שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן לד
ב"ה גלינא תרפ"א. שוכט"ס לכ' הרב המאוה"ג החו"ב הר'
אברהם דוב שפיעגעל נ"י דומו"ץ בק ראהאטין יצ"ו.
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו על האשה שריננה העיר אבתרה ובעלה מת ורוצית להנשא לנטען אם הב"ד מחויבים למחות בידה:
תשובה
א
הנה לענין דיעבד אם כבר נשאת להנטען מחלוקת הראשונים בזה דשי' הרמ"א ז"ל באה"ע (סי' י"א) דבקלא דל"פ לחודא מוציאין אותה מהנטען ושי' הרמב"ם ז"ל דבעינן גם עידי כיעור:
אבל לענין לכתחילה נראה דלכו"ע לא תנשא ואפי' בקלא דל"פ לחודא וכמבואר כן בהדיא בתשו' הרשב"א ח"א (סי' תקצ"ו) ובתשו' הרא"ש ע"ש:
ואכן זה דוקא בקלא דל"פ אבל בקד"פ שי' רוב הראשונים ז"ל דמותרת אפי' לכתחילה וע"ע ב"ש (סקי"ב) בשם תשו' ש"י דמוציאי הקול צריכין להיות כשרים וע"ע ב"י בשם תשו' מהרי"ק דכל שלא באו עידי כיעור אין על ב"ד לחקור הרבה דע"ז נאמר כבוד אלקים הסתר דבר ובתשו' מהר"ם מינץ מבואר שעשו חרם ע"ז לבלי לחקור ע"ש ויעיין (בסי' ו') והוא מש"ס דגיטין בהא דיצא שם מזנה בעיר דאין חוששין אפי' לכהונה ועטו"ז (סי' ד') דל"ד בפנוי' אלא אפי' בא"א ודלא כהב"ח ע"ש וע' סוטה (כ"ז) בהא דלא ישא דומה ע"ש:
וקצת ראי' נ"ל עוד דבקד"פ אין חשש מגמ' ש דמו"ק (י"ח ע"ב) דאמרינן התם אין אדם נחשד בדבר אא"כ עשאו לא עשאו כלו עשאו מקצתו לא עשאה מקצתו הרהר כו' ופריך מהא דאמר ר"פ לדידי חשדן ולא הוה בי ומשני הא בקד"פ הא בקלא דל"פ:
הרי דבקד"פ אפשר דאפי' הרהור אין כאן וא"כ אפי' לכתחילה עלינו להתירה:
אך זה נשאר לנו לבאר בנ"ד אי הוי קלא דפסיק או דל"פ:
והנה כל היכי דאיכא אויבים בין לנטען בין לנטענת בין לבעל אמרינן אויבים הוא דאפקוהו לקלא ומבואר ביש"ש יבמות (פ"ב סי"ח) דלאו דוקא כשידעינן בודאי דאויבים אפקוהו לקלא אלא אפי' אם יש קצת רגלים לדבר והביא שם בשם הראב"י דאפי' אם לא אפקוהו לקלא רק ע"י האויבים הי' סיוע שלא ישתתק הקול ג"כ הוי קד"פ:
והב"ח ז"ל (בס' ק') הרחיב לנו הדרך דבעתים הללו שרוב ע"ה מתכבדים בקלון חבריהם ורבו מוציאי דבה יש לנו לתלות כל קול בהם שאם לא היינו תולים לאלו וכיוצא בהם לשונאים לא הנחנו בת לאברהם אע"ה ע"ש שהביא ג"כ בשם הר"י מינץ וז"ל ואם הם בדורם אמרו כך אנן מה נענין אבתרי' ע"ש:
וא"כ אחרי שהוכחנו דבנ"ד מיחשיב לקלא דפסק א"כ יש לנו להתיר אפי' לכתחילה הן אמת דבאו"ז בה' יבום (סי' תרי"ד) מבואר דאפי' בקד"פ אינו כונס לכתחילה וכן מטין דברי הח"מ (בסק"ד) דכ' דאפשר לומר דאפי' בקול דעלמא כל היכי דאיכא לעז ירחיק משום לזות שפתים ע"ש:
ואכן הב"ש שם (בסק"ז) כ' ג"כ כלשון הח"מ דבלעז בעלמא לא יכנוס וסיים שכן משמע ברשב"א ע"ש והרי כבר הבאתי דבתשו' הרשב"א שם איתא קלא דל"פ וא"כ ע"כ דגם הב"ש קאי על קלא דל"פ אלא בא למעט עידי כיעור דאשי' המחבר קאי דבעי תרויהו וכן יש ללמוד מד' הב"ש (בסקי"ב) שכ' ול"ד למ"ש בסמוך משום דקול כזה לאו ריעותא כלל מיקרי ע"ש:
ומלבד זה נראה דהכא בנ"ד יש להתיר לכו"ע אפי' לכתחילה ואפי' לשי' זו דבלעז בעלמא אסור לכתחילה לפמ"ש הב"י (בסי' י"א) תשו' הריב"ם בשם מ"כ שכל שאינו מיציאה ואומר לה משום ש"ר אני מוציאך מותרת לנטען וא"כ כ"ש בנ"ד דמיירי שנתארמלה דיש להתיר דהא ל"א משום ש"ר ואפי' לשי' הד"מ שם דחולק ע"ז וס"ל דלא מחלקינן בין נתארמלה לנתגרשה וכן מבואר בב"י שם בשם תשו' הרא"ש ובתשו' הרשב"א ח"א (סי' תקצ"ו) מ"מ הכא בנ"ד דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו שלא הוציאה בעלה אלא נתארמלה וגם הוא קד"פ וכמ"ש לעיל נראה דלכו"ע יש להתירה אפי' לכתחילה וכדעת הרשב"א והרא"ש ושיט' כמה ראשונים הנ"ל ובפרט לפמ"ש דחיישינן שיצאו לתרבות רעה א"כ יש לצרף דברי הרמ"א באהע"ז (סי' קע"ז) דבכה"ג לא חיישינן ללזות שפתים וע' ביאור הגר"א שם ובד"מ שם ובכן ישתמט נא כבודו מלסדר קדושין אבל עכ"פ לא יצא למחות בידם:
ב
והנה מדי עיוני בדין זה דנטען אמרתי ליישב דברי הש"ס בסנהדרין דאמרינן שם (בדף מ"א ע"א) מנין להתראה מה"ת דבי רבי תנא ע"ד אשר ענה על פסקי דיבור ועמדתי בזה דהא בקרא כתיב את הנערה ע"ד אשר לא צעקה בעיר ואת האיש ע"ד אשר עינה ואיתא בספרי (תצא) ע"ד אשר לא צעקה על דבר ע"פ התראה ע"ש וא"כ אמאי יליף רבי התראה מע"ד אשר פנה ולא יליף מרישא דקרא דכתיב ע"ד אשר לא צעקה דדרשינן ג"כ ע"ד על עסקי הדיבור דהיינו התראה:
ואמרתי דרבי לשי' בזה דבש"ס קידושין (ט' ע"ב) ס"ל לרבי באו עלי' עשרה בני אדם הראשון בסקילה וכולם בחנק:
והנה בגמ' סנהדרין שם אמרינן דלא משכחת נערה המאורסה בסקילה משום דהו"ל עדות שאאי"ל דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא משכח"ל אלא או כשהתרו בה או בשזינתה וחזרה וזינתה ע"ש:
וא"כ מעתה לרבי דס"ל כולן בחנק לא משכח"ל דין נערה המאורסה דבסקילה בזינתה וחזרה וזינתה וע"כ רק משום דאתרו בה וא"כ מנ"ל לרבי להוכיח בעלמא דבעינן התראה מקרא דנערה המאורסה דילמא לעולם אימא דבעלמא ל"ב התראה והכא שאני בנערה המאורסה דאינה נהרגת בלא התראה משום דהו"ל עדות שאאי"ל:
ובישוב דבר זה אמרתי דרבי לשי' אזיל דאמר ביבמות (כ"ד ע"ב) הואיל ומכוער הדבר תצא וא"כ בלא התראה אינם יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ הי"ל להעיד רק בעידי כיעור דג"כ היתה אסורה א"ו דלהורגה באו וא"כ שפיר יליף רבי לשי' דבעלמא ג"כ בעינן התראה ופ' בתשו, נוב"י מ"ש בזה:
וא"כ שפיר מיושבת קושיתנו דע"כ מוכרח להביא רק מקרא דע"ד אשר ענה דזהו קאי על הבועל ולא מקרא דע"ד אשר לא צעקה דקאי על הנערה דהא גם לרבי הא דמפקינן בעידי כיעור היינו מהבועל דוקא ולא מהבעל וכמ"ש התוס' שם ביבמות בשם הרי"ף ז"ל וא"כ מקרא דאת הנערה ע"ד אשר לא צעקה דקאי על מיתה דידה ודאי אין ראי' דגם בעלמא בעי התראה דהא לענין מיתה דידה כמו דיכולין לומר לאוסרה על בועלה באנו כן יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וכיון דבאו לאיסרה. על הבעל ל"ה יכולין להעיד בעידי כיעור לחוד דהא מבעל לא מפקינן בע"כ בעידי כיעור ומשו"ה התרו בה וא"כ נהי דע"ד אשר לא צעקה דרשינן על עסקי דיבור אבל אין ראי' לרבי דגם בעלמא בעי התראה דשא"ה דהו"ל עדות שאאי"ל ומשו"ה הביא מקרא המאוחר ע"ד אשר ענה דקאי על הבועל ואי לא באו להורגו אמאי ל"א בעידי כיעור דג"כ הי' מפקיעין אותה ממנו דמהנטען מפקו בע"כ וא"כ גם בלא התראה הו"ל עדות שאי"ל וע"כ דגם בעלמא בעי התראה וז"פ:
ג
וכן אמרתי לישב קו' הב"ש (בס' י"א) שהקשה בהא דרבי הרי"ף ז"ל דמחלקינן בין בעל לבועל והא קיי"ל דכל היכי שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל:
והשבתי ג"כ דרבי לשי' בזה דכ"כ התוס' במס' שבת (נ"ו) בהא דדוד אונס הוה דאף דהוא הי' רצון מ"מ כיון שאינה אסורה לבעל דלדידי' הא אנוסה שריא אינה אסורה לבועל ע"ש:
ואכן שי' הירושלמי הובא בתוס' סוטה (כ"ז) אינו כן אלא דאף דהוא אנוסה ומותרת לו כיון דהבועל הי' ברצון אסורה לו וע' בזה בב"ש ובמל"מ והנה בגמ' כתובות (ט') משני אונס הוי ואיבע"א דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו ובש"ס שבת (נ"ו) אמרינן דרבי קאמר כן:
וא"כ לרבי לשי' ל"א להאי תירוצא דאונס הוי ושפיר ס"ל לרבי דאפי' היכי דמותרת לבעל אסורה לבועל ומשו"ה קאמר הואיל ומספר הדבר תצא מהנטען ולא מהבעל כשי' הרי"ף ז"ל:
ד
ובהיותי בסוגיא דסנהדרין הנ"ל הקשיתי בהא דקאמר ותרתי בנסקלין למ"ל ומשני לר"ש לאתויי נשרפין דהא בגמ' סנהדרין (ע"ח ע"ב) וכן במס' ב"ב (קי"ט ע"א) אמרינן יודע הי' משה רבנו שמקושש במיתה אלא שלא הי' יודע באיזה מיתה נהרג וכ' התוס' שם שהי' מסופק אי בסקילה או בחנק:
וא"כ מנ"ל דנשרפין בעי התראה הא שפיר איצטרך קרא דע"ד אשר ענה לנסקלין דקיל ואין לומר דסקילה ילפינן ממקושש ותרתי בנסקלין למ"ל דז"א דהא אין ראי' כלל לסקילה דאיכא למימר דמשו"ה התרו בו שהרי הי' סבורין שמקושש בחנק והרי למיתה קלה בפי התראה והם לא ידעו עדין שהיא בסקילה ומשו"ה איצטרך קרא דנערה המאורסה לסקילה ומנ"ל לרבות נשרפין וצ"ע:
ויש לפלפל עוד הרבה בסוגיא זו אבל לא תרשני הזמן: