שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ז · א
בחידושיו לשבת (כ"א) חקר בדין מעלין בקדש אי שייך דוקא בתשמישי קדושה או אפי' בתשמישי מצוה והביא שכן משמע מדברי המג"א (סי' ח'):
אתמהה על עינו הבדולח שהרי ש"ס ערוך הוא גבי ציצית במס' מנחות (ל"ט ע"א) תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקדש ולא מורידין וע' רש"י שם דכיון דאקדמי' קרא למין כנף ש"מ חשוב הלכך אי מסיים בתכלת הו"ל מוריד סוף הציצית מתחילתה ע"ש ועכ"פ מבואר בהדיא בזה דין דמעלין בקדש:
והנה מדברי הש"ס הנ"ל יש ללמוד ג"כ דהא דאמרינן בעלמא מעלין בקדש ולא מורידן עיקר הקפידא שלא יורידהו בסופו דוקא אבל אם מורידו באמצע לית ל בה, וכן יש להוכיח מהש"ס דמגילה (כ"א ע"ב) בהא דקאמר אמצעי משובח מדמצינו במנורה ואחרון משובח משום מעלין בקדש וכו' יע"ש:
ובזה אני אומר ליישב הש"ס דמנחות (צ"ט ע"ב) בהא דאמרינן התם במשנה דשני שלחנות הי' באולם אחת של כסף ואחת של זהב על של כסף מניחין לחה"פ בכניסתו ועל של זהב ביציאתו ופריך ונעבדי' גם של יציאתו דכסף ומשני משום מעלין בקדש ולא מורידין ע"כ ולכאורה תמוה דהא הלחה"פ הי' מקודם בדפוס של זהב וכמבואר במנחות (צ"ד ע"א) וא"כ איך אפשר להיות בכניסתו של כסף הא הו"ל מוריד, וכבר הקשה כן המנ"ח ז"ל, ואכן להנ"ל א"ש כיון דנתנו אח"כ בשל זהב בפנים ל"ה מוריד רק עיקר הקפידא שלא יסיים בשל כסף: