שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן טו
ב"ה יום הפורים תרס"ח טארנאפאל. לתלמידי היקר החו"ב בנש"ק וכו' מו"ה אלכסנדר ליפא אייכענשטיין שיחי' וכעת הרב אבד"ק סטריסוב יצ"ו.
מכתבך היקר הגיעני ואשר אמרת לבאר הש"ס דסנהדרין (ל"ח ע"ב) דאמר אדה"ר בלשון ארחי סיפר שנאמר ולי מה יקרו רעיך ע"פ הש"ס דמגילה (ט' ע"א) תרגום. שכתבו בלשון מקרא מאי היא ומשני דכתיב וכל הנשים יתנו יקר הרי דיקר היא לשון תרגום יפה כונת וכן העירו קצת בגליון הש"ס וע' בשו"ת ב"א סי' ס"ו:
ובדרך חידוד התלמידים אמרתי לבאר הש"ס דסנהדרין הנ"ל דהכי איתא התם אמר רב אדה"ר בלשון ארמי סיפר שנאמר ולי מה יקרו רעיך והיינו דאמר ר"ל כו' כיון שהגיע לדורו של ר"ע שמח בתורתו ונתעצב במיתתו אמר ולי מה יקרו רעיך ע"כ ורבים תמהו בזה דמאי שייכות האי מימרא דר"ל להא דרב דסיפר בלשון ארמי וגם הרי פסוק זה בלה"ק ומהיכן דייק דסיפר בלשון ארמי וגם מדוע שמח דוקא בתורתו של ר"ע:
והנ"ל בס"ד דבש"ס דיומא (ע"ד ע"א) פלוגתא דר"י ור"ל לענין חצי שיעור וס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת ומבואר במדרש דחוה לקחה כזית מעץ הדעת וחלקה לבהמות וחיות וחלק מזה נתנה לאדה"ר ונמצא שאכל פחות מכשיעור והרי לר"ל מותר ואמאי נתחייב וכבר הקשה כן במדרש תלפיות ע"ש:
וליישב זה אמרתי דר"ל לשי' בזה דאיתא במדרש רבה (פי"ט) היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואכלתי אין כתוב כאן אלא ואוכל אכלתי עוד אמר ר"ל אדה"ר לא נטרד מג"ע עד שחירף וגידף וכו' ופי' המת"כ שחירף וגידף במה שאמר אכלתי ואוכל עוד עיי"ש, וא"כ שפיר ניחא לר"ל דהא מבואר בירושלמי תרומות (פ"ו ה"א) דמודה ר"ל כשאוכל חצי זית ודעתו להשלים דאסור מה"ת ע' רי"ט אלגזי בה' חלה אות כ"א פי' הר"א ז"ל דהירושלמי איירי אפי' לא השלים אח"כ ע"ש] וא"כ כיון שאמר ואוכל עוד הרי הי' דעתו להשלים ובכה"ג אפי' לר"ל אסור מה"ת:
ואכן לפ"ז תקשה עדיין קושיא אחרת שהקשה הש"ך עה"ת דאיך נתחייב אדה"ר הא ל"ה עד והקב"ה שהוא העד הוא הדיין וקיי"ל דאין עד נעשה דיין והתשובה בזה ע"פ הש"ס דתענית (י"א ע"א) אדם עושה עברה בסתר מי מעיד בו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם המה מעידין בו עיי"ש וא"כ מעתה לר"ל דח"ש מותר מה"ת ורק עיקר האיסור משום שהי' דעתו להשלים והרי ע"ז לא יוכלו גם מה"ש להעיד וכמבואר בזוה"ק בראשית (ק"א ע"ב) דאין מה"ש יודעין מה בלבו של אדם [ע' תוס' שבת י"ב ומעיו"ט רפ"ב דברכות] ושוב הדרא הקו' דהא אין עד נעשה דיין:
ואכן עדיין יש ליישב דהא קיי"ל עד הרואה ביום נעשה דיין וכמבואר במס' ב"ק (צ' פ"ב) ובכ"ד:
וא"כ מעתה שפיר ניחא הא דאמר ר"ל דאדה"ר שמח בתורתו של ר"ע, דר"ל לשי' בזה דס"ל ח"ש מותר מה"ת וא"כ ע"כ עיקר האיסור משום דעתו להשלים והרי ע"ז אין יכולין מה"ש להעיד וא"כ עיקר הטעם שיש לחייב אדה"ר הוא רק משום דעד הרואה נעשה דיין אבל כיון שבא לתורתו של ר"ע דשמעינן לי' לר"ע בב"ק שם וכן במכות (י"ב ע"א) דאפי' עד הרואה אין נעשה דיין וא"כ הוא יכול לפוטרו מן הדין ולכן שמח בתורתו:
היוצא מזה דר"ל דאמר דאדה"ר שמח בתורתו של ר"ע ואמר ולי מה יקרו היינו משום דלר"ע גם עד הרואה ביום אין נעשה דיין וגם מה"ש ל"ה יכולין להעיד לר"ל כיון דעיקר האיסור משום דעתו להשלים ואין מה"ש יודעין מה בלבו של אדם:
איברא דעדיין קשה דמדוע שמח בתורתו של ר"ע הא שפיר י"ל דמה"ש יכולין להעיד מאי תאמר דאין יכולין להעיד על המחשבה הא ז"א דהרי מנלי' להמדרש שהי' דעתו להשלים הוא רק ממה שאמר ואוכל ולא אמר ואכלתי וא"כ גם מה"ש הרי ידעו זה דהרי ואוכל הכי משמע:
לזה אמר אדה"ר בלשון ארמי סיפר והרי אמרינן במס' שבת (י"ב ע"ב) אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מה"ש מכירין בלשון ארמי וא"כ הרי לא ידעו דדעתו להשלים וא"כ עיקר הטעם שהי' אפשר לדונו הוא רק מכח הא דעד הרואה נעשה דיין וע"כ שמח בתורתו של ר"ע:
וזה"ש אדה"ר בלשון ארמי סיפר שנאמר ולי מה יקרו רעיך ואמר ר"ל דאדה"ר על ר"ע אמרו א"כ מוכרח דבלשון ארמי סיפר, ויש להעיר עוד בזה מדברי הרמב"ם בה' מלכים (פ"ט ה"י) וע' תוס' חולין (ל"ג ע"א) ודו"ק:
אוהבך הדו"ש ושלו' אביך הה"צ שיחי':