אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן ט

סימן ח

ב"ה שאץ ניסן תרס"ה. אל כבוד הרב הגאון המובהק סוע"ה שר התורה וכו' כש"ת ה"ר אברהם מנחם שטיינבערנ שליט"א האבד"ק בראדי יצ"ו.

א

ע"ד מה דבדק לן מר בסוגיא דחולין (ק"כ ע"א) בהא דאמר ר"ל דתלתא נפש דכתיבי בחלב ובחמץ ובנבילה לרבות השותה ופריך בגמ' לא ליכתוב רחמנא בחלב ותיתי מחמץ ונבילה ומשני מה להנך שכן לא הותרו מכללן:

ומזה תמה כת"ה יחי' על מה שפסק המגי' במשל"מ דחלב שעל הדקין אין בו כרת (ע' בזה בה' שגגות פי"ג ה"ה) והלא הך דנפש בנבלת עוף טהור נאמר לענין טומאת בית הבליעה לחייב טמא שנכנס למקדש וכמבואר בתו"כ ובמס' חולין (צ' ע"א) אמרינן קדשים חמירי דאיסור כרת ופירש"י ז"ל שע"י קדשים בא לידי כרת כגון אוכלו בטומאה כו' וא"כ מאי פריך הש"ס לא ליכתוב בחלב ותיתי מהנך הא י"ל דאיצטריך קרא לחלב הדקין דלא אתיא מחמץ ונבילה דמה להני שכן יש בהו כרת כיון דגם בנבילה משכחת כרת בנכנס למקדש עכ"ק:

ב

הנה בעיקר הסברא שכ' כת"ה יחי' דאיכא למפרך מה להני שכן כרת משום דגם בנבילה שייך כרת כשנכנס למקדש, הנה מצינו חלוקין בזה הב"י והטו"ז ז"ל בטואו"ח (סי' שמ"ג), שהב"י ז"ל כתב שם דהני תלתא קראי דכתיבי בטומאה ובדם ובשרצים לעשות המאכיל כאוכל אין מלמדין לעלמא לעשות המאכיל כאוכל גם בשאר איסורים משום דהויין ג' כתובים הבאים כאחד דלכו"ע אין מלמדין דאף דבש"ס עבד לה צריכותא אכתי קשיא לא ליכתוב רחמנא גבי שרצים ותיתי מדם וטומאה במה"צ דכי פרכת מה לדם שק כרת נימא טומאה תוכיח שאין על המטמא למת חיוב כרת ואי פרכת מה לטומאת כהנים שכן ריבה בהן מצות יתירות נאמר דם תוכיח ועל מה הצד דדם וטומאה ליכא למפרך מידי והשתא שרצים דכתב רחמנא למה לי אלא דכתבינהו למיעוטא לומר שאין מלמדין לשאר איסורין עכ"ד הב"י ז"ל:

והטו"ז ז"ל שם חולק ע"ז וכ' דל"ק מגמ' דיבמות הנ"ל דשפיר איצטרך קרא דשרצים וליכא למילף מדם וטומאה דיש פירכא מה להצה"ש שכן כרת דגם בטומאת כהן למת אשכחן לפעמים שמביא לידי כרת כגון אם נכנס למקדש עכ"ד:

ולפ"ז לפי שיטת הב"י ז"ל דכה"ג לא חשיב פירכא ממילא לא תקשה קושית כת"ה יחי' ורק עיקר קושיתו תהי' לפי סברת הטו"ז ז"ל:

ואכן שבתי אני ואראה דעיקר חלוקה זו שבין הב"י והטו"ז ז"ל הוא פלוגתא מפורשת בגמ' דזבחים (י"ג ע"א) דאיכא למ"ד דילפינן עולה דפסולה שלא לשמה ממה"צ דפסח וחטאת ופרכינן מה להצה"ש שבהן שכן צד כרת ומשני צד כרת לא פריך ופירש"י ז"ל לפי שאין הכרת שוה בשניהם דחטאת אין ענוש כרת על הבאתו אלא בא על שגגת כרת ופסח ענוש כרת על הבאתו ע"כ, וזהו ג"כ סברת הב"י ז"ל דליכא למפרך מה לדם וטומאה שכן כרת כיון דאין הכרת שוה בשניהם דבדם איכא כרת על אכילתו ובטומאה על כניסתו למקדש, וסברת הטו"ז ז"ל אתיא שפיר למאן דפריך צד כרת:

ג

וא"כ מעתה א"ש מיושבת קושיתו דבגמ' דזבחים (ה' ע"א) אמרינן ר"ל מהכא פתח ושחט אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה הא שאר כל הקדשים של"ש כשרין והקשו התוס' ז"ל שם דלמאי איצטרך קרא מהיכי תיתי שיהי' פסולין ואין לומר דאיצטרך למעט אשם דלא ליתי במה"צ מפסח וחטאת דהא איכא למפרך מה להני שכן צד כרת כו' ע"ש, ולפ"ז נראה לומר דבאמת ר"ל ס"ל כמ"ד דצד כרת לא פרכינן משום דאין שוה בשניהם ומשו"ה איצטרך קרא מיוחד למעט אשם:

וא"כ בחולין שם דקאי אליבא דר"ל דדריש הא דנפש לרבות השותה שפיר פריך הש"ס דלא ליכתוב בחלב ותיתי מחמץ ונבילה דהשתא ל"ק דנימא דאיצטרך קרא לחלב הדקין דלא אתיא מהני שכן צד כרת דהא ר"ל ס"ל כמ"ד דצד כרת לא הויא פירכא:

ד

וארוחנא בזה ליישב קושיא אחת בש"ס דפסחים (מ"ג ע"ב) דס"ל לר"א דכל מחמצת לרבות עירובו שהוא בלאו ופריך בגמ' הא בכרת נמי כתיב כל דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה ומשני ההוא לרבויי נשים אתא דסד"א כל שישנו בקום אכול מצה כו' והשתא הא למה לי קרא לרבויי נשים אס"ד דנשים ליתנייהו בבל תאכל חמץ א"כ נפש דחלב למה לי תיתי מחמץ כיון דגם חמץ הותר מכללו אצל נשים:

וקושיא זו הקשה הגאון מהר"ד ז"ל מירושלים להגאון מאוה"ג האבד"ק ברעזאן שליט"א והשיב לו עפ"ד התוס' במס' חולין (קט"ו ע"ב) בד"ה כה"כ שהקשו אמאי לא חשיב גם בב"ח הותר מכללו שהותר בחי' ועוף וטמאה ותי' דאין זה קרוי הותר מכללו דדוקא. חלב דכתיב כל חלב דמשמע אפי' דחי' והדר שריא דחי' זה חשיב הותר מכללו אבל בב"ח לא כתיב כל ע"ש וא"כ לפ"ד התוס' ז"ל שפיר איצטרך כל לרבויי נשים דלא אתיא מנפש דחלב דהרי אי לא הוה כתיב כל אפי' אם נשים ליתני' באיסור חמץ לא חשיב הותר מכללו דדמיא לבב"ח דאף דמותר בחי' וטמאה לא חשיב הותר מכללו עכ"ד:

ה

ואמנם בעיקר דברי התוס' חולין הנ"ל כ' הר"ש אלגזו (בש"ד פ"ג) דאין כונת התוס' ז"ל דוקא במילת כל אלא דהכי פירושא דבב"ח לא כתב סתמא דלשתמע כל דבר דהא כתיב בחלב אמו למעט כו' ואין כונתם לומר שצריך שנכתוב כל אלא שיהי' סתם דלשתמע מיני' כל דבר והתוס' ז"ל רק לרוחא דמילתא כתבו דבחלב ע"כ כל דבר במשמע דהא כתיב כל עכ"ד:

וכן מוכרח מדברי הריטב"א ז"ל בחולין שם שהקשה ג"כ כי קושית התוס' ותי' וז"ל וי"ל דהא לא תשוב הותר מכללו כיון שלא הי' מעולם בכלל האיסור כ"ו ע"ש:

ויש לי להביא עוד ראי' ברורה מן הירושלמי במס' שבת (פי"ד ה"ד) מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין בג"ע דתניא שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה והרי שבת שהותרה מכללה היינו להתרפאות וא"כ דכותי' נערה המאורסה לא הותרה מכללה ואפי' להתרפאות עיי"ש:

ומעתה אי נימא דסברא זו פשוטה דל"ה הותר מכללו רק היכי דכתיב כל א"כ מנ"ל להירושלמי להוכיח דאין מתרפאין בג"ע דילמא לעולם אימא דמתרפאין ואפ"ה הוי שבת הותרה מכללה ונערה המאורסה לא הותרה מכללה משום דבשבת כתיב כל שנאמר לא תעשה כל מלאכה משא"כ בנערה המאורסה דלא כתיב כל ודמיא לבב"ח אע"כ דפשיטא להירושלמי דאין לחלק בין היכי דכתיב כל או לא אלא העיקר אם נכלל בכלל האיסור ומשו"ה מוכיח שפיר דאין מתרפאין בג"ע דאל"כ הויא גם נערה המאורסה הותרה מכללה:

והנה באגב אזכיר שברייתא זו שהביא הירושלמי דשבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה הוא ברייתא בתו"כ פ' ויקרא (דיבורא דחטאת פ"א) והראב"ד ז"ל בפירושו לתו"כ כ' לפרש דקאי על עבודה שהותרה בשבת ולפלא הוא שהרי בהדיא מפורש בירושלמי דהאי שהותרה בשבת היינו להתרפאות ויליף מזה דין דאין מתרפאין בג"ע גם הקרבן אהרן פי' כפי' הראב"ד ז"ל וצ"ע:

עכ"פ מוכרח תלוי כלל בזה אם כתיב כל או לא אלא ק הוה בכלל האיסור וכמבואר גם ברש"י נזיר (מ"ד ע"א) והוא פשוט מכ"מ בש"ס שהרי קרי וכלאים הותר מכללו במנחות (ה' ע"ב) וכן שם (כ"ה ע"א) עון יוצא הותר מכללו בבמה עון שמאל הותר מכללו ביוה"כ וכן שם (ס"ח ע"ב) שתי הלחם הותר מכללו אף דבכל הני לא כתיב כל, וא"כ לפ"ז הדרא קושיא הנ"ל לדוכתה דלמה איצטרך קרא דכל אוכל לרבות נשים הא ממילא ידעינן דנשים אסורות בחמץ דאל"כ ל יחר מכללו ונפש דחלב למה לי:

ו

אבל לדברנו הנ"ל א"ש דלר"א לשי' לא צריך כלל לתירוצא דהותר מכללו דשפיר י"ל דאיצטרך קרא דנפש בחלב לחלב הדקין דהא במס' זבחים (י' ע"ב) תניא אמר ר"א חטאת בא על חטא ואשם בא על חטא מה חטאת של"ש פסולה אף אשם נמי של"ש פסול א"ל ר"י מה לחטאת שכן דמה למעלה וקאמר ר"א פסח תוכיח ופריך לי' מה לפסח שכן זמנו קבוע ואר"א חטאת תוכיח א"ל ר"י חוזרני חלילה חור ר"א ודן דין אחר חטאת נאמר בו היא כו' ופריך הש"ס אמאי לא משני לי' ר"א דאתיא במה הצד ומשני משום דאיכא למפרך מה להצה"ש שבהן שכן יש צד כרת הרי להדיא דר"א ס"ל דפרכינן צד כרת:

וכן מבואר עוד מדברי התוס' זבחים (י"ב ע"ב) ד"ה מה דמשו"ה אינו פוסל ר"א בעולה של"ש משום דפריך צד כרת עי"ש וא"כ שפיר איצטרך לר"א קרא דנפש בחלב לחלב הדקין דלא אתיא מחמץ ונבילה דמה להני שכן צד כרת דחשיבא לי' פירכא אליבא דר"א ומשו"ה איצטרך לי' קרא בחמץ לרבויי נשים ויש להעיר עוד בזה מש"ס דיבמות (ע"ז פ"ב) מ"ש ובתוס']:

ז

והנה בעיקר הדבר יש להעיר עוד דאפי' למ"ד צד כרת לא פרכינן מ"מ אפשר לומר דאיצטרך קרא דנפש לחלב הדקין דלא אתיא מחמץ ונבילה דהא מבואר במשל"מ שם דבחלב הדקין לא רק שכרת אין בו אלא אפי' לאו לית בי' אלא איסורא בעלמא וא"כ חמץ ונבילה תרויהו אית בהו עונש דקיי"ל חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים וכמ"ש הרמב"ם (בפי"ח מה' סנהדרין) וממילא אין ללמוד חלב הדקין מביניהו אפי' למאן דלא פריך צד כרת וע"כ הש"ס דמשני דמה להני שכן לא הותרו מכללן קושטא דמילתא קמשני:

ובזה יהי' מקום לבאר הש"ס דפסחים (כ"ג ע"ב) דאמרינן התם וריה"ג אשכחן חלב דשריא רחמנא בהנאה אלא גיד נימא דאסור אבע"א ה"נ דאסור ואבע"א מייתי לה בק"ו מחלב ויש להבין במה תלי שני האיבעית אימא אלו, ונראה לומר דהוא עפ"מ דמצינו במקו"א שתי אוקימתות אליבא דריה"ג ובזה יהי' תלי גם האיבעית אימא כאן:

דהנה בגמ' שם בהא דקאמר אבע"א מייתי לה בק"ו מחלב מפרש דר"ש דלא יליף בק"ו מחלב וס"ל דגיד אסור בהנאה היינו משום דפריך מה לחלב שכן הותר מכללן וריה"ג ס"ל דהותר מכללו ל"ה פירכא דבבהמה קאמרינן ובבהמה מיהת לא אשתרי:

והנה התוס' בסוגיין הקשו בשם הרר"ש מוורדון ז"ל לריה"ג דלא חשיבא לי' פירכא דהותר מכללו א"כ נפש בחלב למה לי, והנה לפי הנ"ל הא י"ל דלריה"ג איצטרך נפש בחלב לחלב הדקין דלא אפיא מהני משום דמה להני שכן יש בהו עונש:

ואכן בש"ס דיומא (ל"ו ע"ב) איתא מתודה על עולה עון לקט שכחה ופאה דברי ריה"ג רע"א אין עולה באה אלא על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה ואמרינן במאי קמיפלגי וא"ר ירמי' בלאו דנבילה קמיפלגי ר"ע סבר לאו מעליא הוא וריה"ג סבר לאו לאו מעליא הוא עי"ש, וא"כ מעתה הדרא קושית התוס' ז"ל לדוכתא לריה"ג לשי' כיון דס"ל דנבילה הוי להנל"ע ואין מלקות באכילתה וא"כ נפש בחלב למה לי דהשתא אין לומר דאיצטרך לחלב הדקין דלית בי' אלא איסורא בעלמא דז"א דהא גם נבילה אינו אלא איסורא בעלמא ושפיר אתיא בנבלת בהמה ק אכולהו קאי וא"כ נפש מה לי:

ואכן בגמ' שם אביי מוקי לה באוקימתא אחריתא דבתעזוב קמיפלגי אבל בנבילה ס"ל לריה"ג דהוי לאו גמור וא"כ שפיר ניחא נפש דחלב:

ומעתה א"ש הני תרי אוקימתא בפסחים שם דאוקימתא קמייתא בפסחים דלריה"ג ה"נ דגה"נ אסור בהנאה אתיא לפי אוקימתא קמייתא ביומא שם דנבילה הויא להנל"ע וא"כ ע"כ מוכרח לומר דהותר מכללו חשיבא פירכא דאל"כ נפש בחלב למה לי דאין לומר דאיצטרך לחלב הדקין דלית בהו אלא איסורא דז"א דהא גם נבילה לית בה מלקות, ואוקימתא שני' קאי לפי אוקימתא בתרייתא דילמא שם דלאו דנבילה לוקין עליו גם לריה"ג ושפיר קאמר דאה"נ דגה"נ מותר בהנאה ויליף מק"ו מחלב והותר מכללו לא חשיב לי' פירכא ונפש איצטרך לחלב הדקין דלא אתיא מנבילה דאית בה מלקות:

ח

ובזה יהי' א"ש ליישב ג"כ קושית העולם בש"ס דחולין (ק"א ע"א) האוכל גה"נ של נבילה ר"מ מחייב שתים וחכ"א אינו חייב אלא אחת ואמר רבא מאן חכמים ריה"ג ומקשים בזה לאוקימתא דר"י ביומא דריה"ג ס"ל דנבילה הויא להנל"ע א"כ בלא"ה בגה"נ של נבילה אינו חייב אלא אחת כיון דנבילה הויא להנל"ע ואינו חייב רק משום גה"נ:

ולדברנו א"ש מיושבת קו' זו דהא כבר כתב הרשב"א ז"ל בחולין שם דהא דאמר רבא הכא מאן חכמים ריה"ג היינו לאבע"א בתרא בפסחים דגה"נ לריה"ג מותר בהנאה מק"ו דחלב דאילו לאבע"א קמא דגה"נ אסור בהנאה ע"כ הני חכמים לאו ריה"ג דהא תני שם דמודים חכמים בגה"נ של עולה ושל שוה"נ משום דאסורין בהנאה והויין מוסיף ע"ש והרי ביארנו דלאבע"א בתרא ע"כ היינו דס"ל לריה"ג דנבילה לאו מעליא הוא ושפיר קאמר הא מני ריה"ג הוא:

ט

והנה בהיותי בזה אמרתי לבאר עוד בדברי התוס' חולין הנ"ל שכ' וז"ל הקשה הרר"ש מוורדון לריה"ג דלא חייש להא פירכא בפסחים וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' וליכא למפרך נמי מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לריה"ג חמץ מותר בהנאה וא"כ נפש דכתב רחמנא בחלב למה לי וי"ל דלריה"ג ודאי אתא נפש לדרשא אחריתא עכ"ל התוס' ז"ל:

והקשה בזה המהר"ם לובלין ז"ל דמאי דוחקי' דהתוס' להוכיח דלריה"ג ל"ש למפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה הא אפי' אי הוה מצי למפרך הך פירכא אכתי הוה קשיא קושיתם דתיתי חלב מחמץ ונבילה חדא מתרתי:

והנראה בזה דבאמת על נפש דחלב איכא למימר דאיצטרך לחלב הדקין דלא אתיא מהני דמה להני דאית בהו עונש וכנ"ל, ואכן לכאורה, אין להשיב כן דא"כ תקשה נפש דנבלה למה. לי דתיתי מחלב וחמץ וליכא למימר דמה להני שכן כרת דהא קרא דנפש בחלב הדקין איירי דלית בי' כרת, אבל באמת ז"א קושיא דעד כאן לא אמרינן דנפש דחלב לחלב הדקין אתא רק אחרי דכתיב נפש בחמץ ונפש בנבילה וקשיא תיתי חלב חדא מתרתי וע"כ מוכרח לומר דקרא דחלב איצטרך לחלב הדקין אבל אי ל"ה כתיב נפש בנבילה שפיר הו"א דקרא לא מיירי בחלב הדקין ואפ"ה לא קשיא דא"כ בחלב גמור ל"ל קרא תיתי מחמץ דז"א דהא על חמץ גרידא איכא למפרך מה לחמץ שאסור בהנאה:

ולזאת דייקי התוס' ז"ל בקושיתם דריה"ג ס"ל דחמץ מותר בהנאה ושוב קשיא תיתי חלב מחמץ ואם נימא דקרא איצטרך לחלב הדקין א"כ שוב תקשה למה לי נפש דנבילה:

והשתא שבאנו לידי זה דעיקר קושית התוס' ז"ל מנפש דכתיב בנבילה א"ש תירוץ התוס' ז"ל דודאי אתא נפש לדרשא אחריתא והיינו דבאמת מצינו עוד דרשה בנפש דנבילה דבתו"כ (פ' אחרי) איתא יכול תהא נבלת העוף מטמא בגדים בתוך הפה ת"ל נפש בבית נפש היא מטמאה ולא בתוך הפה עיי"ש ודו"ק:

י

וע"פ סוגיא זו דחולין דדריש ר"ל תלתא נפש לרבות השותה אמרתי לבאר דברי התוס' במס' יבמות (ז' ע"א) בהא דאמרינן התם בגמ' דאיצטרך מושבותיכם לומר דמיתת ב"ד אינה דוחה שבת דאי לאו קרא הוה אמינא מק"ו דדחי דמה עבודה שהיא חמורה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה, וכ' התוס' שם וז"ל הקשה הרר"י מאורליינש נימא דיו מה רציחה אינה דוחה עבודה אלא בשוא"ת שבת נמי לא תדחה אלא בשוא"ת וי"ל דאתיא כר' טרפון דאמר היכי דמפרך ק"ו לא אמרין דיו והא דא"ל ר"ל לר"י במס' סנהדרין ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו לא משום דסבר כר"ט אלא דלא מסיק אדעתי' לחלק בין קום ועשה לשוא"ת עכ"ל התוס' ז"ל:

ודבריהם תמוהים לכאורה דמאי פסיקא להו להתוס' ז"ל דר"ל לא ס"ל כר"ט עד שהוצרכו לדחוק ולומר דלא אסיק אדעתי' דר"ל לחלק בין קום ועשה לשוא"ת:

והנ"ל בזה דהנה התוס' ז"ל בסוגיין בהא דקאמר דלא אתיא חמץ מחלב ונבילה משום דמה להני שכן לא הי' להו שעת הכשר כ' וז"ל מה להנך שכן לא היתה להם שעה"כ דנבילה כמו שהיא עתה מתה ל"ה להו שעה"כ א"נ מחיים הי' בה איסור אבמה"ח ואפי' למ"ד לאו לאברים עומדת הי' בה איסור שאינה זבוחה ע"כ:

הנה התוס' ז"ל תירצו מקודם לחלק בסברא בין חמץ לנבילה דאף דגם נבילה קודם שנתנבלה ל"ה בה איסור נבילה מ"מ כמו שהיא עתה מתה ל"ה לה שעה"כ ועוד תירצו ב' תירוצים אחרים דע"פ דין חמור נבילה שאף קודם שנתנבלה הי' בה או איסור דאבר מה"ח או דאינו זבוח:

והנה ר"ל ס"ל בהמה בחי' לאו לאברים עומדת וכמבואר בחולין (ק"ג ע"א) א"כ ממילא לדידי' ליכא אבמה"ח קודם שנתנבלה וגם ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת וכמבואר בנזיר (כ"ט ע"א) וא"כ הכא דנפש בעוף כתיב ממילא ל"ש עשה דאינו זבוח וע"כ מוכרח אליבא דר"ל דדריש נפש לרבות השותה לתרץ כתי' הא' דכמו שהוא עתה מתה ל"ה לה שעה"כ וכבר ביאר כן הגאון לב ארי' ז"ל בחולין שם:

ולפ"ז יש להקשות לפמ"ש התוס' ב"ק (כ"ה ע"א) דמשו"ה לא פרכינן מה לשן ורגל דהיזקן מצוי משום דהיא אינה חומרא מדינא רק מסברא מכניסין אנו חומרא זו בק"ו והכי דיינינן ומה שן ורגל שאין חומר דהיזקן מצוי מועיל לחייבו ברה"ר כו' וכעין זה כ' התוס' בקדושין (ה' ע"א) לענין כסף פודין בו הקדשות וכן במס' חולין (פ"ה ע"א) לענין פירכא דלילות כימים דכיון דהוא חומרא מדינא אין להכניס בק"ו אבל חומרא מסברא מייתינן בק"ו עיי"ש וא"כ מעתה דעיקר הא דנבילה ל"ה לה שעה"כ אינה פירכא מדינא אלא מסברא א"כ שוב יכול להכניס בק"ו:

והנה כעין סברת התוס' שכ' דנבילה כמו שהיא עתה מתה ל"ה לה שעה"כ מצינו ג"כ בש"ס דפסחים (כ"ה ע"א) בהא דפריך ולפרוך מה לכה"כ שכן ל"ה להו שעה"כ וכ' רש"י ז"ל בשם י"מ ג"כ הכי דהיינו דכה"כ משעה שבאו לידי כך שנעשו בתערובות ל"ה להו שעה"כ וקאי התם אזריעה ע"ש, אבל התם ודאי א"ש דל"ש להכניס בק"ו כיון דהק"ו הוא מערלה שלא נעבדה בה עבירה כו' דהויא ג"כ רק חומרא מסברא וכמ"ש הר"ש אלגזי (בכלל פ"א) ול"ש להכניס פירכא מסברא רק בק"ו שעיקרו מדינא וכמ"ש הר"י חאגיז בתו"ח ע"ש וגם בלא"ה כבר הקשה רש"י ז"ל שם בפסחים אפירוש זה של הי"מ, אבל הכא בסוגיין קשה דלר"ל דל"ה אלא פירכא מסברא א"כ יש לנו להכניס הפירכא בק"ו:

והנראה בישוב הקושיא עפ"מ דיש להקשות עוד בסוגיין דמאי פריך תיתי מנבילה הלא אי הוה אתי מנבילה הו"א דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה נבילה אינה אלא במלקות אף חמץ או חלב כן ואמנם הא ל"ק די"ל דלא פריך הש"ס דתיתי מק"ו מנבילה רק דתיתי במה מצינו וכבר כתב השי' מקובצת ב"ק (כ"ה ע"ב) דעל מה מצינו ל"ש לומר דיו וא"כ לפ"ז שפיר מתרץ הש"ס מה להני שלא היו להו שעה"כ דהשתא אין לומר דנכניס הפירכא בק"ו דז"א דהא מק"ו בלא"ה לא אתיא דאיכא למימר דיו ורק דעיקר הקושיא דתיתי במה מצינו ובהא ל"ש להכניס פירכא מסברא וכמו שביאר הר"י חאגיז ז"ל שם ופשוט הוא בכ"ד:

ומעתה יאירו לנו דברי התוס' יבמות הנ"ל שכ' דר"ל לא מחלק בין קו"ע לשוא"ת ולא רצו לאוקמא דר"ל כר"ט משום דיש ראי' דר"ל ע"כ לא ס"ל כר"ט דהנה התוס' בסוגיין דחולין ד"ה אלא הקשו דלמה לי נפש בחמץ לרבות השותה תיפוק לי' דנהנה משתי' זו ותי' דהנאת חמץ אינה בכרת אלא בלאו ואיצטרך קרא לכרת עיי"ש:

וא"כ מעתה הדרא קושיא לר"ל דדריש הני תלתא נפש לרבות השותה וס"ל בהמה בחי' לאו לאברים עומדת וס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת דלמה לי קרא בחמץ תיתי מחלב ונבילה מאי תאמר מה. להני שכן ל"ה להו שעה"כ הא לדידי' ל"ה אלא פירכא מסברא ואפשר להכניס בק"ו מאי תאמר דהו"א דיו כנבילה שהוא במלקות ז"א דהא למלקות לא צריך ק"ו דממילא ידעינן משום דחמץ אסור בהנאה ושתי' לא גרע מהנאה וא"כ אם נימא דיו מפרך ק"ו והרי כל היכי דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו ואין לומר דאיצטרך קרא דנפש למלקות דאילו בהנאה אין לוקין וכמבואר ברמב"ם (המא"ס פ"ח) דז"א דהא כבר כ' הרא"ה ז"ל הטעם דאין לוקין על הנאה משום דהוי לשאב"מ והרי ר"ל ס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו וכמבואר בפסחים (ס"ג ע"ב) וא"כ מהני ד' מימרות דר"ל דאמר נפש לרבות השותה ואמר בהמה לאו לאברים עומדת ואמר אין שחיטה לעוף מה"ת ואמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ מוכרח דלא ס"ל כר"ט אלא אפי' היכי דמפרך ק"ו אמרינן דיו דאל"כ אלא דהוה לי' סבירא לי' גם הא דר"ט א"כ שוב תקשה לי' נפש דחמץ ומיושבים דברי התוס' ז"ל ביבמות:

יא

ועפ"ז נמצא מקום לבאר דברי רש"י ז"ל במס' קדושין (ד' ע"ב) בהא דתניא כי יקח אין קיחה אלא בכסף ופריך והלא דין הוא מאמה העברי' שאינה נקנית בביאה ונקנית בכסף כו' ופירש"י ז"ל אמה העברי' נקנית בכסף דכתיב מכסף מקנתו והוא תמוה דהא בגמ' קדושין (י"ד ע"ב) אמרינן עבד עברי דנקנה בכסף מנ"ל אמר קרא מכסף מקנתו ופריך הש"ס אשכחן הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף נמכר לישראל מנלן ומשני אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה הרי דלמסקנא עיקר הילפותא מוהפדה ואמאי הביא רש"י ז"ל קרא דמכסף מקנתו וכבר עמדו בזה המפו' שם:

ולדרכנו נראה לומר דהנה התוס' ז"ל שם הקשו למה לי כי יקח תיפוק לי' דאשה נקנית בכסף מהיקשא דואם אחרת ותי' דאי מאמה העברי' ל"ה ידעינן דאשה נקנית אלא בב' פרוטות ולהכי איצטרך קרא לפרוטה אחת עיי"ש והקשה המהרש"א ז"ל דא"כ מאי פריך והלא דין הוא מאמה הא י"ל דיו כאמה דאינה נקנית אלא בב' פרוטות ותי' דכיון דב' פרוטות אתיא מהיקשא דאחרת משו"ה אין לומר דיו דהוי מפרך ק"ו:

והנה בהא דקדושין (י"ד ע"ב) דקאמר אשכחן הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף נמכר לישראל ומשני מוהפדה פירש"י ז"ל שם הואיל וכל קנינו בכסף דנכרי קונה בכסף דלא נאמרה משיכה אלא בישראל וכ' התוס' שם דלפירש"י אתיא סוגיא זו כר"ל דס"ל ישראל במשיכה ונכרי בכסף דאילו לר"י הא ס"ל ד"ת מעות קונה בישראל:

ומעתה שפיר פירש"י ז"ל לשי' דאמה נקנית בכסף מכסף מקנתו דאף דמסקנת הש"ס הוא מוהפדה הא ז"א רק לר"ל דס"ל משיכה וסוגיא דילן דפריך והלא דין הוא מאמה ע"כ לא אתיא כר"ל דלר"ל הא ליכא למידן מאמה דנאמר דיו בב' פרוטות ואף דהוי מפרך ק"ו הא הוכחנו דר"ל ס"ל דיו אף היכי דמפרך ק"ו וע"כ דאתיא כר"י דלדידי' בהמה בחיי' לאברים עומדת וכש"ס דחולין (ק"ג שם) וגם ס"ל לאו שאב"מ אין לוקין עליו וכש"ס דפסחים (ס"ג שם) וא"כ שפיר ס"ל דהיכי דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו והרי לר"י שפיר אתיא קנין כסף דאמה מכסף מקנתו לפירש"י ז"ל כיון דס"ל דבר תורה מעות קונות:

יב

והנה בעיקר הדבר שכתבתי דליכא למילף מחלב ונבילה משום דנימא דיו כנבילה שהוא במלקות יש עוד לדון בזה לפ"מ שראיתי להגאון מהר"י אירגס ז"ל בקדושין (ד' ע"ב) שכ' כלל חדש בזה דהיכי דילפינן חדא מתרתי במה"צ ואין לנו לומר דיו רק אחדא מיני' אז ל"ש לומר דיו דהוי כמו פירכא ואמרינן אידך יוכיח עי"ש ולפ"ז ממילא לא קשיא קושיתנו הנ"ל דאמאי לא משני דנימא דיו כנבילה דז"א דכיון דל"ש לומר דיו אשניהם רק אנבילה לחוד בכה"ג לא אמרינן דיו דנימא חלב או חמץ שהוא בכרת יוכיח וזה יסתור דברינו בהא דתוס' יבמות ורש"י קדושין הנ"ל:

ואכן במה דפשיטא לי' להגאון ז"ל דלא אמרינן דיו אחד מהמלמדין אני רואה בזה מחלוקת ישנה בין התוס' ותלמידי הרבינו פרץ ז"ל דבגמ' דב"ק (ג' ע"ב) אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו חייב כו' לרב דאמר כלם משורו למדנו היינו שור כו' וכ' התוס' ז"ל וז"ל וא"ת היכי גמר משור מה לשור שכן ב"ח וכונתו להזיק ומפרש רשב"ם דאתא מבור ושור במה"צ אבל קשה כיון דמבור נמי יליף לפטרו בהו כלים כבור עיי"ש בתוס' שהניחו בקושיא והשיטה מקו' ז"ל שם הביא קושית התוס' ז"ל וז"ל מיהו קשה דא"כ רב היכי מחייב בהו כלים כיון דמשור ובור קאתי דיו לבא מה"ד להיות כנידון ותי' בשם תלמידי רבינו פרץ ז"ל דלא אמרינן דיו מפלגא דדינא דהיינו מחד המלמדין אא"כ הקולא שוה בשניהם עכ"ל:

הרי מבואר דשיטת התוס' ז"ל דלא כתלמידי הר"פ ז"ל אלא דאפי' אפלגא דדינא אמרינן דיו ושפיר כ' התוס' ז"ל לפי שיטתם דר"ל ע"כ לא ס"ל כר"ט:

יג

והנה לפי שיטת תלמידי רבינו פרץ והר"י אירגס ז"ל דלא אמרינן דיו אפלגא דדינא יהי' א"ש ליישב בפשיטות קושית הגאון מירושלים ז"ל שהבאתי לעיל דלמה לי קרא לרבות נשים דחייבות בחמץ תיפוק לי' דאס"ד דנשים אינן בבל תאכל חמץ א"כ בנפש בחלב למה לי תיפוק לי' מחמץ ונבילה כיון דגם חמץ הותר מכללן וכעין זה הקשה גם הגאון מהר"י אסאד ז"ל לראב"י דמקיש שאור דאכילה לשאור דראי' דלדידי' חמץ הותר מכללו בשל אחרים ושל גבוה וכמבואר בפסחים (כ"ט ע"א) בתחילת הסוגיא ע"ש וא"כ קשיא ג"כ נפש דהלב למה לי:

ולהנ"ל נראה ליישב בפשיטות דהנה יש לחקור לפי השי' הנ"ל דהיכי דילפינן חדא מתרתי לא אמרינן דיו אפלגא דדינא האיך הדין אי יש דיו נפרדים אכל חד וחד אי בכה"ג אמרינן דיו למתפס בקל שבשניהם ולמדתי למפשט זה מדברי הרא"ש ז"ל במס' ב"ק (דף ו') וז"ל אבנו וסכינו שהזיקו בתר דנייחי דילפינן במה"צ מבור ואש יש מן הגדולים שכ' דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטור מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו אש דכיון דאת במה"צ יהבינן להו הקל שבשניהם עכ"ד:

וא"כ שפיר איצטרך קרא לחייב נשים בחמץ ולא קשיא דא"כ נפש בחלב למה לי כיון דגם חמץ הותר מכללו דז"א דהא בעיקר קושית הש"ס דתיתי מחמץ ונבילה קשיא הא נימא דיו ואך ע"ז אמרנו ליישב דעל פלגא דדינא לא אל קב דיו ולכן איצטרך לתרץ דמה להני שלא הותרו מכללן אבל השתא לפי הוה אמינא זו דחמץ מותר בשל נשים או בשל אחרים א"כ שפיר נימא דיו נפרדים דיו כחמץ שיהי' מותר בנשים או בשל אחרים ודיו כנבילה שיהי' במלקות או עכ"פ נאמר דחמץ של נשים או של אחרים לא יהי' אלא במלקות דזהו דיו לפי שני המלמדין ומשו"ה איצטרך קרא דנפש:

יד

עודני עומד בסוגיא זו עלה על לבי ליישב קושית הרר"ש מוורדון ז"ל הנ"ל שהביאו התוס' בחולין שם לריה"ג דלא ס"ל פירכא דהותר מכללן שהרי יליף גיד דמותר בהנאה מק"ו דחלב א"כ נפש בחלב למה לי תיפוק לי' מחמץ ונבילה כיון דלא חשיבה לי' פירכא דהותר מכללן:

והנ"ל בס"ד ליישב זה בפשיטות ע"פ גמ' דכריתות (ד' ע"ב) דאמרינן התם לאו דחקת עולם בקדשים ולאו דחלב שור בחולין צריכי דאי כתב רחמנא בקדשים הוה אמינא קדשים הוא דחמירי אסור חלבו אבל חולין אימא לא משו"ה כתב רחמנא כל חלב שור ואי כתב כל חלב שור הוה אמינא חלב דחולין הוא דאסור משום דלא הותר מכללו אבל מוקדשין דהותר מכללו אימא לא צריכי ופרש"י ז"ל מוקדשין הותר מכללו דאלי' דכבש במוקדשין אקרי חלב ואשתרי בשור ועז וא"כ הוי הותר מכללו משא"כ אליה דחולין דלא אקרי חלב כלל ע"ש:

ומעתה זכינו דבמוקדשין אקרי תלב הותר מכללו גם בבהמה באלי' דשור ועז משא"כ בחולין והנה טעמא דריה"ג דלא חשיב הותר מכלל לפירכא מבואר בגמ' דפסחים שם הטעם משום דבבהמה איירינן ובבהמה מיהת לא אשתרי וא"כ היינו דוקא הך הותר מכללו דחולין דההיתר הוא בחי' ולא בבהמה לא ס"ל לריה"ג לפירכא אבל חלב מוקדשין דהותר בבהמה באלי' דשור ועז שפיר הויא הותר מכללו גם לריה"ג:

ומעתה א"ש מיושב קושית התוס' דהתם בפסחים דיליף ריה"ג דגה"נ מותר בהנאה מק"ו דחלב דאשתרי בהנאה דכתיב בי' יעשה לכל מלאכה והרי האי קרא בחלב דחולין נאמר דכתיב וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ולא הוי לו היתר רק מכח שהותר בחי' וזה לא חשיב הותר מכללו לריה"ג כיון דבבהמה מיהת לא אשתרי, אבל בסוגיין דקאי אנפש דחלב דכתיבא בקדשים דמקרא מלא דבר הכתוב כי כל אוכל תלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש ההיא וע"ז דרשינן לרבות השותה ל"ק דנילף מחמץ ונבילה דשפיר י"ל מה להני שכן לא הותרו מכללן תאמר בחלב דקדשים דהותר מכללו אצל אלי' דשור ועז דשפיר הויא הותר מכללו אפי' לריה"ג וז"ב בס"ד:

אוהבו באמת דוושת"ה:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה