אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן ע

סימן סט

עוד להרב הנ"ל.

וע"ד אשר פלפל בענין קושית העולם בדברי התוס' קדושין (ל"ח ע"א) שכ' וז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה דחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש כו' ותי' דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני. ומקשים ע"ז מהא דאמרינן במס' מנחות (ס"ו פ"א) כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבפה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש ואמאי לא מקשה הירושלמי אהא דאמאי לא אשתרי מטעם עשה דול"ת והכא ל"ש ג"כ תי' התוס' ז"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני דהא בקרא ל"ש גזירה:

תשובה

א

הנראה בישוב קושיא זו עם עוד קושיא אחרת שהקשה המקנה ז"ל בקדושין שם דהא מבואר בש"ס דפסחים (ל"ה ע"ב) דמשו"ה אין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל וא"כ ה"נ במצה דחדש איך אפשר לצאת הא אין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל חדש:

והנלענ"ד ליישב קושיא חדא בירך חבירתה דהנה הרמב"ם ז"ל בה' שבועות (פ"ד ה"י) כ' וז"ל וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכ' ע"ז הראב"ד ז"ל וז"ל שיבוש הוא שבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולסוף נשבע על אותו ככר לעולם ע"כ:

והרדב"ז ז"ל בתשו' חלק ה' (סי' אלף תקל"ט) אחר שהביא לשון הראב"ד ז"ל כ' וז"ל ובעל מגדול עוז כ' דמדעת סברא בא להקשות עליו וחס להראב"ד ז"ל שיאמר על דבר שהוא תלוי בסברא שהוא שבוש אלא שמתוך לשונו משמע שבא להשיג עליו משום דהוי איסור מוסיף דמיגו דחיילא שבועה שני' על שאר הימים חיילא נמי ע"ז היום ואם אכלה חייב שתים. וטעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכי שהאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסורה הראשון עלי' כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דאתוסף עלי' איסור אשת איש אתוסף נמי משום חמותו ובזמן המגו עדיין שם תמות עלי' אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים חותר הי' לאכול הלכך לא אמרין בי' מגו לאוכלו באותו יום עצמו כו' עיי"ש ברדב"ז:

ומעתה יהי' נמצא דיש חילוק בין חמץ של טבל לחמץ של חדש דהא בגמ' דפסחים שם אמרינן ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומשני הא מני ר"ש הוא דאמר אין איסור תל על איסור. והנה הרמב"ם ז"ל בה' חמץ (פ"ו ה"ז) פסק דאין יוצאין במצה של טבל והקשה הלח"מ ז"ל דהא זהו דוקא לר"ש והרי הרמב"ם ז"ל בה' שביתת עשור (פ"ב ה"ב) פוסק דאוכל פיגול ונותר ביוה"כ חויב משום יוה"כ א"כ משמע דלא ס"ל הא דר"ש ותי' דשאני התם דאיכא כולל או מוסיף משא"כ בחמץ של טבל ע"ש וע' בשעה"מ בה' אס"ב (פ' י"ז) מה שביאר הטעם בזה:

והנה בחמץ של חדש נראה דלא מיבעיא לשיטת הראב"ד ז"ל הרי ודאי הוי איסור מוסיף דהא מוסיף ימים ואמרינן מיגו דחייל איסור חמץ אשאר ימי הפסח אחר שהותר איסור חדש חייל נמי בליל ט"ו אאיסור חדש אלא אפי' לשי' הרמב"ם ז"ל דגבי שבועה לא קחשיב מוסיף של ימים איסור מוסיף הא עיקר טעמו משום דבעת חלות השבועה שני' בשאר הימים מותר הוא לאכול ככר זה משום שבועה הראשונה וכדברי הרדב"ז הנ"ל והרי הכא בחדש ל"ש טעם זה דהא אמרינן בגמ' דמנחות (ס"ח ע"א) דהאיר המזרח מתיר הלאו דחדש ואיכא רק איסורא דעד הביאכם וכמבואר בתוס' שם ובמנחות (ה' ע"ב) והרי קיי"ל דלאו חייל אאיסורא ולהרמב"ם ז"ל בה' תרומות (פ"ז ה"א) חייל אפי' אעשה ולתוס' שבועות (כ"ג ע"ב) חייל עכ"פ אאיסורא בעלמא וא"כ נמצא דאיסור חמץ חל אחדש בעוד ששם חדש עודנו עליו דהיינו משהאיר המזרח וכיון שנתוסף איסור חמץ אחדש בעוד שעדיין מחוייב להמתין למצוה עד הביאו העומר א"כ שפיר הוי מוסיף לימים ואמרינן מיגו וא"כ ממילא איסור חמץ חל אחדש מטעם מוסף:

ויש להוסיף עוד דבירושלמי איתא דר' ירמי' אמר כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח ואמר ר"י מן דנפקת תהית דלא אמרית לי' שאני התם שמצות עשה דוחה למצות ל"ת ע"ש בירושלמי הובא בתוס' ר"ה (י"ג ע"א):

ונראה דאמר כן לר' ירמי' לשי' דבירושלמי חלה (פ"א ה"א) איתא רי"א בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר מודה ר"י באיסור שהוא אסור מהו איסורו ר' ירמי' אמר איסורו דבר תורה ע"ש וא"כ כיון דלר' ירמי' האיר המזרח מתיר ואפ"ה יש בו איסורא עד שעת הבאה נמצא שפיר חל עליו איסור חמץ אחר שהאיר המזרח ועדיין שם חדש עליו וע"כ הא דלא אכלו מצה בלילה דפסח הוא רק משום דאסור באכילה משום חדש ולא משום שאינו בבל תאכל חמץ ולהכי אר"י מן דנפקת תהית דלא אמרית לי' שאני הכא שעשה דוחה ל"ת. וע' עוד בגמ' מנחות (ע' ע"ב) דר' יונה ס"ל קודם קצירת העומר וע' בפירש"י שם:

ב

ומעתה יהי' א"ש ליישב קו' העולם הנ"ל דהנה יש להקשות עוד גם לתירוצנו הנ"ל דהא מבואר בגמ' פסחים (ל"ג ע"א) דאין מפרישין תרומת חמץ משום דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרין יצאה זו שאין שירי' ניכרין דמעיקרא אסורין משום טבל והשתא נמי אסורין משום חמץ ע"ש:

והנה התוס' במס' פסחים (ל"ח ע"א) הקשה הר"י דאורליינש כיון דבעינן במצה לכם א"כ אמאי איצטרך למעוטי שלא יצא בטבל תיפוק לי' דל"ה לכם כמו דממעטינן אתרוג של טבל מה"ט ותי' דשאני אתרוג דכיון דצריך ליתן ממנו לכהן ולוי א"כ מקצת אתרוג אינו שלו ואנן בעינן שיהי' אתרוג שלם שלו אבל מצה שאם אכל כל כך שאם הי' נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי נשאר לו שיעור מצה באכילתו חשיב שפיר שלו ע"ש:

וא"כ לפ"ז יש להקשות לכאורה דמאי קאמר הירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש הלא אי אפשר איסור חדש בלא טבל כיון דהפרשה לא מהני דאין שירי' ניכרים וע"כ אית בי' משום טבל וא"כ צריך לאכול יותר מכזית דאל"כ ל"ה לכם וא"כ הרי ל"ה בעידנא דמשעה שאכל כזית עבר אחדש וטבל ומצות מצה אינו מקיים רק עד שיאכל כל כך שיהי' כדי להפריש תרומות ומעשרות ועוד ישאר כזית ובשלמא אם יוצא בכזית שפיר ניחא דהוי בעידנא דאף דבעלמא ח"ש אסור מה"ת מ"מ הכא שאני כיון דעיקר הטעם משום חזי לאיצטרופי והכא אם יצרף לכזית שוב לא יהי' איסור דיהי' עשה דול"ת אבל כיון דבטבל צריך יותר מכזית א"כ שוב ל"ה בעידנא. ואפי' הי' בעידנא הרי אין עשה דוחה תרין לאוין וכמבואר בנזיר (מ"ח ע"ב) וגם טבל י"ב מיתה וא"כ מהיכי תיתי דתדחי עשה דמצה לאו דחדש וטבל:

ואכן הקושיא מעיקרא ליתא דשפיר קאמר הירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש מאי אמרת דלא לידחי משום טבל שבו הרי לולא לאו דטבל שפיר הוי דחי א"כ שוב מותר בהפרשה דהא שוב הוי שירי' ניכרין כיון דע"י ההפרשה יהי' מותר לאוכלו דעשה דמצה דתי לאו דחדש:

ומעתה לפ"ז שוב תיהדר הקושיא הראשונה דהא מצה דחדש אינה בבל תאכל חמץ מאי תאמר דחמץ על חדש הוי איסור מוסיף לימים דז"א דהא עיקר הטעם שאמרנו דמצה זו אינה אסורה משום טבל הוא כיון דהעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש והוי שירי' ניכרין והרי כ"ז רק אם היא מצה אבל אם היתה חמץ והיתה אסורה משום חדש שוב ממילא היתה אסורה גם משום טבל דהשתא ל"ה שירי' ניכרין ושוב ל"ה בבל תאכל חמץ דאיסור חמץ אינו חל אטבל ושוב קשיא אמאי קאמר בירושלמי דיהי' יוצאין במצה דחדש:

ואכן באמת גם זה לא קשיא דהא בירושלמי שם קאי אישראל בגלגל והרי אמרינן במס' כתובות (כ"ה ע"א) דבז' שכבשו וז' שחלקו לא נתחייבו בתרומות ומעשרות משום דתלה הכתוב במנין שנות השמיטה ע"ש:

וא"כ שפיר מקשה הירושלמי אמאי לא אכלו בימי יהושע בגלגל מצה דחדש כיון דעדיין לא נתחייבו אז בתרומות ומעשרות ול"ש בו איסור טבל ושפיר הוי בבל תאכל חמץ דחמץ חל על חדש דהוי מוסיף לימים:

וא"כ שפיר מיושבת קו' העולם הנ"ל דאקרא דששת ימים לא קשיא דתיתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש דהא אית בי' משום טבל ג"כ ואין חמץ חל אטבל ול"ה בבל תאכל חמץ ורק אימי יהושע דוקא הקשו דלישתרי במצה דחדש כיון דלא נהיגי אז תרומות ומעשרות ושפיר משני דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני:

ג

ועמ"ש לפרש במשנה דפסחים (ס"ו ע"א) דקא"ל ר"א לר"ע עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו ואפי' בשבת דהא דמדייק עקיבא דוקא היינו ע"פ המשנה דנזיר (נ"ו ע"ב) דאר"ע דנתי לפני ה"א מה אם עצם כשעורה כו' וא"ל ר"א דאין דנין ק"ו מהלכה והנה במועדו י"ל דקאי אטומאה דוקא ואך דע"ז קשיא דהא טומאה ילפינן מקראי אחרינא וכמבואר בסוגיין דפסחים שם (ס"ז ע"א) ואך דעדיין י"ל דאיצטרך כדי שנילף טומאת התהום דמרצה בתמיד בג"ש דבמועדו מפסח וכש"ס דפסחים (פ"א ע"ב) ואכן בגמ' שם אמרינן דהא דלא יליף טומאת התהום בתמיד מק"ו דפסח הוא משום האי טעמא דאין דנין ק"ו מהלכה ע"ש וזה"ש ר"א לר"ע עקיבא עקרת מ"ש בתורה במועדו ואפי' בשבת דהיינו דכיון דאתה ס"ל דנין ק"ו מהלכה וא"כ לא איצטרך במועדו אטומאה כלל רק אשבת את"ד:

אם כי ראיתי להאו"ח ז"ל שכ' ג"כ כעין זה אבל לדעתי לא יתכן כאן לומר כלל דכיון במה שא"ל עקיבא לדברי ר"ע שדן לפניו במקום אחר משום דהלכה הראשונה שדן ר"ע לפני ר"א היתה הלכה זו לענין פסח דוחה שבת שכן למדנו מהירושלמי פסחים (פ"ו ה"ג) שלש עשרה שנה עשה ר"ע נכנס אצל ר"א ולא הי' יודע בו וזו היא תחילת תשובתו הראשונה לפני ר"א וא"ל ר"י הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו ע"כ הרי להדיא דר"א לא שמע עד עתה שום הלכה מר"ע וא"כ א"א כאן לפרש כלל דקאי אהא דדן לפניו בדין דעצם כשעורה:

ומלבד זה יש להעיר עוד מד' התוס' ר"ה (ט' ע"א) דגם ר"ע ס"ל הא דאין דנין ק"ו מהלכה ומד' התוס' פסחים שם ובדף (ע"ז ע"א) לענין משמעות דמועדו ודו"ק:

ידידו אוהבו:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה