שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן מ · ו
והנה התוס' בסוכה שם כ' דה"ה דהו"מ למימר איכא ביני' כשכבר הוכשר דאז ל"ש רק טעם דמפסידה וא"כ לפ"ז קשיא ג"כ על הרמב"ם ז"ל דאמאי לא הביא טעם דמפסידה דאיכא חומרא בשכבר הוכשר וכבר הקשה כן בתשו' נוב"י (סי' ):
וליישב זה נראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו בזה דבתוספתא דטהרות תנינן דאתרוגים אין מזלפין עליהן מים והתוס' ז"ל במס' ע"ז (נ"ט ע"א) הקשו בזה מהא דאיתא בירושלמי שהאתרוג הוכשר ותי' דהא דתוספתא איירי בשאר ימות השנה והא דירושלמי איירי בחג שמרביצין עליו מים כדי שיהי' הדר ע"ש:
והנה בהכשר קיי"ל דבעינן שיהי' לרצון וא"כ נמצא דאם מותר לצאת בהאתרוג הזה אז ניחא לי' בהמים כדי שיהי' הדר אבל אם נימא דלא יטול א"כ ממילא לא איכפת לי' שיה' הדר והרי הוא דומה לאתרוג של שאר ימות השנה דאין מרביצין עליו מים וא"כ ל"ה לרצון וממילא לא מהני ההכשר:
וא"כ שפיר מיושבת קו' התוס' דאמאי לא קאמר דאיכא ביני' בשכבר הוכשר דז"א דאפי' בשכבר בא עליו מים ג"כ אמרינן דלא יטול וממילא לא יהי' מהני ההכשר:
ורק התוס' ז"ל לשיטתם שפיר הקשו שהרי כתבו דהטעם דמכשירה היינו משום שנותן הלולב במים שלא יכמוש ונוטף מהלולב להאתרוג והרי על הלולב ודאי הויא לרצון וקיי"ל במכשירין דכל משקה שתחילתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר, ובזה א"ש המשך לשון התוס' ז"ל שכ' מפני שמכשירה שהלולב כמו שהוא אגוד נותנין אותו במים כו' והומ"ל איכא ביני' שכבר הוכשר עכ"ל והיינו דהא בהא תליא:
אבל הרמב"ם ז"ל לשי' דס"ל דבעינן שעל האוכל הזה יהי' בתחילה לרצון ואם נפל על אוכל אחר לא מהני וכמבואר מדבריו בה' טו"א (פי"ב ה"ב) וע' בראב"ד שם שחולק באמת ע"ז וא"כ ע"כ להרמב"ם ז"ל לא חיישינן רק אם יפול על האתרוג גופי' וא"כ הרי ל"ה לרצון: