שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן א · ט
אבל בעיקר הדבר שהחלטתם לומר דאין כאן רק טומאה דרבנן אני לא כן עמדי דהנה הבהמ"ד הזה יש בו חור פו"ט מהעלי' והוי אהל משוך וגם יש בו משום סוף טומאה לצאת דהא אם ימצאו הטומאה ע"כ יוציאו משם דרך הבהמ"ד לקוברו וע' ש"ס כתובות (כ'.) דמוכי שחין קוברין זרועותיהן הרי דיש קבורה באבמה"ח וכבר הוכיח כן השבו"י:
והנה בענין סו"ט לצאת יש בו מחלוקת הראשונים ז"ל אי הוה דאורייתא או דרבנן ושי' רש"י ז"ל במס' ביצה (י') דהוא דרבנן ובדף ל"ז מבואר דהוא הלל"מ ואכן ברמב"ם ז"ל לא נזכר הדין מפורש. ונראה להוכיח דס"ל דסו"ט לצאת אינו אלא דרבנן שכ' (בפ"ג מה' ביא"מ) אחד טמא שנכנס למקדש טהור ואחד טהור שנכנס למקדש שי"ב טומאה כגון שהי' מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הי' חייב כרת שהרי טומאתו וביאתו באין כאחת ע"כ:
ומעתה ע"כ מוכרח דס"ל דסו"ט לצאת אינו אלא דרבנן דאל"כ איך משכח"ל דין זה שיהי' באים כאחת דהא קיי"ל בש"ס מנחות (כ"ז) דנכנס דרך משופש פטור וערש"י שם שהנכנס דרך שער נקנור דוקא חייב ע"ש ובש"ס פסחים (פ"ה ע"ב) מבואר דשער נקנור לא נתקדש וא"כ כיון שהשער פתוח בשעה שנכנס שם א"כ מיד נטמא משום דסו"ט לצאת ודוחק לומר דמיירי שחישב להוציא הטומאה דרך שער אחר דהיינו משופש דא"כ הו"ל להרמב"ם ז"ל לפרש וע"כ דמיירי בסתמא וא"כ כל הפתחים מטמאים מטעם דסו"ט לצאת וכש"ס ביצה (י' ול"ז) וכיון דהוא נכנס דרך שער נקנור היכי משכח"ל שיהי' טומאה וביאה כאחת הא הטומאה באה תיכף כשנכנס שנטמא משום סו"ט לצאת וכנ"ל ומשום ביאת מקדש אין חייבין עליו דהא לא נתקדש וא"כ לעולם באה הטומאה קודם לחיובא דביא"מ אע"כ שי' הרמב"ם היא דסוט"ל אינו אלא דרבנן, ומדאורייתא חיוב ביא"מ בטומאה והטומאה באים כאחת דהיינו כשנכנס לתוך האהל:
ונראה להוסיף עוד דרבינו ז"ל לשי' בזה דהנה לכאורה יש ראי' דסו"ט לצאת הוא מה"ת דהא בש"ס ביצה (ל"ז) אמרינן בהא דמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים משום דבדאורייתא אין ברירה ע"ש וא"כ מבואר דסו"ט לצאת הוא מה"ת ואכן הרמב"ם ז"ל לטעמי' דבפהמ"ש דאהלות (פ"ז) כ' דהוא מטעם קבר סתום וא"כ אף דמודה בעיקר הדין דסו"ט לצאת מפני שהוא מוכרח ממקום אחר באהלות והוא (בפ"ד) בהא דזיז יוצא וע' בפהמ"ש להרמב"ם שם וכ"ה בטו"מ אבל עכ"פ שוב אין ראי' דהוא מה"ת:
וכן הרי"ף ז"ל הביא עיקר הדין דסו"ט לצאת רק מהא דזיז יוצא וכ"כ הר"ש אבוה"ב בטעם הרי"ף ז"ל שלא הביא מהא דמת בבית משום דס"ל דהתם הטעם הוא משום קבר סתום ע"ש וא"כ גם להרי"ף ז"ל שפיר י"ל דסו"ט לצאת אינו אלא דרבנן:
וממילא דבמקום מצוה יש להתיר סו"ט לצאת לשי' הרי"ף ורמב"ם ז"ל דאינו אלא דרבנן וע' בהרע"ב (פ"ז) דאהלות. שכ' ג"כ דהוא רק גזירה דרבנן ולפי"ז נראה להקל כאן:
ואפי' לשי' רש"י ז"ל במס' ביצה (ל"ז) דסו"ט לצאת הוא מה"ת ג"כ יש מקום להקל כאן לענין כניסת כהנים ע"פ ד' הרדב"ז ז"ל בתשו' ח"א לסי' תע"ו) שכ' דלכו"ע אין הנזיר מגלח על טומאת פתחים וכ"מ בתשו' תה"ד (סי' כ"ד) והובא בב"י (סי' שע"א) שכ' וז"ל מאן לימא לן דהא דסופו לצאת הנזיר מגלח ע"ש:
וא"כ כיון דאין הנזיר מגלח לשי' כמה מהראשונים ז"ל אין כהן מוזהר על טומאה זו כלל וכמ"ש הר"ח כהן (בתוס' נזיר נ"ד) ובכ"ד וכמ"ש לעיל מזה בשם הראב"ד ז"ל:
והנה עפי"ז דאין הנזיר מגלח על סו"ט לצאת א"ש ד' הרמב"ם הנ"ל דטומאה וביאה כאחת הן אפי' למ"ד סט"ל דאורייתא דהא קיי"ל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביא"מ וכ"ד הרמב"ם (פ"ג מה' ביא"מ) וא"כ שפיר הויא טומאתו בטומאה שנזיר מגלח עלי' וביאתו באין כאחד דהיינו כשנכנס לאהל:
איך שיהי' אם לא הי' כאן רק משום סט"ל הי' מקום להתיר בבהמ"ד או משום דהוא רק דרבנן או משום דהויא טומאה שאין נזיר מגלח עלי' וגם כהן אין מוזהר עלי' וכנ"ל ועשו"ת מהרי"ל (סי' ק"נ) שכ' דאפי' לשי' הר"ת דס"ל דכהנים מוזהרים בטומאה שאין הנזיר מגלח מ"מ בסו"ט לצאת מודה דל"ה איסורא לכהנים ע"ש, וע' רמ"א יו"ד (סי' שע"א ס"ד) דהמיקל לא הפסיד ע"ש, וא"כ במקום מצוה הי' מקום להתיר: