שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן סא
עוד להרב הנ"ל.
וע"מ שהקשה בפסחים (ה' ע"ב) בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו' ש"מ הבערה לחלק יצאת כו' ופירשו רש"י ותוס' ז"ל מדקרי לה אב מלאכה ש"מ דלחלק יצאת דלמ"ד ללאו יצאת ל"ה אב מלאכה:
וע"ז הקשה דהא אמרינן במס' שבת (ק"ו ע"א) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומפרש בגמ' שם דאתיא כר"ש ויליף לי' מדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן ש"מ דמבעיר בעלמא חייב ע"ש וכ' התוס' ז"ל דלפ"ז ע"כ מוכרח דר"ש לא דרש הבערה לא לענין דיצאת ללאו ולא לענין לחלק דהא איצטריך לי' לחייב במקלקל ויליף לי' לחלק מהא דנפק"ל לשמואל ע"ש. וא"כ לפ"ז שוב מנ"ל לרבא דר"ע ס"ל לחלק יצאת ניהי נמי דלדידי' ע"כ לא ס"ל דיצאת ללאו דהרי קרי לה אב מלאכה אבל אכתי י"ל דס"ל לר"ע כר"ש ואיצטרך לי' לא תבערו למיסר מקלקל בהבערה ושפיר קרי לה אב מלאכה ולעולם דלא לחלק יצאת עכ"ק:
תשובה
א
הנה יש לעמוד עוד בסוגיין דקאמר דש"מ דס"ל לר"ע לחלק יצאת מדקאמר שהבערה אב מלאכה דבאמת אמאי מדייק ר"ע דהוא אב מלאכה הא אפי' אם הי' לאו גרידא הי' ג"כ אסור ביו"ט. והנה הרבינו חננאל ז"ל בסוגיין כ' בזה וז"ל ש"מ לחלק יצאת דאס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ ולידחי ל"ת דהבערה ע"כ כנראה שרצה ליישב זה דמשו"ה מדייק ר"ע דהוא אב מלאכה דלא נימא דעשה דול"ת:
ולפום ריהטא דברי הר"ח ז"ל משוללים הבנה דהא גם אם לחלק יצאת קשה קושיא זו דתיתי עשה ולידחי ל"ת דהא ביו"ט אינו אלא לאו בעלמא גם למ"ד לחלק יצאת:
ואמנם נכון הדבר עפמ"ש הרשב"א ז"ל במס' יבמות בשיטה דעלי' דבמחמר דאינו אלא לאו בעלמא לית בי' עשה דתשבות דלא שייכא העשה רק בדבר שהוא אב מלאכה וחייבין עלי' כרת למיתה ע"ש ולדברי הרשב"א ז"ל ממילא ה"ה דעשה דשבתון דיו"ט ל"ש רק במלאכה שחייבין עלי' בשבת כרת או מיתה וע' במנ"ח במוסך השבת שכ"כ ומבואר במס' ביצה (ח' ע"ב) דלרבא לא אתי עשה דכיסוי ודחי לאו דכתישה משום דהו"ל יו"ט עשה ול"ת וע' תוס' שבת (כ"ה ע"א):
וא"כ שפיר מדייק רבא לשי' דהבערה לחלק יצאה וכפי' הר"ח דאס"ד דללאו יצאה וממילא ל"ש בה עשה דשבתון וא"כ ליתי עשה דתשביתו ולידתו ל"ת משא"כ אי לחלק יצאת וחייבין עלי' בשבת כרת ומיתה הו"ל עשה ול"ת וכנ"ל ולהכי קאמר ר"ע דהבערה אב מלאכה ולכך אסור ביו"ט דאין עשה דותה ל"ת ועשה וכמש"ל:
ואכן גם לפי"ז קשה דל"ל לר"ע למימר דהבערה אב מלאכה הא אף אם לא היתה הבערה רק לאו ל"ה אמרינן דעשה דתשביתו לידחי ל"ת דהא ל"ה בעידנא לפי"מ דמבואר ברמב"ם ז"ל (ה' שבת) דהמבעיר בכ"ש חייב ומ"ע דהשבתה הא מקיים רק בשריפת כל החמץ:
אולם גם זה יש ליישב דהא באמת לכאורה תיקשי לפי"מ דמבואר בתוס' פסחים (ה' ע"א) ד"ה ואומר דקרא דתשביתו מיירי באינו צריך לגחלתו וא"כ הרי הו"ל מקלקל וליכא חיובא כלל ואמאי קאמר ר"ע דא"צ הואיל והבערה אב מלאכה וכתיב כל מלאכה לא ועשה הא ל"ה מלאכה כלל כיון דמקלקל הוא:
אע"כ דמוכרח לתרץ עפמ"ש התוס' שבת (ק"ו ע"א) בד"ה מאי דמאי דמבשל הפתילה לצורך שריפת בת כהן חשיב תיקון משום דתיקון מצוה חשיב תיקון. וא"כ ממילא גם הכא כיון דצריך הבערה זו לצורך מצות שריפת חמץ חשיב ג"כ תיקון:
וא"כ שפיר ניחא דהא הוי בעידנא כיין דההבערה לעצמה ל"ה שום מלאכה דהא מקלקל הוא ורק משום דמתקן לצורך חשיבא מלאכה א"כ ל"ה מלאכה רק בעת תיקון המצוה והוי בעידנא דמיעקר לאו מיקיימא עשה ושפיר יכול לדחות ל"ת ולכך קאמר ר"ע דהבערה אב מלאכה הוא דשוב הוי עשה ול"ת וכנ"ל:
וא"כ ממילא מיושבת קושיתו שהקשה דמנ"ל דלחלק יצאת דילמא ס"ל לר"ע כר"ש דמקלקל בהבערה חייב דז"א דע"כ ליכא למימר דר"ע ס"ל כר"ש דמחייב מקלקל בהבערה דא"כ ל"ל למימר דהבערה אב מלאכה הא אף אי ל"ה אלא לאו ליתסר ביו"ט מאי אמרת דליתי עשה דתשביתו ולידחו ל"ת דכל מלאכה לא יעשה הא ל"ה בעידנא דעל הלאו עובר תיכף בכ"ש והעשה אינו מקיים אלא בשריפת כל החמץ וכנ"ל:
אע"כ דר"ע ס"ל דמקלקל בהבערה פטור והא דאסור להדליק ביו"ט אף שא"צ לגחלתו הוא משום דהוי צורך שריפת חמץ דהיינו תיקון מצוה דהוי תיקון כד' התוס' שבת הנ"ל, ומדקאמר דהבערה אב מלאכה היא ע"כ דלא תבערו אתא לחלק דאל"כ למאי הילכתא אתא כיון דגם מקלקל פטור לדידי':
ב
ומה שפלפל בדברי הרא"ש מלוניל ז"ל שהקשה על הא דאמר רבא בפסחים שם וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דמנ"ל לרבא דלא ס"ל לר"ע מתוך אימא דמשו"ה שריפת חמץ אסורה ביו"ט משום דמנותר ילפינן לה וגזה"כ הוא בנותר בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ומעתה ה"ה לחמץ. וכ"ת האריך בזה בתירוצו:
ולענד"נ לתרץ זה בהקדם ליישב קו' הכ"מ ז"ל הובא במג"א (סי' תמ"ו סק"ג) דהא קיי"ל דלא אמרינן מתוך רק היכי דאיכא צורך הנאת הגוף (וכן הדין בשו"ע או"ח סי' תקי"א) ואף הנאת מצוה לא חשיבה הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ מנ"ל לר"ע דלא ס"ל לר"ע מתוך דילמא שאני הכא דליכא צורך הגוף ע"ש:
ואמרתי בזה דהנה ידועה שי' הרמב"ם ז"ל דקנה חמץ בפסח לוקה והקשו עליו נו"כ דהא בל יראה הוי לאו הנל"ע ואמאי לוקין עליו:
ופירשו בטעמא דהרמב"ם ז"ל עפמ"ש בה' תמורה דכל היכי דלאו כולל יותר מעשה ל"ה לאו הניתק לעשה וה"נ בלאו דבל יראה כיון דהלאו כולל גם נשים והעשה דתשביתו ל"ש בנשים דהו"ל מצות עשה שהזמן גרמא ממילא ל"ה לאו הניתק לעשה. וע' בזה בשאג"א בתשו':
ואכן לפ"ז יש לעמוד במ"ש התוס' פסחים (כ"ט ע"ב) אליבא דריה"ג דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה והרי במס' יומא (ל"ו ע"ב) בהא דאמרינן שם דלאו דנבילה איכא ביני' בין ר"ע לריה"ג דלריה"ג הו"ל לאו הניתק לעשה והקשו התוס' ז"ל דאמאי לא קאמר טריפה איכא ביני' ותי' וז"ל וי"ל דלהכי לא קאמר טריפה דאפי' ריה"ג לא חשוב לי' ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו כולל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון עיי"ש. וא"כ מבואר מהתוס' דע"כ מוכרח לריה"ג סברא זו דהיכי דלאו כולל יותר מעשה ל"ה לאו הניתק לעשה וא"כ איך כתבו התוס' לריה"ג דבל יראה הו"ל לאו הניתק לעשה הא גם בבל יראה הלאו כולל יותר מעשה:
והנראה בזה ע"פ מה שנסתפק הב"ח ז"ל בטור או"ח (סי' תל"ט) אי עשה דתשביתו יכולים לקיים ע"י שליח וכ' דתליא בפלוגתא דרש"י ור"י ז"ל בפסחים (ד' ע"ב) דלפירש"י ז"ל תשביתו היינו ביטול והשבתה שבלב הוי השבתה א"כ א"א לקיימא ע"י שלית דאין אדם יכול למסור מה שבלבו לשליח משא"כ לפי' הר"י ז"ל שהביאו התוס' שם (בד"ה מדאורייתא) דתשביתו היינו הבערה שפיר יש לקיים ע"י שליח ע"ש:
והנה הריטב"א ז"ל במס' קידושין (כ"ט) כ' ליישב הא דדרשינן כאשר צוה אותו ולא אותה וקשיא הא ל"ל קרא תיפוק לי' דפטורות משום דהוי מילה מ"ע שהז"ג ותי' דמצוה שאפשר לקיימה ע"י שליח אף דהוי זמן גרמא נשים חייבות ע"ש ובפנ"י בקידושין שם:
ומעתה אמינא דהר"י ז"ל לשי' דס"ל דתשביתו הבערה ואפשר לקיים ע"י שליח וא"כ שוב נשים חייבות בעשה דתשביתו ול"ה לאו כולל יותר מעשה ולכך מקרי נל"ע אבל הרמב"ם ז"ל לשי' דס"ל כרש"י דתשביתו היינו ביטול וכמבואר מדבריו (בפ"ב מה' חומ"צ) וא"כ שוב א"א לקיים ע"י שליח ונשים פטורות והוי לאו כולל יותר מעשה ולכך שפיר פסק דקנה חמץ לוקה משום דל"ה נל"ע וכנ"ל:
והנה התוס' בפסחים שם כתבו דר"פ דקאמר א"צ דכתיב תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"כ ס"ל דתשביתו היינו הבערה ולא ביטול ע"ש:
וא"כ שפיר קאמר רבא דש"מ דל"א מתוך וליכא למימר דל"ה הנאת הגוף דז"א דלר"ע דתשביתו הבערה ואפשר. לקיימה ע"י שליח וא"כ נשים חייבות ול"ה לאו כולל יותר מעשה א"כ שפיר הוי לאו הנל"ע והרי בלאי הניתק לעשה שפיר אמרינן דמצות ליהנות ניתנו דכן חידש הרמב"ן ז"ל בתשו' המיוחסות דבעשה המנתקת ללאו אמרינן דליהנות ניתנו דהרי ניתנה לנתק ללאו לפטרו ממלקות והיא הנאת הגוף:
וא"כ מדייק רבא לשי' דר"ע ל"ל מתוך מדאסר שריפת חמץ ביו"ט ושפיר מיושבת קו' הכ"מ הנ"ל:
ג
וע"פ סברת הרמב"ן הנ"ל דבלאו הנל"ע אמרינן דמצות ליהנות ניתנו יש ליישב קו' התוס' שבת (כ"ד ע"ב) בהא דאמרינן התם אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט וכו' מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וכ' התוס' וז"ל וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך אלא שלא לצורך אוכל נפש אבל צריך שיהא צורך קצת להתחמם או לשום הנאה וכו' אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת למה יאסור ע"כ קושיתם שם ע"ש:
ולדברי הרמב"ן ז"ל י"ל דשפיר מדמה תרומה טמאה לקדשים דגם בשריפת נותר י"ל מתוך ואתיא כמ"ד במס' תמורה (ד' ע"ב) דנותר הוי לאו הנל"ע ואין לוקין עליו וכיון דעשה זו דוהנותר באש תשרופו לנתק ללאו אתי ופטור ממלקות א"כ שפיר אית בה הנאת הגוף ואית לן למימר מתוך ואפ"ה גזה"כ מהוא לבדו או מעולת שבת דאין שורפין נותר ביו"ט וא"כ ה"ה לתרומה דמ"ש:
ומעתה שפיר מיושבת קו' הרא"ש מלוניל ז"ל דשפיר קאמר לר"ע דל"ל מתוך דר"ע לשי' בתמורה שם דפליג על ר"י ואמר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וא"כ כוין דלר"מ אף בלא סברא זו דניתק לעשה אין לוקין על לא תותירו משום דהוי לשאב"מ ושוב הוי מצוה זו דבאש תשרופו ככל המצות דלאו ליהנות ניתנו ולהכי ל"א מתוך משא"כ חמץ דהוא לאו הנל"ע וליהנות ניתנו (דאילו משום לשאב"מ הי' לוקה בקנה חמץ וכדפסק הרמב"ם ז"ל) ושפיר אמרינן מתוך וא"כ אין ללמוד שריפת חמץ מנותר וכקו' התוס' שבת הנ"ל לענין תרומה טמאה ושפיר מוכיח רבא מדר"ע מדאוסר שריפת חמץ ביו"ט ע"כ דטעמי' הוא משום דלית לי' מתוך ודו"ק: