שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן נג · א
לפום רהטא הי' נראה לתרץ עפ"ד הש"ך ביו"ד (סי' קמ"ה סק"א) דכל היכי דאיכא פלוגתא בין בבלי לירושלמי אליבא דר' יוחנן אף דבעלמא קיי"ל דבבלי וירושלמי הלכה כבבלי מ"מ בפלוגתא אליבא דר"י אזלינן בתר הירושלמי כיון דר"י מרא דירושלמי הוא ודייק טפי עיי"ש. וא"כ מעתה כיון דבירושלמי איתא הפלוגתא בהיפך וכמבואר בירושלמי כלאים (פ"ח ה"א) ובסנהדרין (פ"ז ה"ה) דר"א אמר לוקין על החרישה ופתר מתניתא על תוספת ור"י אמר אין לוקין על חרשה ופתר לה אחרישה וכ"ה עוד בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) וא"כ פסק שפיר הרמב"ם ז"ל כירושלמי בהא:
ואכן הדרנא בי מכח דברי הרמב"ם ז"ל בה' יו"ט (פ"א ה"ד) שפסק דאמרינן בהבערה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כמו דאמרינן בהוצאה וכ' הראב"ד ז"ל שם בהשגות דבירושלמי אמרינן לא תאסר ולא תשרי וכ' הכ"מ ז"ל שם לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל וז"ל ואע"ג דר"י אמר בירושלמי לא תאסר ולא תשרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרתנו ר"י עצמו השוה אותן ע"ש. הרי מבואר דשיטת הרמב"ם ז"ל דאפי' במימרא דר"י הלכה כבבלי:
ואמת שהכ"מ ז"ל כאן בה' שמיטה כ' ג"כ בתירוץ אחד דהרמב"ם ז"ל סמך אמימרא דירושלמי אבל היינו רק לפי דרכו דספיקא הוא בגמרין וא"כ ממילא יש לסמוך אירושלמי וכמ"ש הש"ך בה' ע"ז שם דלא שבקינן מאי דפשיטא לירושלמי משום ספיקא דבבלי אבל כיון שביארנו דגם בגמ' דידן מבואר בהדיא איך ס"ל לר"י שוב הדק"ל:
וכבר ראיתי להגאון מהר"י ברלין ז"ל שהאריך להוכיח כן להלכה דאף במימרא דר"י הלכה כבבלי והביא גם מהא דקי"ל בחו"מ (סי' מ') דמחייב עצמו בשטר אף בדבר שלא נתחייב משום דס"ל הכי לר"י בכתובות אף דבירובלמי שם סבר ר"י דאינו חייב ע"ש. ואפשר דגם הש"ך ז"ל לא קאמר רק בהא דאבני הר שנדלדלו דספיקא הוא בגמ' ע"ש. ועכ"פ איך שיהי' דעת הרמב"ם ז"ל מבואר דפוסק כהבבלי אף במימרא דר"י וא"כ הדק"ל: