא דיולדת וע"ש מ"ש בזה משי' רש"י ב"ק (ס' ע"ב) דאסור להציל עצמו מסכנה בממון חבירו ואפי' ישלם לבסוף וע' חו"מ (סי' שנ"ט):
ג
והנה בש"ס דבכורות (מ"ה ע"א) מצינו מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך ובדקו ומצאו בה רנ"ב אברים כו' וא"כ מבואר לכאורה דמותר לנוול ללמוד חכמת ניתוח האברים וכמדומני שכבר תלו עצמם המקילים בברייתא זו ואכן באמת כבר העיר מש"ס זה הגאון חת"ס ז"ל בתשו' (סי' של"ו) והקשה לפי דרכו שחידש שם דאם ינתחו המת לצורך לימוד חכמת הרפואה יש בו מלבד איסור ניוול גם איסור משום הנאה דמת אסור בהנאה והקשה מהא דתלמידי ר"י הנ"ל ותי' בפשיטות דעכו"ם הי' וקיי"ל דמת עכו"ם חותר בהנאה ע"ש:
ומעתה נ"ל ליישב דלא תקשה גם מהא דאסור לנוול המת דהנה זה ודאי דניוול המת אסור מדאוריתא כדמוכח מהא דחולין (י"א ע"ב) דקאמר וכ"ת דבדקינן לי' והא קמינוול ויליף התם מרוצח דאזלינן בתר רובא א"כ מוכרח דאיסור ניזול מה"ת והיינו ע"כ מקרא דלא תלין דכתיב כי קללת אלקים תלוי ומבואר בגח' דהיינו משום דהו"ל בזיון שהרי כל לכבודו לית בי' משום מלין מתו וכמבואר בגמ' סנהדרין (מ"ז ע"א) ובפוסקים:
ומעתה נראה דדין זה דניוול במת עכו"ם יהי' תליא במחלוקת רש"י ורמב"ן ז"ל דהנה רש"י ז"ל בפ' תצא שם כתב וז"ל כי קללת אלקים תלוי זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו כו' והרמב"ן ז"ל כ' שם וז"ל איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום כו' ע"ש הנה מבואר בזה מחלוקת רש"י והרמב"ן ז"ל אי הא דקללת אלקים תלוי קאי אישראל דוקא או אפי' אעכו"ם:
והנה נ"ל להביא ראי' מהירושלמי כשיטת רש"י ז"ל דבירושלמי נזיר (פ"ז ה"א) אמרינן אית דבעי מישמעינה דכהן גדול מוזהר אקבורת מת מצוה מן הדא דכתיב בקרא דקבר תקברנו כי קללת אלקים תלוי ודרשינן את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר הוא על מת מצוה ופריך הרי עכו"ם שהן מוזהרים על ברכת השם ואינה מזהרין על מת מצוה ומשני אלו שמיתתן בתלי' יצא זה שמיתתו בסייף ול"ה בכלל מקרא זה דכי קללת אלקים תלוי כו' ע"ש הרי להדיא דעכו"ם אינו מוזהר כלל אקרא זה דכי קללת אלקים תלוי ולא קאי כלל אעכו"ם כיון דמיתתו בסייף והיינו כשי' רש"י ז"ל הנ"ל:
וא"כ ממילא נם לענין ניוול המת כן דאין מוזהרין אעכו"ם כיון דאינו בכלל דכי קללת אלקים תלוי וא"כ שפיר ניחא הא דתלמידי ר"י ששלקוה כיון דבמת עכו"ם מיירי וכנ"ל:
ויש להוסיף עוד דיהי' דין זה תליא בפלוגתא לענין אי עכו"ם מטמאים לפמ"ש הרמב"ן ז"ל להביא ראי' דשייך אפי' בעכו"ם איסור דלא תלין מהא דהוריד יהושע למלכי עכו"ם וע' מהרש"א בסנהדרין מ"ש ליישב דהתם הטעם משום ולא תטמא את אדמתך עיי"ש וא"כ היינו דוקא למ"ד דקברי עכו"ם מטמאים אבל למ"ד דאין מטמאין א"כ ע"כ דעיקר הטעם משום קללת אלקים תלוי וא"כ מוכרח דשייך בעכו"ם:
וע' בגמ' יבמות (ס"א פ"א) תרי אוקימתא לענין אי עכו"ם מטמאים עכ"פ במגע ומשא ע"ש ודו"ק:
ד
ובעיקר קו' החת"ס ז"ל מהא דשלקוה להתלמד והרי מת אסור בהנאה יש להעיר ממ"ש הרשב"א ז"ל בסוכה (ל"א ע"ב) וז"ל וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנאה מן המעיין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשרתו בכל הדברים לית לן בה וכן בהא דסנדל של ע"ז אע"ג דמרוחא טובא בהאי חליצה לא חשיבא הנאה באיסור ע"ש. וא"כ ממילא ניחא דאף דמתלמד עי"ז למקום אחר אינו אסור משום הנאה כיון דאין זה הנאה בגוף האיסור וכמובן:
ה
ולעצם שאילתנו הדבר ברור דאפי' למי שצידד להתיר בשאילה דניוול המת בנדון דידן אין צד היתר כלל כי חקרנו ודרשנו היטב והנה נודע לנו כי במלאכת הפראזפקטוריום אברים רבים של מת אינם באים כלל לקבורה מהם נשלקים ומהם נגנזים בכלים והם מסומנים במספרים שומו שמים וכי זו צריך לפנים במקום שיש ביטול עשה דקבורה ול"ת דלא תלין ת"ו לא תהי' כזאת בישראל:
ואשר נטה אחד קל להקל דאפשר לקיים חצות קבורה ביתר האברים לא כן הדין והדבר מבואר בירושלמי בהיפוך שכן אמרו בירושלמי נזיר (פ"ז ה"א) תקברנו כלו ולא מקצתו תקברנו מיכן שאם שייר ממנו לא עשה כלום ע"ש:
ומה שאמר להקל בזה במעשה שהי' בגנב שחת במאסר ול"ה לו קרובים שידרשוהו להוציא לקבורתו גם בזה איננו מסכים עמו שהרי ש"ם מפורש בסנהדרין (מ"ו ע"ב) תניא אומר ר"מ משלו משל למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת כו' ואחד יצא ללסטיות כו' צוה המלך והורידוהו ע"ש. הרי דגם בלסטים שייך לאו דלא תלין:
ואדרבה כל כעין זה עוד הוא יותר נחוץ לקבורתו וכמפורש בזוה"ק שמות (קנ"א פ"א) כמה טב לההוא גופא לידבק בארעא ולא יהי' לו קיומא כו' וסיים שם אם לצדיקיא כך לחייביא על אחת כמה וכמה ע"ש הרי להדיא דק"ו לחייביא:
ומה שטען שאין לו קרובים הרי אדרבה הו"ל כמת מצוה והגע עצמך אם התירה תורה לכה"ג ונזיר ועושה פסח לטמאות למת מצוה וא"כ ודאי הי' חוב קדוש על הח"ק להשתדל ולהביאו לקבורה וע' רמב"ם בה' זכי' (פי"א) דאסור להניחו בלא קבורה כל שאין לו קרובים ומוטל על הצבור ומבואר בש"ס דמו"ק ודף כ"ז:) ובשו"ע יו"ד דהיכא דאיכא חבורה הכל מוטל על החבורה ע"ש וע' עוד בירושלמי נזיר שם כשם שמטמא למת מטה כך מטמא לאבר ממת מצוה ע"ש:
ולא עוד אלא דאפי' אם הי' מסכים בחיים שלא לקברו הא קיי"ל דהאומר אל תקברוני אין שומעין לו וע' רמב"ם ה' אבל (פי"ב ה"א) שכ' אם צוה שלא יקבור אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו וע' לח"מ שם שהקשה דהא בגמ' היא איבעיא אי משום בזיונא אי משום כפרה וא"כ הו"ל לרמב"ם ז"ל לפרש הטעם משום ספק ותירץ בזה דעיקר הספק הוא רק למאן דס"ל קבורה דרבנן אבל לדידן דקיי"ל דקבורה דאוריתא ואית בי' משום עשה ול"ת א"כ ממילא אין שומעין לו לבטל עשה ול"ת ע"ש וע"ע בתשו' הרדב"ז ח"ב (סי' תש"פ) שכ' דאע"ג דלא נפשטה בעיין אי קבורה משום בזיונא אי משום כפרה מ"מ חייבין כל ישראל לקבור מתיהן מן התורה וכ' וז"ל וא"ת א"כ מאי נפ"מ מאי דקמיבעיא לן אי משום בזיונא או משום כפרה וי"ל דאי אמרינן משום כפרה ואמר אל תקברוני קוברין אותו ואין לו כפרה כיון שהוא לא רצה בו ע"ש שדקדק כן מלשון רש"י ז"ל וכ' דכ"ט שלא הביא הרי"ף ז"ל איבעיא זו ע"ש. ולפי דברי הרדב"ז ז"ל אלו מיושב שפיר לשון הרמב"ם ז"ל שלא כתב דספק הוא וכ' בפשיטות דאין שומעין לו משום שהקבורה מצוה וז"פ:
ו
וע"ד שבאו אחדים מהם בטענה כי באם לא נסה להם קו להקל ויתרחקו עי"ז מחכמה זו יצאו אלה קלי הדעת לתרבות רעה ח"ו. הנה הרמ"א ביו"ד (סי' של"ד ס"א) כ' וז"ל ומנדין למי שהוא חייב נידוי ואפי' יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך ע"כ ומקורו מפסקי מהרא"י ז"ל שהביא כן בשם הקובץ והוכיח זה מש"ס דקדושין (ע"ב ע"א) שאמר רבינו הקדוש בשעה פטירתו דשמתינהו ר' אחי בר' יאשי' לבירתא דסטיא שבבבל על שצדו דגים בשבת ואישתמדו ולמאי ניבא רבינו הקדוש דבר זה אלא לאשמעינן דאפי' אם נראה לחכמים שבשביל כך יצאו לתרבות רעה לא יניחו מלעשות כהלכה פ"ש. ואכן הטו"ז ז"ל שם יצא לחלוק על דברי הרמ"א ז"ל בזה מש"ס דקדושין (כ' פ"א) דתני דבי ר"י הואיל והלך זה ונעשה כומר לעכו"ם אימא לדחי אבן אחר הנופל ת"ל גאולה תהי' לו וכ' דק"ו יש כאן דמה התם שכבר נעשה כומר לעכו"ם ואפ"ה הזהירה תורה בקו"ע שחייבין לפדותו ק"ו בזה שעדיין לא התחיל בעכו"ם כלום פשיטא שצריכין אנו להיות נזהרים כו' ע"ש:
והנה בעיקר הראי' שהביא הטו"ז ז"ל וכ' דק"ו הוא לזה שעדיין לא התחיל בעכו"ם יש להעיר מדברי התו"כ בהר (פ' ח') בא ואמר לו הרי אני נמכר יכול הזקק לו ת"ל אחרי נמכר הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר ע"ש והרי בהדיא דאדרבה כל שאינו נמכר עדיין יותר אין נזקקין לו:
ואכן אפ' לשי' הטר"ז ז"ל הא כ' בפירוש דו שלא נעשה מעשה לנדותו אבל להתיר לו איסור בשביל חשש דתרבות רפה זה לא שמעינן כלל מראי' זו אפי' לשי' הטו"ז ז"ל:
והנה הטו"ז ז"ל הביא עוד מתשו' מהר"י מינץ ז"ל שהתיר מינקת חבירו מחשש דתרבות רעה ע"ש ואכן גם בעיקר דין זה דמינקת הנה שיטת הראשונים ז"ל דלא כמהר"י מינץ בזה שהרי הריב"ש ז"ל בתשו' (סי' ש"ס) כ' בהדיא וז"ל ואין לנו לחוש לחרבן ביתו ולא לקלקול הבחורה דלא עקרינן תקנתא דרבנן משום הני טעמי פ"ש וכן הובא בב"י אהע"ז (סי' י"ג). וכן מצאתי עוד בתשו' להבית יוסף ז"ל בדיני כתובה (סי' א') שהביא שהתיר מורה אחד במינקת מחשש דתרבות רעה והרבה להשיג עליו והשיב על כל ראיותיו ע"ש:
ז
וכן יש ללמוד מד' התשב"ץ בתשו' ח"ג (סי' קפ"ח) שכ' שם בענין השאלה באשה שנשאת ע"פ העדאת עדים שנתגרשה והתשב"ץ ז"ל לא רצה להתירה עד שתבא ידיעה מהמקום ההוא שנתגרשה והרבה אמרו שתשתמד עי"ז והניחה להנשא אלא שהוא ז"ל לא חתם בכתובתה ע"י ערעור דבעל וכ' שם באריכות גופא דעובדא היכי הוה ומברר שהיתה מותרת ע"פ דין להנשא בהעדאת העדים וסיים שם וז"ל ולא מפני פחד שמד התרתי' שלא כדין שהיא מותרת היתה לפי העדיות אלא שהייתי מחמיר שלא כדין כראוי לכל ירא וחרד וחושש לכל הספיקות ומפני פחד השמד לא עכבתי' להחמיר עלי' והנחתי' לרצונה כדין כו' ומבואר דאילו ל"ה מן הדין להתיר לא הי' חושש כלל לפחד השמד ע"ש:
וכן מצאתי עוד גם להרדב"ז ז"ל בתשו' ח"א (סי' קפ"ז) שכ' שאלת ממני אודיעך דעתי באלו הפריצים העוברים עבירות כו' וכשבאים ליסר אותם אומרים שימירו כו' כל ימי אני מצטער ע"ז כי פ"כ תפוג תורה ואין כח לכוף את הרשעים וע"ז אני מתפלל בכל יום שלא תארע תקלה ע"י כו' אבל להתיר דבר האיסור כדי שלא תצאנה אין לט וכ"ש שלא נתיר לעבור על שום מצוה מפני חששא זו סו' וע"ש שהביא ג"כ הך ראי' עצמה מש"ס דקדושין בהא דשמתינהו ר' אחי בר יאשי'. ואף שהזהיר שם שהמנהיג יהי' מתון בדברים כאלה היינו רק לענין ליסרם ולנדותם אבל לענין להתיר איסור פשיטא לי' דלא נחוש להאי חששא שיצאו לתרבות רעה:
ח
וע"ע בתשו' חו"י (סי' קמ"א) שהאריך ג"כ לבאר וע"ע להלכה דלא כהטו"ז אלא שפקפק קצת בהראי' של פסקי מהרא"י ז"ל מהא דקדושין דאפשר שרבינו הקדוש ז"ל ניבא דבר זה ללמוד בהיפוך שלא לעשות כך כיון דע"י דשמתינהו ר"א בר' יאשי' יצא מזה דאשתמדו ע"ש. ואכן ראיתי פסק של מהר"י אבוהב ז"ל בנידון כזה שפסק לנדות אשה פרוצה ושלא לחוש שתצא לתרבות רעה ובתוך דבריו הביא ראי' זו מהא דר' אחי בר יאשי' וסיים שלפי שראב"י קנא לשם ה' וקיים שם רשעים ירקב בעבור זה ל"ה קנאה בלבו ולא נרקבו עצמותיו ע"ש ונראה דכונתו להא דאמרינן בש"ס דשבת (קנ"ב פ"א) הנהו קפולאי דהוי קפלי בארעא דר"נ ונחר בהו רב אחאי בר יאשי' וא"ל ר"נ והא קרא כתיב וישוב העפר על הארץ כשהי' וא"ל כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים ע"ש והנה מהש"ס הנ"ל נראה פשוט שכדין עשה ראב"י ושע"ז נבא רבינו הקדוש ע"ש:
וע"ע בתשו' חת"ס שכ' ג"כ להלכה כפסק הנ"ל וכ' ג"כ דממינקת אין ראי' לדעלמא דכל עיקר הגזירה דמינקת משום תקנה דולד ובכה"ג שתצא לתרבות רעה תגרור את הולד אחרי' ושוב לא יהי' לו תקנה וכן מהא דשיחרר אמתא שהביא הטו"ז ז"ל כ' ג"כ פפ"ד הר"ן ז"ל דבכה"ג ל"ש לא תחנם כלל וכבר כתבתי מזה במ"א בתשו':
ט
הנה ביארנו דשיטת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא להתיר ח"ו שום איסור אפי' אם יש לחוש שיצאו עי"ז לתרבות רעה ושתמדו ח"ו. ואפי' מהר"י מינץ ז"ל שהתיר במינקת הא כ' בפירוש דהוא משים שהוא רק גזירה דרבנן וגם כ' שם עוד כמה סניפים להתיר וא"כ בנ"ד שיש בו ביטול עשה דקבורה ול"ת דלא תלין ואיסור דניוול המת וגם משום חרדת הדין ודאי דבכה"ג לכו"ע אין שום צד היתר כלל מפני חשש רשעתו של זה ואם נבא להתיר יום יום יבא עליו אחר בעקיפין להתיר לו איסוריו, ואם השואל יהי' רופא חולים והנשאל מתיר איסורים תורה מה תהא עלי', לכן לא תאבו לו ולא תשמעו אליו וכח עמנו חזק לעמוד בנסיונות גדולות מאלו ועל החבורה בכל עיר ועיר להשתדל כמעולם בעד כל בר ישראל להביאו לידי קבורה ושכרם יהי' גדול מעם השרת:
הדושת"ה: