שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן מט · א
הכי איתא במדרש רבה בראשית (פ' כ') עם נחש לא נשא ונתן אמר הקב"ה רשע זה בעל תשובות ואם אומר אני לו הוא אומר לי אתה צוית אותם ואני צויתי אותם מפ"מ הניחו צוויך והלכו להם אחרי צויי אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו ע"ש. מבואר מדברי המדרש דבאמת הי' טוען אלא שהקב"ה פסק עליו הדין קודם שירד לטעון ואכן בגמ' דילן נראה דעיקר הטעם ע"מ שלא טען לו הקב"ה אבל הנחש עצמו לא הי' לו לטעון כן ובעינן טעמא בהא מילתא:
והנראה בזה דהנה הש"ך בחו"מ לסי' ל"ב סק"ג) הקשה בהא דאמרינן בגמ' דהו"ל לנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הא גם הא דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה ג"כ מהאי טעמא הוא משום דברי הרב ודברי התלמיד ואפ"ה קיי"ל דבדיני שמים חייב המשלח וא"כ ממילא הנחש שנידון בדיני שמים מה הי' מועיל לו טענה זו דדברי הרב ודברי התלמיד ע"כ קושיתו:
ובמשל"מ בה' רוצח (פ"ב ה"ב) הובא מה שנאמר בבית מדרשו של מהר"ח קמחי ז"ל ליישב זה ע"פ הש"ס דקדושין (מ"ג פ"א) דאמרינן אפי' מאן דס"ל יש שליח לד"ע מודה באומר לשלוחו אכול את החלב דשולחיו פטור דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וא"כ ה"נ דכותי' בדין שמים כיון דחוה נהנה באכילתה הנחש פטור בדיני שמים ג"כ ע"ש:
ומעתה א"ש הש"ס דסנהדרין הנ"ל דהתוס' בקדושין שם על הא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב הקשו דהא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש דחייב המשלח ואמאי הא זה נהנה וזה מתחייב הוא ותי' דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח רק ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהי' קניא ואההיא שעתא חייב משלחו וכ"כ התוס' במס' מעילה (י"ח ע"ב) ע"ש. והנה חוה הרי הוסיפה לנחש איסור הנגיעה וע"י הנחש נגעה ואכלה וא"כ לפי דעת הנחש שסבר שהאמת הוא דגם הנגיעה אסורה הרי ממילא ל"ה לנחש כלל טענה דדברי הרב ודברי התלמיד דהא בדיני שמים חייב דאין לומר דהו"ל זה נהנה וזה מתחייב דז"א דהא בנגיעה ליכא הנאה ודומה להגבהה דהקדש דחייב המשלח ולכן לא קשיא לן אמאי לא טען הנחש ורק עיקר השאלה אמאי לא טען לו הקב"ה כיון דהאמת דנגיעה שריא ועיקר האיסור האכילה וא"כ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואמאי לא טען לו הקב"ה אלא מפני שאין טוענין למסית: