שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ז · ד
בהקדם ליישב קושית התוס' במס' חגיגה (כ"ה ע"א) בהא דאמרינן התם אין הקדש ניצול בצמיד פתיל שהקשו דהא תרומה קיי"ל דניצולת וכמבואר בש"ם דגיטין (ס"א ע"ב) וא"כ אמאי לא חשיב לי' במשנה בהדי דברים דחומר בקדש מבתרומה:
ואמרתי ליישב זה בס"ד דבאמת יש להבין אמאי אין הקדש ניצול בצ"פ דאילו בחטאת מצינו הטעם משום דכתיב בי' והניח אותו במקום טהור וכמבואר בספרי והובא ברמב"ם ור"ש (במס' פרה פ"י) ואכן בהקדש לא שמענו בו טעם:
והנה נראה לומר דבר חדש בזה דהנה בש"ס דשבת (פ"ד ע"ב) אמר רבא מדרס כ"ח טהור מדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וכ' התוס' שם בשם ר"י ז"ל דאין הכונה דדוקא אם יחדינהו אינו מציל דאי משום הא הי' אפשר לאוקמא קרא כשלא יחדינהו אלא הכונה דכיון דראוי לטמא במדרס ממילא אינו חוצץ בפני הטומאה ומשו"ה הוכיח רבא דאין כ"ח טמא במדרס יע"ש:
ומעתה הנה יש לתמוה לכאורה דהא קיי"ל דכל הכלים אפי' כלים שאינם מקבלים טומאה אם עשאן גולל לקבר טמאים וכמבואר במשנה דאהלות (פ"ב) ושי' רש"י בעירובין (ט"ו ע"א) וכ"ה בתשו' הרשב"א (סי' תע"ו) דאפי' לאחר שניטל מן הקבר עדיין הוא בטומאתו הראשונה וא"כ הרי כל כ"ח ראוי לקבלת טומאה ואמאי חוצץ בפני הטומאה והרי אם הראוי לטומאת מדרס אינו מציל באהל המת ק"ו לטומאת גולל שהוא ממין טומאת המת שלא יהי' מציל:
וליישב זה נראה ע"פ התוס' ברכות (י"ט ע"ב) בהא דאראב"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים שהקשו דנהי דל"ה טומאה רצוצה מ"מ הרי הארון נעשה גולל ודופק למת וכיון דנטמא הא שוב אינו מציל ותי' התוס' ז"ל דגו"ד חוצץ בפני הטומאה משום דשאני טומאת גו"ד מכל הטומאות שאינו טמא רק צד החיצון ולא הפנימי ומשו"ה חוצץ ע"כ, וא"כ ממילא ניחא שפיר הא דכלי מציל אף דראוי' להיות גו"ד דהא אפי' אם נטמא באמת בגו"ד ג"כ מציל וכנ"ל:
וא"כ מעתה שפיר ניחא הא דאין הקדש ניצול בצ"פ ותרומה ניצולת דהא מבואר במשנה דחגיגה (י"ט ע"ב) אחורים ותוך לתרומה ואין אחורים ותוך לקדש וא"כ בקדש כיון דנטמאו אחוריו נטמא תוכו ממילא אי אפשר להציל בצ"פ כיון דאף כ"ח ראוי לטומאת גולל דהשתא אין לומר כיון דצד הפנימי טהור מציל דז"א דהא בקדש כיון דחיצון טמא גם פנימי טמא וע' בר"ש במס' כלים (פי"ז מט"ו) דאפי' בטומאה דרבנן אין חוצץ וא"כ א"א להציל, אבל בתרומה א בו אחורים ותוך שפיר מציל.
וממילא מיושבת קו' תוס' ז"ל דאמאי לא חשיב במשנה האי חומרא דבקדש מבתרומה דהרי חשיב הא דאחורים ותוך לקדש ולא לתרומה וא"כ הוא הוא וע' תוס' חגיגה (כ"ד ע"ב) בשם הירושלמי דמשמע כן דכל כי האי גונא אין לחשוב בתרתי:
ומעתה שפיר מובן פלוגתא דאביי ורבא בהא דדלי דעיקר סברת הר"ש ז"ל דבמים שאינם מקודשים יש אחורים ותוך ולא הביא המקור לזה רק מדמי לה להא דתנן במס' פרה פ"י שם דמים שאינם מקודשים ניצולים בצ"פ ולדברנו א"ש ההסבר דממשנה זו דמים שאין מקודשים ניצולים בצ"פ שפיר אנו למדין דין זה עצמו דיש בהו אחורים ותוך דאל"כ אלא דגם במים שאין מקודשים אין אחורים ותוך א"כ אמאי ניצולים בצ"פ נהי דלא חיישינן בהו למקום טהור אבל עכ"פ אית בהו טעמא אחרינא שלא להיות ניצולין בצ"פ כיון דראוי לטומאת גו"ד כמו דבקדש אמרינן מה"ט דאין ניצול אע"כ דבמים שאין מקודשים אית בהו אחורים ותוך:
וכ"ז רק לרבא לשי' דיליף מדרס כ"ח דטהור מהא דצ"פ וכש"ס דשבת (פ"ד) הנ"ל דלדידי' שפיר איכא הוכחה דבמים שאין מקודשים יש אחורים ותוך ומשו"ה מוקי לה שפיר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא אבל לאידך אוקימתא בגמ' שם שפיר אמרינן דאף הראוי לקבל טומאה חוצץ וא"כ שוב אין ראי' לחלק בין מים שאינם מקודשים למקודשים בהא דאחורים ותוך ומשו"ה קאמר אביי הא דידי' הא דרבי':