שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן יב · א
הנה התוס' במס' ב"ב (קי"ט ע"ב) הביאו כן בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוין והמהרש"א ז"ל שם הבא דברי התרגום יונתן הנ"ל דמפרש ג"כ כהמדרש דלש"ש הי' וסיים וז"ל ויש ששאלו בזה בת"י האיך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין וי"ל כיון שלא צריך למלאכה אלא משום זה הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש ומיהו הא ודאי דהי' חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו כו' עיי"ש:
הנה המהרש"א ז"ל תירץ אליבא דר"ש דס"ל משאצל"ג פטור ואכן ר"י ס"ל דאפי' משאצל"ג חייב והרמב"ם ז"ל בה' שבת (פ"א ה"ז) פסק כר"י בהא וא"כ לפ"ז הדרא הקו' לדוכתא:
ומעתה נראה דבדיוק נקט התרגום שאמר שיתלוש קיסין דוקא דבש"ס דשבת (ע"ג ע"ב אמרינן הזומר וצריך לעצים חייב וכ' התוס' ז"ל שם דדוקא צריך לעצים הוא דחייב אבל כשאין צריך לעצים אפי' לר"י דס"ל בעלמא דגם משאצל"ג חייבין עלי' הכא פטור כשאין צריך לגופה דלא חשיב מלאכה רק כשצריך להם וא"ש מה שדייק בדוקא שיתלוש קיסין:
וע"ע ירושלמי סנהדרין (פ"ה ה"א) במה דקאמר תולש הי' או קוצר הי' ע"ש ודו"ק וע"ע ברמב"ם בה' שבת (פ' ה') שפסק ג"כ דבעינן צריך לעצים דוקא אף דהוא עצמו פסק דמשאצל"ג חייב והיינו כד' התוס' הנ"ל דבהא כו"ע מודי: