שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ח
ב"ה כ"ב סיון תרפ"ב רפ"ק סאניק. א"כ אהובי יד"נ חרב הנאון החסיד המפורסם סוע"ה וכו' כש"ת ה"ר מנחם דוד שליט"א (זצ"ל) האבד"ק פיעטרקוב יצ"ו.
מכתב כת"ה הגיעני וע"ד האיש מאיר בן אברהם שנשתטית לו אשתו גאלדא בת אלי' ואין תרופה למחלתה וכבר יצא כבודו הנשא בהיתרא דהאי גברא ע"פ השלשת גט הנהוג והתרה מק"ר דג' ארצות ודרש גם מאתי להמנות בזה:
תשובה
א
הנה בעיקר הדין כבר התירו פרושים את הדבר ואנן שליחותא דקמאי קעבדינן, ובכ"ז אין בהמ"ד בלא חידוש בעזהשי"ת, ונחזי מה דקמן לבאר בזה ג' פרטים הא' בדין חדרגמ"ה ז"ל בכלל אי שייך גם במקום ביטול מצוה או נדנוד עבירה, והב' בנ"ד בנשתטית, והג' בדבר השלשת הגט לכשתשתפה:
הפרט הא' בדין גזירת חדרגמ"ה ז"ל במקום ביטול מצוה הנה שיטת רבים מהראשונים ז"ל דבמקום מצוה לא גזר ואכן הנמ"י והמרדכי בפ' החולץ הביאו בשם הר' אביגדור ז"ל דשייך גזירה זו אפי' במקום זקוקה ליבם והיכי דיש לו ליבם כבר אשה אסור לייבם השניי' אלא יחלוץ ומזה למד הר"י מינץ ז"ל בתשובה דשיטת הרבינו אביגדור ז"ל דה"ה דכל מצוה נדחית במקום חדרגמ"ה ז"ל ויליף מק"ו דיבום דאשה הקנו לו מן השמים:
והנה לפענ"ד נראה להעיר דאפשר דאין ראי' מהא דרבינו אביגדור דנ"ל דהר' אביגדור בעל הלכה זו לטעמי' אזיל דבמרדכי כתובות (סי' רצ"א) הובאה תשובת הר' אביגדור ז"ל דתקנת חדר"ג היתה משום קטטה ע"ש ומעתה אמינא דדברי הר' אביגדור ז"ל לדחות מצות יבום יש להם מקור נאמן בגמ' יבמות (מ"ד ע"א) דאמרינן התם ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת כו' אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לביתך ע"ש הרי דדחינן מצות יבום משום חששה דקטטה וא"כ ה"נ בחדר"ג דלדעת הר' אביגדור ז"ל הוא משום קטטה ממילא לדידי' דוחין עי"ז אפי' מצות יבום וא"כ כ"ז רק לענין מצות יבום דאפשר בחליצה וכמ"ש הרש"ל ז"ל ביש"ש יבמות (סי' כ"ז) דהאי תנא דודברו אליו ס"ל דחליצה קודמת ליבום ומשו"ה דחינן לי' ליבום משום קטטה וכן כ' הריב"ש ז"ל בתשו' (סי' ש"ב) דבכה"ג לכו"ע חליצה קודמת ע"ש וכ"כ שם בריב"ש (סי' תק"ט) וע' בזה בח"מ (סי' א'):
וא"כ היינו דוקא במצוה דיבום דאפשר בחליצה אבל במקום דיחוי מצוה לגמרי גם הר' אביגדור ז"ל מודה דלא דחינן משום חששא דקטטה:
וכן מבואר בתוס' ב"ב (ס' ע"ב) במה דאר"י התם דמשחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על אל שלא לישא וכ' התוס' ז"ל דהיינו דוקא במי שכבר קיים המצוה עיי"ש וע' תענית (י"ב ע"א) אם גזירתנו קודם לנדרו ביטל גזירתנו את גדרו ואם לאו כו' עיי"ש:
וגדולה מזו כתב הרשב"א ז"ל בתשו' (סי' תקנ"ז) והובא בב"י (סי' קט"ו), דאפי' במקום מידת חסידות לא גזר הרגמ"ה ז"ל:
ב
דהנה בדור שלפנינו נתוכחו בזה שני גאוני ליטא רבני בריסק ושאוויל ז"ל אם החרם דרגמ"ה חל גם במקום מצוה ופלפלו בזה במשנה דיומא (י"ח ע"ב) במה שהשביעוהו לכה"ג שלא ישנה לתקן הקטורת מבחוץ כדרך הצדוקין דקשיא בזה מה הועילו חכמים בתקנתן הא אם הוא צדוקי הויא לדידי' מצוה לתקן מבחוץ דוקא וא"כ כשנשבע שלא לתקנן מבחוץ הו"ל נשבע לבטל את המצוה דאין השבועה חלה וע"כ כיון דשבועה זו הויא כמו חרם וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' (כלל ה' סי' ד') ואיסור חרם חל גם על דבר מצוה עכ"ד, והנה בעיקר הקושיא כבר הפיר בתשו' חת"ס לסי' קע"ו):
ולענד"נ ליישב שהשביעוהו לכ"ג בממנ"פ דאם הוא צדוקי ויתקן הקטורת מבחוץ אז ממילא יהי' מוכרח לדידי' לומר דאפי' נשבע לבטל המצוה חייב:
דהנה בש"ס דנדרים (י"ז ע"א) אמרינן מנין דנשבע לבטל את המצוה פטור דכתיב לא יחל דברו דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים ופריך והא מלהרע או להטיב נפקא ומשני דאיצטרך לא יחל למפטרי' ממלקות ע"ש:
והנה הר"ן בנדרים (ט"ו ע"א) הביא שי' הרמב"ם ז"ל דאין עובר בלא יחל רק המדיר אבל לא המודר והר"ן ז"ל חולק ע"ז מהא דאמרינן בנדה (מ"ו ע"ב) דהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקה משום לא יחל עיי"ש:
והנה יש להביא ראי' לשי' הרמב"ם ז"ל דבש"ס דיומא (נ"ג ע"א) אמרינן כי בענן אראה אל הכפורת אזהרה למעלה עשן ופריך והא מוכסה ענן הקטורת נפקא ומשני חד לעונש וחד לאזהרה ועוד פריך הש"ס שם תיפוק לי' דקמייל ביאה ריקנית ומשני דמעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה ולפום ריהטא יש לתמוה הא כיון דמעייל גם הקטרה שלימה וא"כ מקטיר היא הקטורת אלו ללא צורך והויא מועל בהקדש וממילא מוזהר ואכן זל"ק דכל שלא הריח ל"ה מועל וכמבו' בזה ברש"י פסחים (כ"ו ע"א) דאם הקטיר על הגחלים בביתו ולא הריח פטור וע' תוס' ישנים יומא (ל"ט פ"ב) בהא דבית אבטינס דל"ה מריח הכהן המקטיר עיי"ש:
ואך אי קשיא הא קשיא דהא מוזהר בלא יחל וכמ"ש השי' מקו' במנחות (ד' ע"ב) דכל שמשנה בהקדש דבר ממה שהוא עומד הויא בלא יחל ואפי' במקום דליכא מעילה ע"ש ואכן לשי' הרמב"ם ז"ל דבהקדש אחרים אינו עובר בלא יחל א"ש:
והוא מ"ש דהא בהא תליא דהא דנשבע לבטל פטור ילפינן מלא יחל דברו דמיחל הוא חפצי שמים וע' תוס' תגיגה (י' ע"א) דמדברו ילפינן לי' וא"כ קשיא הרי איצטרך דברו לומר דברו אינו מיחל אבל בהקדש אחרים אינו עובר בלא יחל ואכן לזה לא איצטריך קרא דממילא ידעינן לי' מאזהרה דכי בענן אראה דמעלה עשן וכנ"ל אבל כ"ז רק לדידן דתיקון הקטרת בפנים וקרא דכי בענן אראה לאזהרת מעלה עשן אבל אם יהי' הכהן צדוקי ויתקן מבחוץ הרי מבואר בש"ס דיומא שם דטעמיהו דצדוקין מהאי קרא דכי בענן אראה דס"ל דלאו לאזהרה אתיא וא"כ שוב איצטריך דברו למעט הקדש אחרים וממילא לא ידעינן דמיחל חפצי שמים וא"כ אפי' נשבע לבטל את המצוה הויא ג"כ בלא יחל ושפיר השביעוהו בממנ"פ:
ומיהו בלא"ה ל"ק מהא דנשבע לבטל את המצוה שהרי משנה שלימה שנינו בשבועות (כ"ט ע"א) נשבע לשנות את הידוע נשבע לבטל את המצוה כו' לוקה משום שבועת שוא ע"ש ופ' תוס' נדרים (י"ז ע"א) שם בהא דנשבע לבטל פטור היינו רק מקרבן וממלקות דבל יחל אבל מלקות דשבועת שוא לוקה ע"ש ונמצא שאין ראי' ממשנתנו דחרם חל אדבר מצוה:
איברא עיקר הספק אי חרם חל על דבר מצוה אין כלל ענין לנ"ד שמעולם לא דנו כלל הראשונים ז"ל בזה אם הי' בכח החרם ההוא לחול גם אדבר מצוה רק שכ' דלא גזר הרגמ"ה ז"ל בכה"ג וכמ"ש הרשב"א ז"ל והובא בד"מ (סי' א') דאומד הדעת הוא שבכה"ג לא גזר הצדיק וכ"ה בתשו' הרא"ש (כלל מ"ב) ובתשו' הר"ם אלשקאר (סי' צ"ה) שלא יעלה על הדעת שרגמ"ה ז"ל גזר אפי' במקום נדנוד עבירה או במקום מצוה ע"ש וע' שי' מקו' כתובות (ג') שכ' דכל שאנו דנין שאם הי' אותו ב"ד קיים הי' מסכים להיתר ל"ה עקירת דברים וכעין זה בירושלמי סוכה (פ"ד ה"א) בשעה שנתנה הלכה כך נתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש וע' מו"ק (ג' ע"ב) אימא כך התנו ביניהם שכל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע"ש וכ"ה בתקנות הרגמ"ה ז"ל וכמבואר בכלבו ובמהר"ם מינץ שהסכים להיתר ע"י טעם מבורר וע"ז דנו הראשונים ז"ל שלא גזר במקום מצוה כלל:
ג
ואמנם מעתה יש לנו לדון עוד לדעת הראשונים ז"ל שלא גזר הרגמ"ה ז"ל במקום מצוה כלל מה דינו במי שיש לו כבר בנים וקיים המצוה והנה מבואר בש"ס יבמות (ס"ב ע"ב) דמוכרין ס"ת כדי לישא אשה אפי' מי שיש לו בנים כבר משום דכתיב לערב אל תנח ידך ומשום לא טוב וכו' ולפי"מ שהבאתי לעיל הטעם דהר' אביגדור דגזירת רגמ"ה ז"ל הוא משום קטטה ומשו"ה דחינן מצות יבום הנה מעתה יש ללמוד דין זה ממ"ש התה"ד לסי' רס"ג) דהעומד בלא אשה ישא אפי' במקום חשש קטטה אף שי"ל בנים ע"ש ובח"מ (סי' א'):
וגם משום מצוה דלערב מצינו למהר"י כ"ץ הקדמון ז"ל בתשו' שארית יוסף (סי' נ"ט) שהתיר שבועה שנשבע אחד לאשתו כי אף אם תמות לא ישא אחרת ע"ש שהתיר מטעם דלערב ובתשובת תה"ד דן בזה משום הרהורא דעבירה וכן כתבו הרבה מהפוסקים ובאמת מצינו כן בש"ס סוטה (ח' ע"א) דאם הי' שערה נאה אינה פורעת אף דגזה"כ הוא והטעם משום דחיישינן להרהורא ואפי' רבנן דפליגי עלי' דר"י התם הא מבואר בירושלמי שם הטעם משום דאין יצה"ר מצוי לשעה ע"ש וע"ע בתוס' סוטה (י"ט ע"א) בהא דכהן מניח ידו תחתי' מ"ש ג"כ בשם הירושלמי משום דאין יצה"ר מצוי לשעה ע"ש:
ונ"ר עוד ראי' לזה מש"ס נדה (ג' ע"ב) וליעבד סייג מ"ש מכל התורה דעבדינן סייג ומשני א"כ בטלת בנות ישראל מפ"ו והנה הרבינו שמחה ז"ל בתשו'
שהובאה ברש"ל (סי' ס"ה) דן מזה דע"כ תקנת הרגמ"ה ז"ל שהי' לסייג וגדר ל"ה במקום ביטול פ"ו ע"ש:
והנה בהא דנדה דאמרינן א"כ בטלת בנות ישראל מפ"ו והרי קיי"ל דאשה אינה מצווה אפ"ו וכבר עמדו בזה והתי' דאי משום הבעל הי' אפשר באשה שיש לה וסת דדי' שעתה וכמבואר בגמ' שם ולכן לא חיישי רק לבנות ישראל וא"כ ע"כ דלא חיישי רק משום מצוה דשבת וע' תוס' גיטין (מ"א ע"ב) וב"ש אהע"ז (סי' א') ואפ"ה אמרינן דלא עבדינן סייג וא"כ להרבינו שמחה ז"ל דיליף מזה לענין תקנת הרגמ"ה ז"ל א"כ ממילא איכא למילף גם במי שכבר קיים פ"ו מהאי טעמא גופי':
ויש להעיר עוד בזה מש"ס פסחים (קי"ג ע"ב) דקחשיב בין המנודין לשמים מי שאין לו בנים או מי שאין לו אשה הרי דמדמי להו וא"כ ודאי לא גזר מאור הגולה ז"ל בזה שבעשותו יהי' מנודה לשמים וכן מבואר גם בתשו' הב"ח ז"ל (בסי' צ"ג) דמשום מצוה דשבת לחודא ביטל רגמ"ה ז"ל תקנתו וכן נראה מדבריו באה"ע (סי' א') ובזה נשלם פרט הא':
ד
ועתה אבא לפרט הב' בענין נשתטית הנה בהא הלכה פסוקה להיתרא בשו"ע אה"ע (סי' א' סעי' י') ושי' הרמ"א דאפי' התרה א"צ כלל שכ' וז"ל ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהיא מה"ד לגרשה ואינה רוצה לקבל גט הימנו יש להקל להתיר לו לישא אחרת וע' ב"ש שם דמדכייל להו בהדדי נשתטית ושהוא מה"ד לגרשה ע"כ פשיטא לי' דאפי' התרה א"צ כמו (בסי' קט"ו) לענין עוברת על דת:
ובאמת יש להביא מקור לזה לדמות נשתטית לעוברת על דת מש"ס זבחים. (י"ב ע"ב) דאר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ואר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה ואמרינן בגמ' שם וצריכי דאי אשמעינן והמיר משום דהוא דחי נפשי' בידים כו' ואי אשמעינן נשתטה משום דאין בידו לחזור ע"ש:
הרי מפורש דלכל חדא איכא חומרא מה שאין באידך וא"כ כמו דא"צ התרה בעוברת על דת וכמבואר (בסי' קט"ו) ה"ה לנשתטית:
וכן יש ללמוד מד' הרא"ש ז"ל בתשו' (כלל מ"ב ה"א) לענין נכפה שכ' בפשי' דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה ז"ל ואילו הי' באיש הי' כופין אותו להוציא מדין הגמ' ודאי דבכה"ג לא תיקן מאור הגולה ז"ל ובתשו' שני' להריב"ס ז"ל שהועתקה בהרא"ש שם כ' הטעם משום דבש"ס מדמינן נכפה לשוטה ע"ש הרי להדיא דבנשתטית פשוט לי' שלא תיקן רגמ"ה ז"ל תקנתו וע' בשו"ע (סי' קי"ז) ובתשו' הראנ"ח (סי' ל"ב) דכו"ע מודי דרשאי לישא אחרת ע"ש:
וכן יש להביא עוד מד' מהר"י אדרבי ז"ל בתשו' דברי ריבות (סי' רצ"ד) שכ' דרגמ"ה ז"ל לא גזר רק שלא ישא אשה על אשתו וכיון דלא תקנו נשואין לשוטה א"כ לזאת לא יקרא אשה ע"ש:
והנה לפום ריהטא יש לתמוה בדבריו מש"ס סוטה (כ"ז) דאמרינן אשת איש לרבות אשת שוטה והרי גם לשוטה לא תקנו נשואין ואפ"ה מקרי אשת איש וכן מוכרח מש"ס דכתובות (מ"ח פ"א) דאמרינן מי שנשתטה ב"ד מפרנסין את אשתו:
ואכן באמת ביאר שם מהר"י אדרבי ז"ל דאיברא דהויא אשתו שהרי הבא עלי' בחנק ע"י קידושין הראשונים שנתקדשה כשהיתה פקחת אבל לענין חרם דרגמ"ה ל"ה אשתו וכעין זה בתשו' מהרי"ק (סי' קמ"א) וז"ל פשיטא דלא מקרי נושא שתי נשים אלא כשהראשונה מותרת לו אבל כשהיא אסורה לו אף דעדיין היא אשתו לענין שיתחייב הבא עלי' כיון דנאסרה מחמת קידושין עולמית אבל ל"ה אשתו לענין זה שלא יהי' רשאי לישא אחרת ע"ש:
ומלבד זה יש לדון עוד בנשתטית עפ"ד הרא"ש ז"ל הובא בטור אהע"ז (סי' קנ"ד) דכל שאינו רשאי לעמוד במקומו משום סכ"נ והיא אינה חייבת ללכת אחריו לארץ אחרת דמותר לגרש בע"כ וע' בשו"ת רמ"א (סי' ל"ו) מה שלמד מזה לענין איש שנשא אשה על תנאי שידור במקומה ומוכרח לברוח ע"ש וע"ע במ"ש בזה (סי' צ"ו) בשם הר"א אשכנזי ז"ל:
וע"ע יו"ד (סי' קפ"ז) בשם הרמב"ן ז"ל באשה שיש לה מכה ופצעים שא"י לטבול שתצא וע' ב"ש אהע"ז (סי' ע"ט) ובח"מ שם בשם הרא"ם בלקתה חולי ארוך דאפי' בזה"ז יכול לגרש בע"כ ע"ש וא"כ ממילא בנשתטית דאמרינן ע"ז בכ"ד בש"ס אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ובפרט לפמ"ש הרש"ל ז"ל בתשו' (סי' ס"ה) אפי' בדיקות פקחות לא מהני ודאי לא עדיף מיש לה פצעים דבכה"ג לא תיקן הרגמ"ה ז"ל:
ועוד יש להביא ממ"ש הרדב"ז ז"ל בתשו' ח"ב (סי' ת"ש) דרגמ"ה ז"ל לא גזר רק בנשים שיכולות לשבת תחת בעליהן:
ה
מכל הלין טעמי הי' אפשר להתיר אפי' בלא התרה מק' רבנים ואכן כבר הורה זקן הב"ח ז"ל באהע"ז (סי' א') וכ"כ עוד שם (סי' קי"ט) דהמנהג להתיר נשתטית ע"פ ק' רבנים מג' ארצות עי"ש ושם מבואר להדיא דמשום לא תהו לחודא מתירין אפי' יש לו בנים וכ"כ עוד בתשו' הב"ח לס' צ"ג) שכן עשו חכמי פראנקפורט ז"ל הלכה למעשה והסכימו עמהם כל חכמי אשכנז וכ' שם עוד וז"ל את זה ראיתי מרבותינו נוחי נפש שעשו מעשה להתיר כי כן קבלו הם מרבותיהם איש מפי איש וזהו דוקא בהסכמת מאה רבנים ולבי אומר שכך קבלו מפי רגמ"ה ז"ל וכ' עוד שאף הרש"ל ז"ל שמחמיר בגט בע"כ מ"מ לענין לישא אשה אחרת מודה דשריא עי"ש:
וע"ע בצ"צ בתשו' (סי' ס"ז) שכ' שבשנת תל"ב התירו חכמי דורו בקראקא חרם דרגמ"ה ז"ל בנשתטית וכבר נתפשטה הוראה זו להתיר עי"ש שכ' ג"כ כמ"ש הב"ח ז"ל דאפי' הרש"ל ז"ל לא אסר רק לגרש בע"כ אבל לישא אשה אחרת מודה ודלא כדמשמע מד' הב"ש ז"ל (בסי' קי"ט) עי"ש:
הנה עכ"פ בזה אין שום חולק דע"י התרת ק' רבנים לכו"ע שריא ואפי' כשיש לו בנים ובנ"ד שיש לו ילדים קטנים נ"ל דיש לצדד עוד להיתרא ע"פ הש"ס מו"ק (כ"ג ע"א) לענין מי שמתה אשתו דאינו רשאי לישא בתוך שלשים דמבואר שם דאינו מותר רק בשאין לו בנים ומשום מצוה דפ"ו ואפ"ה אמרינן התם הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתו עי"ש דאמר צאי ופרנסי בני אחותיך וע' ברא"ש שם ובתוס' יבמות (מ"ג ע"ב):
הרי דפרנסת בנים קטנים דמיא לאין לו בנים ועי' בבעה"מ ביבמות פ"ו דמשום. לערב אסור לישא לאלתר כיון דהוא דרבנן וא"כ ע"כ משום פרנסת בנים קטנים דהתירו לו לישא חמירא מזו וע"ע בתה"ד בפסקים וכתבים (סי' ג') בהא דאין לו מי שישמשנו דה"ה אפי' עשיר ויש לו משרתים רבים עי"ש בטעמי':
ועכ"פ ע"י ק' רבנים דמבואר בכלבו ובמהר"ם מינץ ז"ל דהתקנה היתה שכל שיראו טעם מבורר שיתירו אם כן ודאי יש לצרף גם טעם זה לסניף להיתר וכבר הבאתי דברי הפוסקים דהלכה רווחת היא בישראל להתיר בכה"ג:
ו
ועתה אבאר הפרט הג' בדין השלשת הגט לכשתשתפה הנה מנהגנו ע"פ הב"ח ז"ל להשליש הגט ביד שליח להולכה ליתן לה לכשתשתפה:
ואכן בהא דהשלשת הגט לכשתשתפה חזו בו תיוהא מהא דקיי"ל דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח וא"כ כיון שהוא אינו יכול עכשיו לגרשה איך מהני שליחת הגט שיתנו לה לכשתשתפה והתשובה בזה היא עפ"ד המהרי"ט ז"ל בתשו' שכ' שכל שפי' בהדיא שעושהו שליח על לאח"ז מהני ובמל"מ (פ"ט מה' אישות) הביא דברי המהרי"ט ז"ל הנ"ל וע"ש מה שהקשה עליו בזה"ל ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל דהא בגמ' הקשו ע"ז מההיא דתניא האומר לאפוטרופוס שלו כל נדרים שתדר מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהי' מופרין ת"ל אשה יקימנו ואישה יפירנו טעמא דאמר רחמנא הא לא"ה אפוטרופוס מיפר הרי דס"ל לתלמודא דמלתא דלא מצי עביד השתא אפי' אם עושה אותו שליח בפירוש גם כן לא מהני עי"ש במל"מ:
והנה עיקר סברת המהרי"ט ז"ל וקו' המל"מ מצאתי גם בשיטה מקובצת נזיר שם שהביא להרא"ש ז"ל שכ' בהדיא דאפי' פירש לא מהני והשי' מקו' הביא ראי' זו מאפוטרופוס עי"ש:
ז
וכבר האריכו ליישב דברי המהרי"ט ז"ל בסברות שונות ולפענד"נ בזה בס"ד וארווחנא גם ליישב קו' התוס' שם בהא דפריך הש"ס מהא דתניא האומר לאפוטרופס האומר לאשתו כל נדרים שתדור אשתו מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה יכול יהי' מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו דברי, ר' יאשי' ר' יונתן אומר מצינו בכה"ת שלוחו של אדם כמותו טעמא דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו הא לא"ה הו"א מצי משוי שליח כו' ותמהו התוס' ז"ל דיותר הו"ל להקשות מר' יונתן דאמר בהדיא דמשוי שליח עי"ש:
והנ"ל בס"ד דלא מצי מקשי רק לר' יאשי' אבל לר' יונתן לשי' לא קשיא ואדרבה יהי' מזה ראי' לשי' המהרי"ט ז"ל:
דהנה במהרי"ט שם בתשו' ביאר לן דדין זה אי כשפירש מהני תליא בהטעם דלא משוי שליח דאי הטעם משום דלא אסיק אדעתי' בדבר שאי אפשר לעשותו עכשיו א"כ כל שפירש דאסיק אדעתי' משוי שליח אבל אי אמרינן דלא מצי משוי כלל שליח בכה"ג משום דל"ש בו שליחות א"כ ממילא ה"ה אפי' אם פירש בהדיא ג"כ ל"ה שליחות:
ומעתה נראה דדין זה יהי' תליא בפלוגתא אחרת דפליגי בהו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בכ"ד אי זכי' מהני מטעם שליחות או לא:
דהנה הרא"ש ז"ל בקידושין אסברא לן דכל שגילה דעתו שחפץ בזה אף דלא שוי' שליח אבל עכ"פ כיון דרואים אנו דזכות הוא לו מהני וכ"ה ברא"ש עירובין (פ"ז) שמאחר דגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעות לחנוני כו' ואמאי לא יזכה כו' ע"ש וע' משל"מ ה' בכורות (פ"ד) מה שהביא בזה מתשו' תה"ד (סי' קפ"ח) וכן יש ללמוד עוד מדברי הגהת אשרי' גיטין (פ"א סי' י"ג) שכ' שכיון שגילתה דעתה שהיא חפיצה בגירושין זכות הוא לה ע"ש:
ומעתה אי אמרינן דזכי' לאו מטעם שליחות הוא א"כ כשפירש לשליח בפי' שיעשה שליחותו לאחר זמנו כשיהי' בידו אף דשליחות לא מהני בכה"ג כיון דאיהו לא מצי עביד לי' בשעה שמשוהו שליח אבל עכ"פ הרי גילה דעתו דניחא לי' בהכי ומהני מטעם זכי' ורק כשלא פי' אמרינן דלא אסיק אדעתי' כלל בהא וא"כ כיון דל"ה גילוי ממילא ל"ה זכי' כלל אבל כשפי' נהי דלא מהני מטעם שליחות אבל מהני מטעם זכי':
ואכן היינו דוקא לשי' זו דזכי' לאו מטעם שליחות הוא אבל לשי' זו דזכי' מטעם שליחות א"כ במקום דלא מהני שליחות גם מטעם זכי' לא מהני וכבר נחלקו בזה בתוס' כתובות (י"א ע"א) ובר"ן ורשב"א וריטב"א פ"ב דקידושין ע"ש:
והנה בש"ס יבמות (ס' ע"ב) תניא רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פינחס עמהם וכו' עי"ש:
ובתוס' סנהדרין (ס"ח ע"ב) ובשיטה מקובצת כתובות (י"א) הביאו ראי' דזכי' לאו מטעם שליחות מהא דאמר ר"ש גיורת פחותה מבת שלש כשרה לכהונה מדכתיב במדין וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פינחס עמהם וא"כ ע"כ צ"ל שנתגירה כשהיתה פחותה מג' שנים דאל"ה ל"ה ראוי' לפינחס דהא לכהונה בעינן שנזרעו בתולי' בישראל וא"כ ע"כ דזכי' לאו מטעם שליחות דהא קטנה ל"מ משוי שליח עי"ש:
ומעתה נראה דזהו דוקא למ"ד פינחס כבר הי' כהן במלחמת מדין אבל למ"ד בזבחים (ק"א ע"ב) דלא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים א"כ כיון דעוד לא הי' כהן באותה שעה שפיר מצינו למימר דלא נתגיירו פחותה מבת ג' שנים ושוב מצינו למימר דזכי' הוא מטעם שליחות:
והנה הבעלי תוס' עה"ת בפ' פינחס הקשו היאך הרג פינחס את זמרי ונטמא למת ותי' דעשאו לזמרי גוסס ולא מת ממש וגוסס אינו מטמא עי"ש:
והנה בגמ' נדר (מ"ג ע"א) ת"ר להחלו עד שעה שימות ר' אומר במותם יטמא עד שימות מאי בינייהו א"ר יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו רל"א גוסס איכא בינייהו למ"ד מלהחלו אפי' גוסס ולמ"ד מבמותם עד שימות אין גוסס לא וכו' מיתבי אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס ומשני לענין טמויי הוא דלא מטמא הא איתחולי מתחיל עי"ש ובתוס' שם כתבו ומהכא שמעינן דכהן אין מוזהר על הגוסס דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולכו"ע לא מוזהר על הגוסס ומיהו לשי' בה"ג כהן מוזהר על הגוסס עיי"ש.
ומעתה לשי' בה"ג ז"ל דכהן מוזהר על הגוסס וע' תוס' נזיר (ד' ע"ב) דה"ה גוסס בידי אדם ע"ש לכאורה תקשה קושית הבעלי תוס' הנ"ל דהיאך הרגו פינחס לזמרי דשוב ליכא לתירוצא דעשאו גוסס כין דגם על הגוסס כהן מוזהר:
והנ"ל בס"ד דבגמ' נזיר שם, (מ"ב ע"ב) קאמר הש"ס שם דנזיר מיחייב משום טומאה לחוד וביאה לחוד אבל טומאה וטומאה לא ומקשה שם מ"ש טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמי וקאי ואיך משכחת לה הא דאמרה תורה לא יבא כיון דכבר איחייב בלא יטמא אלא אר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע מעליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ומשו"ה חייב על שתיהן מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתו אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין עי"ש:
הנה מוכח דמר בר רב אשי ס"ל דעל גוסס אינו מוזהר דאי נימא דגם על גוסס מוזהר א"כ בשעה שנכנס לביתו כשהי' גוסס כבר נתחלל ואיך יתחייב על הטומאה שאחר כך הא אמרינן בגמ' שם יצא זה שמחולל ועומד דאינו חייב וע"כ דאליבא דמר בר רב אשי אינו מוזהר על הגוסס, ולשי' זו דכהן מוזהר על הגוסס ע"כ מוכרח לתרץ כר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל:
והנה בגמ' שבועות (י"ז ע"א) בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות או א"צ בפנים גמירי שהיי' בחוץ לא גמירי שהיי' פי' דקיי"ל שם דמי שנטמא בעזרה א"ח עד שישהה כדי השתחואה וקבעי ר"א אי גם בנזיר הדין כן דצריך שהיי' מי נימא דרק בפנים בעזרה גמירי א"ד ל"ש בפנים ל"ש בחוץ תיקו עי"ש:
והנה התוס' ז"ל שם פי' דהא פשיטא היכי דנטמא בפנים בין לענין טומאת מקדש בין לגבי נזיר בקבר דאינו חייב עד שישהה שם שיעור יציאה וכניסה כיון שאירעה לו הטומאה באונס כמו גבי כלאים דאמרינן בסוף מס' מכות שאינו חייב אלא בששהה שיעור פשיטה ולבישה דאז חשיבי לי' כאילו פשט וחזר ולבש במזיד והכי נמי גבי טומאה אם שהה שיעור יציאה וכניסה הוי כאילו נכנס במזיד והבעיא היא רק אם בעינן גם שיעור שהיי' כדי השתחואה יותר על כדי יציאה או לא והריטב"א ז"ל הביא שי' התוס' ז"ל באריכות וכ' דרבותיו ז"ל חולקין אהתוס' ז"ל בזה משום דאין למדין טומאה מכלאים דהתם תליא רחמנא בלבישה דכתיב לא תלבש שעטנז אבל גבי נזיר ומקדש משערינן רק ביציאת דרך קצרה לחודא ואם גמירי שהיי' בעינן גם שיעור כדי השתחואה עם שיעור יציאה אבל לא שיעור יציאה וכניסה עכ"ד הריטב"א ז"ל ע"ש:
והנה יש להקשות לשי' זו דנטמא בפנים אינו חייב עד שישהה שיעור כניסה ג"כ משר"ש נזיר הנ"ל דמשני על הא דמקשי שם איך משכחת לה הלאו דלא יבא בנזיר הא אי אפשר דלא עייל אצבעותיו ברישא וא"כ הא עבר אבל יטמא ואיך יחייב כשבא אח"כ בתוך הבית אלאו דלא יבא הא מיטמא וקאי ומשני כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע מעליו את המעזיבה פי' ואז נטמא ושפיר הוי אז ביאה וטומאה בהדדי ע"ש:
ואם נימא דלא מיחייב היכי דנטמא בפנים עד שישהה שיעור כניסה ג"כ א"כ אכתי תקשה הא מששהה שיעור יציאה וכניסת אצבעותיו מיחייב משום בל יטמא ומשום בל יבא הא אינו חייב פד שיעור כניסת כל גופו והרי אז כבר מחולל ועומד ולא הוי טומאה וביאה בהדדי:
והיוצא מזה דמחלוקת זו של התוס' והריטב"א ז"ל תליא בפלוגתא דר"פ ומר בר רב אשי דלר"פ דמוקי להא דלא יבא בנכנס בשידה תיבה ומגדל דאתיין בהדדי ע"כ מוכרח דשיעור החיוב בטומאה הוא ביציאה בלא כניסה אבל לשי' מר בר רב אשי דמוקי לקרא בעייל כשהוא גוסס א"כ שפיר אמרינן דבעי שיעור יציאה וכניסה דדמיא לפשיטה ולבישה דכלאים:
והנה בש"ס דשבועות (י"ז ע"ב) בהא דפריך הש"ס טמא ששימש היכי משכח"ל דהא ממילא מיחייב משום כניסה בטומאה ומוקי לה בנטמא בפנים ובהדי דיצא היפך בצנורא עיי"ש והראב"ד ז"ל בה' ביאת מקדש (פ"ד ה"ד) הקשה דאכתי היכי משכחת לה טבול יום ששימש דתיפוק לי' משום כניסה במקדש דהא ע"כ בנטמא בפנים איירי וא"כ בשיעור יציאה לחודא א"א שיטבול וע' בזה במשל"מ (בפ"ג מה' ביאת מקדש) והנה מזה יהי' מוכח לכאורה דבעינן שיעור כניסה ג"כ נוסף על היציאה דאז שפיר משכחת טבילה וע' שבת (ל"ד) בשיעור טבילה ובתוס' שם:
ואכן בעיקר הקושיא מטבו"י ששימש נראה דיהי' תליא בפלוגתא אחרת דבש"ס דנדה (י"ח פ"ב) פליגי בדין חיוב דטמא שנכנס למקדש היכי דודאי נטמא אבל לא ידע אי בשרץ אטמי אי בנבילה אטמי אי חייב ומפרש התם דתליא בדין אנדרוגינס שראה לובן ואודם אי חייב אביאת מקדש ע"ש:
והנה בדין זה דאנדרוגינס פליגי ר' יאשי' ור' יונתן בספרי (פ' נשא) דר' יאשי' דריש מזכר ועד נקבה תשלחו לרבות קטנים ור' יונתן דריש לרבות אנדרוגינוס עי"ש ובילקוט:
וא"כ מעתה שפיר פריך הש"ס לר' יאשי' דוקא לשי' דס"ל דאנדרוגינס פטור על ביאת מקדש וא"כ שפיר ניחא הא דטבו"י ששימש וא"כ ממילא ס"ל דשיעור שהי' ביציאה לחודי' וא"כ ס"ל שפיר דהך דלא יבא איירי דנכנס בשידה תיבה ומגדל וא"כ ס"ל שפיר דכהן ונזיר מוזהרין אטומאת גוסס וא"כ ע"כ פינחס לאו כהן הויא וממילא ניחא הא דהחיו לכם דטף אבל לעולם לא משכחת גיורת קטנה וא"כ שפיר ס"ל דזכי' מטעם שליחות וא"כ שפיר פריך מהא דאפוטרופוס אבל לר' יונתן לשי' דמרבה אנדרוגינס לחיובא דביאת מקדש וא"כ ע"כ דבעינן יציאה וכניסה וא"כ ע"כ הא דלא יבא איירי בגוסס דוקא וא"כ אין מוזהרין אגוסס וא"כ פינחס כהן הויא וא"כ ע"כ דגיורת כשרה לכהונה וא"כ ע"כ דזכי' לאו מטעם שליחות ושפיר מהני כשפירש בהדיא וניחא הא דאפוטרופוס ומיושבת קו' המשל"מ ז"ל על המהרי"ט ז"ל:
ויש להעיר עוד בזה מד' התוס' בנזיר שם שכ' דאיירי כשסייע לגלות המעזיבה וע' ריטב"א (מכות כ"א) בשם הרמ"ה ז"ל דהא דכ' התוס' שסייע היינו לענין דליהוי מעשה ללקות עליו אבל שהי' בעי וע' עוד בפי' הרא"ש נזיר (ד') מה שחילק בין גוסס ביד"א לגוסס ביד"ש וע' בגליון שם מה שהעיר מהא דסנהדרין (ע"ח) וע' תוס' יבמות (ק"כ ע"ב) ודו"ק:
והאמנם יגענו בזה כדי ליישב דברי מהרי"ט ז"ל אבל הלא התוס' והרא"ש והשיטה מקו' חולקים בהדיא וס"ל דאפי' כשפירש לא מצי משוי שליח וכבר נהגו כל בתי דינין שבישראל לעשות כפסק הנוב"י ז"ל בסי' ג' לתת גט ביד שליח הולכה כמנהג הב"ח ז"ל וגם להוסיף חיובים לתת גט כשר לכשתשתפה האשה:
ידידו אוהבו דושת"ה: