שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן נט · א
כבר צידד כת"ה להיתרא עפ"ד הרש"ך דבנשבה מתירין לו והביא גם מתשו' נוב"י שצידד להחמיר בנידון דידי' משום דהרש"ך לא התיר אלא במקום שלא קים המצוה וא"כ עכ"פ בנ"ד לכו"ע שריא:
ולענד"נ להעיר עוד בזה מתשו' הרא"ש שבטור אהע"ז (סי' קנ"ד) דכל שאינו רשאי לעמוד במקומו מפני סכ"נ והיא אינה חייבת ללכת אחריו לארץ אחרת דמותר לגרש בע"כ. ומבואר עוד ביו"ד (סי' קפ"ז) בשם הרמב"ן ז"ל באשה שיש לה מכות ופצעים שא"י לטבול שתצא ע"ש. ופ' עוד בב"ש אהע"ז (סי' ע"ט) ובח"מ שם בשם הרא"ם בלקתה חולי ארוך דיכול לגרש בע"כ אפי' בזה"ז:
וכן יש להביא עוד מדברי הר"י אדרבי ז"ל בתשו' דברי ריבות (סי' רצ"ד) שכ' דהרגמ"ה ז"ל לא גזר רק שלא ישא על אשתו וכיון דלא תקנו נשואין לאשתו א"כ לזאת לא יקרא אשה ע"ש והנה זה ודאי לא משום דבלשון אשה לא משמע לי' שוטה שהרי בש"ס דסוטה (כ"ז ע"א) אמרינן אשת איש לרבית השוטה ואף דלא תקנו נשואין לשוטה ואכן כבר ביאר זה הר"י אדרבי ז"ל שם דאיברא דהוי אשתו שהרי הבא עלי' בחנק ורק לענין חרם דרגמ"ה ל"ה אשתו ע"ש וכעין זה בתשו' מהרי"ק (סי' קמ"א) שכ' אף דהויא אשתו לענין הבא עלי' אבל ל"ה אשתו לענין זה שלא ישא אחרת כיון דזו אסורה לו וכה בתשו' הרדב"ז ת"ב (סי' ש"ה) דרגמ"ה לא גזר רק בנשים שיכולות לשבת תחת בעליהן ע"ש: