אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן נה

סימן נד

ליד"נ הרב המאוה"ג החו"ב צמ"ס מוה"ר יחזקאל שיחי' דומו"ץ דק' גלינא יצ"ו.

ע"ד שאלתו בישראל שקנה פרה מבכרת מנכרי בקנין כסף ותק"כ וכשבא הישראל לקחת פרתו חזר בו הנכרי ולא רצה לתת לו רק באופן שיוסיף לו על דמי מקתו הראשון עשרה ר"כ והישראל לא רצה להוסיף ובתוך אותם הימים ילדה הפרה בכור ועתה שואל הישראל אם מחוייב להוסיף דמים ולפדות הבכור מהנכרי ולנהוג בו קדושת בכור:

תשובה

א

בעיקר השאלה אם מחוייב ישראל לפדות בכור מנכרי יש ללמוד מתשו' מהר"ם לובלין (סי' ל"א) שכ' בנידון כעין זה וז"ל ובר מן דין דאפי' הי' ודאי בכור לא מצינו שיהי' ישראל מחוייב לפדותו מן העכו"ם כשהעכו"ם תופסו אפי' שלא כדין ע"ש:

וכן יש להביא עוד מדברי הצ"צ בתשו' (סי' ס"ב) שהסכים לדעה זו וחילק בין היכי שהבהמה היתה מתחילה של ישראל והנכרי תופסו שלא כדין דזה לא מהני אבל כשהבהמה היתה מתחילה של נכרי והנכרי תופסו מסכים עם המהר"ם לובלין ז"ל דא"צ לפדותו ע"ש וא"כ בנ"ד שהבהמה היתה של נכרי מתחילה עכ"פ לכו"ע ודאי דא"צ לפדותו:

וגדולה מזו מצאתי בתשו' מהר"ם בר ברוך (סי' ע"ח) שכ' לענין בכור שתפסוהו גוים בשביל היזק וז"ל וששאלת אם עשה היזק לגוים ונתפש עד כמה חייב הכהן לפדותו היכא שלא בפשיעתו ובלא כונתו נתפש לא אשכחן מפורש עד כמה יפדהו אבל מסברא אין פודין יותר מכדי דמיו כמו שבויין ותפילין ומזוזות דאמר בפ' השולח אין פודין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם עכ"ל הרי דאפי' כשכבר הי' ביד כהן אין מחוייבין לפדותו ביותר מכדי דמיו וא"כ כ"ש בנ"ד:

ב

ומלבד כל אלה הנה יש לצדד בנ"ד דאפי' הולד עצמו אץ בו קדושת בכור מכמה טעמים:

התה"ד בפסקים (סי' ק"ל) כ', וז"ל ההיא מתני' דבכורות מייתי לה תלמודא פא"נ ומסיק רבא התם דטעמא הוא דמשום דאי לא יהיב לי' ישראל זוזי אתי עכו"ם ותפיס לה לבהמה ואי לא אשכח בהמה תפיס לה לולד כו' ומקשים עלה התוס' שם דמ"ש מבהמת ארנונא דפ"ק דפסחים לל"ק דרבא דהיכי דמצי מסלק לי' חייבת בבכורה ול"פ לי' מה"ט ומתרצים דהתם שאני לפי שגוף הבהמה של ישראל הי' אבל הכא גוף הבהמה של העכו"ם היתה כל כמה דאית לי' לעכו"ם צד זכי' באם תמצי לומר בגזל פטור בבכורה עכ"ל:

והן אמת שהמשאת בנימין ז"ל בתשו' (סי' ל"ה) כ' שלא מצא שום רמז לא בתלמוד ולא בתוס' כדברי מהרא"י ז"ל הנ"ל ולא אשכחן אלא היכי דמצי הנכרי לסלוקי בזוזי מצד הדין אז הוי יד נכרי באמצע אבל לא היכי דלא מסלק לי' אלא מצד גזל ואלמות ע"ש:

וע' ג"כ בתשו' עה"ג (סי' ק"ב) שעלה בדעתו להביא ראי' לדברי התה"ד מהא דפסחים דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגנב בעיתו שלימו כו' שפי' הרמב"ם ז"ל דהיינו שאין הישראל חייב באחריותו אלא הנכרי הוא אלם ומכח אלמותו צריך לשלם לו וכ"ה בטור או"ח (סי' ת"מ) הרי דכח באלמות מהני והו"ל יד נכרי באמצע ואכן דחה זה דשאני התם שריבה רחמנא לא ימצא כדמסיק התם משא"כ לענין בכורה וכ' ג"כ שלא מצא כדברי התה"ד ז"ל בתוס':

ואכן בתשו' צמח צדק (סי' ס"ב) כ' דדין זה דאלמות יש לו מקור נאמן בגמ' דחולין (ל"ט ע"ב) חזינן אי גברא אלמא היא דלא מצי מדחי לי' אסור ע"ש והביא ג"כ דברי התה"ד הנ"ל וכ' דאף שלא נמצא כן בתוס' אפשר דכך הי' כתוב בתוס' שלפניו וגם לעיקר דדינא הא מבואר בגמ' אי אלמא הוא כו' ע"ש וכ"כ עוד שם (בסי' ס"ג):

ג

איברא דעדיין יש לכאורה לפקפק בהיתר זה דאלמות מכח דברי הרשב"א בחולין שם שכ' דל"ה רק קנין דרבנן וע' ברי"ט אלגזי (פ"ב דבכורות) שהקשה מזה אתשו' צ"ל הנ"ל:

אבל נלענ"ד לומר דבנ"ד יהי' מהני לכו"ע והוא עפ"ד הרמ"א ז"ל בתשו' (סי' פ"ז) שכ' בדין ישראל שקנה פרה מנכרי ולא משכה עדיין לביתו רק קנה בכסף ואמר לו הנכרי שיחזור לו החצי כמנהג המקום ואח"כ הוכר הגנב וילדה בכור וכ' שם הרמ"א ז"ל להתיר מטעם דקיי"ל כר"ת ז"ל דבעכום משיכה דוקא קונה ולא מעות ורק דנהי דמעות אין קונות מדין תורה אבל עכ"פ לא גרע מסטימתא דקניא מדרבנן עכ"פ ואכן כיון דלא קנה הישראל רק בקנין דרבנן מכח מנהג הרי לעומת זה יש מנהג המקום שהגוי ישלם החצי בגניבה ושוב הו"ל יד נכרי באמצע ע"ש:

וה"ה ממש בנ"ד דלא קנה הישראל הבהמה במשיכה רק בקנין כסף דלשי' ר"ת ז"ל לא הוי רק קנין סטימתא וכן תק"כ ג"כ לא הוי רק סטימתא וגריע עוד מקנין דרבנן דעלמא וכמבואר בנה"מ (סי' ר"א) וא"כ כיון דהישראל לא קנה רק בקנין כזה. ממילא שוב מועיל לעומת זה קנין אלם של נכרי אף דהוא רק דרבנן. וע' עוד בתשו' המיוחסות לרמב"ן ז"ל (סי' רכ"ה) שכ"כ דקנין סטימתא אין מועיל לחייב בבכורה ולטעמי' אזיל שכ' בחי' ב"ב (ע"ז) דקנין דרבנן אין מועיל לדאוריתא ע"ש:

ד

ועוד יש לדון בהיתר הולד ע"פ המשנה דב"ק (צ"ג ע"ב) גזל פרה מעוברת וילדה כו' משלם דמי פרה העומדת לילד וע' ברא"ש שם שכ' דאפי' הפרה והרחל קניא בשינוי וא"צ לשלם אלא דמים ע"ש. ואכן היתר זה יהי' תלוי בפלוגתא דלשי' בעה"מ ז"ל שם דהשינוי הוא רק בולד דמעיקרא עיבור והשתא בהמה וא"כ ממילא נמצא דל"ה שינוי רק אחרי שיצא רובו דהו"ל כילוד וא"כ בא אז קדושת בכור ושינוי כאחד וא"כ בכה"ג לא קנה דהא מבואר בגמ' תמורה (כ"ה ע"א) דכל שבאין כאחד אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע"ש וע' בקצוה"ח (סי' ר"ט) בזה. ואכן עכ"פ יש לצרף לסניף להיתרא עפ"ד היש"ש ב"ק שם שכ' דקונה גוף הולד למפרע וא"כ ל"ה באין כאחד. וע' תוס' חולין (ס"ט ע"ב):

ואפי' לסברא זו דשינוי קניא למפרע לענין שישלם כשעת הגזילה עכ"פ הרי עומד באחריותו לענין אונסא וזולא ומבואר בגמ' דב"מ (ע' ע"ב) דהיכי דקביל עלי' אונסא וזולא הו"ל יד עכו"ם באמצע וע' ריטב"א שם דגם להמסקנא כך הוא. ואף לפמ"ש הרמ"א ז"ל ביו"ד (סוס"י ש"כ) דלא מהני קבלת אחריות של הנכרי הרי הרמ"א ז"ל הוציא דינו מתשו' מהר"י ווייל ז"ל ובהדיא מבואר שם במהרי"ו (סי' קע"ד) דהיינו דוקא בנכרי שקיבל בהמה מישראל דלא יצאה מרשות ישראל ע"י אחריות הנכרי אבל ישראל שקיבל בהמה מנכרי והנכרי קיבל אחריות ודאי פטורה מבכורה ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד שעיקר הבהמה של הנכרי מתחילה וע"י קנין דגזילה עומדת באחריותו דהו"ל יד עכום באמצע. וע"ע בתשו' רמ"א (סי' פ"ז) שכ' ג"כ לצרף לסניף להיתרא הא דגזל פרה וילדה ע"ש:

ה

ויש לצרף לזה עוד דכיון שלא רצה לתת לו החפץ הרי בידו לבטל המקח ג"כ וכמבואר בנה"מ (סי' צ"ה סק"ג) דנתן לו מעות וכשבא למשוך החפץ אינו חפץ לתת לו המקח בטל ואף אם שוה פחות אח"כ מחוייב לתת לו כפי מה שנתן לו בתחילה ע"ח:

ולמד דין זה ממה שחידשו הב"ש והח"מ באהע"ז (סי' ק"כ) דכשמכר שלא בהקפה ואח"כ מעכב לו מעותיו דהמקח בטל ובאמת מצאתי מבואר כדברי הב"ש והח"מ הנ"ל בשיטה מקובצת ב"ק (ק"ה ע"ב) ד"ה אתה מכרתו שכ' בהדיא כן וז"ל ושמעינן מינה דמאן דמזבין לי' לחברי' מידי אדעתא דיהיב לי' דמי ולא יהיב לי' ל"ה זביני' זביני ע"ש. וא"כ בנ"ד שלא רצה לתת לו ודאי דהוי ביטול מקח:

ולכאורה הי' מקום לפקפק בזה ממ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' ר' ס"ז) דכל שנקנה המקח ומיאן המוכר לתת ע"י הסכסוכים שנפלו ביניהם דל"ה ביטול מקח ע"ש ונראה לכאורה דה"ה בנ"ד. ואכן הרמ"א ז"ל הוציא דינו מתשו' הריב"ש (סי' רכ"ב) ושם ענין אחר לגמרי דהסכסוכים הי' איך נעשה המקח שהמוכר רצה לתת לו צמר נקי במשקל אשר רצה הלוקח ועי"ז ודאי דל"ה ביטול מקח משא"כ הכא שחזר הלוקח ממקחו עד שיוסיפו בדמיו דזה הוי חזרה בגוף המקח ודאי הוה ביטול המקח וכ"ד הנה"מ הנ"ל:

ו

ולפום ריהטא עלה בלבי להעיר עוד בהיתר בכור זה ע"פ הש"ס דע"ז (נ"ב ע"ב) בהא דאבני המזבח ששקצום אנשי יון דאר"פ התם קרא אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה וכן אמרינן התם דבקשו לגנוז דינרא הדריינא מפני טבעה של ירושלים עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר ובאו בה פריצים וחללוה וערש"י שם דכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והו"ל דידהו וכשנשתמשו לעכום נאסרו הרי מבואר דמיד שבאו בה פריצים אפי' קודם שנשתמש יצאו לחולין:

וכה ראיתי להגאון מהר"א ז"ל בתשו' יד אלי' בנידון שאלה ששלל עכו"ם תכריכי המת שצידד להיתרא מהאי טעמא דבאי בה פריצים וחללוה:

וכן צידד בתשו' תשב"ץ ח"ג (סי' ה') בענין בהכנ"ס שנחרבה ע"י עכום שכ' דהא דבאו בה פריצים אינו רק בקדושת המקדש אלא בכל דבר שבקדושה ע"ש:

וא"כ נחזי אנן בנ"ד בדין בכור דהוא קדושת הגוף אי שייך בי' הא דובאו פריצים והי' נראה דיהי' זה תליא בפלוגתא שבין הבעה"מ והרמב"ן ז"ל בע"ז שם שדעת בעה"מ ז"ל דלא מהני הא דובאו פריצים רק בקדושת דמים ולא בכ"ש וקרבנות מטעם דהא דובאו בה פריצים הוא מטעם מעילה דע"י מעילה יצא לחולין ומשו"ה בקרבנות וכלי שרת לא מהני דהא קיי"ל דבבהמה וכ"ש יש מועל אחר מועל ומה"ט כ' דלא שייך זה רק בפריצי ישראל והרמב"ן ז"ל חולק ע"ז וס"ל איפכא דהא דובאו בה פריצים ע"י עכו"ם דוקא דלאו מטעם מעילה הוא ומשו"ה מהני אפי' בקרבנות וכ"ש אף דיש בהוא מועל אחר מועל ואפי' במזיד אף דלא שייך מעילה ע"ש. וא"כ לפ"ז הי' תלוי דין זה בפלוגתא שבין בעה"מ והרמב"ן ז"ל דלשי' הרמב"ן ז"ל ע"י גזילה דנכרי אפי' בהמה וכ"ש יוצאין לחולין:

ז

ויש לי להוסיף עוד בזה דכאן בנ"ד שהישראל לא קנה אלא במעות ואח"כ גזל העכו"ם ממנו והי' מהני ממנ"פ:

דהנה כבר העירו על שיטת בעה"מ ז"ל הנ"ל מש"ס מפורש בנדרים (ס"ב ע"א) א"ר יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה כו' ק"ו ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצום נעשו חול נעקר מן העולם כו' הרי מבואר בהדיא דאפי' בכ"ש אמרינן האי דובאו בה פריצים וחללוה:

והנ"ל בזה דר"י לשיטתו דבש"ס דחולין (קל"ט ע"א) בהא דתנן שילוח הקן אינו נוהג במוקדשין דפריך הש"ס היכי דמי אילימא דהו"ל קן בתוך ביתו ואקדשי' מי מחייב כי יקרא קן צפור פרט למזומן ואלא דחזא קן בעלמא ואקדשי' והא ל"ה ברשותו ומוקי לה רב במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל מוקי לה במקדיש תרגנולתו לבה"ב ומפרש שם בגמ' רב מ"ט לא אמר כשמואל ומשני דרב ס"ל דקדשי בה"ב דקדושת בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתי' וחייבת בשילוח ושמואל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:

והרשב"א ז"ל בחולין שם הקשה אהא דאמר רב דקדשי בה"ב כיון דמרדו פקעו קדושתי' ואמאי פקעו קדושה שבהן להיכן הלכה ותי' דהקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכיון שנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הו"ל כהפקר ופקע לי' שיעבוד ממון שיש לגבוה עליו וכדאמרינן לענין שיירא שעמד עלי' גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולין ליטול יכול למימר מהיפקרא קא זכינא דאלמא הפקר הוא ויצא מרשות בעלים ואשמעינן קרא דבקדשי מזבח אינו כן ע"ש וכ"כ גם הריטב"א ז"ל בחולין שם:

ומעתה יהי' נמצא בהא דהתירו כל דינרא והדריינא שבעולם ולא חשו לטבעה דירושלים משום שמצאו לה מקרא מן התורה דובאו בה פריצים וחללוה אינו מגזירת הכתוב אלא טעמא רבה יש בדבר דהא כיון דקדושת דמים בעלמא הוא וממילא כל שבאו פריצים והו"ל הפקר וכדברי רש"י ע"ז הנ"ל לא עדיף ממקדיש תרנגולתו לבה"ב ומרדה דאמרינן דפקעה קדושתא. וממילא יהי' נמצא לשי' זו דאין ללמוד מקדשי מזבח דהא בקדשי מזבח לא מהני מרדו דאף דהויין הפקר לא פקעו קדושתי'. וכ"ז לרב דמחלק בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב איכא לאוקמא קרא דובאו בה פריצים. וחללוה דאשמעינן דיצא לחולין אקדשי בה"ב דוקא אבל לשמואל דאמר דאפי' קדשי בדק הבית לא פקעו קדושתי' כשמרדו משום סברא דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ ע"כ הא דובאו בה פריצים גזה"כ הוא בפריני עכום ולאו מטעם הפקר וממילא ה"ה בקדשי מזבח וכ"ש:

ומשו"ה ר"י לשיטתו דבגמ' דחולין שם אמרינן וכן אמר ר' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבה"ב ומרדה וא"ל ר"ל וכיון שמרדה פקעה לי' קדושתא ושני לי' כל היכי דאיתא בי גזי דרחמנא איתא ע"ש ומשו"ה שפיר קאמר ר"י דהא דובאו בה פריצים קאי אפי' אכ"ש:

והנה בהא דחולין שם קיי"ל כשמואל דבמקדיש תרנגולתו לבדה"ב איירי וע' בריטב"א חולין שם שכ' הטעם דאף דבעלמא קיי"ל דהלכה כרב באיסורי מ"מ כאן דר"י ס"ל כשמואל הכי פסקינן וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בה' שחיטה (פי"ג ה"כ) עיי"ש. וא"כ ממילא דובאו בה פריצים שייך אף בכ"ש וקדשי מזבח וא"כ יהי' מקום לצדד לכאורה להיתר בנ"ד:

ח

ולא עוד אלא די"ל דהכא יהי' שרי בין לרב בין לשמואל בממנ"פ. עפ"ד התוס' בכורות (י"ג ע"ב) שהקשו למ"ד משיכה מפורשת מן התורה ליגמר שיקנה כסף בהדיוט כמו בהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ותי' דלהכי שייך טפי כסף בהקדש מבהדיוט משום דבהדיוט דאפשר במשיכה לא יהא קנין אחר משא"כ הקדש ל"ש בי' משיכה דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ע"ש:

ועפ"ד התוס' הנ"ל אמרתי להעיר בהא דאמרינן בב"מ (מ"ח ע"א) גבי נתנה לבלן אמר רב דוקא בלן דלא מחסרה משיכה אבל ספר לא מעל עד דמשיך ע"ש והרי לרב תהדר הקושיא דאמאי לא יליף הדיוט מהקדש דלקני בכסף ואין לומר משום דלא משכחת בי' משיכה משום דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דז"א לרב דס"ל דבהקדש בה"ב מרדו פקעה קדושתי' וא"כ לא ס"ל סברא זו:

ואכן א"ש עפ"ד התוס' ע"ז (ע"א ע"ב) שהקשו דרב אדרב דהתם מוקי אליבא דרב דמשיכה קונה בעכום וא"כ ממילא בישראל כסף קונה דדרשינן לעמיתך בכסף הא לעכום במשיכה ובב"מ מוכח דס"ל משיכה קונה וחי' דהא דבלן איירי בעכו"ם ע"ש וא"כ א"ש דרב לטעמי' דלא ס"ל הא דבי גזא דרחמנא ומשו"ה קאמר דמשיכה קונה בעכו"ם וכסף בישראל:

וא"כ מעתה בנ"ד שקנה הישראל הפרה מהנכרי בקנין כסף ואח"כ נגזלה ממנו א"כ ממנ"פ שריא דאי אמרינן גם בהקדש בה"ב דכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא א"כ ממילא הא דובאו בה פריצים היינו מגזה"כ ומהני אפי' בקדשי המזבח וכ"ש וא"כ מטעם גזל יצא לחולין ואי אמרינן כרב דבהקדש בה"ב לא אמרינן דבבי גזא דרחמנא איתא וא"כ ממילא ילפינן הדיוט מהקדש דקונה בכסף וא"כ דרשינן דלעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה וא"כ הכא שלא משך הישראל ממילא לא קניא מעיקרא מדאורייתא כלל:

ואכן עיקר ההיתר לדון בזה מטעם ובאו בה פריצים אם כי הבאתי מדברי הי"א שדן בכה"ג לענין תכריכי המת הנה לא נוכל לדון זה במוחלט כי עומד למדינו תשובה אחת מהרמב"ם ז"ל והובאה בשיטה מקובצת ב"מ (כ"ד ע"ב) וז"ל שם ובתשו' שאלה להרמב"ם ז"ל כתוב וז"ל שאלת מי שקנו מן השוללים ספרי קדש לקצת בתי כנסיות שבמדינות אם נאמר שקנה או אם נכפהו על לקיחתו ממנו ואם נאמר שילקח ממנו בעל כרחו אם ינתן לו הסך שקנהו בו ואם יחזיר לאותו בהכ"נ עצמו או לזולתו. תשובה אם ביזה זו היתה במצות המלך קנה ובטל דין ההקדש ואפי' כלי המקדש כשנשללו בטלה קדושתן אמרו ובאו בה פריצים וחללוה אמנם אם נשללו בלי רשות המלך או נגנבו ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול כו' ע"ש:

וא"כ בנ"ד שעשה הנכרי בכח אלמות ולא ברשות המלך ל"ש כלל הא דובאו בה פריצים לדברי הרמב"ם ז"ל:

ויש להעיר עוד בזה מד' התוס' קדושין (נ"ה ע"א) שכ' לר"מ דהקדש במזיד מתחלל אם נתכוין לגוזלה יצא מקדושתו וע' במהרש"א שם:

ט

תבנא לדינא. כבר ביארנו לעיקר השאלה דודאי אין מחוייב להוסיף בדמים ולפדותו. ולענין הולד אי שרי ישראל לקנותו אחרי שיש כאן צדדים להתיר הנה יש לסמוך בכה"ג ולגרום מום ע"י עכו"ם שהתירו הרבה פוסקים בספק בכור וסמכו לצרף שיטת הרא"ש ז"ל (בפ' השוכר את הפעלים) שכ' דהטלת מום בזה"ז אינו אלא דרבנן והוכיח כן מש"ס דע"ז (י"ג ע"ב) ואפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דהוי מה"ת מ"מ בבכור בחו"ל דקיי"ל דאינו ראוי להקרבה אפי' בזמן הבית א"כ עכשו בזה"ז לכ"ע אינו אלא דרבנן וא"כ כ"ש בנ"ד דאיכא כמה צדדים להיתר בלא"ה:

ואזכיר בזה מה שראיתי להגה"ק מסאכאטשאב ז"ל בתשו' אבני נזר (סי' חי"ב) שכ' לחלוק אהיתר זה של הפוסקים לצרף הא דבכור בחו"ל וחידש דהא דבכור בחו"ל דאין מקריבין היינו רק בזמן הבית אבל עכשו שבטלה קדושת הארץ אינו אלא כמו שאר בכור בזה"ז ואין חילוק בין ארץ לחו"ל עיי"ש שהביא מהא דמגילה (י"ד ע"ב) דאמרינן לענין שירה כה"ג כיון שגט חזרו להיכשרן הראשון ע"כ אבל במתכת"ה דבריו תמוהים מדברי הרמב"ם ז"ל בס' המצות שכ' בסה"מ ומצוה ע"ט) וז"ל הנה התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ בין שהי' בית המקדש קיים בין שלא הי' כמו בהוא עתה בזמנינו זה כמו מעשר דגן ע"כ הרי בהדיא דאפי' בזמנינו זה כן וכן בתשו' הרדב"ז בלשונות (סי' ר"ג) אחרי שהעתיק דברי הראב"ד ז"ל וכ' הגירסא הנכונה בדברי הרמב"ם ז"ל בה' בכורות הביא גם מ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המצות בלשון קדר והעתיקו בלשונינו וז"ל הנה נתבאר לך שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ לענין הקרבה אבל בכור חו"ל לא יקרב אבל הוא קדוש להאכל במומו ואין חילוק בין זמן שבית המקדש קיים ובין הזמן הזה כמו מעשר דגן עכ"ל. וא"כ יש לצרף גם זה לסניף בנ"ד:

ידידו:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה