שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן נו
ידידי הרב החריף ובקי חו"ע וכו' כש"ת הר' אלטר נ"י בעיר קאלאמעא יצ"ו.
קונטריסו עם חידושים על מקומות שונות בפסחים הגיעני והוטב בעיני ואשיב לו כסדרן על ראשון ראשון:
א
במה שהביא קושית הרא"ם ז"ל על הא דאמרינן בפסחים (ה' ע"ב) ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו וכתיב כל מלאכה לא יעשה ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ הבערה לחלק יצאת ופירש"י ז"ל לחלק יצאת שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת אינו חייב אלא אחת דהא חד לאו איכא בכולהו ותד כרת לפיכך פרט בה בפ"ע כו' ע"ש:
והקשה הרא"מ ז"ל (פ' ויקהל) מרש"י יבמות (ו' ע"ב) דסותר לדבריו שבפסחים כאן דשם פי' לחלק יצאת שלא תאמר דאינו חייב עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצאתה הבערה כו' ע"ש וכ' פלפל בזה הרבה:
ולענד"נ לתרץ דברי רש"י ז"ל דפי' לכל אחד לשי' דכאן בפסחים דקאי אליבא דר"ע הוכרח לפרש דאי לאו לא תבערו הו"א דעל ד' וח' מלאכות א"ח אלא אחת וביבמות דשם קאי אליבא דר' ישמעאל מוכרח לפרש פירוש אחר דבלא לא תבערו הו"א דא"ת עד שיעשה כל המלאכות:
דהנה הרא"ם ז"ל הקשה עוד על פי' רש"י ז"ל דיבמות דהא גם בלתי קרא דלא תבערו נדע דאין החיוב תלוי עד שיעשה כל הל"ט מלאכות דהא חזינן במקושש שנתחייב מיתה על מלאכה אחת ע"ש:
ואמנם ליישב קושיא זו נראה עפ"מ דאמרין במס' שבת (צ"ו ע"ב) במתניתא תני תולש הי' וכן איתא בספרי שלח ובירושלמי סנהדרין (פ"ה ה"א) בעי רחב"ג מקושש תולש הי' או קוצר ופשיט דתולש הי' ע"ש והנה גם תולש מטעם קוצר הוא וכמבואר במס' שבת (ע"ג ע"ב) וא"כ שפיר ניחא דנתחייב על מלאכה אחת דהא יצתה קצירה מכלל כל המלאכות דכתיב בחריש ובקציר תשבות ומבואר במס' שבת (ע' ע"א) דאין ללמוד מבחריש ובקציר תשבות דנימא דלחלק יצאו על כל המלאכות וכמו שפירש"י שם משום דהוי בחריש ובקציר שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין עיי"ש אבל על חרישה וקצירה גופא ליכא ספיקא כלל ופשיטא דחייבין עליהן בפ"ע וא"כ אין ללמוד כלל ממקושש:
ואכן לא יתכן תי' זה רק אליבא דר"י אבל לא לר"ע דאמרינן במס' מו"ק (ג' ע"ב) תניא בחריש ובקצר תשבות ר' עקיבא אומר אינו צריך לומר חרי וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ופירש"י ז"ל דלר"ע לא קאי קרא דבחריש ובקציר אשבת כלל רק אשביעית ולר"י קאי האי קרא אשבת וכן מבואר בפירש"י במס' מכות (ח' ע"ב):
ומעתה א"ש מיושבים דברי רש"י דהתם ביבמות דקאי אליבא דר"י שפיר יש לפרש דאיצטרך קרא דלא נאמר דאינו חייב עד שיחלל שבת בכל המלאכות ואין ראי' ממקושש דשאני מקושש דחילל שבת בקצירה דפרט בה הכתוב דחייב עלי' בפ"ע בשבת דהא לר"י האי קרא דבחריש ובקציר תשבות מיירי בשבת:
משא"כ לר"ע דקרא דשביעית קאי א"כ לא פרט כלל בשבת מלאכת קצירה יותר משאר מלאכות ומדנתחייב המקושש על קצירה ע"כ דגם בשאר מלאכות חייבין אף אם לא יעשה כולן וע"כ דלא תבערו לא אתא רק לאשמעינן חילוק חטאות ודוק:
ב
ועל מה שעמד ברש"י פסחים (כ"ו ע"א) בהא דאמרינן בגמ' שם דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ופריך הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ופירש"י ז"ל אלא למ"ד מלמדין ר' יהודא הוא ע"כ וע"ז עמד דמה בעי רש"י ז"ל בזה:
ולענד"נ בזה פשוט עפ"ד התוס' ישנים במס' יומא (ס' ע"א) שהקשו דאמאי לא חשיב ג"כ הא דקיי"ל בפ"ק דכריתות (ז' ע"א) כה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו חייב אלמא דאע"פ שנעשית מצותו מועלין בו וא"כ שוב הו"ל ג' כתובים הבאים כאחד דלכו"ע אין מלמדין ותי' התוס' ישנים שם דלא מצי למיחשב הא דשמן המשחה משום דהגמ' דמקשה אלא למ"ד אליבא דר"י קאי דהא ר"י ס"ל דשני כתובין מלמדין ושמעינן לי' לר"י דס"ל בפ"ק דכריתות דסך לכהנים ולמלכים פטור משום דל"ה זרים מעיקרא וא"כ אע"פ שכה"ג שסך משמן המשחה שעל ראשו חייב אע"פ שנעשית מצותו מ"מ ל"ה ג' כתובים דאיכא למפרך שזהו האיסור אינו שוה בכל שאם נמשח ממנו מלך פטיר עכ"ל התוס' שם:
וזהו שדקדק רש"י ז"ל כאן במתק לשונו במ"ש דמ"ד מלמדין ר"י הוא דהיינו כי היכי דלא תקשה מהא דשמן המשחה:
ג
וע"מ שהביא מש"ס פסחים (כ"ח ע"ב) חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו כו' דברי ר' יהודא ר' שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום כו' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ריה"ג אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ע"ש והאריך בפלפולו לתרץ מה שעמדו המפורשים בזה בהא דקאמר ריה"ג תמה על עצמך והלא ר"י ור"ש שניהם ס"ל דאסור בהנאה והל"ל תמו על עצמכם בלשון כא וע' בזה בתוס' נדה (ס"ח ע"א):
ולענד"נ בזה אחרי שנדקדק גם על הלשון כל שבעה דקאמר האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דמאי נפק"מ בין שבעה לפחות משבעה בזה ונראה לומר דדוקא לר"ש קאמר תמה על עצמך ועיקר הקושיא הוא מהא דאסור כל שבעה:
דהנה נחזי אנן כל הני ילפותות דמצינו לעיל בסוגיא דחזקי' ור"א לענין איסור הנאה והם חמשה:
א. לימוד דחזקי' מנין לחמץ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. ב'. ר' אבהו אליבא דר"מ מדכתיב לגר אשר בשעריך להתיר נבילה בהנאה ע"כ דלא תאכלו איסור הנאה משמע. ג'. ר' אבהו אליבא דר"י יליף מקרא דלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה. ד'. לימוד דריב"ל מדכתיב כל חטאת אשר יובא מדמה וגו' שאין ת"ל באש תשרף אם אינו ענין לגופו דכתיב והנה שורף תנהו ענין לשאר איסורים ואא"ע לאכילה תנהו ענין להנאה. ה'. לימוד דרב פפא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל שאין ת"ל כו' תנהו ענין להנאה:
אתה תחזה דלר"ש ליכא כל הני ילפותי' ונתחיל מהלימוד הב ואילך ואח"כ נחזור ללימוד הא':
הלימוד הב' מלגר אשר בשעריך אינו לר"ש דבגמ' ע"ז (ס"ז ע"א) קאמר ר"ש דנותן טעם לפגם מותר דכתיב לגר אשר בשעריך הראוי' לגר קרוי' נבילה ושאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה וא"כ איצטריך לר"ש לגר וכיון דאיצטריך לגר איצטריך ג"כ או מכור לנכרי דאל"כ הו"א דאתא למעט נכרי וכמבואר בתוס' פסחים (כ"א ע"ב ד"ה בשלמא) וא"כ אין ללמוד מזה איסור הנאה:
הלימוד הג' מלכלב תשליכון אותו אינו לר"ש דהא אמרינן בגמ' דר"י דדריש אותו לאיסור הנאה ס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואנן שמעינן לי' לר"ש במס' קידושין (נ"ח ע"ב) דאמר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וא"כ איצטריך אותו למעוטי חולין שנב"ע ולא שמעינן איסור הנאה לשאר איסורים:
הלימוד הד' מבאש תשרף ליתא לר"ש וכדפריך הש"ס שם (כ"ד פ"א) והאי בקדש באש תשרף להכי הוא דאתי הא מיבעי' לי' לכדר' שמעון דתניא רש"א בקדש באש תשרף לימד על פסולי קדש ששורפין אותם בקדש עיי"ש:
הלימוד הה' דר"פ ג"כ ליתא לר"ש דהא בגמ' פסחים (כ"ד שם) פריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דרישי' למ"ל ומשני לרבות עצים ולבונה וברש"י שם פי' השתא דאמרת קרא לאו לגופי' אתא אלא לאם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למ"ל ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואע"ג דלאו אוכלא ע"ש:
א"כ ממילא לר"ש דס"ל בש"ס זבחים (מ"ה) דעצים ולבונה מעלה בעלמא ליכא למילף אליבא דידי' באם אינו ענין דא"כ יקשה והבשר דרישא למ"ל דל"ל על עצים ולבונה כיון דס"ל דמעלה בעלמא וכנ"ל:
ולא נשאר לנו עוד רק הלימוד הראשון דחזקי' אמנם גם מזה תקשה לר"ש דהרי כבר הקשה הצל"ח מנלן איסור הנאה בכל הפסח לא ליאסר בהנאה רק יום אחד כדאמרינן בגמ' דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד דכתיב לא יאכל חמץ וסמוך לי' היום ובשלמא לר' אבהו דיליף איסור הנאה מלא תאכלו ושם כתיב שבעת ימים משא"כ לחזקי' דיליף מלא יאכל וסמוך לי' היום לא יאסור בהנאה רק יום ותי' דלא ס"ל לחזקי' למדרש סמוכין דלא יאכל היום ע"ש:
ומעתה לר"ש דס"ל חמץ בין לפ"ז בין לאח"ז בלא כלום ואמרינן בגמ' מ"ט דר"י תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ וכל מחמצת ולא תאכל ור"ש חד לתוך זמנו וכל מחמצת מיבעי' לי' לנתחמץ מחמת דבר אחר ולא יאכל חמץ מבעי' לי' לכדתניא ריה"ג אומר מנין לפסח מצרים שאינו נוהג אלא יום אחד ת"ל לא יאכל חמץ וסמיך לי' היום ע"ש:
הרי דר"ש דריש סמוכין דלא יאכל חמץ היום וא"כ לר"ש ליכא למילף מדחזקי' רק על יום אחד:
והן הן דברי ריה"ג אהאי מימרא דר"ש דאמר לפ"ז ולאח"ז חמץ אין עובר עליו א"ל תמה על עצמך דוקא דהא ר"ש דריש לגר על נוטלפ"ג ואותו לחולין שנבע"ז ובאש תשרף לפסולי קדש שהן בשריפה ועצים ולבונה מעלה בעלמא ליכא איסור הנאה באם אינו ענין מהובשר וקשיא א"כ איסור הנאה מנ"ל וע"כ רק מלימוד דחזקי' וא"כ עתה אחרי דקא"ר שמעון דחמץ אינו עובר בלפ"ז ולאח"ז ע"כ דריש הסמוכין מלא יאכל היום וא"כ ליכא למילף רק על יום אחד ושפיר קא"ל ריה"ג לר"ש על חמש שיטות דר"ש תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דוקא והא לכל היותר לא יאסור אלא יום אחד ודו"ק:
ד
ומ"ש ממשנה (פסחים מ"ו ע"א) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין בבל יראה ובל ימצא ובגמ' שם (מ"ח ע"א) א"ל ר' יהושע לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה א"ל ר"א לדבריך הרי עובר משום בל יראה ובל ימצא ע"ש וכ"ת דקדק בלשון דלדבריך ודחק בזה בפי':
ונראה לומר בזה ע"פ שפירש"י ז"ל שם בטעמא דר"י משום דמוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לא תעשה כל מלאכה:
והנה במשנה דתרומות (פ"ח מ"ט) ולעיל (ט"ו) חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתונה חולין טמאים ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד ר"י אומר אף יטמאנה ביד ע"ש:
הרי דפליגי ר"א ור"י בסברא זו אי רשאי לטמא ביד כדי להציל החולין דר"א ס"ל דאסור לעשות מעשה בידים ור"י סבר אף יטמאנה ביד:
וזהו שאמר כאן ר"י לר"א לדבריך דס"ל אל יטמאנה ביד אף דמפסיד החולין א"כ גם כאן מוטב לעבור על ב"י בשב וא"ת אף דיפסיד עי"ז משיעשה מלאכה בידים וא"ל ר"א לר"י לדבריך הרי סבירא לך אף יטמאנה ביד בכדי שלא יפסיד וא"כ מוטב לעבור על ל"ת כל מלאכה משיעבור על בל יראה ויפסיד ומדוקדק שפיר מה שאמרו כל אחד לדבריך ודו"ק:
ה
ומ"ש בהא דאמרינן בגמ' פסחים (ע' ע"ב) וחגותם אותו תג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוי אלא מכאן לחגיגה שאינו דוחה את השבת כי אתא רבין אמר אמרתי לפני רבותי פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה כגון שחל יו"ט הראשון של חג בשבת אמר אביי אבין תיכלא לימא כי הא מילתא שמנה לא משכחת לה כלל שבעה איתא ברוב שנים ועמד בזה דמדוע מדייק אביי אבין לימא כי הא מילתא:
נראה לומר ע"פ גמ' כריתות (כ"ה ע"ב) חייבי חטאות ואשמות ודאין אין יוה"כ מכפר דכתיב והתודה עליו את כל עינות בנ"י ואת כל פשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים אמר אביי אנא נמי מהדין קרא אמרי ואקשי לי רב דימי ממאי דהני פשעים דלאו בני קרבן דילמא הנך דבני קרבן נינהו א"ל רבין רוב פשעים לאו בני קרבן א"ל מידי רוב כתיב ע"ש:
וא"כ א"ש דכיון דאביי גופי' שמע מרבין דמוקי לקרא ברוב פשעים ולכן תמה אביי אבין לימא כי הא מילתא הא לא משכחת לה ששה ברוב שנים ולדידי' איירי קרא ברוב ודו"ק:
ו
ומה שהביא מרש"י פסחים (ע"ג ע"א) בה"א דאשם שמתו בעליו שאמר ר"א דימות:
ופירש"י ז"ל וז"ל רא"א ימות כל צדדיו של ר"א הי' עושה אשם כחטאת לכל דבר שנאמר כחטאת כאשם וכן גבי שלא לשמו וכן גבי חשחת שנכנס דמה לפנים ע"כ וע"ז עמד כ' דמה בעי רש"י ז"ל בזה דר"א עושה אשם כחטאת לכל דבר:
ונראה לומר בזה עפ"מ דאמרין לקמן (פ"א ע"ב) ק"ו ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה הותרה לו טומאת התהום פסח אינו דין כו' אמרי וכי דינין ק"ו מהלכה והתניא א"ל ר' אליעזר עצם כשעורה הלכה רביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה אלא יליף מועדו מועדו מפסח ע"ש:
והקשה הצל"ח דהא גם ג"ש אין דנין מהלכה וכמבואר ברש"י שבת (קל"ב ע"א) וא"כ מה קאמר יליף מועדו מועדו ותי' עפמ"ד בזבחים (נ"ז ע"ב) דהא דאין למדין למד מן הלמד דוקא כשאין לנו ללמוד הלמד הב' מן המלמד רק דבר שהוא ג"כ נלמד בו אבל אי דרשינן ללמד הב' מן המלמד בדברים המפורשים במלמד אז למדין ג"כ הלמד מן המלמד בדברים שאין מפורשים בו אלא שהוא למוד ממקום אחר וה"ה לענין אין דנין מהלכה היכי דילפינן בהאי ג"ש או היקשא דבר המפורש בו לפינן נמי דבר שהוא מהלכה וא"כ א"ש כיון דהך ג"ש דמועדו איצטריך לענין דיחוי שבת ילפינן נמי פסח מתמיד לענין טומאת התהום אף שהוא מהלכה ע' בצל"ח פסחים שם:
ומעתה א"ש דברי רש"י ז"ל דהרי גם הכא קשיא דאיך יליף ר"א אשם מחטאת דלמיתה אזלא והא מבואר בכ"ד בש"ס חמש חטאות מחתות הילכתא גמירו לה והרי ר"א גופי' ס"ל אין דנין מהלכה וכנ"ל וא"כ איך יליף אשם מחטאת:
וזה שתי' רש"י ז"ל במתק לשונו דכל צדדיו של ר"א הי' עושה אשם כחטאת לענין שלא לשמה ונכנס דמה לפנים וא"כ ממילא יליף שפיר גם ההלכה מחטאת ודו"ק:
ובזה א"ש גם דברי התוס' לעיל (מ"ג ע"ב) דפריך הש"ס לר"א ל"ל כל לרבות הנשים תיפוק לי' מדר"י ומשני סד"א איתקיש אכילת חמץ לאכילת מצה כו' והקשו התוס' הא לחומרא מקשינן ומהיכי תיתי להקיש חמץ למצה אדרבא ניקש מצה לחמץ ותי' וז"ל וי"ל דהכא יש לדרוש יותר היתר לנשים משום גז"ש דט"ו ט"ו מחג הסכות והוי מיפטרי ממצה כמו מסוכה דפטרינן להו מהלכה למשה מסיני עכ"ל:
ולכאורה תמוה דהא לר"א אין דנין מהלכה ולהנ"ל א"ש דר"א לשי' דס"ל במס' שבת (קל"א ע"ב) אמר ר"א מצה וכל מכשירי' דוחין את השבת מ"ט גמר ט"ו ט"ו מחג הסכות וא"כ שפיר תי' התוס' לר"א דהו"א למילף ג"כ למיפטר במצה מג"ש זו אף דסוכה גופא הוא מהלכה ודו"ק:
ידידו: