אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן ז

סימן ו

ב"ה כ"ה ניסן תרפ"א גלינא. אל ה"כ הרב הגאון החסיד המפורסים שר התורה וכו' כש"ת מוה"ר מאיר אראק שריס"א מאבד"ק בוטשאטש שאטש יברו.

ספרו הנחמד טל תורה אשר שלח לי למנה הגיעני ותשו"ח לכ"ת הנשא אשר הואיל לכבדני בספרו זה הכי נכבד וכו':

ולא אמנע מהביע בזה את אשר הגו רעיוני מדי הביטי בספרו היקר:

א

בחידושיו לשבת (כ"א) חקר בדין מעלין בקדש אי שייך דוקא בתשמישי קדושה או אפי' בתשמישי מצוה והביא שכן משמע מדברי המג"א (סי' ח'):

אתמהה על עינו הבדולח שהרי ש"ס ערוך הוא גבי ציצית במס' מנחות (ל"ט ע"א) תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקדש ולא מורידין וע' רש"י שם דכיון דאקדמי' קרא למין כנף ש"מ חשוב הלכך אי מסיים בתכלת הו"ל מוריד סוף הציצית מתחילתה ע"ש ועכ"פ מבואר בהדיא בזה דין דמעלין בקדש:

והנה מדברי הש"ס הנ"ל יש ללמוד ג"כ דהא דאמרינן בעלמא מעלין בקדש ולא מורידן עיקר הקפידא שלא יורידהו בסופו דוקא אבל אם מורידו באמצע לית ל בה, וכן יש להוכיח מהש"ס דמגילה (כ"א ע"ב) בהא דקאמר אמצעי משובח מדמצינו במנורה ואחרון משובח משום מעלין בקדש וכו' יע"ש:

ובזה אני אומר ליישב הש"ס דמנחות (צ"ט ע"ב) בהא דאמרינן התם במשנה דשני שלחנות הי' באולם אחת של כסף ואחת של זהב על של כסף מניחין לחה"פ בכניסתו ועל של זהב ביציאתו ופריך ונעבדי' גם של יציאתו דכסף ומשני משום מעלין בקדש ולא מורידין ע"כ ולכאורה תמוה דהא הלחה"פ הי' מקודם בדפוס של זהב וכמבואר במנחות (צ"ד ע"א) וא"כ איך אפשר להיות בכניסתו של כסף הא הו"ל מוריד, וכבר הקשה כן המנ"ח ז"ל, ואכן להנ"ל א"ש כיון דנתנו אח"כ בשל זהב בפנים ל"ה מוריד רק עיקר הקפידא שלא יסיים בשל כסף:

ב

וכן יש להעיר עוד בזה מהא דאיתא בירושלמי יומא (פ"ג ה"ז) דהא דכתיב בעזרא אגרטלי זהב ואגרטלי כסף היינו מקום שאוגרים הדם ומפרש אגרטלי זהב מקום שאוגרים דמו של טלה ואגרטלי כסף מקום שאוגרים דמו של פר הנה מבואר דהמזרק לקבל דם הפר הי' של כסף והמזרק להכבש הי' של זהב והנה בש"ס דפסחים (ס"ד ע"ב) בהא דכהנים עומדים שורות שורות של כסף לחוד ושל זהב לחוד אמרינן בגמ' מ"ט אילימא משום דילמא דשקלי דהבא ומעיילי דכספא כו' ופרש"י ז"ל דכל שאותו הכהן קיבל מקודם מזרק של זהב ואח"כ מקבל מזרק של כסף יש בזה משום הורדה בקדש יע"ש, וא"כ לפ"ז לכאורה קשה איך קבל הכה"ג ביוה"כ המזרק של דם הפר להזות בהיכל אחרי שכבר הי' בידו המזרק של דם השעיר להזות בק"ק הא לפי הירושלמי הנ"ל הי' של פר מזהב ושל שעיר מכסף וא"כ הו"ל הורדה ודוחק לחלק דשאני פסח שכולו קרבן אחד דמ"ש אלא ודאי כיון דמסיים בשל שעיר ל"ה הורדה:

ואכן אי משום הא לא אריא דהא מבואר במשנה דיומא שהי' מערה דם הפר לתוך דם השעיר ואפי' מאן דלא ס"ל מערבין לקרנות ס"ל שהי' מערבין לתת על טהרות של מזבח וכמבואר בתוס' יומא (נ"ז) והרי עיקר הטעם שהי' של פר דכסף ושל טלה דזהב מבואר בירושלמי שם משום דזה גדול וזה קטן וא"כ הכא שהי' בעי לערות זה בזה א"כ ע"כ הי' שוים שניהם גדולים וא"כ שפיר י"ל שאם זה הי' של כסף הי' גם זה של כסף:

וראי' ברורה לזה מש"ס דיומא (נ"ד ע"ב) דעשו היכרא בכן מיוחד משום חולשא דכה"ג שלא יחליף ואי הי' זה דכסף וזה דזהב איכא היכרא טובא וע' דש"י שבת (ס"ד ע"א) לענין שן תותבת דזהב ודכסף:

ואך הא קשיא דהא מקודם הי' מקריב ז' כבשים עולות ואח"כ הי' מקריב פרו אע"כ כיון דמסיים בשל זהב במזרק דכבש של בה"ע ל"ש מורידין:

ג

בחי' זבחים (ע"ט) כ' לצדד דאף דקיי"ל דאין אחורים ותוך לקדש מ"מ במי חטאת יש אחורים ותוך ורצה לדייק כן מלשון השיטה מקו' בזבחים שם:

לפלא לי על כהד"ג יחי' שנעלם ממנו לפי שעה משנה מפורשת במס' פרה (פי"ב מ"ח) לגין של מי חטאת שנטמאו אחוריו נטמא תוכו יע"ש:

ועיקר הקושיא שהביא בשם הטו"א בתגיגה על הא דאמרינן בזבחים שם גבי דלי שהוא מלא מי חטאת דבעי שיטביל עד שירבו המים על מי חטאת ומוקי לה רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא ומשו"ה בעי דלרבו כי היכי דלא יחוס על מ"ח והקשה הטו"א ז"ל דהא כיון דאין אחורים ותוך לקדש כ"ש לחטאת א"כ ממילא יהי' המ"ח טמא ואמאי יחוס, באמת כבר הקשה קושיא זו הר"ש ז"ל במקומו במס' פרה שם במשנה הנ"ל דנטמאו אחוריו נטמא תוכו ותי' דהתם בזבחים איירי במים שאינם מקודשים דבהא לא נטמא תוכו עיי"ש:

והנה עפ"ד הר"ש ז"ל הנ"ל שכ' לחלק בין מים מקודשים לאינם מקודשים לענין אחורים ותוך אמרתי לבאר ג"כ הא דפליגי אביי ורבא בזבחים שם בהא דדלי דרבא מוקי לה בדלי שתוכו טהור וגבו טמא ואביי מוקי לה בשינויא אחרינא דר"י חולק אדרבי' ואמאי לא קאמר אביי ג"כ דבתוכו טהור עסקינן והנראה דרק לרבא לשי' איכא לאוקמא הכי:

ד

בהקדם ליישב קושית התוס' במס' חגיגה (כ"ה ע"א) בהא דאמרינן התם אין הקדש ניצול בצמיד פתיל שהקשו דהא תרומה קיי"ל דניצולת וכמבואר בש"ם דגיטין (ס"א ע"ב) וא"כ אמאי לא חשיב לי' במשנה בהדי דברים דחומר בקדש מבתרומה:

ואמרתי ליישב זה בס"ד דבאמת יש להבין אמאי אין הקדש ניצול בצ"פ דאילו בחטאת מצינו הטעם משום דכתיב בי' והניח אותו במקום טהור וכמבואר בספרי והובא ברמב"ם ור"ש (במס' פרה פ"י) ואכן בהקדש לא שמענו בו טעם:

והנה נראה לומר דבר חדש בזה דהנה בש"ס דשבת (פ"ד ע"ב) אמר רבא מדרס כ"ח טהור מדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וכ' התוס' שם בשם ר"י ז"ל דאין הכונה דדוקא אם יחדינהו אינו מציל דאי משום הא הי' אפשר לאוקמא קרא כשלא יחדינהו אלא הכונה דכיון דראוי לטמא במדרס ממילא אינו חוצץ בפני הטומאה ומשו"ה הוכיח רבא דאין כ"ח טמא במדרס יע"ש:

ומעתה הנה יש לתמוה לכאורה דהא קיי"ל דכל הכלים אפי' כלים שאינם מקבלים טומאה אם עשאן גולל לקבר טמאים וכמבואר במשנה דאהלות (פ"ב) ושי' רש"י בעירובין (ט"ו ע"א) וכ"ה בתשו' הרשב"א (סי' תע"ו) דאפי' לאחר שניטל מן הקבר עדיין הוא בטומאתו הראשונה וא"כ הרי כל כ"ח ראוי לקבלת טומאה ואמאי חוצץ בפני הטומאה והרי אם הראוי לטומאת מדרס אינו מציל באהל המת ק"ו לטומאת גולל שהוא ממין טומאת המת שלא יהי' מציל:

וליישב זה נראה ע"פ התוס' ברכות (י"ט ע"ב) בהא דאראב"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים שהקשו דנהי דל"ה טומאה רצוצה מ"מ הרי הארון נעשה גולל ודופק למת וכיון דנטמא הא שוב אינו מציל ותי' התוס' ז"ל דגו"ד חוצץ בפני הטומאה משום דשאני טומאת גו"ד מכל הטומאות שאינו טמא רק צד החיצון ולא הפנימי ומשו"ה חוצץ ע"כ, וא"כ ממילא ניחא שפיר הא דכלי מציל אף דראוי' להיות גו"ד דהא אפי' אם נטמא באמת בגו"ד ג"כ מציל וכנ"ל:

וא"כ מעתה שפיר ניחא הא דאין הקדש ניצול בצ"פ ותרומה ניצולת דהא מבואר במשנה דחגיגה (י"ט ע"ב) אחורים ותוך לתרומה ואין אחורים ותוך לקדש וא"כ בקדש כיון דנטמאו אחוריו נטמא תוכו ממילא אי אפשר להציל בצ"פ כיון דאף כ"ח ראוי לטומאת גולל דהשתא אין לומר כיון דצד הפנימי טהור מציל דז"א דהא בקדש כיון דחיצון טמא גם פנימי טמא וע' בר"ש במס' כלים (פי"ז מט"ו) דאפי' בטומאה דרבנן אין חוצץ וא"כ א"א להציל, אבל בתרומה א בו אחורים ותוך שפיר מציל.

וממילא מיושבת קו' תוס' ז"ל דאמאי לא חשיב במשנה האי חומרא דבקדש מבתרומה דהרי חשיב הא דאחורים ותוך לקדש ולא לתרומה וא"כ הוא הוא וע' תוס' חגיגה (כ"ד ע"ב) בשם הירושלמי דמשמע כן דכל כי האי גונא אין לחשוב בתרתי:

ומעתה שפיר מובן פלוגתא דאביי ורבא בהא דדלי דעיקר סברת הר"ש ז"ל דבמים שאינם מקודשים יש אחורים ותוך ולא הביא המקור לזה רק מדמי לה להא דתנן במס' פרה פ"י שם דמים שאינם מקודשים ניצולים בצ"פ ולדברנו א"ש ההסבר דממשנה זו דמים שאין מקודשים ניצולים בצ"פ שפיר אנו למדין דין זה עצמו דיש בהו אחורים ותוך דאל"כ אלא דגם במים שאין מקודשים אין אחורים ותוך א"כ אמאי ניצולים בצ"פ נהי דלא חיישינן בהו למקום טהור אבל עכ"פ אית בהו טעמא אחרינא שלא להיות ניצולין בצ"פ כיון דראוי לטומאת גו"ד כמו דבקדש אמרינן מה"ט דאין ניצול אע"כ דבמים שאין מקודשים אית בהו אחורים ותוך:

וכ"ז רק לרבא לשי' דיליף מדרס כ"ח דטהור מהא דצ"פ וכש"ס דשבת (פ"ד) הנ"ל דלדידי' שפיר איכא הוכחה דבמים שאין מקודשים יש אחורים ותוך ומשו"ה מוקי לה שפיר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא אבל לאידך אוקימתא בגמ' שם שפיר אמרינן דאף הראוי לקבל טומאה חוצץ וא"כ שוב אין ראי' לחלק בין מים שאינם מקודשים למקודשים בהא דאחורים ותוך ומשו"ה קאמר אביי הא דידי' הא דרבי':

ה

בעיוני בספרו שי"ט במס' מכשירין ראיתי שהביא דברי הרמב"ן ז"ל במס' שבת (צ"א ע"א) בהא דבעי רבא זרק כזית תרומה לבית טמא ומצטרף שם בהדי אוכל פחות מכביצה להשלימו לכביצה מהו לענין שבת אי נימא מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת והקשה הרמב"ן ז"ל דמה בכך דמצטרף מטעם מיגו אבל עכ"פ בשעת עקירה דל"ש מיגו הויא פחות מכשיעור ותי' דקודם שנטמא איסורו חישובו דזר האוכלו הי' לוקה בכזית ורק משעה שנטמא דאז אין זר לוקה עלי' כיון דמחוללת ועומדת להכי איצטרך לטעם מיגו:

וע"ז תמה כהד"ג יחי' דהא בגמ' שבת שם מיבעיא הוציא כגרוגרות לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו אי יש דיחוי לענין שבת או לא וסלקא בתיקו, וא"כ אם נימא יש דיחוי א"כ גם כזית תרומה הרי מיד שנכנס לבית אטמא עכ"פ מדרבנן דלכו"ע אפי' פחות מכשיעור מקבל עכ"פ טומאה דרבנן והויא מחוללת ועומדת וכמבואר במשל"מ (פ"ז מה' תרומות) וא"כ נדחה משיעור ואיך יצטרף אח"כ עכ"ק:

ואמרתי בס"ד לתרץ זה דהנה רש"י ז"ל בד"ה יש דיחוי כ' וז"ל יש דיחוי מה שחסרה, בנתים אילו אנחה בההוא שעתא לא מחייב כו' ובטלה לה עקירה כו', ונראה ברור לפרש כונת רש"י ז"ל עפמ"ש הכ"מ בה' אה"ט (פ"ד הי"ג) בשם הר"י קורקוס ז"ל עמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא מהש"ס דמנחות (נ"ד) דכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ שהי' בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן הרי אלו מטמאין עכ"ל וכ' הר"י קורקוס ז"ל שם דלא דמי לחיוב שבת דאיבעיא לן אי יש דיחוי דהתם שאני שאם הניחה באותה שעה הוה מפטר ולכך י"ל שלא תצטרף העקירה ע"ש וכ"ה בחי' הר"ן במס' שבת ע"ש, וזהו שכיון רש"י ז"ל וכ' דהאיבעיא הוא כיון דאילו אנחה בההוא שעתא ליישב דלא תקשה הא דמנחות הנ"ל:

ומעתה מיושבת קו' כתהד"ג יחי' דרבא לשי' בזה דבגמ' שבת (ק"ב ע"א) אמר רבא אפי' למ"ד יש ידיעה לחצי שיעור התם הוא דבידו אבל הכא אינו בידו ופריך ואי במעביר הרי הוא בידו אלא בזורק ופירש"י ז"ל דבמעביר דהוא בידו אמרינן כיון דאילו אנחה אז ל"ה בו חיוב חטאת כיון דנודע לו אינה מצטרף ההנחה בהדי עקירה ראשונה משא"כ בזורק דאין בידו יע"ש:

וא"כ שפיר ניחא דהא דמיבעיא לי' בצמקה וחזרה ותפחה הא איבעיא לי' בהוציא דוקא והיינו משום דהוא בידו ושפיר שייך הסברא דאילו אנחה אבל הכא דמיבעיא לי' בזורק תרומה מהו והרי בזורק ל"ש הסברא דאילו אנחה וא"כ שפיר אמרינן דל"ה דיחוי וכמו דאמרינן לענין טומאה:

ומיושב ג"כ קושית התוס' שם דאמאי תני זורק דוקא ולא במוציא ולהנ"ל א"ש דהא במוציא תליא באיבעיא דדיחוי וכנ"ל, ויש להעיר עוד בזה מש"ס דכתובות (ל"א ע"א) דמחלק בין זורק למעביר ע"ש, ומהא דשבת (צ"ט) זרק דף וחפץ ע"ג מהו כיון דאתיין בהדי הדדי וע' תוס' שבת (ח') ד"ה רחבה ודו"ק:

ו

והנה המשל"מ ז"ל (בפ"ד מה' טו"א) נסתפק זו דאין אוכל מקב"ט פחות מכביצה אם שני חצאי ביצה שנגעו בטומאה ונצטרפו להדדי מטמאים כביצה או לא וכ' המגיה שם לפשוט ספק זה מהש"ס דשבת הנ"ל דלא מצטרפו דאי נימא דבכה"ג מצטרפו א"כ אמאי מיבעיא לי' לרבא בזרק כזית תרומה לבית טמא דוקא הו"ל למבעיא גם בבית טהור ורק שניהם הי' פחותים מכביצה וטעו בטומאה וכיון דטעו זה בזה מצטרפו ואמרינן מינו אע"כ דבכה"ג לא מצטרפו יע"ש בדבריו:

והנה בעיקר הספק של המשל"מ הי' נ"ל לדון דיש לחלות זה בפלוגתא דרבא ורב המנונא בש"ם דזבחים (ל"א ע"א) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול ור"ה אמר עירוב מחשבות הוי אמר רבא מנא אמינא לה דתנן כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חלקן זה וזה שני הא חזר וערבן ראשון ופירש"י ז"ל אלמא דהדרי ומצטרפי ראשון שבזה ושבזה ומשני ר"ה התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא ופירש"י ז"ל התם איכא שיעורא מעיקרא שלם הוא ונחלק הלכך כשחזר וערבו חזר שמו עליו אבל הכא מעיקרא לית בי' שיעורא דהוי חצי ולא נקרא שמו עליו ע"ש וא"כ מבואר דלרב המנונא כל היכי דליכא שיעורא לא מצטרפי בטומאה דאל"כ אלא דגם שני חצאי שיעורים מצטרפין א"כ שוב שפיר יש ראי' לפיגול שיצטרף בכחצי זית וע"כ דפשיטא לי' דלא מצטרפי וזהו לרב המנונא אבל רבא דלא מחלק בין איכא שיעורא ומביא ראי' לחצי זית פיגול מטומאה ע"כ מוכרח לדידי' דגם בטומאה אפי' שני חצאין מצטרפין וא"כ לכאורה תליא דין זה בפלוגתא דרבא ור"ה הנ"ל:

וא"כ לפ"ז שוב הדרא הקושיא לדוכתא לרבא לשי' אמאי בעי לי' בזרק כזית תרומה לבית טמא דוקא והו"ל למבעיא בשני חצאי ביצה שנטמאו וכנ"ל כיון דלרבא מצטרפי:

ואכן עפ"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל א"ש בלא"ה דע"כ מוכרח לאוקמא האיבעיא בכזית תרומה שהי' טהור וזרקו לבית טמא דוקא דאילו לבית טהור ורק הכזית קיבל טומאה כשהי' פחות מכביצה א"כ הא ל"ה עקירה כלל דהא עיקר מה דהוי שיעור בעקירה היינו משום דזר לוקה עליו וכנ"ל משא"כ בקיבל טומאה דהוי פחות מכשיעור הרי עכ"פ מחולל ועומד בטומאה דרבנן ואין זר לוקה עליו וכנ"ל:

ובעיקר הראי' שהבאתי מגמ' דזבחים הנ"ל יש להעיר עוד דבתוס' שם בשם הר"ת ז"ל פי' פירוש אחר בהא דאמר ר"ה התם איכא שיעורא דהיינו דאיכא מן השני כשיעור ולפיכך מניח לו לראשון להפרד מעליו ע"ש ולפירוש זה אין ראי' כלל לנ"ד, ומעתה י"ל דרש"י ז"ל דפי' כן היינו לפי שיטתו דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאת עצמו עכ"פ וא"כ שפיר חזי לאיצטרופי אבל לר"ת ז"ל דאין מקב"ט כלל באמת אין ראי' משם אפי' לרבא ע"ש ודו"ק:)

ז

והנה המשל"מ ז"ל הביא ראי' דשני חצאי שיעור שקבלו טומאה מצטרפין ממה דאיתא בתוספתא דפרה קדירה שהיא מלאה משקין טהורין והי' בה תורמוסין טמאים פחותים מכביצה ונתפחו הר"ז אומר טמאתיו וטמאני ע"כ הרי דאף שבשעה שקבלו טומאה הי' פחותים מכביצה כיון שנתפחו אח"כ נטמאו:

ולענ"ד יש להעיר די"ל דבדיוק נקטא התוספתא תורמוסין דשאני דין תורמוסין בהא עפ"מ שמצאתי להמאירי ז"ל במס' שבת (קמ"ה) שכ' וז"ל גדולי הדורות שלפנינו פי' שזו שאמרו שאוכל מקב"ט בכל שהוא פירושו כגון דבר שהוא בפ"ע כעין פרי אפי' גרגר של חרדל הואיל ותחילת בריתו כך הוא מקב"ט אבל בשאר אוכלין אף לקבלת טומאה צריך שיעור עכ"ל וכונתו שם ליישב דלא תקשה הא דדרשינן מכל האוכל ואפי' מלא חרדל וכש"ס דחולין (כ"ד) דהא חרדל הוא פחות משיעור ואפ"ה מקב"ט דשאני חרדל שהוא ברי' ומשו"ה לא כתב דמהני חשיבותא דברי' רק לענין קבלת טומאה אבל לא לטמא אחרים והיינו משום דקרא דמכל האוכל אשר יאכל דדרשינן לי' אחרדל בטומאת עצמן הוא דכתיב וכמבואר בכ"ד אבל לטמא אחרים כתיב אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת דהיינו ביצה ואין חילוק בזה בין שאר אוכלין לפרי:

וא"כ לפ"ז שוב אין ראי' מתוספתא הנ"ל די"ל דשאני תורמוסין דהם קיבלו טומאה גם בפחות מכביצה וכיון דיש עליהם שם טומאה עכ"פ שפיר מצטרפי לשיעור משא"כ אוכלין אחרים אפשר דאין מצטרפין, והא דנקט טמאתיו וטמאני היינו לענין לטמא אחרים ופ' במגי' למשל"מ שם מ"ש בהא דטמאני לפי דרכו ג"כ כן דקאי לענין טומאת אחרים דוקא:

ח

ועפ"ד המאירי הנ"ל מצאתי און לי ליישב תמיהת התוס' ז"ל במס' פסחים (ל"ג ע"ב) על שיטת רש"י ז"ל שפי' בכמה דוכתי בש"ס דאוכל מקב"ט פחות מכשיעור ואילו במס' חולין (פ"ב) בהא דפרה מטמאה טומאת אוכלין כ' דאף לקבלת טומאה בעי שיעור, ומשו"ה כ' התוס' ז"ל דרש"י ז"ל חזר בו ע"ש:

ולפ"ד המאירי ז"ל יש ליישב שפיר דהא רש"י ז"ל דכתב בכל מקום דאוכל מקבל טומאה בפחות מכשיעור מביא ראיתו מהא דכתיב מכל האוכל ומרבינן אפי' חרדל עיי"ש והרי לפי דברי המאירי הנ"ל אין ראי' מזה דהא י"ל דחרדל שאני דהוי ברי':

ואכן נראה דזה יהי' תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן במס' מכות (י"ז ע"א) דר"ש ס"ל דגם חטה חשיבה ברי' ורבנן פליגי וס"ל ברית נשמה חשיבה ברי' חטה לא חשיבה ברי' ע"ש וא"כ לרבנן שפיר מוכיח רש"י ז"ל בכ"מ דאוכל מק"ט בכ"ש מהא דחרדל דאין לומר שאני חרדל דהוי ברי' וחשיבה דז"א דהא חרדל דלית בי' ברית נשמה לא חשיבה אבל לר"ש דס"ל דגם חטה הוי ברי' וחשיבה שפיר אמרינן דאוכל פחות מכביצה אין מקב"ט, דהא כתיב אשר יאכל אוכל הנאכל בב"א כיון דלר"ש אין הכרח לחלק בין קב"ט לטומאת אחרים ומשו"ה בחולין (פ"ב) דקאי שם על מימרא דר"ש דאמר פרה נפדית ע"ג מערכתה שפיר פירש"י ז"ל דאינו מק"ט רק בכביצה דוקא:

את זה אשר אמרתי להעיר בדבריו כדרכה של תורה:

ובזה אצא ואומר שלו' למר ולתורתו:

אוהבו באמת ובתמים החותם בלב מלא געגועים לאהבת התוהח"ק:

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה