אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן לג

סימן לב

ב"ה סאניק תמוז תרפ"ג. שוכט"ס לכבוד הרב הגאון החריף ובקי כש"ת הר' משה סאקאלאווסקי שרימ"א ר"מ דק' בריסק דליטא.

ספרו אמרי משה אשר שלח לי למנה הגיעני גם שמתי עיני עליו וראיתי כי ברכה בו סברות ישרות בחריפות ובקיאות ותשואת חן לו, והנה בעיוני בראשית ספרו בסי' א' אמרתי להודיעו את אשר הגו רעיוני מדי שוטטו בדבריו:

א

כ"ה הביא לפרש המשנה דמקואות (פ"ה מ"ב) דפליגי ר"י ור' יוסי לענין מעין שהעבירו פ"ג כלים דאזלי לשי' דפליגי (במ"ה שם) אי מזחילין בדבר המקב"ט דר' יהודא לטעמי' דאמר סומך אפי' מקל וקנה ולא איכפת לי' בדבר המקב"ט ומש"ה קאמר הרי הוא כמו שהי' ור' יוסי לטעמי' דבעי הויתו ע"י טהרה ולכן אמר הרי היא כמקוה עכת"ד:

הנה מדכרי הרמב"ם ז"ל שם מבואר דכו"ע ס"ל דבעינן הויתו ע"י טהרה במעיין עכ"פ ורק עיקר הפלוגתא לענין מקל וקנה דהוי פשוטי ה"ע דמק"ט רק מדרבנן בזה ס"ל לר"י דמזחילין ור"י פליג ואמר כל דבר שמקב"ט ואפי' מדרבנן אין מזחילין בו אבל בהא דמעבירין ע"ג כלים אילו הי' בזה משום הויתו ע"י טומאה גם לר"י ל"ה דינו כמעין דהוא מקב"ט מדאורייתא:

והנה לפום ריהטא הי' נ"ל לתרץ הדברים ולהביא ראי' ממקור אחר דר"י ס"ל דאפי' בטומאה דאוריתא מזחילין והוא ממה דמבואר בתוספתא דמקואות (פ"ד מ"ה) מזחילין ע"ג מת דברי ר' יהודא א"כ מבואר דאפי' בטומאה דאוריתא מזחילין לר"י:

ואכן נראה דאין ראי' משם דהא איתא בילקוט (פ' חקת) בשם הספרי בקרא דהנוגע במת לכל נפש האדם יטמא הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא ע"ש וא"כ כיון דמת עצמו אין בו טומאה שפיר ניחא דמזחילין ע"ג מת:

ואדרבה בהכי ניחא לי ליישב קו' המג"א ז"ל בס' זית רענן שתמה דמה נפ"מ אם המת עצמו טמא או לא ולהנ"ל ניחא דנפ"מ להא דמזחילין עליו:

והנה לכאורה תמהתי בדברי הספרי הנ"ל מהא דאיתא בתוספתא דכלים ובכ"ד בש"ס ויקח משה את עצמות יוסף עמו מכאן אמרו טמא מת מותר ליכנס למכנס למחנה לוי' ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו ולספרי הנ"ל מאי רבותא דמת עצמו הא אדרבה מת עצמו אינו טמא כלל, וא"כ לכאורה הי' נראה דלתוספתא זו ע"כ מת עצמו נמי טמא וא"כ שוב יהי' מוכרח מהא דקאר"י דמזחילין ע"ג מת דה"ה בכל דבר המק"ט ואפי' מדאוריתא:

ואכן באמת א"ש עפ"ד התוס' סוטה, (כ' פ"ב) שהקשו דהא מת אין לו טהרה במקוה ופטור עליו המכניס וא"כ מאי רבותא דמת ותי' דהכי פירושו ולא טמא מת בלבד אמרו לאחר שפירש מן הטומאה אלא אפי' מת עצמו דהויא טומאה בחיבורין במכניסו כו' וא"כ לק"מ דהכא הרי לא קאי על מת עצמו רק על הנוגע בו בחיבורין:

והנה הי' נראה להעיר עוד בזה מהאיבעיא דש"ס נדה (ע"א ע"ב) מתים לעת"ל צריכי הזאה שלישי ושביעי או לא עי"ש וא"כ מוכרח עכ"פ דפשיטא דמת עצמו טמא:

ואכן יש לישב גס זה עפ"ד התוספי הרא"ש בעירוכין (ג' ע"א) בהא דממעט קטן לענין ביאת מקדש שהקשה דתיפוק לי' דקטן פטור מעונשין ותי' דנפ"מ דעכשו הוא גדול ונטמא בהיותו קטן ע"י שנגע בו בעצמו עי"ש וא"כ גם הכא נראה דהאיבעיא כיון שנוגע בו בעצמו וא"כ אף דמת עצמו אינו טמא מ"מ הרי טמא משום נוגע בו לעתיד לכשיחיו עי"ש:

ומלבד זה נראה ליישב דשפיר מיבעיא אי מתים לעת"ל צריכין הזאה ע"פ הש"ס דכתובות עתידין שיעמדו בלבושיהן וע' בתוס' שם דהיינו בתכריכין שנקברו וכן מבואר בהדיא בירושלמי וא"כ י"ל דהאיבעיא הוא אם יהי' צריכין הזאה ע"י שיגעו בבגדים שנגעו במת ותליא זה בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בה' טו"מ לענין טומאת בגדים במת וע' תוס' נזיר (נ"ד):

והנה בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל בפהמ"ש הנ"ל בהא דר' יוסי דאמר כל דבר המקב"ט אין מזחילין בו דהיינו דאפי' בטומאה דרבנן ג"כ לא קרינן בי' יהי' טהור יש להעיר מהא דאמר ר' יוסי עצמו במס' פרה (פ"י) דקלף של חטאת שנתנו ע"ג כתבי הקדש ר"י מטהר ואף דהתם כתיב והניח אותו במקום טהור אמרינן כיון שהוא טהור מדאוריתא דיו ומ"ש מהא דיהי' טהור דבעינן שיהי' טהור אפי' מטומאה דרבנן, ויש להעיר עוד בזה מד' המשל"מ פ"ז מתרומות:

וכן יש להעיר בהא דאמר ר"מ בסוכה (כ"ג) דכיון דמדאוריתא מחזי חזי שריא ואילו בתוספתא דפרה ר"מ עצמו מטמא בהא דנתנו ע"ג כתבי הקדש ויש לחלק ולא כתבתי רק להעיר:

ב

ובמה שהאריך עוד בסי' א' הנ"ל בדבר קושית הריב"ש (בסי' רצ"ב) בהא דמקואות (פ"ז מ"ו) דאר"י אף השני טהור משום דס"ל גוד אחית והא הו"ל זוחלין:

הנה אמרתי לתרץ קו' הריב"ש ז"ל ולבאר עפ"ז פלוגתת הרמב"ם והטור ז"ל דהרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' מקואות הי"ב) פסק כת"ק דר"י בירדו ב' וטבלו דהשני טמא והטור ביו"ד (סי' ר"א) פסק כר"י דהשני טהור דלשי' אזלו ותתיישב ג"כ קושית הכ"מ ז"ל דאמאי באדם פסק הרמב"ם ז"ל כת"ק דהשני טמא ואולי בסגוס פסק כר"י דאף השני טהור:

בהקדם עוד דברי הרמב"ם שם שכ' ובפ"ח ה"ח) ג' גומות שבנחל העליונה והתחתונה של כ' אמה והאמצעית של מ' סאה כו' שאין הנזחלין מערבין אא"כ עמדו. והקשו בזה דכיון דס"ל לרבינו ז"ל גבי ירדו ב' וטבלו דהשני טמא והיינו ע"כ דלא אמרינן גוד אחית וא"כ ל"ל טעמא דאין הנזחלין מערבין תיפוק לי' דל"א גוד אחית וכ"ש גוד אסיק:

וליישב זה אמינא דבגמ' חגיגה (יט) עודהו רגלו אחת במים הוחזק לדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, מאן תנא עודהו רגלו אחת במים אר"פ ר' יהודא הוא דאמר דאף השני טהור ותמה בזה בטו"א שם דהא עד כאן לא שמעינן לי' לר"י רק דגוד אחית להמים שעליו כאלו הן במקוה דמשו"ה השני טהור אבל הכא אפי' תימא גוד אחות המים שעליו מה אהני זה לחשוב לגברא כתחילת טבילה, ועוד אס"ד דס"ל לר"י באמת גוד אחית לגברא גופא א"כ תקשי הא דג' גוממיות דאר"י דמטביל בתחתונה ולא בעליונה והיינו משום דס"ל גוד אחית ולא גוד אסיק והשתא דאמרינן גוד אחית לגברא גופי' א"כ יהי' מטביל בעליונה ג"כ:

והנראה בזה לאמר דבאמת הוכיח ר"פ מהא דאר"י דאף השני טהור דאמרינן גוד אחית לגברא גופי' ומכח קושית הריב"ש הנ"ל שהקשה לשי' התוס' גיטין (ט"ז) דמשו"ה ל"ה קטפרס משום דסופן לירד א"כ הו"ל זוחלין וכנ"ל ולפ"ז א"ש דכיון דס"ל לר"י גוד אחית לגברא גופי' דהוי כאלו האדם עומד בתוך המקוה א"כ אין כאן לא קטפרס ולא זוחלין וע' ש"ך (סי' ר"א סק"ל) ומשו"ה שפיר אמר ר"פ ר"י הוא דאמר גוד אחית להאדם עצמו ולכן מחזיק עצמו לכל מה שירצה:

ובמה שהקשה הטו"א דא"כ דס"ל לר"י גוד אחית ם עצמו א"כ אמאי אינו טובל בעליונה הנה ראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל שדן ג"כ בזה לומר דר"י ורבנן בהא פליגי וס"ל לר"י גוד אחית לגברא גופי' ורבנן פ"ל דכיון דהאדם אינו צריך להמים משו"ה אף דאמרינן המים המועטים נגרים לגבי המים המרובים אבל האדם כיון דאינו צריך להמים אינו טפל לו ואינו נגרר אחריו אלא שהקשה לפ"ז דא"כ מאי פשיט להא איבעיא דמהו להטביל מחטין וצינורות בראשו של אחד מהן מהא דג' גוממיות בנחל דאמרינן גוד אסיק דהא התם בג' גוממיות שהאדם עוד לא טבל וצריך עתה להמים ולכן טובל בעליונה דאמרינן גוד אחית להאדם עצמו ולאו משום גוד אסיק אבל במחטין וצנורות בראש אדם שכבר טבל ואינו צריך להמים ל"א גוד אחית:

ואכן באמת א"ש בפשיטות דבהא דירדו ב' וטבלו וכן בהא דעודהו רגלו אחת במים לענין שיחזיק עצמו לדבר החמור שפיר אפשר לומר גוד אחית להאדם גופי' כיון דגוף האדם עודנו מחובר במקצת למקוה במה שרגלו במים ולכן שייך גוד אחית להאדם אבל מה ענין זה בהא דשלש גוממיות לומר גוד אחית להאדם גופי' דשם אין חיבור להאדם לא עם המקוה האמצעית ולא עם התחתונה ורק המים מחוברים ע"י שטף של גשמים ולכן כיון דהמים מחוברים שייך גוד אחית או אסיק רק להמים אבל לא להאדם וא"כ שפיר הביא ראי' להא דמחטין וצנורות בראשו של אדם דאף דהאדם מחובר להמקוה הרי איננו צריך עוד להמים שכבר נטהר ורק המחטין וצנורות הם צריכין להמים והרי הם אינם מחוברים להמקוה רק המים שעל האדם מחבר אותם ודמיין שפיר להא דגוממיות דל"א בשביל זה גוד אחית להאדם למאן דאמר טובל בתחתונה אף שצריך להמקוה כיון דאינו מחובר וז"ב הסברא:

וא"כ שפיר מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל שהצריך לומר בהא דשלש גוממיות טעמא דאין הנזחלים מערבין דאל"כ הי' מותר להטביל בתחתונה דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל גוד אחית ולא קשיא דא"כ אמאי השני טמא דס"ל לרבינו ז"ל כת"ק דר"י דל"א גוד אחית לגברא גופי' והו"ל זוחלין אבל במים שפיר ס"ל גוד אחית וזהו באמת מה שכ' דאין הנזחלים מערבים דגם התם עיקר הפסול משום זוחלין:

ומעתה שפיר מיושב קושית הכ"מ ז"ל מה דמחלק רבינו ז"ל בין הא דאדם הטובל לסגוס דבאדם הטובל פוסק דהשני טמא ובסגוס פוסק דהשני טהור:

ולהנ"ל נראה דהרמב"ם ז"ל לשי' אזיל דס"ל דגם מים מחוברים בקרקע אם הם פחותים ממ' סאה מקבלים טומאה וכמבואר בדבריו בפי' המשנה דריש מקואות ובה' טו"א (פט"ו) וא"כ נחזו אנן אי נימא דאין המים שעל הסגוס מצטרפין להמקוה משום דקטפרס אינו חיבור וא"כ הו"ל מקוה חסירה ממ' סאה ויהי' הסגוס טמא דהרי במקוה שנחסרה ממ' סאה כיון שנכנס בו הטמא השני הוא מטמא את המים וא"כ הסגוס שנוגע במקצת בהמים נטמא כדין משקין שמטמאין כלי אבל אי נימא גוד אחית להסגוס כאלו הוא במים ויהי' מקוה שלימה ממ' סאה וא"כ ממילא לא נטמאו המים ויהי' גם הסגוס טהור וא"כ נמצא דהסגוס גופי' אף שכבר נטהר עודנו צריך לחיבור המים שלא יטמא ובכה"ג הא גם רבנן מודים לר"י דאמרינן גוד אחית וכנ"ל:

ואכן כ"ז רק בסגוס דהוא כלי ומקבל טומאה מהמים משא"כ באדם הטובל דקיי"ל אין שקין מטמאין אדם וא"כ נמצא דאף אם יטמאו המים יהי' האדם טהור וא"כ אינו צריך עוד להמקוה ולכן לא אמרינן גוד אחית לגבי גברא גופי' וממילא מפסלי המים משום זוחלין ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל באדם דהשני טמא וכחכמים דפליגי אר"י ומתני' דסגוס אתיא ככו"ע ולאו דוקא ר"י הוא:

ואכן נראה עוד דזה יהי' תליא בפלוגתא בגמ' דחגיגה שם דאר"נ מחלוקת במעלות דרבנן אבל מטומאה דאורייתא לטהרה ד"ה אף השני טמא ואיכא דאמרי מחלוקת בטומאה וטהרה אבל במעלות דרבנן ד"ה אף השני טהור והרמב"ם ז"ל פוסק כלישנא קמא דבמעלות דרבנן מחלוקת וכמ"ש הכ"מ שם והטור ס"ל כלישנא בתרא דבטומאה דאורייתא מחלוקת וכמבואר בב"י שם ובסי' רא):

וא"כ מעתה בסגוס כיון דהא דמשקין מטמאין כלי הוא רק דרבנן וא"כ למ"ד דבדרבנן לד"ה השני טהור דאמרינן גוד אחית להאדם לענין טומאה דרבנן וא"כ הרי לענין טומאה דאורייתא שוב אין צריך הסגוס להמקוה ורק לענין שלא יטמא בטומאה דרבנן מדין משקין מטמאין כלי הלא לענין טומאה דרבנן גם ת"ק מודה דאמרינן גוד אחית וממילא לא נטמא הסגוס ושוב אין צריך הסגוס כלל להמקוה ושוב דומה להאדם הטובל דהשני טמא, ולכן הטור דס"ל כמ"ד דבטומאה דאורייתא מחלוקת וכמבואר בב"י שם וע"כ לדידי' לא מתוקמא סתמא דסגוס במתני' כרבנן רק כר"י וממילא הלכה כר"י מדסתם לן תנא כותי' אבל הרמב"ם ז"ל לשי' דס"ל במעלות דרבנן מחלוקת וכמ"ש הכ"מ שם וא"כ גם בדרבנן לת"ק לא אמרינן גוד אחית להאדם גופי' וצריך הסגוס להמים וא"כ אתיא משנה דסגוס ככו"ע ומשו"ה פסק כרבנן דר"י בירדו ב' וטבלו ודו"ק:

ג

ובמה שהביא קו' הראב"ד ז"ל בס' בעל הנפש בהא דאמרינן במס' בכורות (נ"ה) אבוה דשמואל כו' שמא ירבו נוטפין על הזוחלין דמשמע הא מחצה ע"מ הי' כשר ואלו במס' מקואות (בפ"ה מ"ה תנן העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרים דמשמע הא מחצה על מחצה פסולין ועוד הקשה הש"ך ביו"ד (סי' ר"א סק"י) דהא זוחלין בדאורייתא פסולין וקיי"ל מחצה ע"מ כרוב:

השבתי בזה דכבר הקשו הפוסקים בהא דמה טעם יהי' פסול בזוחלין ונוטפין מעורבין מ"ש מהא דזבחים (פ' ע"א) גבי צלוחות של מי חטאת שנפלו לתוכה מים כ"ש דכשרים להזות ב' הזאות למ"ד הזאות מצטרפות מטעם דיש בילה והרי מבואר בתוס' ר"ה (י"ג) דגם שמואל ס"ל דיש בילה במים וא"כ גם בהנוטפין יש זוחלין ואמאי יפסול:

והתשובה בקו זו נראה עפ"י מה שכ' הש"ך ביו"ד (סי' שכ"ד סקי"א) שהקשה עמש"כ המחבר שם נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה כו' מפריש אחד ממ"ח בכל העיסה לפי שנעשית כולה טבל והקשה הש"ך דהא הרא"ש והמחבר ס"ל דיש בילה גם בשאור וא"כ ל"ל טעמא דכולה טבל ותיפוק לי' דיש בילה ותי' דבמיעוט לתוך המרובה כי הכא ל"א דיש בילה:

וא"כ מעתה א"ש הא דקאמר שמואל שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין דאלו הי' מחצה ע"מ הי' כשרות מטעם בילה ולכן קאמר שמא ירבו ויהי הזוחלין בנוטפין מיעוט במרובה ובזה ל"ש בילה:

ומעתה לא קשה ממשנה דמקואות דהעיד ר"צ על הזוחלין שרבו דוקא שהן כשרים דהא מבואר בר"ש ורא"ש שם בפי' המשנה דמיירי שאין כדי טבילה בזוחלין לחוד רק בצירוף הנוטפין וא"כ ל"ש לומר דיש בילה כיון דעדיין אין שיעור כשר וכמבואר בגמ' זבחים שם למ"ד הזאה צריכה שיעור ל"ש בילה רק במזה כשיעור שתי הזאות עי"ש ולהכי בעי רבו דוקא:

ובעיוני בסוגיא דבכורות שם תמהתי בדברי התוס' (נ"ו ע"א) שהקשו בשם ר"ת לרב ולאבוה דשמואל ולשמואל דאמר אין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד א"כ האיך הי' הזאה על טמאים של מתו מדבר מישאל ואלצפן והלא הי' רחוקים מפרת ותמוה לי דמאי קו' ממדבר הא מבואר במס' (שבת ל"ה) אמר רב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים ופירש"י טהור וטובלין בו דלאו כלי הוא להיות המים הנובעים בו כשאובין עי"ש וא"כ שפיר הי' להו בארה של מרים להזות ממנו והכא ודאי דל"ש שמא ירבו הנוטפין דאפי' אם הי' באפשרות הרי קיי"ל במשנה דנדל דהרי הוא כמו שהי' וע' בב"י בשם הראב"ד שכ' דבמעיינות לא חיישינן להכי רק כשכלה בימי הקיץ וזה ל"ש בבאר וכמבואר ברש"י (ע"ז י"ט) דבאר אינו פוסק וע' בר"ש (במס' פרה פ"ח מ"י) דבבאר ל"ח לנוטפין וצ"ע, וע"ע במס' בכורות (ח' ע"ב) בפי' הר"ג מאוה"ג ז"ל בהא דמיא לא בליעי דהמים היו מבארה של מים דבליעי כל מים ולא ניכר בהו ע"ש ודו"ק:

הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה