שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ו · ד
ועתה עלינו לדון עוד באיסור הד' דהיינו פ"ע:
הנה איסור זה פשוט בש"ס בכ"ד ומהם בנדרים (ס"ב ע"ב) דאיתא שם דאסור למזבין אבא לבי נורא משום לפ"ע וע' בתוס' שם דאסור להלות להם מעות לצורך בנין או תכשיטי ע"ז מטעמא דלפ"ע וע"ע ע"ז (ו') אי טעמא דאסור לישא וליתן ביום אידם הוא משום פ"ע:
ואף דבגמ' שם מוקמינן הא דלא יושיט דאית בי' לפני עור דוקא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא וא"כ הכא כיון שאם לא ימכור הוא ביתו אפשר שימצאו לקנות במקו"א א"כ ל"ש לפ"ע, מ"מ הא כבר כתב הרדב"ז ז"ל בסוף ח"ב בתשו' אודות הקראים ז"ל ואני המשיב אומר דבנ"ד הכל מודים דאיכא איסור תורה ואפי' לא קאי בתרי עברי דנהרא דדוקא גבי כוס יין לנזיר שהוא יודע שהדבר אסור איכא למימר דליכא אלא משום מסייע ידי עובר עבירה דדילמא כיון שהוא יודע שהוא אסור לו דילמא הדר בי' ולא עביד ומשו"ה לית בי' מתחילה אלא מסיע אבל בנ"ד שהוא יודע שהיתר הוא ודאי אכיל והרי לדידן הוא איסור ודאי וכיון שכן אית בי' משום ולפ"ע עכ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד דודאי לא הדרי בהו דלא חשבי לאיסור כלל לדידהו א"כ איכא לפ"ע אפי' בלא קאי בתרי עברי דנהרא:
והרי ביארנו בזה כל פרטי האיסור שיש במוכר ביתו לע"ז ומקורו מהש"ס דגיטין (מ"ד) החוכר בית לעכו"ם דמיו אסורים וכפי' הרמב"ם ז"ל הנ"ל דקאי אמוכר בית לע"ז: