אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן יא

סימן י

ב"ה כפר איוואסקאווצע ה' חקת תרע"א תשובה מאהבה לכ' ידיד נפשי הרב הגדול בתורה וביראה המפורסם לשם ה"ר דוד לבוב שלימ"א אבן יקרה בק' טארנאפאל

באשר אדע ערכו גם דבריו יקרו לי מאד ולכן לקחתי לי היום מועד להשיבהו על קושיתו ביום אתמול בדברי התרגום יונתן בפרשת השבוע:

הקשה כ"ת יחי' בדברי התרגום יונתן בפ' חקת בפ' כל הנוגע במת בנפש האדם וגו' וז"ל כל די יקרב בשכיבא ובוולדא בר תשעה ירחין בגושמי' ובדמי' כו', וע"ז תמה כ"ת דהא הלכה פסוקה היא דגם נפל מטמא וכמבואר בגמ' נזיר (נ' ע"א) לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידיו וכ"ה במשנה דאהלות (פי"ח) דבודקין מדורת הכותים מנפלים וכן בהא דפסחים (ט' ע"ב) במעשה דשפחה של מציק ברמון ע"ש ואמאי נקט כאן בן תשעה ירחין דוקא והוא באמת תמיה עצומה:

תשובה

א

כך שנינו בספרי הנוגע במת לכל נפש אדם להביא את ק שמנה משמע מביא את בן שמנה ומביא את דמו ת"ל בנפש אדם להוציא את דמו כו' הנה מבואר דאף דנפל מת מטמא מ"מ דם המת של נפל אינו מטמא ומבואר ג"כ מדברי הספרי דהאי קרא דבנפש האדם קאי גם אדם המת ומשו"ה מוקי לה בספרי בבן תשעה דוקא, וזהו מה שתרגם היונתן ז"ל בגושמי' ובדרמי' משום דהאי קרא קאי גם אדם המת, ומשו"ה מוקי לי' דוקא בולדא בר ירחין דאלו נפל נהי דגושמי' מטמא אבל דמי' לא מטמא והאי קרא קאי גם אדם:

וגדולה מזו הו"ל לכת"ה יחי' לתמוה דלכאורה התרגום סותר עצמו מיני' ובי' דלעיל מזה בפ' הנוגע במת לכל נפש אדם מתרגם דיקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי' לולדא בר ירחין לגושמי' ובדמי' יהא מסאב כו' הנה מפרש ולדא בר ירחין ולא מפרש תשעה הרי דאפי' נפל מטמא וא"כ דבריו סותרין זא"ז:

ואכן לדברנו הנ"ל א"ש דהא מבואר בספרי הנ"ל דקרא דלכל נפש אדם להביא את בן שמנה ומוקי לי' במת עצמו ולא בדמו ולהכי מתרגם לכל בר נשא ואפי' לולדא בר ירחין לגושמי' דוקא ועל הנוגע במת מתרגם בשכיבא וע"ז קאי בדמי' והוי כמאן דכתיב בשכיבא ובדמי' וזהו שכ' לולדא בר ירחין לגושמי' הוא כמו מאמר המוסגר, וזהו מדוייק במתק הלשון שכ' לגושמי' בל' השימוש ובדמי' כ' בב' השימוש והו"ל למכתב בגושמי' ובדמי' כמו שכתב באידך פסוק אלא לפי דהתם קאי אקרא דבנפש האדם כתב בב' בגושמי'. והכא דקאי אקרא דלכל נפש כתב בל' לגושמי' הכל כפירושא דקרא, ולכן ובדמי' דהדר קאי על במת כתב בדמי' ולא לדמי', וזה ברור למעיין:

ב

והן אמת דבעיקר הדין של דם נפל הוא מחלוקת דר"י ור"ע בספרי שם אבל נראה דהתרגום יונתן לשי' בזה, דהכי איתא התם לכל נפש אדם להביא את בן שמנה משמע מביא את בן שמנה ומביא את דמו ת"ל בנפש אדם להוציא את דמו דברי ר"י רע"א לכל נפש אדם להביא את דמו:

ולכאורה לא נודע במאי פליגי ר"י ור"ע ונראה דלשיטתי' אזלי דבמס' חולין (ע"ב ע"א) אמרינן וכל אשר יגע ע"פ השדה להוציא עובר במעי אשה דברי ר"י רע"א לרבות גולל ודופק ומפרש התם בגמ' דר"ע ס"ל דעובר במעי אשה טמא ויליף לי' מהאי קרא דבנפש האדם איזהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר זהו עובר ור"י מוקי האי קרא דבנפש האדם לרביעית דם ולא לעובר ופריך ור"ע רביעית דם מנ"ל ומשני דיליף מכל נפשות ע"ש, וא"כ א"ש בפשי' דר"י לשי' דבנפש האדם לדם אתא להכי ממעט שפיר דם בן שמנה מהך קרא דלא קרינן בי' נפש האדם, אבל ר"ע דמוקי האי קרא לעובר במעי אשה וא"כ אין לו מיעוט על דם ואדרבה כל נפשות מרבי לי' כמו לכל נפש:

וא"כ התרגום לשי' בזה דפסק בהא דעובר במעי אשה כר"י דבפ' דעל פני השדה מתרגם ולא במיתא דבכריסא דאמי' וא"כ שפיר ממעט בן שמנה דדמו לא מטמא מקרא דבנפש וע' ברמב"ם (בפכ"ה מהטו"מ הי"ב) שפ' ג"כ דעובר במעי אשה טהור מדאוריתא וכר"י ע"ש ודו"ק:

ג

והנני להוסיף עוד דדין זה תליא בפלוגתא במשנה והוא במס' מכשירין (פ"ו מ"ז) אלו לא מטמאין ולא מכשירין כו', ומשקה בן שמנה חדשים ור' יוסי אומר חוץ מדמו והנה הרמב"ם ז"ל פי' שם דקאי לענין קבלת טומאה וכ"ה בה' טו"א (פ"י ה"ז) ואכן הר"ש ז"ל וכן הרא"ש ז"ל פירשו דקאי אבן שמנה מת דת"ק מטהר דמו ור' יוסי מטמא ופסקו התם הלכה כת"ק:

וע"פ דברנו למעלה בפלוגתא דר"י ור"ע נראה דגם ת"ק ור' יוסי לשי' אזלי בזה ע"פ המשנה דכלאים (פ"ח מ"ד) אדני השדה חי' ר' יוסי אומר מטמאות באהל כאדם ומפרש בירושלמי שם דר"י דריש קרא דעל פני השדה לרבות אדני השדה וא"כ ר"י לשי' לא קאי קרא להוציא עובר במעי אשה וא"כ דריש שפיר כר"ע דבנפש האדם על עובר קאי ולא אדם ולהכי ס"ל דדם בן שמנה טמא, אבל רבנן לשי' דלא ס"ל הא דאדני השדה ושפיר דרשו על פני השדה כר' ישמעאל להוציא עובר במעי אשה וקרא דבנפש אדם ולהכי ממעטי בן שמנה:

ד

ובהיותי מעיין במשנה דמכשירין הנ"ל ראיתי מה שהביא הר"ש שם התוספתא דמכשירין דפליגי ר"מ ור' יוסי בדין דם המת וכל התוספתא תמוה לכאורה ונותן מקום לענות בו:

והכי איתא התם בתוספתא דם המת ר"מ מטמא בכ"ש ור' יוסי אומר ברביעית אמר רבי נראין דברי ר"מ בטומאה קלה לטמא אחד ולפסול אחד ודברי ר"י בטומאה חמורה לטמא שנים ולפסול אחד ע"כ והר"ש ז"ל הביא התוספתא ולא ביאר טעמא דרבי כלל בזה:

והנלענ"ד דהנה בהא דילפינן מקרא דנפשות מת דרביעית דם מטמא הקשו התוס' בשבת (ע"ז ע"א) ובסנהדרין (ד) דלמה לי קרא תיפוק לי' דהיא כבשר המת ותי' דהא אמרינן בגמ' דבעינן דומיא דעצם שאין גזעו מחליף וא"כ דם דגזעו מחליף ליכא למילף מבשר ולהכי איצטרך קרא, והא דבעינן רביעית דוקא פירש"י ז"ל שם דהוא משום דרביעית דם הוא חיותו של אדם וכיון דילפינן מבנפש או מקרא דנפשות בעינן רביעית דוקא וע' תוספתא (דכלים פ"א) למה אמרו רביעית לפי שכל עובר תחילת ברייתו יש בו רביעית דם וכ"ה בגמ' שבת (ל"א ע"א) רביעית נתתי בכם וע' רש"י שם וע' סוטה (ה') וברש"י ותוס' שם דם מטמא ברביעית ד"ה אדם:

ומעתה נראה דאף אי היינו דוקא שיטמא משום טומאת מת בעי רביעית דוקא אבל טומאת משקין מטמא בכל שהוא ככל המשקין, דהנה התוס' בחולין (פ"ז ע"א) מקשים דאמאי מטהרינן בזב דמעת עינו ושאר משקין נהי דלא נחשבו בכלל מעיינות הזב אבל עכ"פ הרי נטמאו בנגיעה שנוגעים בטמא טומאת משקין ותירצו ע"ז ב' תירוצים הא' דאיכא לאוקמא כשיצאו דרך שפופרת דלא נגעו והב' דלא חשיבי משקין וקראי דמביא דאקרו משקין אסמכתא בעלמא נינהו ע"ש וכ"ה בר"ש במשנתנו:

ומעתה דם המת דקיי"ל דהוי משקה ומכשיר מה"ת מקרא דודם חללים ישתה וכמבואר בחולין (ל"ה) וא"כ נמצא דבכל דם מת יש עוד טומאת נגיעה שנוגע במת או בדם עצמו:

והנה קיי"ל דמשקין נטמאין ומטמאין בכ"ש וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' טו"א) וכ"כ התוס' בפסחים (יד) ובכ"ד דאין למשקה שיעור לטמא, וכבר הוכיח התוס' רי"ד ז"ל בפסחים (ל"ג) דכן הוא שיטת התוספתא דמשקה מטמא בכ"ש ע"ש שהביא ממה דאיתא בתוספתא דטבו"י (פ"א) חומר במשקין מבאוכלין כו' שמטמאין בכ"ש, וא"כ הא דבעינן בדם רביעית ואמרינן במשנה רביעית דם שחסר כ"ש טהור היינו רק מטומאת מת דהו"א דאינו טמא כיון דאין גזעו מחליף ואשמעינן קרא דנפש דמטמא ובעי רביעית כשיעור נפשו של אדם, אבל לענין טומאת משקין הרי לא גרע משאר משקין שנטמאו במת:

והנה דם זה דנטמא בנגיעת המת אין דינו כאב הטומאה לטמא אדם וכלים דאף דמת עצמו הוי אבי אבות הטומאה מ"מ דם כ"ש שאינו טמא רק משום משקה אינו נעשה אה"ט דהא קיי"ל דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אה"ט וכש"ס דעירובין (ק"ד ע"ב) וכן מפורש יותר בתוספתא דאהלות (פ"א) האוכלים והמשקין במת כלים הנוגעים בהם טהורים:

והן הן דברי רבי בתוספתא דמכשירין הנ"ל נראין דברי ר"מ דדם מטמא בכ"ש לטומאה קלה דוקא אבל לא לאדם וכלים דהדם הוי ראשון לטומאה ואמרינן במס' זבים (פ"ה מ"י) זה הכלל כל הנוגע באב מטמא אחד ופוסל אחד וזה"ש לטומאה קלה לטמא אחד ולפסול אחד, ונראין דברי ר' יוסי ברביעית לטומאה חמורה ואז מטמא שנים ופוסל אחד וע' בר"ש כאן במכשירין:

ה

ואפשר לכוין עוד בעיקר הפלוגתא דר"מ ור"י דר"מ קאמר דדם המת מטמא בכ"ש ורי"א ברביעית דלשי' אזלי ע"פ גמ' דמנחות (כ"ד ע"ב) סדין שהי' טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס וטמא מגע מדרס דברי ר"מ אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב ומפרשינן שם בגמ' דהיינו כשנגע בו הזב קודם שנטמא מדרס דאילו נטמא טומאת מדרס מקודם שוב לא חל טומאת מגע זב דכבר שבע לה טומאה וטעמא דר"מ משום דס"ל דטומאת בית הסתרים מטמא ונטמא כל חלק במגע בעודנו מחובר לבגד ובאין המדרס והמגע בבת אחת וע' תוס' שם, ומבואר עוד בגמ' דחולין (ע"ב) דהיינו ג"כ בפלוגתא דר"מ ורבנן בשלשה על שלשה שנחלק דרמ"א טמא מגע מדרס ור"י מטהרו, וע' בתוס' מנחות שם מ"ש בשם הר"ש ז"ל:

והנה דם המת דומה ממש לדין זה כמו מדרס דל"ה מדרס רק כשהוא שלשה על שלשה טפחים ולמגע מדרס די בשלש על שלש אצבעות וקאר"מ דבעודנו מחובר למדרס נפל עליו טומאת מגע לטמא בשיעור שדי לטומאת מגע דהיינו שלש על שלש ור"י ס"ל דאין טומאת בה"ס מטמא ולא הדר לי' עוד טומאה דשבע לה טומאה, וא"כ ר"מ לשי' ס"ל שפיר דדם המת מטמא בכ"ש דכיון דננע בכל הדם שיש בו רביעית נפל עליו טומאת מגע ומטמא בכ"ש, ור"י ס"ל דטומאת בה"ס אין מטמא ואין באין בבת אחת:

ואכן עדיין יש לפקפק ע"ז דהא בגמ' דחולין שם אמר עולא דבשלש על שלש הבאות מבגד גדול מודה ר"י דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה וא"כ ה"נ בדם כיון דנווע בשעת פרישתו בשיעור רביעית אפשר שיהי' טמא אפי' לר"י, אבל נראה דעדיין תליא בפלוגתא אחרת דר"מ ור"י:

דהנה עדין יש להעיר דהאיך נטמא הדם משום מגע הא כיון דמטעם מגע קא בעית לי' לטמאות שוב בעינן שיהי' בטומאה לרצון וכמבואר בש"ס דחולין (קכ"ט) דבעי דין הכשר ונהי דדם דהוא משקה לא בעי הכשר אבל עכ"פ רצון בעי דהא אף שתחילתו הי' לרצון הרי אז ל"ה משקה דל"ה משקה רק אחרי שמת מקרא דודם חללים וכמבואר בחולין (ל"ה), ואכן שפיר ניחא דהא כיון דנוגע בדם עצמו הרי מבואר במשנה דמכשירין (פ"א מ"א) דמשקין טמאין מטמאין בין לרצון בין שלא לרצון:

והנה הר"ש במכשירין שם כ' הטעם בהא דמשקין טמאין מטמאין אפי' שלא לרצון דהיינו משום דטומאתו חושבו כיון דטומאתו והכשרו באין כאחת ודמיא להא דכלי טמא חושב משקה ע"ש:

והנה במס' שבת (י"ז ע"א) אמרינן הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה כו' וכ' התוס' שם דהאי מ"ד הוא ר"מ אבל ר' יוסי פליג עליו בתוספתא ואמר דכלי טמא אין חושב משקה, ע"ש, וא"כ שפיר ניחא דר"מ לשי' דכלי טמא הושב משקה וא"כ גם משקים טמאים מטמאין שלא לרצון ושפיר נטמא הדם משום טומאת מגע ומטמא בכ"ש כדין משקין טמאים לשי' התוספתא דטבו"י הנ"ל, ור"י לטעמי' דאין כלי טמא חושב משקה ואין עליו רק דין טומאת מת וז"א אלא ברביעית:

ויצא לנו מזה דרבי דקאמר נראין דברי ר"מ בטומאה קלה היינו דמפרש דר"מ בטומאה קלה דוקא איירי, והרוחנו בזה דלא אשתמיט תנא בשום מקום לומר דדם לא בעי רביעית ודוחק לומר דר"מ יחלוק בהא דהלכה פסוקה היא בכ"מ, ולהכי מוקי לה רבי דר"מ גופי' איירי מטעם מגע ולשי' אזיל וכנ"ל:

ואל תתמה ע"ז שכן מצינו במקום אחר דקאמר רבי נראין כה"ג והוא במס' סוטה (מ"ח ע"א) דקאמר נראין דברי ר"י באבני המקדש ודברי ר"נ באבני ביתו וקאי על ר"י עצמו דלא אייר אלא במקדש דבביתו מודה דמותר וע' משל"מ (ה' בהב"ח פ"א) שכ' שם דהא דסוטה היינו לפרש דברי ר"י ולא להכריע וא"כ ה"נ דכותי':

ו

וע"פ פלוגתא דר"מ ור"י בתוספתא הנ"ל לענין הא דכלי טמא חושב משקה נראה לפרש ג"כ משנה במס' כלים (פ"ח מ"י) הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור ר"מ מטמא ור' יוסי אומר אם היפך טמא אם לא היפך טהור והיינו דר"מ לשי' דכלי טמא חושב משקה ומה לי כלים טמא או ידים טמאות ומשו"ה מטמא דאחשבי' למשקה אבל ר"י לטעמי' דס"ל דאין כלי טמא חושב משקה ומשו"ה בעי היפך דוקא:

וא"ש ג"כ דלא תקשה בהא דתניא במס' כריתות (ט"ו ע"ב) זב וטמא מת שירדו עליהם גשמים טהורים ולכאורה קשה אמאי לא אמרינן בהא כלי טמא חושב משקה, ואכן לק"מ דהך ברייתא היא תוספתא במכשירין (פ"א) והוא שם מימרא דר' יוסי והרי ר"י לשי' דס"ל אין כלי טמא חושב משקה:

אבל יש להעיר עוד בזה מש"ס דשבת (קמ"ד ע"ב) דפריך מהא דזב שחלב את העז החלב טמא וא"א משקה הבא לאוכל כאוכל הוא במאי אתכשר וכן פריך שם מטמא מת שסחט זיתים וענבים כו' ע"ש והרי זה דומה לקופות טמאות דלר"מ כלי טמא חושב משקה ומוכרח דסתמא דהש"ס התם כר"י הוא, וע' טו"א חגיגה י"ט שכ' דהא דתוספתא דטמא שפשט ידו ונטל הפירות טהורין היינו כמ"ד אין כלי טמא חושב משקה ע"ש:

ז

ובאותו ענין אמרתי לפרש עוד הא דאיתא במשנה דטבו"י (פ"ג מ"ו) רמ"א אלו ואלו טמאין שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו וחכ"א אין טבו"י טמא דר"מ ורבנן לשי' בזה דבמס' מעילה (ח' ע"ב) הוא פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דגם טבו"י עושה רביעי בקדש ורבנן ס"ל דאין עושה רביעי, והנה הא דמשקין מטמאין שלא לרצון מבואר הטעם בר"ש משום דמטמא ומכשיר כאחת וכנ"ל, וא"כ משקה טבו"י כיון דקיי"ל דמשקה טבו"י הויא כנוגע בטבו"י דטבו"י הוי שני ומשקה שנגע בו שלישי וכמבואר במס' טבו"י (פ"ב מ"א) וא"כ ר"מ לשי' דטבו"י עושה רביעי ושפיר משכחת שיטמא אחרים בהדי הכשר ומשו"ה מכשיר גם שלא לרצון, אבל רבנן לשי' דס"ל דאין עושה רביעי וא"כ א"א למשקה טבו"י לטמאות אחרים וא"כ ממילא אינו מכשיר רק לרצון:

ח

ובזה יש להסביר ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל במס' מקואות (פ"א מ"א) דמים המחוברים בקרקע אין מטמאין אלא לרצון דלכאורה תמוה הוא דכיון דטמאים הם מ"ש משאר משקים טמאים דמטמאין אפי' שלא לרצון:

ולהנ"ל נכון דכיון דהא דמשקין טמאין מטמאין אפי' שלא לרצון הוא משום דמטמאין ומכשירין כאחת והרי קיי"ל דמחוברין אין מכשירין וכמבואר במשנה דמכשירין (פ"ד) צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כ"ש מן המים. טמא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בה' טו"א (פי"ב ה"א) וא"כ כיון דאין מכשירין שוב אין נפ"מ בין מים טמאים או שאר דבר טמא ומשו"ה אין מטמא רק לרצון, ומשו"ה בעי התם במקואות הדיח דוקא כדי שיהי' נתלש לרצון שכל שלא נתלשו לרצון הוי כאלו מחוברין לקרקע וכמבואר ברמב"ם שם בהטו"א (הל"ג):

ובהכי א"ש ג"כ הא דכריתות (ט"ו) הנ"ל דהא מבואר בירושלמי מ"ק (פ"א) דגשמים יורדין הויין כמחוברין לים הגדול ע"ש ודו"ק:

ט

והנה ברמב"ם שם במקואות מפרש טעמא דר"ש דאמר אף אם לא הדיח טמא דקאי אמים טמאים שנפלו דוקא וטעמא דר"ש דכיון דמים טמאים שנפלו הי' בכחם לטמאות אפי' שלא לרצון כדין משקין טמאים עושין הם כל מי הגבא המחוברים כמותן שיהי' בכחן לטמאות ג"כ שלא לרצון אף שהמי גבא רוב עד המים הטמאים:

וע"פ דברי הרמב"ם ז"ל אלו יש מקום לבאר המשנה דמכשירין (פ"ו מ"ח) עד כאן היתה תשובה אמר ר' שמעון מכאן ואילך היינו משיבין לפניו מי גשמים יוכיחו שתחילתן וסופן משקה ואין מטמאין אלא לרצון ויש להבין דמדוע מכאן ואילך הי' ר"ש דוקא משיב:

והנראה דר"ש לשי' בזה דהנה מבואר במשנה שם דר"ע חולק בזה ואמר אם אמרתם במי גשמים שאין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות ומשו"ה דין הוא שלא יטמא אלא לרצון אבל רוב החלב לאדם ומשו"ה צריך לטמא אף שלא לרצון ומשו"ה ר"ש דוקא קאמר גשמים יוכיחו שהרי אם גשמים שהם לאדם הי' מטמאין שלא לרצון ממילא הי' כל מי גשמים מטמאים בלא רצון דאף דרובן לארצות ולאילנות מ"מ המקצת שהוא לאדם הי' עושה כל מי הגשמים כמוהו כמו המים טמאים שנפלו למי הגבא אע"כ דגם מה שהוא לאדם בעי רצון וא"כ שוב יש לדון מזה אחלב אף שהוא לאדם דלר"ש כך לי כולו לאדם או מיעוטו:

וכעין זה מצינו עוד לר"ש במכשירין (שם מ"ה) המוחל כשמן שאין המוחל יוצא מידי שמן אף דהמוחל רוב כולו מכשיר ע"י מיעוט השמן, וע' עוד שם במה שאמר ר"מ אף שאין בו שמן והיינו משום דס"ל דמוחל עצמו משקה הוא וע' תוספתא דמכשירין דס"ל לר"מ דמים שנתערבו ברוב מי פירות מכשירין וע' בירושלמי תרומות (פי"א ה"ב) הטעם דמי פירות אף שהם הרוב מים המועטים מושכן למה שהן ונעשין כמים ממש ע"ש ודו"ק:

י

ובעיקר דברי תוספתא דמכשירין הנ"ל דקאמר רבי נראין דברי ר"מ דדם המת מטמא בכ"ש לטומאה קלה נ"ל כעת דרך חדש ופשוט, דהוא ע"פ הש"ס דזבחים (ק"ה ע"א) ת"ר פרה ופרים ושעיר המשתלח מטמאי אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א שעיר אין מטמא שהוא חי ואמרינן בגמ' שם דטעמא דר"מ משום דס"ל דכל שסופו לטמאות טומאה חמורה א"צ הכשר וע' בראב"ד בה' אה"ט (פ"ג ה"ג) שכ' דבהא פליגי דר"מ ס"ל דאפי' הכשר שרץ לא בעי דהוי כאלו נגע בשרץ ומשו"ה אף השעיר מטמא ורבנן ס"ל נהי דלא בעי הכשר מים אבל הכשר שרץ בעי ובעינן שיקבל טומאה ממקום אחר וממילא שעיר שהוא חי אין מקב"ט:

ומעתה דם המת כיון דמטמא טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים ממילא לר"מ יש עליו ג"כ טומאת מגע דהוי כאלו נגע בשרץ וממילא מטמא בכ"ש כדין כל משקין הנוגעין בשרץ, ואף דבכ"ש אינו מטמא טומאה חמורה מ"מ חשיב סופו לטמא טומאה חמורה מטעם כיון דראוי לצרפו לשיעור וכמבואר בגמ' דכריתות (כ"א ע"א) בהא דפריך ל"ל לנבילה מחשבה לטומאה קלה היא גופה טמאה היא ומשני כגון דאיכא פחות מכזית נבילה כו' ופריך אי הכי לבעי נמי הכשר ומשני כיון דאלו מצרף לי' לכזית מטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר, ע"ש וא"כ ה"ה ה"נ דכותי' וא"כ שפיר אמר רבי נראין דברי ר"מ בטומאה קלה דוקא, וכהאי דאמרינן ג"כ בפסחים (י"ח ע"א) לענין מי חטאת דכיון דסופן לטמא טומאה חמורה מטמאין טומאה קלה בלא נגיעת שרץ, וע' בתוס' חולין ע"ג ד"ה ס"ד ודו"ק:

ידידו דושת"ה:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה