אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן מג

סימן מב

ב"ה סיון תרע"ב גלינא. לכבוד יד"נ הרב הגאון החו"ב צמ"ס וכו' כש"ת הר' יהושע העליר שליט"א האבד"ק בארש יצ"ו.

מכתב יקרתו הגיעני ואשר פלפל בחכמה בדין גולל ודופק דמטמא אי היינו דוקא בעת היותו על הקבר או אפי' לאחר שפירש והביא מרש"י עירובין (ט"ו ע"א) בהא דבע"ח מטמא משום גולל שכ' דהוא אפי' לאחר שנוטל משם אלא שכ"ת הקשה ע"ז מהש"ס דזבחים (ט"ז ע"א) דיליף ר' ישמעאל דזר מחלל עבודה מק"ו דבע"מ ופריך מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב ומשני טמא יוכיח ופירש"י ז"ל דאין בע"ח מק"ט והשתא הא שפיר משכחת בע"ח שיק"ט כגון שעשאוהו גולל למת שנטמא לעולם אפי' לאחר שפירש והוי ג"כ קרב כמקריב עכת"ד:

תשובה

א

עיקר הדין הוא מחלוקת רבותינו הראשונים ז"ל שיטת רש"י ז"ל הוא כמו שהביא כ"ת דמטמא אפי' לאחר שניטל ואכן שי' הרמב"ם ז"ל אינו כן שהרי כתב בה' טו"מ (פ"ו ה"ד) הניח על גבי קבר אבן או כלי אדמה כו' הנוגע בהן טמא משום נוגע בגולל ואם פירשו מלהיות גולל או שהסיר המת מתחתיהן הרי הן טהורין וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל התיר הבהמה הרי היא טהורה כשאר הבהמות כו' ע"ש וא"כ לשי' הרמב"ם ז"ל א"ש בפשיטות הא דטמא לא עשה בו קרב כמקריב:

ב

וליישב אליבא דרש"י ז"ל נראה דר' ישמעאל דקאמר שכן טמא לא עשה בו קרב כמקריב לשיטתו בזה:

דהנה יש לעמוד עוד בדברי רש"י עירובין הנ"ל שכ' וז"ל ומטמא משום גולל אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו ואפי' ניטל משם דתניא כפ' בהמה המקשה כל אשר יגע על פני לרבות גולל ודופק עכ"ל, ולכאורה דברי רש"י ז"ל תמוהים דלמאי נפ"מ הביא כאן דטומאת גולל ילפינן מקרא דעל פני השדה והרי בגמ' דחולין שם אמרינן דלכו"ע גולל ודופק מטמא ופליגי רק אי אתיא מהלכתא או מקרא דעל פני השדה וא"כ הכא דרש"י ז"ל בעיקר בעי לחדש דאפי' ניטל טמא אמאי מדייק דוקא מקרא

ולתרץ זה אמרתי ע"פ תשובה אחת ברשב"א (ח"א סי' תע"ו) שכ' וז"ל הגולל והדופק מטמאין בפ"ע כמת עצמו אף בפרושין מן הקבר כדרך שהחרב מטמא כיון שנגע במת ואפי' פירש אף הגולל והדופק כן דכלהו אהדדי כתבינהו רחמנא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' ע"פ השדה להביא גולל ודופק כחלל חרב דכל חד וחד מטמא בפ"ע אפי' לאחר שפירש ע"ש. הנה דבר גדול דיבר האדון הרשב"א ז"ל דילפינן גו"ד מעניינא דקרא דאפי' לאחר שפירש מטמא דדמיא לחרב. וא"כ היינו דוקא למאן דיליף גו"ד מע"פ השדה אבל למאן דס"ל דהלכתא הוא שפיר אמרינן דלאחר שפירש אינו מטמא:

וא"כ א"ש אל נכון דברי רש"י ז"ל בעירובין הנ"ל שכ' דמטמא אפי' לאחר שניטל דתניא בבהמה המקשה ע"פ השדה לרבות גולל ודופק והיינו משום דהא בהא תליא וכדברי הרשב"א הנ"ל דכיון דילפינן מע"פ השדה א"כ מרבינן דמטמא כחרב וא"כ ממילא מטמא אפי' לאחר שניטל:

ג

ואתיא שפיר ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דס"ל דלאחר שפי' אינו מטמא דלשי' אזיל דלא יליף גו"ד מע"פ השדה וכמ"ש בפ"ב מה' טו"מ (ה' ט"ו) וע' כ"מ שם שביאר כן דלהרמב"ם הוי. קרא אסמכתא בעלמא ע"ש וא"כ לא ילפינן מחרב וממילא לאחר שפירש טהור:

ד

והשתא דאתינא להכא שפיר מיושבת קושיתו מהא דקאמר ר"י דטמא לא עשה בו קרב כמקריב דר"י לשיטתו דקאמר בש"ס דחולין (ע"ב פ"א) דע"פ השדה להוציא עובר במעי אשה וגו"ד הלכתא הוא וא"כ שוב אינו מטמא לאחר שפירש וא"כ ממילא פשוט דל"ה קרב כמקריב:

ויש להעיר עוד בזה מהא דאר"י בזבחים (ק"ה ע"א) דשעיר המשתלח מק"ט מחיים וי"ל ודו"ק:

ה

ושבתי אני ואראה עוד דעיקר הדין הוא פלוגתא דתנאי בספרי (פ' חקת) והובא בר"ש באהלות (פ"ג מ"ד) דאר"א הגולל מטמא במשא מק"ו דנבילה ואמר לו ר"י לא אם אמרת בנבילה שכן היא מטמאה לאחר פרישה תאמר בגולל שאינו מטמא לאחר פרישה ע"כ הרי מבואר דר"א ור"י נחלקו בדין זה אי גולל מטמא גם לאחר פרישה ותלוי בזה ג"כ דין משא בגו"ד דלמאן דס"ל דמטמא אפי' לאחר פרישה וא"כ אין לדחות מה לנבילה דמטמא לאחר פרישה שפיר איכא למילף מק"ו דנבילה דמטמא אפי' במשא:

ו

ובזה יש מקום לפרש גם דברי רש"י ז"ל במס' סוכה (כ"ג ע"א) שכ' דגו"ד מטמא גם במשא דמקרא דוכל אשר יגע מרבינן גם גו"ד וכבר תמהו רבים בזה דהא בהא קרא מגע כתיב ומנ"ל לרבויי משא ולהנ"ל יהי' א"ש דרש"י ז"ל לטעמי' בעירובין דכיון דילפינן לה מהאי קרא מטמא גם לאחר שפירש משום דבעינן דומיא דחרב וא"כ ממילא דמטמא במשא מק"ו דנבילה:

ז

ובהכי א"ש ג"כ לבאר המשנה דאהלות (פט"ו מ"ט) עשה חבית מלאה משקין גולל לקבר הנוגע בה טמא והחבית והמשקין טהורין והתוס' ז"ל במס' ברכות (י"ט ע"ב) הביאו משנה זו ופירשו משום דגו"ד אינו מטמא רק צדו החיצון ולא הפנימי ומשו"ה החבית והמשקין טהורין ע"ש, והנה התוס' ז"ל לא פירשו לנו שום טעם בזה ואכן הר"ש ז"ל במס' אהלות שם ביאר הטעם בזה דכיון דטומאת גו"ד ילפינן מע"פ השדה א"כ בעינן גלוי דוקא דהא אמרינן בגמ' דחולין ע"פ להוציא את הטמון ומשו"ה אינו מטמא רק צדו החיצון עכ"ל וא"כ לפ"ד הר"ש אלו יהי' נמצא לכאורה דמשנה זו לא אתיא אלא אליבא דמ"ד דע"פ השדה רבות גו"ד אבל למ"ד דגו"ד הלכתא הוא א"כ נמצא דגם צדו הפנימי יהי' טמא ואמאי החבית והמשקין טהורין:

אבל לפ"מ שביארנו א"ש אליבא דכו"ע שהרי הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש שם וכן בה' טו"מ (פ"ו ה"ד) כתב דהא דהחבית והמשקין טהורין היינו משום שפירשו וגו"ד אינו מטמא רק בחיבורו למת וא"כ ממנ"פ אתיא שפיר דלמאן דיליף מהללמ"ס א"כ אינו מטמא לאחר שפירש ולמאן דיליף מע"פ השדה דנמצא דאפי' לאחר שפירש מטמא א"כ הרי הוא טהור מדין טמון דע"פ השדה קאי אצד חיצון דוקא ולא אפנימי:

ח

ובזה אמרתי לבאר הש"ס דפסחים (ס"ז ע"א) לא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו והתוס' ז"ל במס' סוטה (כ' ע"ב) הקשו בזה דהא אדרבה מת עצמו קיל מטמא מת דכיון דאין לו טהרה במקוה אינו חייב במכניס למקדש ותי' התוס' דהכי קאמר לא טמא מת לאחר פרישתו לבד אמרו אלא אפי מת עצמו אפי' בעודו בחיבורין שרי ליכנס במחנה לוי' עיי"ש:

ונשאלתי בזה מתלמידי הרב מו"ה זושא יחי' דהא אמרינן בש"ס דסוטה (י"ג ע"א) דעצמות יוסף הי' בארון של מתנות והרי קיי"ל דמכניס כלים טמאים במקדש פטור וא"כ על הארון ודאי פטור וגם האדם הנוגע בארון הנוגע במת הא שיטת הראב"ד ז"ל דאינו חייב על ביאת מקדש בכה"ג ואפי' בחיבורין וכמבואר בה' ביאת מקדש (פ"ג הי"ג) ואיך יפרנס הך ברייתא דאפי' מת עצמו:

ואמרתי לתרץ זה ע"פ דברנו הנ"ל דהנה התוס' במס' ברכות (י"ט ע"ב) בהא דאמר ר"י בר' צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים הקשו נהי דל"ה טומאה רצוצה כיון דרוב ארונות יש בהן פותח טפח אבל מ"מ הרי הארון נעשה גו"ד למת וכיון דנטמא אינו מציל והו"ל כמאהיל על עצמו של מת ותי' התוס' ז"ל דניהו דבעלמא כל שנטמא אינו חוצץ עוד אבל טומאת גו"ד שאני שאינו טמא רק צד החיצון ולא הפנימי ומשו"ה חוצץ ע"כ:

והרי כבר הבאתי דברי הר"ש ז"ל דהטעם דאינו טמא רק צדו החיצון ולא הפנימי הוא משום דגו"ד אתיא מעל פני ומוציא טמון וכנ"ל והרי מבואר בש"ס דפסחים שם דהך ברייתא דאפי' מת עצמו ר' יהודא הוא דס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים עיי"ש וא"כ מעתה ר"י לשי' דס"ל דגו"ד אינו מטמא במשא וכמבואר בספרי והובא בר"ש באהלות שם (פ"ג מ"ד) בהא דאר"י כל ימינו היינו מתקלין בהר הזה ע"ש וא"כ ע"כ ס"ל דגו"ד אינו מטמא לאחר פרישה ומשו"ה לא ילפינן משא מנבילה וא"כ כיון דס"ל דאינו מטמא לאחר פרישה ע"כ לא אתיא לי' גו"ד מקרא דע"פ רק ס"ל דהלכתא הוא וא"כ ממילא טמא גם מצדו הפנימי ושוב אינו חוצץ וא"כ כיון שהכניס הארון עמו במחיצתו הרי הו"ל כמו שהוא באהל אחד עם העצמות ואטומאה זו הנזיר מגלח וכמבואר ברמב"ם בפ"ז מה' נזירות וחייב על ביאת מקדש ושפיר הויא רבותא דמת עצמו:

ויש להעיר עוד בזה מהתוספתא דאהלות (הובא בר"ש פי"ג) דאר"י דכל שאינו מצטרף חוצץ וע' בפי' הרא"ש שם ודו"ק:

ט

ובהא ארוחנא לפרש דברי הספרי (פ' בהעלותך) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותם אנשים מי היו ר' ישמעאל אומר נושאי ארונו של יוסף הי' ור"ע אומר מישאל ואלצפן הי' דאזלי לשי':

שהרי כ"כ הרמב"ם ז"ל בהק"פ (פ"ו ה"ב) דאם נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין נדחה לפ"ש וא"כ איך קאמר נושאי ארונו של יוסף הי' דתקשי א"כ אמאי נדחו. וע' רדב"ז (סי' ב"א רכ"ג) שכ' דגם נושאי ארונו ש"י הי' חל שביעי שלהן בע"פ ע"ש:

ואכן ר"י לשי' דס"ל דגו"ד הלכתא היא וכש"כ דחולין הנ"ל וא"כ גם צדו הפנימי טמא והויא שפיר טומאה שהנזיר מגלח ולהכי קאמר ארונו של יוסף הי' אבל ר"ע לטעמי' דיליף מקרא דעל פני ולדידי' הוי טומאה שאין הנזיר מגלח ולהכי קאמר דמישאל ואלצפן הי':

ויש להעיר עוד בזה מהא דאיתא בתו"כ (פ' שמיני) דאר"ע דמישאל ואלצפן גררום בחניתות של ברזל ומהא דר"ע במס' נזיר (נ"ו ע"ב) ומהא דאריה"ג בסוכה (כ"ה) דנושאי ארונו של יוסף הי' וממימרא דריה"ג בחולין (ס"ט ע"ב) בטמאה טמא עיי"ש ודו"ק:

ובעיקר הדין יעיין עוד בטויו"ד (סי' שס"ט) ובב"ה שבב"י שם שהביא בפשי' דברי הרשב"א ז"ל דמטמא אפי' לאחר שפירש ולא הביא כלל שיטת החולקים בזה ודו"ק:

ידידושת"ה:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה