אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן מט

סימן מח

עוד להרב הנ"ל.

ועל מה שהקשה בש"ם דסנהדרין (כ"ט ע"א) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דא"ר שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען ומפ"מ לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הוה לי' למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע"כ והקשה בזה דניחא מה שלא טען לו הקב"ה מפני שאין טוענין למסית אבל מאי טעמא לא טען הוא הא הנחש הי' ערום כאשר העידה בו תורה:

תשובה

א

הכי איתא במדרש רבה בראשית (פ' כ') עם נחש לא נשא ונתן אמר הקב"ה רשע זה בעל תשובות ואם אומר אני לו הוא אומר לי אתה צוית אותם ואני צויתי אותם מפ"מ הניחו צוויך והלכו להם אחרי צויי אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו ע"ש. מבואר מדברי המדרש דבאמת הי' טוען אלא שהקב"ה פסק עליו הדין קודם שירד לטעון ואכן בגמ' דילן נראה דעיקר הטעם ע"מ שלא טען לו הקב"ה אבל הנחש עצמו לא הי' לו לטעון כן ובעינן טעמא בהא מילתא:

והנראה בזה דהנה הש"ך בחו"מ לסי' ל"ב סק"ג) הקשה בהא דאמרינן בגמ' דהו"ל לנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הא גם הא דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה ג"כ מהאי טעמא הוא משום דברי הרב ודברי התלמיד ואפ"ה קיי"ל דבדיני שמים חייב המשלח וא"כ ממילא הנחש שנידון בדיני שמים מה הי' מועיל לו טענה זו דדברי הרב ודברי התלמיד ע"כ קושיתו:

ובמשל"מ בה' רוצח (פ"ב ה"ב) הובא מה שנאמר בבית מדרשו של מהר"ח קמחי ז"ל ליישב זה ע"פ הש"ס דקדושין (מ"ג פ"א) דאמרינן אפי' מאן דס"ל יש שליח לד"ע מודה באומר לשלוחו אכול את החלב דשולחיו פטור דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וא"כ ה"נ דכותי' בדין שמים כיון דחוה נהנה באכילתה הנחש פטור בדיני שמים ג"כ ע"ש:

ומעתה א"ש הש"ס דסנהדרין הנ"ל דהתוס' בקדושין שם על הא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב הקשו דהא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש דחייב המשלח ואמאי הא זה נהנה וזה מתחייב הוא ותי' דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח רק ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהי' קניא ואההיא שעתא חייב משלחו וכ"כ התוס' במס' מעילה (י"ח ע"ב) ע"ש. והנה חוה הרי הוסיפה לנחש איסור הנגיעה וע"י הנחש נגעה ואכלה וא"כ לפי דעת הנחש שסבר שהאמת הוא דגם הנגיעה אסורה הרי ממילא ל"ה לנחש כלל טענה דדברי הרב ודברי התלמיד דהא בדיני שמים חייב דאין לומר דהו"ל זה נהנה וזה מתחייב דז"א דהא בנגיעה ליכא הנאה ודומה להגבהה דהקדש דחייב המשלח ולכן לא קשיא לן אמאי לא טען הנחש ורק עיקר השאלה אמאי לא טען לו הקב"ה כיון דהאמת דנגיעה שריא ועיקר האיסור האכילה וא"כ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואמאי לא טען לו הקב"ה אלא מפני שאין טוענין למסית:

ב

וביותר פשוט אפשר לומר עפמ"ש הריטב"א ז"ל בקדושין דדוקא היכי דעבד המשלח מעשה כגון ששכרו לשליח התם הוא דחייב בדיני שמים אבל בדיבורא בלחוד לא מיחייב ע"ש:

ובמדרש רבה בראשית (פ' י"ט) איתא כיון שראה הנחש את חוה עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו ואמר לה כמה דלא מיתת במקרבי' כן לא מיתת במיכלי' עיי"ש ומבואר מזה דהנגיעה של חוה היתה ע"י מעשה של נחש שדחפה להעץ והאכילה של חוה היתה ע"י דיבורא של נחש שאמר לה כמה דלא מיתת במקרבי':

וא"כ ממילא ניחא דהנחש לפי דעתו דהנגיעה אסורה וזה הא הי' ע"י מעשה א"כ ל"ה כלל טענה דדברי הרב דהא חייב בדיני שמים אבל לפי האמת דרק האכילה נאסרה וזה ל"ה כי אם דבורא בעלמא ופטור אף בדיני שמים ומפ"מ לא טען לו הקב"ה אלא לפי שאין טוענין למסית:

ידידו"ש:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה