שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן עג
ב"ה א' תצוה תרפ"ה פיעטרקוב. שוכט"ס לכ' ידידי הרב הה"נ החו"ב שמ"ס חו"ע וכו' כש"ת הר' שמואל שליט"א הראב"ד דק' זלאטשוב יצ"ו.
ע"ד אשר חקר בדין דלא תניף עליהם ברזל אי שרי ע"י כסף ושאר מתכות והביא דברי הרמב"ן ז"ל ובפ' יתרו) שכ' בהדיא כן דברי לסתת ע"י כסף וכ"ת תמה ע"ז מש"ס דע"ז (נ"ב ע"ב) בהא דתנן אבני המזבח שבקצו אנשי יון גנזו בית חשמונאי דמפרש בגמ' שם משום דהיכי ליעבד ליתברי' אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרי' לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא כו' והשתא לדברי הרמב"ן ז"ל לנסרי' בכסף וא"כ מוכרח מהש"ס דאסור אפי' בכסף עכת"ד:
תשובה
א
תוספתא ערוכה הוא במס' ב"ק (פ"ז ה"ב) מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל וכי מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יתר מכל מיני מתכות מפני שהחרב נעשה ממנו והחרב סימן פורענות והמזבח סימן כפרה מעבירים דבר שסימן פורענות מדבר שסימן כפרה עיי"ש וא"כ מבואר כדברי הרמב"ן ז"ל בתוספתא בהדיא דברזל דוקא אמרה תורה לא תניף ולא שאר מיני מתכות:
ולפום ריהטא עלה על לבי לומר דאין ראי' מהתוספתא דמותר לסתת האבנים ע"י שאר מתכות דהא לאו דלא תניף קאי על נגיעה דאפי' נגיעה בברזל אסור וכמבואר ברמב"ם ה' בהב"ח (פ"א הט"ו) וא"כ י"ל דדוקא בנגיעה אמרה תורה ברזל דוקא אבל אבנים שנחלקו ע"י מתכות דהוא מלאו דלא תבנה אתהן גזית ושם לא כתיב ברזל שפיר אפשר דאסור אפי' ע"י כסף ושאר מתכות. ואכן ז"א דמצינו ברייתא אחרת כיוצא בה דקאי גם על לאו דגזית דתמן תנינן במס' שמחות (פ"ח) וכה"א באבני מזבח לא תניף עליהם ברזל ובמקום אחר הוא אומר כי חרבך הנפת עלי' ותחללי' מה נשתנה ברזל להיות פסול למזבח מכל מיני מתכות לפי שחרב סימן קללה ומזבח דבר כפרה ואין מעבירין סימן קללה על דבר כפרה כו' ע"ש והרי קרא דכי חרבך בלאו דגזית כתיב ואפ"ה קתני כאן דבברזל דוקא. וא"כ מפורש בהדיא כדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל:
ב
וליישב הקושיא מהא דע"ז באבני המזבח ששקצום אנשי יון נ"ל בס"ד דהנה הרמב"ן ז"ל שם הביא בטעם איסור הנפת ברזל ואבני גזית ג' שיטות. שיטת הרמב"ם ז"ל שהאיסור הוא כדי כלא יעשו בהן צורה ותהי' אבן משכית ושיטת הר"א ז"ל שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות ומקצתו בנוי במזבח ושיטת הרמב"ן ז"ל דעיקר הוא הטעם המפורש בגמ' משום שחרב מקצר ימיו של אדם ומזבח מאריך ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך ומבואר בדברי הרמב"ן ז"ל שם דהנפ"מ בין הטעמים האלו לענין שאר מתכות דלטעם הרמב"ם והר"א ז"ל אין חילוק בין ברזל לכסף דלעולם אסור כדי שלא יבא לסתת ויעשה צורה וגם יהי' הנשאר באשפתות אבל לטעם הרמב"ן ז"ל אינו אסור רק ברזל דוקא שעושין ממנו חרבות ע"ש:
ומעתה נראה דדין זה יהי' תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' נחמי' בש"ס דסוטה (מ"ח ע"ב) דלר"י אפי' באבני המקדש אסור גזית ולר"נ אין איסור רק שלא יסתת אותם בפנים אבל בחוץ שרי ע"ש והנה קיי"ל דאבני מזבח משנין להיכל דהוי מקדושת קלה לחמורה וכמבואר ברמב"ם ה' מעילה (פ"ד ה') וע' בכ"מ שם. וא"כ ע"כ לר"נ דמתיר לסתת באבני המקדש א"א לפרש הטעם של הרמב"ם והר"א ז"ל דהא לפ"ז הי' לאסור גם באבני המקדש משום צורה ומשום אשפתות כיון דקדושתן חמורה וע"כ לר"נ עיקר הטעם משום שלא יניף המקצר על המאריך וזהו מזבח דוקא וכמ"ש גם הכ"מ ז"ל בה' בהב"ח. אבל לר"י ס"ל שפיר כטעם הרמב"ם והר"א ז"ל ומשו"ה אוסר גם באבני המקדש. וע' במהרש"א בח"א שכ' ג"כ דר"י יליף היכל מק"ו ממזבח ע"ש וא"כ ממילא נמצא דגם דין זה דשאר מתכות תליא בפלוגתא זו דר"י ור"נ דלר"י אסור ולר"נ מותר:
[ ובזה א"ש גם המשך דברי המכילתא (פ' יתרו) דדריש לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל והדר דריש כי חרבך הנפת אינו בדין שיניף המקצר על המאריך עיי"ש והיינו דהא בהא תליא דכיון דהטעם משום שלא יניף המקצר על המאריך וזהו רק במזבח אבל בהיכל שרי]:
וא"כ ממילא א"ש מיושבת הקו' מש"ס דע"ז הנ"ל דהא התם קאי בעיקר למיפשט איבעיא דריב"ש לענין כלים ששמשו בבית חוניו למ"ד דבית חוניו לאו עבודת כוכבים מהו לגבוה וקבעי למפשט ממשנה דאבני מזבח ששקצום אנשי יון וכיון דכל הסוגיא אזלא אליבא דמ"ד בית חוניו לאו עכו"ם הוה וזהו שי' ר' יהודא במנחות (ק"ט ע"ב) וכ"כ הרבינו חננאל ז"ל כאן בפי' דסוגיין אזלא אליבא דר"י ע"ש. וא"כ לר"י לשי' באמת אין חילוק בין ברזל לשאר מתכות:
וכ"ז רק לר"י אבל לדידן דקיי"ל כר' נחמי' דבאבני מקדש שרי וא"כ שפיר י"ל דבשאר מתכות שרי. וע' יומא (ט"ז ע"א) בהא דמאן תני מדות ר"י ע"ש:
ג
ועדיין פש גבן לברורי דא"כ דלמה דקיי"ל כר' נחמי' שרי בשאר מתכות וא"כ תקשה להרמב"ם ז"ל דכיון דפוסק כר' נחמי' וכמ"ש בה' בהב"ח (פ"א ה"ח) א"כ איך פסק לדין זה דאבני מזבח ששקצום אנשי יון גנזום בית חשמונאי וכמבואר בה' בהב"ח (פ"ה ה"י) והלא הי' עצה ע"י שאר מתכות:
ואכן גם זה א"ש עפ"ד הריטב"א ז"ל בע"ז שם שהקשה לשי' הרמב"ן ז"ל דאפי' אם מבטל לע"ז פסול לגבוה משום דמאיס א"כ מאי פריך הש"ס דליתברינהו ותי' דלרוחא דמילתא נקט ק וא"כ ממילא ניחא להרמב"ם ז"ל דכיון דפסק כן דלא מהני ביטול לגבוה וכמבואר בדבריו בה' איסורי המזבח (פ"ד ה"ז) דאשרה שבטלה אין מביאים גזירים למערכה וא"כ ממילא ניחא מה שגנזום:
ד
ובזה יה' מקום ליישב גם קושית התוס' ז"ל במס' סוכה (מ"ט ע"א) שהקשו דאמאי לא עבדי ע"י שמיר. ולהנ"ל יש לומר דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה לשיטת הרמב"ם והר"א ז"ל דהטעם שלא יצור צורה או שלא ישאר מה שנפסל באשפתות א"כ גם ע"י שמיר יהי' אסור ע"ש. והנה בהדיא מבואר בגמ' דסוטה דגם לר"י הי' עובדין ע"י שמיר וא"כ שוב תקשה אי ס"ל לר"י כטעם הנ"ל א"כ אמאי הותר ע"י שמיר. והנראה ליישב שי' הרמב"ם והר"א ז"ל דשמיר שאני דלית בי' הני חששא דהא שמיר הי' ע"י נס ומבואר בגמ' פ"ז (י"ט ע"א) דלא עביד הקב"ה ניסא לשקרא וממילא אין לחוש שמא יצור בו צורה. וכן ליכא תשש להפסולת שישארו באשפתות דהא השמיר הי' מחלק לחלקים שוים וכמבואר בגמ' שם וא"כ ממילא גם הנשאר ראוי למזבח:
והנה התוס' רי"ד ז"ל בע"ז שם כ' דביטול ע"י שבירה ל"ה רק כשמשבר ועושה פגם אבל כל שמחלקהו ואין פגמו נראה בשעה שמחלקו ל"ה ביטול בע"ז כלל עיי"ש:
וא"כ מיושבת קושית תוס' ז"ל דליעבדי' ע"י שמיר דהא ממנ"פ אם יחלקהו השמיר לחלקים שוים א"כ ל"ה ביטול ואם יסתתו לא לחלקים שוים ויהי' צריך עוד להשותו שוב גם בשמיר אסור שלא יהי' הנשאר באשפתות ודו"ק:
ה
הנה ביארנו דעיקר הדין אי שרי לסתת ע"י כסף תליא בפלוגתא דר"י ור"נ הנ"ב אבל יש עוד מקום להסתפק לר' יהודא דאוסר גם ע"י כסף אי היינו לסתת דוקא אסור כמו פ"י ברזל או גם בנגיעה פוסל כמו ברזל דלגמרי אין חילוק בין ברזל לשאר מיני מתכות כיון דהפסול שמא יבא לצור בו צורה או יפסול וישאר באשפתות א"כ ממילא אסרו נגיעה בכל מתכות מה"ט ג"כ והנה במשנה דמדות (פ"ג מ"ה) תנן מביאין משם אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ופגימה בכל דבר ופי' הרא"ש ז"ל דהיינו דפגימה פוסלת אפי' שלא ע"י ברזל ע"ש. ולכאורה יש מקום ללמוד מזה דיש חילוק בין ברזל לשאר מתכות עכ"פ לענין נגיעה שהרי בנגיעה תנן שהברזל פוסל ולא תני בכל דבר ורק כשנפגם ע"י שאר מתכות אז אסור אבל לא בנגיעה. וא"כ יהי' ראי' דאפי' לר"י עכ"פ נגיעה שריא בשאר מתכות דאל"כ חיך מוקי ר"א בר אהבה במס' יומא (ט"ז ע"א) סתמא דמדות כר' יהודא ע"ש:
ואכן גם זה ל"ק לפמ"ש הר"ש ז"ל במשנה שם דבכל דבר היינו גם ע"י אצבע או עץ ע"ש וא"כ שפיר י"ל דכל מתכות פוסל אפי' בנגיעה לר"י ולא בעי פגימה רק לענין אצבע או עץ וכמבואר שם:
ולפי"ז יש מקום להסביר המשנה דסוכה (מ"ח ע"א) שני ספלים של כסף היו שם במזבח ר' יהודא אומר של סיד היו ולא נודע במה פליגי ולהנ"ל א"ש דר"י לשיטתי' בזה דס"ל דגם כסף פוסל בנגיעה במזבח וא"כ מוכרח דלא היו של כסף אלא של סיד:
ו
ובעיקר ההערה שהעיר כ"ת מהא דע"ז ראיתי כעת שרמז ע"ז הפמ"ג באו"ח (סי' ק"פ סק"ד) בקצרה כדרכו בענין הדין להעביר הסכין מעל השלחן בשעת ברהמ"ז שכ' דלהטעם משום מזבח יש לצדד דשאר מתכות מותר וכ' שמסופק בדין זה והעיר מהא דע"ז וכ' דאפשר דשאר מתכות אינו עושה חלק בלי פגימה והניח בצ"ע ע"ש. והנלענ"ד כתבתי:
ז
ומה שתמה על הלח"מ בה' שגגות (פ"ט ה"ד) שהקשה על הרמב"ם ז"ל שכ' בדין אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי דאינו מביא קרבן משום דיכול לומר לא גמרתי ותיפוק לי' דיכול לומר מזיד הייתי כמ"ש הרמב"ם ז"ל לענין חלב ותמה ע"ז כ"ת דהא בשפחה חרופה מביא על הזדון כשוגג יעי' בסו"ס מחנה אפרים בחי' הרמב"ם ז"ל שעמד בזה:
ומה שתמה במשל"מ ה' א"ב (פ"ד ה"א) מה שהאריך בדין ילדה ואח"כ נתגיירה אי טמאה לידה והאריך שם בביאור הירושלמי והוא גמ' מפורשת בבכורות (מ"ו ע"ב) כבר עמד בזה הגאון בדורו הר' אבוש מפרנקפורט זצ"ל בהגהת הרמב"ם ז"ל שם ע"ש:
ידידושת"ה: