שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן ד · ז
והנה נ"ל לצדד עוד להיתרא דאדרבא הקול היא לטיבותא להתירה להנשא, דהנה ז"ל הב"י (בסי' י"ז) וכ"ה ברמ"א שם (סעי' ג') לא בא עד בדרכים הנזכרים, רק יצא קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו ע"ש ומקור הדין הוא מתשו' הרמב"ן ז"ל (בסי' פ') ע"ש ומזה פשוט הדין דאין משיאין ע"פ קול:
ואכן לפום ריהטא הי' נראה להוכיח דשי' רש"י ותוס' ז"ל אינו כן דבש"ס כתובות (ק"ז ע"א) בהא דפליגי התם רב ושמואל אי פוסקין מזונות לאשת איש דרב ס"ל פוסקין ושמואל ס"ל אין פוסקין וקאמר הש"ס שם בששמעו בו שמת כו"ע ל"פ דפוסקין כ"פ בשל"ש שמת ובתוס' שם (בד"ה בששמעו) כ' דהאי ששמעו בו שמת ע"כ מיירי בשני עדים דליכא למימר בע"א מדמשני לקמן ששמעו בו שמת בע"א מכלל דעד השתא מיירי בשני עדים ובקול נמי ליכא למימר מדפריך לקמן (בע"ב שם) על שמואל דאמר אין פוסקין מהא דהאשה שהלכה היא ובעלה למד"ה וכ' ובאה ואמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה פי' וקשיא לשמואל ומשני כששמעו בו שמת פי' שמת קודם אותו הזמן שאמרה נתגרשה ופריך מ"ש פד כדי כתובתה אפי' לעולם נמי ואי שמעו בו שמת בקול קאמר מאי קושיא וכי יש להאמין בקול הואיל והיא אמרה שגירשה ולא מת עכ"ל התוס' והנה שי' רש"י ז"ל בהא דעד כדי כתובתה דשמעו בו שמת היינו בקול ע' במהרש"א שם שפי' כן בכונת רש"י ז"ל, ע"ש:
והרי בגמ' שם אמרינן הטעם דנותנים מזונות בששמעו בע"א שמת משום דמותרת לינשא ע"ש והרי מבואר לכאורה דשי' רש"י ז"ל דעפ"י קול מתירין לינשא ואפי' התוס' ז"ל לא חלקו רק משום דהיא מכחשת הקול ואומרת גרשני אבל בלא"ה הי' ניחא להו דפוסקין מזונות עפ"י קול וע"כ דס"ל דמשיאין ג"כ פ"פ קול וזהו לכאורה היפוך שי' הרמב"ן הנ"ל ז"ל: