שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ט · ט
והנה בהיותי בזה אמרתי לבאר עוד בדברי התוס' חולין הנ"ל שכ' וז"ל הקשה הרר"ש מוורדון לריה"ג דלא חייש להא פירכא בפסחים וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' וליכא למפרך נמי מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לריה"ג חמץ מותר בהנאה וא"כ נפש דכתב רחמנא בחלב למה לי וי"ל דלריה"ג ודאי אתא נפש לדרשא אחריתא עכ"ל התוס' ז"ל:
והקשה בזה המהר"ם לובלין ז"ל דמאי דוחקי' דהתוס' להוכיח דלריה"ג ל"ש למפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה הא אפי' אי הוה מצי למפרך הך פירכא אכתי הוה קשיא קושיתם דתיתי חלב מחמץ ונבילה חדא מתרתי:
והנראה בזה דבאמת על נפש דחלב איכא למימר דאיצטרך לחלב הדקין דלא אתיא מהני דמה להני דאית בהו עונש וכנ"ל, ואכן לכאורה, אין להשיב כן דא"כ תקשה נפש דנבלה למה. לי דתיתי מחלב וחמץ וליכא למימר דמה להני שכן כרת דהא קרא דנפש בחלב הדקין איירי דלית בי' כרת, אבל באמת ז"א קושיא דעד כאן לא אמרינן דנפש דחלב לחלב הדקין אתא רק אחרי דכתיב נפש בחמץ ונפש בנבילה וקשיא תיתי חלב חדא מתרתי וע"כ מוכרח לומר דקרא דחלב איצטרך לחלב הדקין אבל אי ל"ה כתיב נפש בנבילה שפיר הו"א דקרא לא מיירי בחלב הדקין ואפ"ה לא קשיא דא"כ בחלב גמור ל"ל קרא תיתי מחמץ דז"א דהא על חמץ גרידא איכא למפרך מה לחמץ שאסור בהנאה:
ולזאת דייקי התוס' ז"ל בקושיתם דריה"ג ס"ל דחמץ מותר בהנאה ושוב קשיא תיתי חלב מחמץ ואם נימא דקרא איצטרך לחלב הדקין א"כ שוב תקשה למה לי נפש דנבילה:
והשתא שבאנו לידי זה דעיקר קושית התוס' ז"ל מנפש דכתיב בנבילה א"ש תירוץ התוס' ז"ל דודאי אתא נפש לדרשא אחריתא והיינו דבאמת מצינו עוד דרשה בנפש דנבילה דבתו"כ (פ' אחרי) איתא יכול תהא נבלת העוף מטמא בגדים בתוך הפה ת"ל נפש בבית נפש היא מטמאה ולא בתוך הפה עיי"ש ודו"ק: