שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ח · ז
וכבר האריכו ליישב דברי המהרי"ט ז"ל בסברות שונות ולפענד"נ בזה בס"ד וארווחנא גם ליישב קו' התוס' שם בהא דפריך הש"ס מהא דתניא האומר לאפוטרופס האומר לאשתו כל נדרים שתדור אשתו מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה יכול יהי' מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו דברי, ר' יאשי' ר' יונתן אומר מצינו בכה"ת שלוחו של אדם כמותו טעמא דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו הא לא"ה הו"א מצי משוי שליח כו' ותמהו התוס' ז"ל דיותר הו"ל להקשות מר' יונתן דאמר בהדיא דמשוי שליח עי"ש:
והנ"ל בס"ד דלא מצי מקשי רק לר' יאשי' אבל לר' יונתן לשי' לא קשיא ואדרבה יהי' מזה ראי' לשי' המהרי"ט ז"ל:
דהנה במהרי"ט שם בתשו' ביאר לן דדין זה אי כשפירש מהני תליא בהטעם דלא משוי שליח דאי הטעם משום דלא אסיק אדעתי' בדבר שאי אפשר לעשותו עכשיו א"כ כל שפירש דאסיק אדעתי' משוי שליח אבל אי אמרינן דלא מצי משוי כלל שליח בכה"ג משום דל"ש בו שליחות א"כ ממילא ה"ה אפי' אם פירש בהדיא ג"כ ל"ה שליחות:
ומעתה נראה דדין זה יהי' תליא בפלוגתא אחרת דפליגי בהו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בכ"ד אי זכי' מהני מטעם שליחות או לא:
דהנה הרא"ש ז"ל בקידושין אסברא לן דכל שגילה דעתו שחפץ בזה אף דלא שוי' שליח אבל עכ"פ כיון דרואים אנו דזכות הוא לו מהני וכ"ה ברא"ש עירובין (פ"ז) שמאחר דגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעות לחנוני כו' ואמאי לא יזכה כו' ע"ש וע' משל"מ ה' בכורות (פ"ד) מה שהביא בזה מתשו' תה"ד (סי' קפ"ח) וכן יש ללמוד עוד מדברי הגהת אשרי' גיטין (פ"א סי' י"ג) שכ' שכיון שגילתה דעתה שהיא חפיצה בגירושין זכות הוא לה ע"ש:
ומעתה אי אמרינן דזכי' לאו מטעם שליחות הוא א"כ כשפירש לשליח בפי' שיעשה שליחותו לאחר זמנו כשיהי' בידו אף דשליחות לא מהני בכה"ג כיון דאיהו לא מצי עביד לי' בשעה שמשוהו שליח אבל עכ"פ הרי גילה דעתו דניחא לי' בהכי ומהני מטעם זכי' ורק כשלא פי' אמרינן דלא אסיק אדעתי' כלל בהא וא"כ כיון דל"ה גילוי ממילא ל"ה זכי' כלל אבל כשפי' נהי דלא מהני מטעם שליחות אבל מהני מטעם זכי':
ואכן היינו דוקא לשי' זו דזכי' לאו מטעם שליחות הוא אבל לשי' זו דזכי' מטעם שליחות א"כ במקום דלא מהני שליחות גם מטעם זכי' לא מהני וכבר נחלקו בזה בתוס' כתובות (י"א ע"א) ובר"ן ורשב"א וריטב"א פ"ב דקידושין ע"ש:
והנה בש"ס יבמות (ס' ע"ב) תניא רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פינחס עמהם וכו' עי"ש:
ובתוס' סנהדרין (ס"ח ע"ב) ובשיטה מקובצת כתובות (י"א) הביאו ראי' דזכי' לאו מטעם שליחות מהא דאמר ר"ש גיורת פחותה מבת שלש כשרה לכהונה מדכתיב במדין וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פינחס עמהם וא"כ ע"כ צ"ל שנתגירה כשהיתה פחותה מג' שנים דאל"ה ל"ה ראוי' לפינחס דהא לכהונה בעינן שנזרעו בתולי' בישראל וא"כ ע"כ דזכי' לאו מטעם שליחות דהא קטנה ל"מ משוי שליח עי"ש:
ומעתה נראה דזהו דוקא למ"ד פינחס כבר הי' כהן במלחמת מדין אבל למ"ד בזבחים (ק"א ע"ב) דלא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים א"כ כיון דעוד לא הי' כהן באותה שעה שפיר מצינו למימר דלא נתגיירו פחותה מבת ג' שנים ושוב מצינו למימר דזכי' הוא מטעם שליחות:
והנה הבעלי תוס' עה"ת בפ' פינחס הקשו היאך הרג פינחס את זמרי ונטמא למת ותי' דעשאו לזמרי גוסס ולא מת ממש וגוסס אינו מטמא עי"ש:
והנה בגמ' נדר (מ"ג ע"א) ת"ר להחלו עד שעה שימות ר' אומר במותם יטמא עד שימות מאי בינייהו א"ר יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו רל"א גוסס איכא בינייהו למ"ד מלהחלו אפי' גוסס ולמ"ד מבמותם עד שימות אין גוסס לא וכו' מיתבי אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס ומשני לענין טמויי הוא דלא מטמא הא איתחולי מתחיל עי"ש ובתוס' שם כתבו ומהכא שמעינן דכהן אין מוזהר על הגוסס דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולכו"ע לא מוזהר על הגוסס ומיהו לשי' בה"ג כהן מוזהר על הגוסס עיי"ש.
ומעתה לשי' בה"ג ז"ל דכהן מוזהר על הגוסס וע' תוס' נזיר (ד' ע"ב) דה"ה גוסס בידי אדם ע"ש לכאורה תקשה קושית הבעלי תוס' הנ"ל דהיאך הרגו פינחס לזמרי דשוב ליכא לתירוצא דעשאו גוסס כין דגם על הגוסס כהן מוזהר:
והנ"ל בס"ד דבגמ' נזיר שם, (מ"ב ע"ב) קאמר הש"ס שם דנזיר מיחייב משום טומאה לחוד וביאה לחוד אבל טומאה וטומאה לא ומקשה שם מ"ש טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמי וקאי ואיך משכחת לה הא דאמרה תורה לא יבא כיון דכבר איחייב בלא יטמא אלא אר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע מעליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ומשו"ה חייב על שתיהן מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתו אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין עי"ש:
הנה מוכח דמר בר רב אשי ס"ל דעל גוסס אינו מוזהר דאי נימא דגם על גוסס מוזהר א"כ בשעה שנכנס לביתו כשהי' גוסס כבר נתחלל ואיך יתחייב על הטומאה שאחר כך הא אמרינן בגמ' שם יצא זה שמחולל ועומד דאינו חייב וע"כ דאליבא דמר בר רב אשי אינו מוזהר על הגוסס, ולשי' זו דכהן מוזהר על הגוסס ע"כ מוכרח לתרץ כר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל:
והנה בגמ' שבועות (י"ז ע"א) בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות או א"צ בפנים גמירי שהיי' בחוץ לא גמירי שהיי' פי' דקיי"ל שם דמי שנטמא בעזרה א"ח עד שישהה כדי השתחואה וקבעי ר"א אי גם בנזיר הדין כן דצריך שהיי' מי נימא דרק בפנים בעזרה גמירי א"ד ל"ש בפנים ל"ש בחוץ תיקו עי"ש:
והנה התוס' ז"ל שם פי' דהא פשיטא היכי דנטמא בפנים בין לענין טומאת מקדש בין לגבי נזיר בקבר דאינו חייב עד שישהה שם שיעור יציאה וכניסה כיון שאירעה לו הטומאה באונס כמו גבי כלאים דאמרינן בסוף מס' מכות שאינו חייב אלא בששהה שיעור פשיטה ולבישה דאז חשיבי לי' כאילו פשט וחזר ולבש במזיד והכי נמי גבי טומאה אם שהה שיעור יציאה וכניסה הוי כאילו נכנס במזיד והבעיא היא רק אם בעינן גם שיעור שהיי' כדי השתחואה יותר על כדי יציאה או לא והריטב"א ז"ל הביא שי' התוס' ז"ל באריכות וכ' דרבותיו ז"ל חולקין אהתוס' ז"ל בזה משום דאין למדין טומאה מכלאים דהתם תליא רחמנא בלבישה דכתיב לא תלבש שעטנז אבל גבי נזיר ומקדש משערינן רק ביציאת דרך קצרה לחודא ואם גמירי שהיי' בעינן גם שיעור כדי השתחואה עם שיעור יציאה אבל לא שיעור יציאה וכניסה עכ"ד הריטב"א ז"ל ע"ש:
והנה יש להקשות לשי' זו דנטמא בפנים אינו חייב עד שישהה שיעור כניסה ג"כ משר"ש נזיר הנ"ל דמשני על הא דמקשי שם איך משכחת לה הלאו דלא יבא בנזיר הא אי אפשר דלא עייל אצבעותיו ברישא וא"כ הא עבר אבל יטמא ואיך יחייב כשבא אח"כ בתוך הבית אלאו דלא יבא הא מיטמא וקאי ומשני כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע מעליו את המעזיבה פי' ואז נטמא ושפיר הוי אז ביאה וטומאה בהדדי ע"ש:
ואם נימא דלא מיחייב היכי דנטמא בפנים עד שישהה שיעור כניסה ג"כ א"כ אכתי תקשה הא מששהה שיעור יציאה וכניסת אצבעותיו מיחייב משום בל יטמא ומשום בל יבא הא אינו חייב פד שיעור כניסת כל גופו והרי אז כבר מחולל ועומד ולא הוי טומאה וביאה בהדדי:
והיוצא מזה דמחלוקת זו של התוס' והריטב"א ז"ל תליא בפלוגתא דר"פ ומר בר רב אשי דלר"פ דמוקי להא דלא יבא בנכנס בשידה תיבה ומגדל דאתיין בהדדי ע"כ מוכרח דשיעור החיוב בטומאה הוא ביציאה בלא כניסה אבל לשי' מר בר רב אשי דמוקי לקרא בעייל כשהוא גוסס א"כ שפיר אמרינן דבעי שיעור יציאה וכניסה דדמיא לפשיטה ולבישה דכלאים:
והנה בש"ס דשבועות (י"ז ע"ב) בהא דפריך הש"ס טמא ששימש היכי משכח"ל דהא ממילא מיחייב משום כניסה בטומאה ומוקי לה בנטמא בפנים ובהדי דיצא היפך בצנורא עיי"ש והראב"ד ז"ל בה' ביאת מקדש (פ"ד ה"ד) הקשה דאכתי היכי משכחת לה טבול יום ששימש דתיפוק לי' משום כניסה במקדש דהא ע"כ בנטמא בפנים איירי וא"כ בשיעור יציאה לחודא א"א שיטבול וע' בזה במשל"מ (בפ"ג מה' ביאת מקדש) והנה מזה יהי' מוכח לכאורה דבעינן שיעור כניסה ג"כ נוסף על היציאה דאז שפיר משכחת טבילה וע' שבת (ל"ד) בשיעור טבילה ובתוס' שם:
ואכן בעיקר הקושיא מטבו"י ששימש נראה דיהי' תליא בפלוגתא אחרת דבש"ס דנדה (י"ח פ"ב) פליגי בדין חיוב דטמא שנכנס למקדש היכי דודאי נטמא אבל לא ידע אי בשרץ אטמי אי בנבילה אטמי אי חייב ומפרש התם דתליא בדין אנדרוגינס שראה לובן ואודם אי חייב אביאת מקדש ע"ש:
והנה בדין זה דאנדרוגינס פליגי ר' יאשי' ור' יונתן בספרי (פ' נשא) דר' יאשי' דריש מזכר ועד נקבה תשלחו לרבות קטנים ור' יונתן דריש לרבות אנדרוגינוס עי"ש ובילקוט:
וא"כ מעתה שפיר פריך הש"ס לר' יאשי' דוקא לשי' דס"ל דאנדרוגינס פטור על ביאת מקדש וא"כ שפיר ניחא הא דטבו"י ששימש וא"כ ממילא ס"ל דשיעור שהי' ביציאה לחודי' וא"כ ס"ל שפיר דהך דלא יבא איירי דנכנס בשידה תיבה ומגדל וא"כ ס"ל שפיר דכהן ונזיר מוזהרין אטומאת גוסס וא"כ ע"כ פינחס לאו כהן הויא וממילא ניחא הא דהחיו לכם דטף אבל לעולם לא משכחת גיורת קטנה וא"כ שפיר ס"ל דזכי' מטעם שליחות וא"כ שפיר פריך מהא דאפוטרופוס אבל לר' יונתן לשי' דמרבה אנדרוגינס לחיובא דביאת מקדש וא"כ ע"כ דבעינן יציאה וכניסה וא"כ ע"כ הא דלא יבא איירי בגוסס דוקא וא"כ אין מוזהרין אגוסס וא"כ פינחס כהן הויא וא"כ ע"כ דגיורת כשרה לכהונה וא"כ ע"כ דזכי' לאו מטעם שליחות ושפיר מהני כשפירש בהדיא וניחא הא דאפוטרופוס ומיושבת קו' המשל"מ ז"ל על המהרי"ט ז"ל:
ויש להעיר עוד בזה מד' התוס' בנזיר שם שכ' דאיירי כשסייע לגלות המעזיבה וע' ריטב"א (מכות כ"א) בשם הרמ"ה ז"ל דהא דכ' התוס' שסייע היינו לענין דליהוי מעשה ללקות עליו אבל שהי' בעי וע' עוד בפי' הרא"ש נזיר (ד') מה שחילק בין גוסס ביד"א לגוסס ביד"ש וע' בגליון שם מה שהעיר מהא דסנהדרין (ע"ח) וע' תוס' יבמות (ק"כ ע"ב) ודו"ק:
והאמנם יגענו בזה כדי ליישב דברי מהרי"ט ז"ל אבל הלא התוס' והרא"ש והשיטה מקו' חולקים בהדיא וס"ל דאפי' כשפירש לא מצי משוי שליח וכבר נהגו כל בתי דינין שבישראל לעשות כפסק הנוב"י ז"ל בסי' ג' לתת גט ביד שליח הולכה כמנהג הב"ח ז"ל וגם להוסיף חיובים לתת גט כשר לכשתשתפה האשה:
ידידו אוהבו דושת"ה: