אור ברסלב

שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין

סימן א

ב"ה גלינא י"ט חשון תרפ"א. להלומדים החריפים ובקיאים איש איש לפי מהללו בק' ראדיחוב יצ"ו. ועמהם תלמידי הרב הגדול מו"ה יונה באננער נ"י.

מכתב שאלתכם הגיעני וע"ד שאירע בקהלתכם כי נפצע איש יהודי ר"ל בעלית בהמ"ד ע"י האנד גראנאט ונקטעה ידו ר"ל ונתפוצצה לרסיסים ועתה בדקתם ולא מצאתם רק דלדולי בשר וע"י האנד גראנאט נהרסו עובי התקרה ונעשה המקום מלא חול וא"א לבודקו היטב ויש לחוש פן נשאר אבר שלם דקיי"ל דאבמה"ח מטמא באהל ועתה מה דין הבהמ"ד והעלי' לענין כניסת כהנים:

והנה נשאתם ונתתם בהלכה זו וצדדתם להתיר ע"פ המשנה דאהלות (פי"ח מ"ז) דמדורות העכו"ם אם דר בהם עכו"ם מ' יום טמאים וצריכים בדיקה והטעם לפי שהעכו"ם קוברים נפליהם בבתיהם ושם (במ"ח) איתא דבמקום שהחזיר והחולדה יכולים להלוך שם א"צ בדיקה לפי שבודאי אכלוהו וכ"ש כאן דמלבד דע"י החרבנות מצויים עכברים וחולדות ואיכא הספק דגררוהו ואכלוהו איכא עוד ספק דשמא נתחלקו האברים לחצאין ולא נשאר אבר שלם וגם אפשר שנשרפו ע"י כח הגפרית שבכדור ולא נשאר רק אפר:

ועל הבהמ"ד כתבתם עוד להתיר משום דאין לחוש בו משום טומאה רק מדין אהל הסמוך דאינו אלא דרבנן וכדעת הש"ך (סי' שע"ב) ושריא במקום מצוה את"ד, ופניתם אלי כיום לדעת את אשר עמדי בזה:

תשובה

א

מקודם עלינו לבאר סוגיא דמס' פסחים (ט' ע"א) דאמרינן התם ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא אמר ר"י מעשה בשפחתו של מציק אחד ברמון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא או נקבה היא ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם והא הכא דודאי הטילה וספק גררוה וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני התם ודאי וודאי הוא כו' עיי"ש, וברש"י שם פי' דלכך טיהרו לכהן לפי שסתם חור של חולדה וברדלס פותח טפח הוא וגיררוהו לחורן ולא האהיל ועי' במהרש"ל שם מה שפי' בכונת רש"י ז"ל דס"ל דחלל חוריהן של חולדה וברדלס פותח טפח הוא דאל"ה הא טומאה בוקעת ועולה ושמא הכהן עומד עליו אבל פתח החור שנכנס לבור אינו פו"ט דאי הוי פו"ט הא מביא את הטומאה ודילמא האהיל הכהן עליו בשפה שהציץ לבור עי"ש דפי' כן לשי' רש"י ז"ל:

ולתוס' ז"ל שי' אחרת בזה דשם (בד"ה ספק) כ' בשם ר"י ז"ל דרגלי כהן הי' בר"ה דע"כ בחורייהו ליכא פו"ט דאי הוה פו"ט מה מועלת גרירה הא פו"ט מביא אה"ט ואי הוה ברה"י ניחוש שמא גררוהו עד רגליו וטומאה בוקעת ועולה אע"כ דמיירי שהוא ברה"ר ועוד תי' דלעולם הכהן עומד ברה"י וגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל עכ"ל, נמצא דלשי' התוס' ז"ל אילו הי' הכהן ברה"י ל"ה מתירין מטעם גררוהו לחוד רק משום דגררוהו ואכלוהו ג"כ:

ומעתה בנ"ד שוב אין למצוא היתר בין לשי' רש"י ז"ל ובין לשי' תוס' ז"ל דלא מיבעיא לתוס' ז"ל דעיקר ההיתר הוא מפני שאכלוהו והר"ז ל"ש רק התם במעשה דשפחה שהפילה ומשום דבשר נפלים רכיך אבל לא בבשר אדם דעלמא וכמ"ש התוס' שם (ע"א) ובמס'

ב"ק (י"ז) דז"א אלא בבשר נפלים עי"ש:

ומלבד זה אפי' אם נאמר דגם בבשר זה שייך אכלוהו אבל בעצם ודאי אין לומר כן והרי מבואר בש"ס חולין (קכ"ה ע"א) דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ואפי' אם אין עליו בשר כלל מטמא עצם שי"ב מוח באהל:

ויותר מזה מבואר ברש"י שם דאפי' אם גם המוח שבפנים כבר כלה ג"כ עדיין מטמא דאמדינן לשער. אם הי' מעלה ארוכה אם הי' חוזר בו המוח עי"ש:

וא"כ הכח דחיישינן לאברי המרפק והזרוע שהם עצמות שי"ב מוח ומטמאים באהל משום אבר וכמבואר בפ"א דאהלות וא"כ בזה ודאי ל"ש אכלוהו וממילא לדעת התוס' ז"ל ברה"י כל היכי דליכא למימר אכלוהו טמא:

אלא אפי' לשי' רש"י ז"ל ג"כ אין להתיר בנ"ד דהא באמת ד' רש"י ז"ל תמוהים מאד לכאורה דכיון דיש בחור פו"ט הרי מביא אה"ט וכמו שהקשו באמת התוס' ז"ל ומ"ש המהרש"ל ז"ל ליישב שי' רש"י שיש בחור פו"ט מבפנים ומשו"ה אינה בוקעת ועולה אבל בסוף כניסתו לבור פיו צר ואין בו פו"ט ואין מביא אה"ט הא דין זה יקשה ממשנה שלימה באהלות (פ"ג מ"ט) דשנינו התם ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פו"ט ואין ביציאתו פו"ט אינו חוצץ בפני הטומאה וכבר הוכיחו התוס' כן במס' ב"ב (ק') וכבר הקשה כן המהרש"א לשי' רש"י ז"ל ע"ש:

וראה זה חידוש שכל הפירוש של רש"י ז"ל וקושית התוס' ז"ל על רש"י והתירץ של הרש"ל ז"ל לפרש דברי רש"י ז"ל והדיחוי של המהרש"א הכל מבואר בתוס' הרא"ש ז"ל במס' נדה (ט"ו ע"ב) שכ' וז"ל תימא האי בור היכי דמי אי רה"ר הוא מאי פריך הא שפיר טהרוהו ואי רה"י הוא מאי קאמר שהטילה כמין נפל הא אפי' ס"ס טמא וי"ל דשאני הכא דהוא ספק הרגיל ואכתי קשה אי ברה"י אפי' ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחתיו וטומאה בוקעת ועולה ואין לומר דסתם חור שלהן פו"ט דא"כ מביא טומאה לבור ולא אהני מה שגררוהו ואין לומר דסתם חור שלהן הוא רחב מבפנים אבל פתחו לבור אינו רחב טפח דאכתי טומאה בוקעת ועולה כדתנן באהלות ביב שהוא קמור יש בו פו"ט ואין ביציאתו פו"ט טומאה בתוכן הבית טמא וי"ל דהבור רה"י וסביב הבור רה"ר עכ"ל, הרי שגם הרא"ש ז"ל בתוספותיו דחה פי' זה שהי' צר מבפנים:

ומצאתי להתוס' רי"ד במס' ע"ז (מ"א) שהביא כשי' רש"י ז"ל והקשה ג"כ כנ"ל ותי' שי' רש"י ז"ל באופן אחר והוא דשאני הא דבור דא"א לו להביא את הטומאה כיון דאין לו מלמעלה אהל והגע בעצמך אפי' הטומאה בבור גופא אם אין מאהיל עליו טהור הוא עי"ש:

ומעתה זה ניחא רק בבור דאין עליו אהל מלמעלה אבל בנ"ד שהי' האבר בעלית הבית א"כ אך אם נאמר דגררוהו הרי יש בו פו"ס באורי' ומביא את הטומאה לעלי' וא"כ אף לשי' רש"י ז"ל ג"כ יש לחוש בנ"ד, והרי ביארנו דבין לרש"י ז"ל בין לתוס' ז"ל אין ראי' להתיר בנ"ד:

ב

ומה שכתבתם שבדקתם ע"י חיפוש ולא מצאתי אם כי מצינו כעין זה בתוס' דאהלות (פ"ד) כזית מן המת שאבד בתוך הבית ולא נמצא טהור עי"ש אכן הכ"מ בה' טו"מ (פ"ד הי"ב) כתב בשם מהר"י קרקוס ז"ל דעיקר הטעם הוא משום דכזית בשר מצוי הוא שיאכלוהו חתול וחולדה ולכך תולין במידי דשכיח עי"ש מה שהביא ראי' לזה וא"כ ממילא זה דוקא בבשר דדרך חתול וחולדה לאוכלו אבל בנ"ד הא חיישינן לעצם דל"ש בי' אכלוהו וכמו שביארנו לעיל וא"כ לא מהני בי' בדיקה:

וגם בא בדבריכם שא"א לבדוק החול כלל ומצינו במס' אהלות (פי"ט) בבדיקה דבית הפרס דבעינן שיתן עפר לתוך הכברה שנקבי' דקין וממחה ומוציא כל עצם כשעורה ויטהר עי"ש וכ"ה ברמב"ם (פ"י מהטו"מ י"ב) עי"ש וא"כ בדיקה זו שעשיתם ודאי דל"ה בדיקה כלל, וע' נדה (ס"א ע"א) לימים נשבה הרוח ונמצא גלגולת אמרו לו משם ראי' אימר לא בדקו, כל צרכו כו' ע"ש:

ג

והנה בדבר הספק דשמא נחלק האבר לשנים דאינו מטמא באהל בדין זה יש לי מקום עיון, דבפ"ב דאהלות (מ"ז) תנן אבמה"ח שנחלק לשנים טהור ור' יוסי מטמא ולפום ריהטא הי' נראה דאמת הוא דכן הדין דטהור אף מדין אהל שהרי בסתמא אמרו טהור ולא חילקו:

אכן משנה שלימה שנינו באידך פרקין שם (פ"ג מ"א) כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ר"ד בן הורכנוס מטהר וחכמים מטמאים:

והטעם דחכמים דמטמאים הוא משום דס"ל דהאהל מצרף אותן וכ"נ מד' רש"י ז"ל בחולין (קכ"ד ע"ב) בד"ה מטהר דפי' דטעמא דר"ד בן הורכנוס דמטהר הוא משום דלית לי' אהילות מצטרפין וכ"ה להדיא ברמב"ם מהט"מ (פ"ד ה"ח) כל המטמאים באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית האהל מצרפן ומטמאים הרי דפסק כחכמים וס"ל דטעמייהו הוא משום צירוף והראב"ד ז"ל בהשגותיו שם דפי' אע"פ שאין שם צירוף אהל פי' הכ"מ שם דכוונתו הוא דאפי' האדם האהיל על כחצי זית וכחצי זית אחר האהיל עליו אפי' שלא הי' שם צירוף אהל כלל ג"כ טמא וכגונא דסיפא דמתניתין דאהלות (פ"ג מ"א) מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו טמא אליבא דחכמים אבל עכ"פ מודה דהאהל ודאי מצרף, וכן מבואר במשנה (ב' שם) באהלות דתרוד רקב שנתפזר בבית טמא וע' ברא"ש שם דאהל מצרף ולמד כן מהא דשני עצמות ובהן שני חצאי זיתים והכניס מקצתם לבית והבית מאהיל עליהם טמא:

מכל הלין נשמע דאהל בודאי מצרף לכל המטמאין באהל וממילא בכלל זה גם אבמה"ח דגם הוא הא מטמא באהל, וא"כ ע"כ הא דאמרו רבנן באבר שנחלק לשנים דטהור ע"כ הינו רק מדין מגע ומשא ולא מדין אהל וכ"ה בש"ס חולין (קכ"ד ע"ב) דשני חצאי זיתים אינם מטמאים במשא רק במרודד דבעינן שיהא נישא בבת אחת עי"ש אבל באהל ס"ל לרבנן דמצרפן ור"י מטמא אף במשא וכמבואר בתוספתא והובאה בר"ש שם דעיקר פלוגתתם הוא רק לענין משא דאילו במגע גם ר"י מודה דטהור וא"כ י"ל דה"ה דלא פליגי לענין אהל דבאהל סו"פ טמא ולא נחלקו רק לענין משא:

ומעתה יה' מתני' דכל המטמאין באהל שנחלקו דחכמים מטמאים כפשטא דבאבר ג"כ לענין אהל לא מהני חילוק:

והאמנם דנראה עוד לומר דדין זה אי הא דכל המטמאין באהל קאי גם אאבר יהי' תליא בפלוג' אחרת של רבותינו הראשונים ז"ל דהנה הראב"ד ז"ל (בפ"ד מה' טו"מ הי"ג) בדין דרביעית דם שנשפך על האסקופה שכ' הרמב"ם ז"ל דהבית טהור כ' וז"ל ונ"ל דדוקא רביעית דם שחלוקתו מטהרתו אע"פ שמאהיל על כלו אבל שאר טומאות דמת אע"פ שנחלקו טמאים והטעם מפני שרביעית דם אקרי נפש ואינו נפש אא"כ הוא מחובר עכ"ל:

וא"כ לשי' הראב"ד ז"ל ע"כ מתני' דכל הטמאין שנחלקו לאו כללא הוא דרביעית דם כיון דבעינן נפש שלם אינו בכלל זה וא"כ י"ל דה"ה גבי אבר דבעינן אבר שלם וע' בפהמ"ש להרמב"ם (במ"י פ"ב דאהלות) שכ' דהא דר"ע מטמא אבר משני אנשים משום דדריש נפשות דמה"ט מטמא גם רביעית דם משני מתים עי"ש:

הרי להדיא דגם הא דאבר הוא מטעם נפש דלרבנן נפש דוקא ולא נפשות וא"כ לשי' הראב"ד ז"ל אבר שנחלק אפי' באהל אינו מטמא ולפי"ז אתיא מתני' דאבר שנחלק דטהור כפשטא דאפי' באהל טהור הוא:

ואכן זהו רק לשי' הראב"ד ז"ל אבל שי' רש"י ותוס' ז"ל אינו כן שהרי כ' בהדיא בש"ס מעילה (י"ז ע"א) דאם נשפך רביעית דם בבית אפי' אם נחלק מטמא כיון שמאהיל על כלו עי"ש וא"כ ממילא ה"ה באבר:

אם אמנם דיש לכאורה לדייק דאבר שנחלק אינו מטמא באהל מד' רש"י בחולין (קכ"ד) שכ' דכל המטמאים באהל שנחלקו כגון מלא תרוד וכזית ורובע עצמות עי"ש ומדלא חשיב אבר איכא למידק דס"ל דאבר אינו מטמא באהל אם נחלק אבל באמת אין זה דיוק דהא גם רביעית דם לא קחשיב אף דלרש"י ז"ל גם רביעית דם הויא בכלל דכל המטמאים שנחלקו וכמו שהוכחנו מרש"י מעילה הנ"ל וגם הו"ל גלגולת דודאי מטמא דלא בעינן קבר מצרף רק גבי שדרה אע"כ דנקט תלת וה"ה לאידך וע"ע ברמב"ם בה' טו"מ (פ"ד ה"ז) בהא דשדרה ודו"ק שם:

בהא סלקינן דמרש"י ותוס' ז"ל במס' מעילה מוכח דאהל מצרף אף לאבר שנחלק ומתני' דאבמה"ח שנחלק טהור היינו רק מדין משא אבל לא מדין אהל:

וראיתי להמשנה אחרונה ז"ל בפהמ"ש שם דמחלק בין אבמה"ח שאם נחלק דאינו מטמא אף באהל לאבר מן המת ודייק כן מדקתני במשנה אבמה"ח שנחלק דוקא, והבין כונת המשנה דטהור לגמרי אף מדין אהל, ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דזה כונת הרמב"ם (במ"א דפ"ג) דאהלות שם במ"ש ובזה חלוק אבמה"ח לאבר מן המת עיי"ש:

אולם אחרי העיון נראה דאין לדברים אלו שום יסוד ואדרבא נראה להיפוך ממשנה דעדיות (פ"ו מ"ג) אמר להם מצינו אבר מה"ח כמת שלם:

וכן יש להביא ראי' מש"ס דנזיר (נ"א ע"ב) דאמר התם על הא דתני עולא בר חנינא דמת שחסר אין לו רקב מיתבי לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע או מלא תרוד רקב תאמר בחי שאין לו וכ' ה"ד דארקיב חד אבר דכותי' גבי מת מי איכא רקב בחד אבר, ומשני הא קמ"ל שום מת אית לי' רקב פי' דמת שלם אית לי' עכ"פ רקב אבל בחי בשום אופן לא משכח"ל רקב ע"ש והשתא אמאי ל"ק בפשיטות החילוק בין אבר מה"ח ומן המת שבאבמה"ח אפי' אהל אין מצרפו ובמן המת מצרפו, ועדיפא למימר האי חלוק דלא צריכא למימר שום מת אע"כ דאף באבמה"ח שנחלק אהל מצרפו ופשטא דמתני' דאבמה"ח שנחלק דטהור הוא רק מדין משא וכנ"ל, והא דלא תני סתם אבר שנחלק או אבר מן המת וי"ל דמשום סיפא נקטה דתני התם ומודה ר"י שאם ניטל חצאים שהוא טהור פי' דאם ניטל מן האדם או מן הבהמה חצאי אבר טהור לפי שלא הי' עליו שם אבר מעולם וזה לא משכח"ל רק באבמה"ח דבמן המת הא הי' עליו שם אבר טמא בשעה שמת האדם, לכך נקט ברישא ג"כ אבמה"ח, ודברי הרמב"ם בפהמ"ש קאי אכזית בשר ע"ש ודו"ק:

ויש להעיר עוד בזה מד' הספרי זוטא הובא בר"ש באהלות (פ"ב מ"א) האדם לרבות אבמה"ח כמת שלם ע"ש ויש להעיר עוד מד' הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ פ' שמיני שכ' דמשו"ה אבמה"ח שנחלק טהור כיון דמרבינן אבמה"ח מאו בעצם אדם דרשינן בעצם ולא בעצמות והנה האי או בעצם אדם גבי אהל כתיב דדרשינן על פני השדה זה המאהיל על פני המת, ואכן אכתי אין זה ראי' לענין צירוף אהל של בית וגם בסוגיין דנזיר (נ"ג) דרשינן אבמה"ח מבחלל חרב ע"ש, וזהו מה שרצינו לבאר דעכ"פ אין דין זה פשוט דלא מהני צירוף אהל לענין אבמה"ח:

אבל עכ"פ איך שיהי' אפי' אם חלוקה בלבד לא מהני לטהר מדין אהל אבל הכא הא איכא ספק שנשרף מעט מכל אבר עכ"פ וכנ"ל והרי קיי"ל דאפר שרופים אינו מטמא וכש"ס נדה (כ"ז) וא"כ אף בצירוף אהל ליכא כאן אבר שלם וא"כ ודאי אינו מטמא:

ד

היוצא לנו מזה דאין כאן ודאי טומאה רק ספק דשמא לא נשאר אבר שלם ומעתה נחזי אנן מה דינו בנ"ד:

דהנה ברה"י קיי"ל דאפי' איכא הרבה ספיקות טמא וכמבואר במשנה דטהרות (פ"ו מ"ד) ורק בהא דש"ס פסחים הנ"ל דמטהרינן במקום שיש חולדה וברדלס כ' התוס' שם דאפי' ברה"י מטהרינן משום דספק זה דגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי הוא שאכלוהו, וא"כ ממילא גם בנ"ד אלמלי הי' שייך הספק דגררוהו ואכלוהו היינו מתירים בודאי וכנ"ל:

אורם אחרי שביארנו למעלה דהכא ל"ש גררוהו לשי' רש"י ז"ל כיון דהוא באהל וכד' התוס' רי"ד במס' ע"ו דל"ש ספק זה רק בבור שאין עליו מלמעלה אהל וגם ל"ש אכלוהו לשי' התוס' ז"ל הנ"ל דהא הכא איכא חשש משום בשר אדם ועצמות ג"כ וכנ"ל וא"כ לא נשאר כאן רק הספק דשמא ע"י כח הגפרית נשרף מעט ולא נשאר אבר שלם וממילא תליא דין זה בהא אי הבהמ"ד הו"ל דין רה"י דספיקו ואפי' ס"ס טמא או דין רה"ר יש לו דספיקו טהור:

ה

והנה הבהמ"ד ודאי דין רה"ר יש לו חדא דהא יש בו שני פתחים מכוונים זה כנגד זה ושנינו בתוספתא דיומא (פ"א) הלשכות שבמקדש שפתחיהן מכוונים זה כנגד זה רה"ר לטומאה וע' רש"י שבת (ז' ע"א) בהא דבקעה רה"ר לטומאה שכ' דהיינו שיש פתחים במחיצותי' ונכנסין מזו ויוצאין בזו וע' טהרות (פ"ד) לענין בסלקי ובר"ש ורא"ש שם:

ועוד כיון דבהמ"ד הוא ודאי דין רה"ר יש לו וכמו ששנינו בהדיא בתוספתא דטהרות (פ"ח) מעשה באחד שהניח כלים בבהכ"נ ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו שאינה רה"י גמורה והיינו משום דרבים נכנסים בו לתפילה עי"ש וא"כ ה"ה כאן דהו"ל לבהמ"ד דין רה"ר:

ואף דהספק טומאה הוא בעלי' ששם נתפוצצה היד והעלי' הויא ודאי רה"י מ"מ האדם הנכנס בבהמ"ד דין ספק רה"ר יש לו דהא מבואר במשנה דטהרות (פ"ו) דחכמים פליגי אר"י בהא וס"ל דטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר הו"ל דין רה"ר וא"כ ממילא כיון דהוי ר"ה דספיקו טהור שריא לכהן ליכנס שם:

וראיתי להגאון מנ"ח זצ"ל (במצוה רס"ג) שנסתפק בדין זה לומר דאף דס"ט ברה"ר ספיקו טהור מ"מ לא מהני לענין שיכנסו בו כהנים משום דזהו הוי כמו מילתא דאיסורא דספיקו לחומרא עי"ש:

ונראה לפשוט ספק זה מד' הירושלמי נזיר (פ"ו) דלכו"ע אין הנזיר מגלת רק על ספק טומאה ברה"י ולא על ספק ר"ה ע"ש ומבואר במס' שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין כהן מוזהר עלי' ועי' בתוס' נזיר (נ"ד ע"ב) ואם כי מהב"י יו"ד (סי' שס"ט) נראה דעכ"פ איסורא איכא אולם המעיין בראב"ד ז"ל (פי"א מהטו"מ ה"ו) יראה דפוסק להלכה דאפי' לכתחילה מותר וע"ע בתשו' הרדב"ז ח"א לסי' תע"ו) וע' נזיר (ל"ז ע"ב):

ו

והנה לפום ריהטא עלה בדעתי להחמיר אפי' אם יהי' להבהמ"ד דין ר"ה מטעם דהא קיי"ל דבית הפרס טמא משום ספק ואפי' ברה"ר לא מטהרינן לי' משום ספק טומאה ברה"ר ויש בזה תרי טעמי הר"ש במס' אהלות (פי"ח מ"ג) כ' דל"א בי' ספק ר"ה טהור משום דהויא ספק לכל אדם והתוס' כתובות (כ"ח ע"ב) כ' דל"ש ס"ט בר"ה טהור רק היכי דהטומאה הוא באקראי בעלמא אבל כל היכי שהספק תדיר ל"ש זה ע"ש וא"כ לכאורה בנ"ד נמי בין לטעם הר"ש ז"ל בין לטעם התוס' ז"ל אין כאן ספק ר"ה דהא גם כאן הספק לכל אדם ותדיר הוא וא"כ הי' לנו לאסור אפי' אם הוא ברה"ר:

אבל נראה להתיר ע"פ התוספתא דאהלות (פי"ח) דאין בית הפרס בחו"ל וע' בכ"מ בהטו"מ הטעם בזה כיון דבלא"ה איכא טומאת ארץ העמים עי"ש וא"כ הכא אפי' אם נדמי' לטומאת בית הפרס לא נאסור לפי שבחו"ל לא גזרו וכנ"ל:

ז

ואכן העיקר מה שעלה בדעתי להסתפק בזה הוא מכח שי' התוס' סוטה (כ"ח ע"ב) שכ' דבלילה הויא לכל ר"ה דין רה"י והוכיחו כן ממשנה דטהרות דמה"ט המאבד כלים ועבר עליהם לילה טמאים ע"ש:

וא"כ מעתה יהי' אסור לכנוס בביהמ"ד בלילה ולא עוד אלא כיון דבלילה הו"ל רה"י גם ביום יהי' אסור ליכנוס דהא אמרינן בגמרא (ב"ב קנ"ג) דבקעה כיון שעברו עלי' ימות הגשמים הויא לעולם רה"י לטומאה ואפי' בימות החמה עי"ש:

וזה פשוט דל"ק מהא דטהרות (פ"ו) מקום שהי' רה"י ונעשה רה"ר דינו כרה"ר דזהו דוקא לענין אם יהי' נולד עתה טומאה חדשה ויהי' בה ספק אבל אם כבר נולד הספק מכבר וישנו עדיין הספק באותו מקום אמרינן כיון שהי' פעם אחת רה"י לעולם טמא וע"ע בשי' מקו' ב"ב שם בזה וא"כ הבהמ"ד דידן נמי כיון שעבר עליו לילה אחת שוב לא תהוי דין ספק ר"ה:

ואכן נלענ"ד לומר בזה היתר חדש דהנה התוס' בסוטה שם בהא שהוכיחו דלילה הויא רה"י ממשנה דמאבד כלים הקשו בזה ממשנה שלימה בטהרות (פ"ה) נגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת דר"מ מטהר משום דהו"ל ס"ט ברה"ר ורבנן ג"כ לא מטמאי אלא משום דאמרו כל הטומאות כשעת מציאתן ובודאי דגם בלילה הי' מת אבל מודים בראוהו חי מבערב דטהור והרי בהדיא דאפי' לילה הויא רה"ר ע"ש בתוס' שהניחו זה בקושיא:

והנ"ל בזה בס"ד דהנה בתוספתא דטהרות (פ"ט) איתא המאבד ברה"י טמאין מדרס וטמא מת ברה"ר ועבר עליהן לילה אחת טמאים מדרס וטהורים מטמא מת ור"ש מטהר ע"ש:

והנה יש להבין החלוק בין מדרס לט"מ וגם טעמא דר"ש דמטהר לגמרי וע' בר"ש (פ"ח) שם מ"ש בזה:

והנראה דאזלי לשי' דהנה הא דקיי"ל דס"ט ברה"ר ספיקו טהור מבואר בש"ס דילן בכ"ד דהיא משום דילפינן מסוטה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ואמרינן כל שאינו מקום סתירה טהור:

ואכן בירו' ובתוספתא דנזיר וע' ברמב"ם פט"ז מה' אה"ט) מבואר דהא דברה"ר ספיקו טהור הוא משום דילפינן מפסח דמה פסח שהוא ודאי טומאה אמרה תורה ציבור עושין בטומאה ס"ט לכ"ש דטהור ע"ש:

ונראה נפ"מ בין הני תרי טעמי דהנה יש להבין השי' של תוס' ז"ל שכ' דבלילה הויא לכל רה"ר דין רה"י:

ונראה ברור לבאר זה ע"פ הירו' דסוטה והובא גם בתוס' נדה (ב' ע"ב) דלענין סוטה אקרי לילה סתירה ואפי' ברה"ר וא"כ ממילא כיון דהא דס"ט ברה"ר ספיקו טהור הוא משום דילפינן מסוטה דכתיב בה ונסתרה ונטמאה אבל רה"י שאינו מקום סתירה טהור א"כ ממילא לילה דהויא מקום סתירה ספיקו טמא ואפי' ברה"ר ואכן זהו רק אם ילפינן מסוטה אבל להטעם דילפינן מפסח והרי בפסח אין חילוק כלל בין אם נטמאו הצבור ביום או נטמאו בלילה דהא פשיט דאף אם נטמאו בלילה עושין פסח בטומאה וכיון דילפינן ס"ט בר"ה מפסח ממילא אין נפ"מ בין יום ללילה:

נמצא לפי"ז דס"ט בלילה אין לנו לטהר מכח ילפותא דסוטה רק מכח ילפותא דפסח, והנה בפסח קיי"ל דהא דצבור עושין בטומאה הוא רק בטומאת מת אבל ציבור טמאי מדרס אין עושין בטומאה וכמבואר בש"ס פסחים (ס"ז) ובכ"ד משום דכתיב טמא לנפש דוקא, וא"כ מעתה יהי' נמצא דס"ט במדרס ובלילה שיב יהי' טמא אפי' ברה"ר דהא כיון דאתרמי תרתי בהדי הדדי חשש מדרס ולילה שוב אין כאן שום ילפותא לטהר ברה"ר לא בסוטה משום דהו"ל לילה ולא מפסח משום דהו"ל מדרס:

ולפי"ז שפיר ניחא תוספתא דטהרות הנ"ל בהא דמאבד ועבר עליהם לילה דאמרינן טמא מדרס וטהור מט"מ והיינו משום דאף דהוי לילה וליכא לטהר מסוטה אכתי חשבינן לי' לס"ט ברה"ר משום ילפותא דפסח ואכן זהו דוקא בטו"מ דצבור עושין בטומאה אבל בספק מדרס דגם בפסח אין צבור עושין בטומאה טמא משום דלילה אקרי לענין זה רה"י:

וא"כ שפיר מיושבת קו' תוס' הנ"ל בהא דנגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת דמטהרו משום ס"ט ברה"ר דהא התם החשש רק מטו"מ ואיכא ילפותא מפסח ושפיר הויא גם לילה רה"ר דהא בפסח אין חילוק ג"כ בין יום ללילה וכנ"ל ודו"ק:

ומעתה יהי' ניחא פלוגתא דר"ש ורבנן בהא דמאבד כלים בלילה דר"ש מטהר לגמרי

אף ממדרס ורבנן מטמאי במדרס ומטהרי במת דאזלי

דהנה מבואר עוד בש"ס דחולין (ט' ע"ב) ובכ"ד דס"ט ברה"י הילכתא גמירי לה וע' בתוס' ישנים (נדה ג') במחלוקת ר"ש ורבנן שם לענין מקוה שנמדד דפליגי בהא דרבנן ס"ל דההלכה לא נאמרה בפי' דברה"י טמא וברה"ר טהור רק ההלכה היתה דס"ט טמא ורק מסוטה ילפינן דזהו דוקא ברה"י ולא ברה"ר ור"ש קאמר דכך נאמרה הלכה ס"ט ברה"י טמא אבל ברה"ר טהור ע"ש ובראשונים:

וא"כ מעתה לרבנן ליכא אלא ילפותא דסוטה ודפסח לטהר ס"ט ברה"ר ומשו"ה בלילה ובמדרס דאזדי להו הני תרי ילפותי ממילא הוא טמא אבל לר"ש לשי' דאיכא הלכה דאינו טמא רק ברה"י ולא ברה"ר בלא ילפותא דסוטה ודפסח וא"כ אפי' לילה ומדרס כאחת ג"כ טהור ומשו"ה קאמר דמאבד בלילה טהור אף ממדרס ודו"ק וע' רמב"ם (פי"ח מה' אה"ט ה"ח) וכ"מ שם:

ויש להעיר בזה מהא דתוספתא דמודים חכמים לר"מ ברוק ואכן לק"מ דהא ספק רוקין הוא רק דרבנן וכמבו' בטהרות (פ"ד) ע"ש ודו"ק:

ובדברינו שכ' ליישב דהא דלילה הוי רה"י הוא רק לענין טומאת מדרס אבל לגבי ספק טו"מ הויא רה"ר ניחא ג"כ ליישב הא דתוספתא (פ"ז דאהלות) בסלקי שפותחין אותה בימים ונועלין אותה בלילות כ"ז שהיא פתוחה היא רה"ר נעולה רה"י כו' הרי להדיא דלא מטמא משום לילה רק משום שהיא נעולה, ולהנ"ל ניחא דהא לענין טו"מ עכ"פ ודאי גם לילה הויא רה"ר אי לאו משום דנעולה:

עכ"פ ביארנו דהאי דינא דס"ט ברה"ר בלילה טמא אינו אלא במדרס דוקא וא"כ נמצא בנ"ד דהספק הוא מכח טומאת אבמה"ח דודאי דינו כטו"מ וכמו שמוכח מהתוספתא שהבאתי לעיל אבמה"ח הרי הוא כמת שלם ועוד דהא גם אבמה"ח מקרי נפש וכמבו' ברמב"ם (פ"ב מ"ו) דאהלות ע"ש וא"כ שפיר שייך בי' ילפותא מפסח וממילא דגם בלילה דין ספק טומאת אבמה"ח כרה"ר דל"ש כמו גבי פסח וכנ"ל, וכבר ביארנו דגם לענין כניסת כהנים שייך דין זה דס"ט ברה"ר וא"כ מותר לכנוס לבהמ"ד:

ח

והנה במה שכתבתם להתיר הכניסה לבהמ"ד מטעם דכיון דאינו אלא טומאה דרבנן שריא במקום מצוה וכמו שהתירו ללמוד תורה בטומאה דרבנן וכההיא (דסי' שע"ב) ביו"ד:

הנה בעיקר הדבר להתפלל במקום טומאה דרבנן יש להעיר דאפשר לומר לכאורה דשאני ללמוד וכמבואר בטור וב"י שם הטעם דאף אם יש לו אחר ללמוד אצלו מ"מ אחז"ל לאו מכל אדם זוכה ללמוד משא"כ בתפילה אבל אפשר דגם בתפילה משום דבעינן קביעות מקום וכמבו' בש"ס ברכות (ו') וע' בטור או"ח (סי' ד') דאסור לשנות אם לא לצורך מצוה ע"ש:

ומצאתי בתשב"ץ שנסתפק בד"ז בענין תפילה בבה"כ לכהנים במקום טומאה דרבנן וכ' שם די"ל דדמיא להא דהתירו לדלג ע"ג ארונות משום כבוד מלכים וה"ה משום כבוד שכינה ואף שלא מצינו שהקילו כיו"ב כיון שיש בהכ"נ אחר בעיר מ"מ הדעת נוטה להקל ע"ש:

וא"כ אם יהי' כאן באמת רק טומאה דרבנן הי' מקום הקל מטעם זה הכניסה לבהמ"ד:

ט

אבל בעיקר הדבר שהחלטתם לומר דאין כאן רק טומאה דרבנן אני לא כן עמדי דהנה הבהמ"ד הזה יש בו חור פו"ט מהעלי' והוי אהל משוך וגם יש בו משום סוף טומאה לצאת דהא אם ימצאו הטומאה ע"כ יוציאו משם דרך הבהמ"ד לקוברו וע' ש"ס כתובות (כ'.) דמוכי שחין קוברין זרועותיהן הרי דיש קבורה באבמה"ח וכבר הוכיח כן השבו"י:

והנה בענין סו"ט לצאת יש בו מחלוקת הראשונים ז"ל אי הוה דאורייתא או דרבנן ושי' רש"י ז"ל במס' ביצה (י') דהוא דרבנן ובדף ל"ז מבואר דהוא הלל"מ ואכן ברמב"ם ז"ל לא נזכר הדין מפורש. ונראה להוכיח דס"ל דסו"ט לצאת אינו אלא דרבנן שכ' (בפ"ג מה' ביא"מ) אחד טמא שנכנס למקדש טהור ואחד טהור שנכנס למקדש שי"ב טומאה כגון שהי' מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הי' חייב כרת שהרי טומאתו וביאתו באין כאחת ע"כ:

ומעתה ע"כ מוכרח דס"ל דסו"ט לצאת אינו אלא דרבנן דאל"כ איך משכח"ל דין זה שיהי' באים כאחת דהא קיי"ל בש"ס מנחות (כ"ז) דנכנס דרך משופש פטור וערש"י שם שהנכנס דרך שער נקנור דוקא חייב ע"ש ובש"ס פסחים (פ"ה ע"ב) מבואר דשער נקנור לא נתקדש וא"כ כיון שהשער פתוח בשעה שנכנס שם א"כ מיד נטמא משום דסו"ט לצאת ודוחק לומר דמיירי שחישב להוציא הטומאה דרך שער אחר דהיינו משופש דא"כ הו"ל להרמב"ם ז"ל לפרש וע"כ דמיירי בסתמא וא"כ כל הפתחים מטמאים מטעם דסו"ט לצאת וכש"ס ביצה (י' ול"ז) וכיון דהוא נכנס דרך שער נקנור היכי משכח"ל שיהי' טומאה וביאה כאחת הא הטומאה באה תיכף כשנכנס שנטמא משום סו"ט לצאת וכנ"ל ומשום ביאת מקדש אין חייבין עליו דהא לא נתקדש וא"כ לעולם באה הטומאה קודם לחיובא דביא"מ אע"כ שי' הרמב"ם היא דסוט"ל אינו אלא דרבנן, ומדאורייתא חיוב ביא"מ בטומאה והטומאה באים כאחת דהיינו כשנכנס לתוך האהל:

ונראה להוסיף עוד דרבינו ז"ל לשי' בזה דהנה לכאורה יש ראי' דסו"ט לצאת הוא מה"ת דהא בש"ס ביצה (ל"ז) אמרינן בהא דמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים משום דבדאורייתא אין ברירה ע"ש וא"כ מבואר דסו"ט לצאת הוא מה"ת ואכן הרמב"ם ז"ל לטעמי' דבפהמ"ש דאהלות (פ"ז) כ' דהוא מטעם קבר סתום וא"כ אף דמודה בעיקר הדין דסו"ט לצאת מפני שהוא מוכרח ממקום אחר באהלות והוא (בפ"ד) בהא דזיז יוצא וע' בפהמ"ש להרמב"ם שם וכ"ה בטו"מ אבל עכ"פ שוב אין ראי' דהוא מה"ת:

וכן הרי"ף ז"ל הביא עיקר הדין דסו"ט לצאת רק מהא דזיז יוצא וכ"כ הר"ש אבוה"ב בטעם הרי"ף ז"ל שלא הביא מהא דמת בבית משום דס"ל דהתם הטעם הוא משום קבר סתום ע"ש וא"כ גם להרי"ף ז"ל שפיר י"ל דסו"ט לצאת אינו אלא דרבנן:

וממילא דבמקום מצוה יש להתיר סו"ט לצאת לשי' הרי"ף ורמב"ם ז"ל דאינו אלא דרבנן וע' בהרע"ב (פ"ז) דאהלות. שכ' ג"כ דהוא רק גזירה דרבנן ולפי"ז נראה להקל כאן:

ואפי' לשי' רש"י ז"ל במס' ביצה (ל"ז) דסו"ט לצאת הוא מה"ת ג"כ יש מקום להקל כאן לענין כניסת כהנים ע"פ ד' הרדב"ז ז"ל בתשו' ח"א לסי' תע"ו) שכ' דלכו"ע אין הנזיר מגלח על טומאת פתחים וכ"מ בתשו' תה"ד (סי' כ"ד) והובא בב"י (סי' שע"א) שכ' וז"ל מאן לימא לן דהא דסופו לצאת הנזיר מגלח ע"ש:

וא"כ כיון דאין הנזיר מגלח לשי' כמה מהראשונים ז"ל אין כהן מוזהר על טומאה זו כלל וכמ"ש הר"ח כהן (בתוס' נזיר נ"ד) ובכ"ד וכמ"ש לעיל מזה בשם הראב"ד ז"ל:

והנה עפי"ז דאין הנזיר מגלח על סו"ט לצאת א"ש ד' הרמב"ם הנ"ל דטומאה וביאה כאחת הן אפי' למ"ד סט"ל דאורייתא דהא קיי"ל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביא"מ וכ"ד הרמב"ם (פ"ג מה' ביא"מ) וא"כ שפיר הויא טומאתו בטומאה שנזיר מגלח עלי' וביאתו באין כאחד דהיינו כשנכנס לאהל:

איך שיהי' אם לא הי' כאן רק משום סט"ל הי' מקום להתיר בבהמ"ד או משום דהוא רק דרבנן או משום דהויא טומאה שאין נזיר מגלח עלי' וגם כהן אין מוזהר עלי' וכנ"ל ועשו"ת מהרי"ל (סי' ק"נ) שכ' דאפי' לשי' הר"ת דס"ל דכהנים מוזהרים בטומאה שאין הנזיר מגלח מ"מ בסו"ט לצאת מודה דל"ה איסורא לכהנים ע"ש, וע' רמ"א יו"ד (סי' שע"א ס"ד) דהמיקל לא הפסיד ע"ש, וא"כ במקום מצוה הי' מקום להתיר:

י

ואמנם כיון שיש כאן חור פו"ט זהו ודאי מביא את הטומאה מה"ת:

והנה מ"ש להתיר עפ"ד הש"ך (בסי' שע"ב) שנראה מדבריו דגם חור פו"ט אין מביא את הטומאה רק מדרבנן הנה מלבד מה שהמג"א (בסי' שמ"ג) חולק ע"ז וכ' בפשי' דהוא מה"ת והטה דברי הש"ך על סו"ט לצאת ע"ש וכן הוכיח השבו"י בתשו' וכ"מ מד' השימ"ק (בכתובות י"ז) שכ' דשי' הירושלמי דכהן מותר לטמאות במקום מצוה ואפי' בטומאה דאורייתא ומחולק בזה עם הש"ס דילן דלשי' הש"ס דילן אינו מותר רק בטומאה דרבנן והביא ע"ז ממה דאיתא בירו' כלאים דהו' יתבי בבהמ"ד והו' מיתא ואמר מאן דלא נפק לא יפוק ומפרש לה דהו' המת באהל הסמוך והי' חור פו"ט לבהמ"ד ע"ש:

והרי דפשי' לי' דאהל הסמוך הוי דאורייתא עד שמוכרח לעשות פלוגתא בין הירו' לבבלי בזה ולא עלה על דעתו לומר דטומאה זו הוא רק דרבנן, וגם הרמב"ן ז"ל בתוה"א וברא"ש מ"ק כ' דשי' הירו' דאפי' טומאה דאורייתא מותר במקום מצוה וע"כ דפשי' להו ג"כ דאהל סמוך הוא מה"ת מדלא מוקי בסמוך וכמ"ש השי' מקו' וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ה' טו"מ (פי"ב) דחור טפח הוא מה"ת והובא גם בב"י יו"ד (סי' שס"ט) ע"ש שכ' דלוקה עליו:

וכ"ז כתבתי רק להעיר בגוף הדין דאהל הסמוך אי הוי מה"ת או דרבנן אבל בעיקר נידון השאלה להתיר להתפלל בבהמ"ד הפתוח בחור טפח לאהל הטומאה הנח לדידי גמ' מפורשת דאסור והוא במגילה (כ"ו ע"ב) ההיא בי כנישתא דהוי פתוח לאינדרוניא דאית בי' מיתא והוי בעי כהני למיעל לצלויי ואמר רבא דלו תיבותא ע"ש:

הרי מפורש בגמ' הדין דאסור להתפלל בבה"כ שיש בבית הסמוך לו בחור פו"ט טומאה וה"ה כאן:

סוף דבר אין בידי רק אותו ההיתר שכתבתי משום דבהמ"ד הוי ס"ט ברה"ר וא"כ עכ"פ בעלי' שהוא רה"י נ"ל להחמיר שלא יכנוס כהן לעלי' עד אשר יבדקו בדיקה הצריכה וידעו ודאי שלא נשאר אבר אפי' בצירוף:

וקודם שיבדקו איני מוצא שום היתר באריכת הזמן שעבר ע' ירושלמי (סנהדרין) שבימי חזקי' נמצא גלגולתו של ארונה היבוסי וע' זבחים (קי"ג) שחשו למתי מבול ודו"ק:

יא

והנה אם כי ביארנו דחשש הטומאה דבהמ"ד הוא משום דסו"ט לצאת או משום חור פו"ט דמביא את הטומאה וא"כ לכאורה הי' מקום לבע"ד לחלוק ולומר דאין לטמא העלי' משום ספק רה"י ולטהר הבהמ"ד משום ספק רה"ר דאם אנו מחזיקין הבהמ"ד לטהור משום דהויא ס"ט ברה"ר א"כ ממילא אמרינן דאין בעלי' שום טומאה ואיך אפשר עתה לטמאות העלי' דהוי תרתי דסתרי:

וגדולה מזו מצאתי בריטב"א (נדה ב') שכ' על הא דאי' בירו' דמעל"ע שבנדה תולין ואפי' ברה"ר וז"ל ולשי' הירו' יש לתמוה מ"ש ספק זה מכל ספיקי דעלמא ואפי' בדאורייתא הא קיי"ל דספיקו ברה"ר טהור ומורי הרשב"א נ"י תי' דהכא משום דהוי לשעבר ולא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא דהא אי נגעה אמש ברה"י מטמאת לי' ואי נגעה היום ברה"ר מטהרת לי' אתמול טמאה והיום טהורה ואע"ג דמפלגי בין יש בה דעת לשאול התם ההפרש במקבל הטומאה וטובא איכא שאין מקבלין אפי' טומאה דאו' כגון פשוטי כ"ע כו' אבל הכא דספיקא מצד המטמא מחזי כחוכא עכ"ל:

הרי להדיא דהיכי דהספק הוא מצד המטמא מחזי כחוכא אם מטהרינן לי' ברה"ר ומטמאינן ברה"י וא"כ ה"נ דכותי' היאך אנו יכולין לטהר הבהמ"ד ולטמא את העלי':

אבל באמת גם דין כזה מצינו מפורש במשנה טהרות (פ"ו מ"א) המסוכן ברה"י והוציאו לר"ה דחכ"א כשהוא ברה"י מטמא וכשהוציאוהו לר"ה הנוגע בו טהור ואף דהוא תרתי דסתרי דהא אם הי' חי כשהוציאוהו לר"ה ע"כ לפני זה כשהי' ברה"י ודאי ל"ה מת ואפ"ה אמרינן דהכא טמא והכא טהור ור"ש חולק שם וס"ל דרה"ר מפסקת וע' רמב"ם רא"ש ור"ש שם דהיינו משום דר"ש ס"ל כיון דהוי תרתי דסתרי אמרינן דטהור והלכה כחכמים שם ע"ש והרי מוכת להדיא דלא חיישינן לחוכא כגון היכי דהוי תרתי דסתרי ולפי"ז ד' הריטב"א ז"ל לכאורה צ"ע:

וע"ע תוס' נדה (ב') שתירצו בע"א הא דירושלמי שהבאתי לעיל וע' נדה (ו') דמעל"ע שבנדה לקודש דוקא וע' עירובין (ס"ח) לענין חוכא במילי דרבנן ותוס' שבת (ג' ע"ב) ודוק נמצינו למדין מד' המשנה (דפ"ו דטהרות) הנ"ל דאף דאנו מטהרין הבהמ"ד מטעם ספק רה"ר מ"מ נשארת העלי' בס"ט ברה"י:

יב

והנה הי' מקום לצדד בהיתר העלי' ע"פ שי' הראב"ד ז"ל (בפ"ה מה' נזירות) שכ' דהכהנים בזה"ז כיון דטמאי מתים הם אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראי' ע"ש והיינו משום דס"ל להראב"ד ז"ל דבטומאה וטומאה אפי' פירש פטור ע"ש וכבר צידד עפ"ז המשל"מ (בפ"ג מה' אבל) להתיר לכהנים להחזיק המומיא הבאה ממתי עכו"ם מכח ס"ס ספק שמא הלכה כיראים דכהנים אינם מוזהרים אמתי עכו"ם וס' שמא הלכה כראב"ד דאין איסור טומאה לכהנים בזה"ז:

וא"כ מטעם זה נימא גם בעלי' דאינו אלא ספק טומאה וכיון דאיכא עוד ספק שמא הילכתא כהראב"ד ושריא הויא כמו ספק הרגיל וספק ביאה דשרי אפי' ברה"י וכתוס' פסחים (ט') הנ"ל ובדף י' שם:

והנה המשל"מ שם הקשה אהראב"ד ז"ל מהא דר' בנאה ציין מערתא ותי' דבימי האמוראים. עדיין הו"ל אפר פרה וכ' וז"ל וזכורני שראיתי באיזה מקום שירד אפרן עמהם לבבל עכ"ל:

והנה מ"ש שראה באיזה מקום מצאתי מפורש בתוספתא דפרה והובא גם בר"ש (פ"ג שם) במחלוקת דר"י ור"ש שם שאמרי כן שירד אפרן עמהם לבבל עיי"ש:

אמנם עיקר ההיתר לענין כניסת כהנים לעלי' הוא לפ"מ שצידד המשל"מ בד' הראב"ד ז"ל דס"ל דכהנים בזה"ז מותרים לכנוס במקום הטומאה אבל מה אעשה דשי' הראב"ד ז"ל עצמו כן ולא קאמר הראב"ד ז"ל רק דאין עליהם חיוב טומאה אבל ודאי דאסורין שכן מצאתי לרמב"ן ז"ל במס' מכות (כ"א) שכ' כן בשם הראב"ד ז"ל כהנים בזה"ז אינם חייבים אבל אסורין וסיים דזהו דעת הרב ז"ל:

וכן מצאתי בתשו' תמים דעים להראב"ד ז"ל (בסי' רל"ו) שכ' הא דאמרו במס' שמחות פירש לא יטמא היינו דאינו חייב אבל מ"מ אסור לטמאות ע"ש:

ורבים מהאחרונים ז"ל תמהו אהראב"ד ז"ל מברייתא דפירש לא יטמא ולא ראו שהראב"ד עצמו מתרץ זה דאיסורא מיהא איכא:

וממילא ניחא ג"כ קושיית המשל"מ מהא דר' בנאה ציין מערתא דהא עכ"פ אסור לכנוס שם וע' בדג"מ (סי' שע"ג) שכ' הגאון ז"ל שרצה להתיר טומאת כהנים בהא דכהן ערום מכח שי' הראב"ד והדר בי' דאפשר דהראב"ד לא פטר רק מחיוב אבל לא מאיסור וכיון בזה אמת לאמתו שהרי כן הוא מבואר ברמב"ן ובתמים דעים:

ונמצא מפתה דאין להתיר מכח ספק זה דשמא הלכה כראב"ד כיון דהראב"ד ז"ל לא קאמר רק דאין בו חיוב ובשגם שכבר הוכיח המשל"מ דרוב הפוסקים חולקים אשי' הראב"ד ז"ל ועתוס' נדה (נ"ז) שכ' בפשי' דבטומאה וטומאה כשפירש אסור ועתוס' שבועות (י"ז) וא"כ העלי' אין לה היתר:

יב

והנה בעיקר שי' הראב"ד ז"ל בסוגיא דנזיר אמרתי דבר נכון בס"ד דהראב"ד ז"ל פירש השמועה שם בנזיר (מ"ב) דרבה ור"י פליגי במשנה דמכות דאל תטמא אל תטמא דחייב על כל אחת ואחת דהכי פירושא דרב יוסף מוקי לה בטומאה וטומאה ודייק מינה דשלא בחיבורין חייב שתים אפי' בטומאה וטומאה ורבה מוקי לה בטומאה וביאה דוקא אבל בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין א"ח אלא אחת, ויש להבין במה פליגי ואמרתי בס"ד דלשי' אזלי:

דהנה יש להקשות בהא דאמרינן בש"ס דמכות (כ"א) אר"י בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן לאו משנתנו היא זו, יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכח"ל לאו דמכסי בהדי דאזיל וכו' א"ל ר"ל לר"י אי לאו דקלסך גברא רבה הו"א מתניתין מני ר"ע הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה ע"ש:

והקשיתי בזה מהא דתנן במס' שמחות (פ"ד מט"ו) הי' עומד וקובר את מתו וכו' נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר וא"כ היכי בעי לאוקמא משנה דיש חורש כר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה והא באותה משנה שנינו ג"כ א"ל אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת אפי' באותו היום וא"כ אפי' לפ"מ דמוקי בסוגין דנזיר שלא בחיבורין ג"כ לא אתיא כר"ע דהוא פוטר אפי' כשפירש והוא קושיא אלימתא לכאורה:

ואכן לפי ד' הראב"ד ז"ל לא קשיא רק אליבא דרב יוסף אבל אליבא דרבה עכ"פ א"ש דהא רבה ס"ל בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין א"ח אלא אחת ומוקי למשנה דאל תטמא אל תטמא בטומאה וביאה דוקא ושפיר מצינן לאוקמא מתני' כר"ע דבהא גם ר"ע מודה דחייב שתים:

ומעתה א"ש רבה ור"י לשי' דבמס' מו"ק (ב' ע"ב) איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ור"י אמר משום זורע ואיתבי' ר"י לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זריעה היינו דאסורה זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסורה א"ל משום מקיים והא מדקתני סיפא רע"א אף המקיים מכלל דרישא לאו ר"ע הוא ומשני לא כולה ר"ע ותני שרע"א אף המקיים ע"ש:

וא"כ מעתה ר"י לשי' דאמר מנכש משום זורע והא דמנכש ומחפה לוקה רבנן הוא ושפיר מוקי מתני' דאל תטמא אל הטמא דאיירי בטומאה וטומאה דרבנן ס"ל דאפי' בטומאה וטומאה חייב אבל רבה דקאמר התם במו"ק כולה ר"ע הוא והרי בהדיא שמעינן לי' לר"ע במס' שמחות דפוטר בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין וע"כ מוכרח לאוקמי מתני' בטומאה וביאה וממילא שפיר ס"ל דבטומאה וטומאה לעולם א"ח אלא אחת ודו"ק:

יג

ובהיותי מעיין בדברי הרמב"ן במכות שהבאתי לעיל ראיתי שהניח דברי הראב"ד ז"ל בתימה מברייתא דמס' שמחות הנ"ל דמבואר שם דבנטמא וחזר ונטמא בו ביום פליגי ר"ט ור"ע אבל בנטמא היום וחזר ונטמא למחר לכו"ע חייב וא"כ אמאי פוטר בכהנים בזה"ז הא נהי דנטמאו פעם אחת אבל עכ"פ לא נטמאו באותו היום והרי זה כמו נטמא מאתמול וחוזר ומטמא היום דלכו"ע חייב ע"כ קושייתו:

ולחומר הנושא אמרתי להציל שי' הראב"ד ז"ל מקו' חמורה זאת ולומר דהראב"ד לשי' אזיל:

דהנה לפום ריהטא תמהתי בדברי הרמב"ן הנ"ל דמאי הקשה אכהנים בזה"ז שדיבר בהו הראב"ד ז"ל מהא דברייתא דנטמא לאחר אותו יום דחייב הא התם מבואר הטעם משום דמוסיף טומאת יום אחד והיינו דכיון דטמא מת טמא טומאת שבעה ובעי הזאה שלישי ושביעי וקודם א"א לו לטהר וא"כ אם מטמא עצמו לאחר אותו יום יהי' צריך להמתין יותר יום אחד דהא יהי' טמא שבעה מאותו היום והוי מוסיף טומאה וא"כ כ"ז רק בשיש אפר פרה להזות אבל בזה"ז דאמרינן דכל הכהנים טמאי מתים הם היינו משום דעתה אין לנו אפר פרה להזות וא"כ אין כאן נפ"מ בין אותו היום לאחר איתו יום דהא אין כאן הוספת טומאה כלל כיון דבלא"ה לא יהי' אפשר לו לטהר, ובאמת הסמ"ג ז"ל כ' דטעם הראב"ד ז"ל משום דאין לנו אפר פרה:

ולתרץ כוונת הרמב"ן ז"ל נ"ל ע"פ הש"ס דתענית (י"ז ע"א) כל כהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אסור לשתות יין כל אותו היום משום דשמא יבנה בהמ"ק ויהי' צריך לעבוד עבודה:

והנה כ"ז רק לענין עבודה בעינן שיהי' כהן המכיר משמרתו אבל לענין טומאה הא כל כהן אסור לטמאות לעולם וא"כ כיון דאסרינן שתיית יין משום שמא יבנה א"כ כמו כן לענין טומאה אמרינן שמא יבנה ושוב יהי' לנו אפר פרה דמקרא מלא דבר הכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וערש"י דקאי אמי חטאת שיטהרם לעתיד וע' תוס' נדה (ע') בהא דמתים לעת"ל וכן מבואר מש"ס דמגילה (ל' ע"א) דבפ' פרה מפטירין וזרקתי ע"ש:

וא"כ אם יבנה המקדש הרי יהי' ע"י מה שנטמא היום מוסיף טומאה דיהי' צריך להמתין שבעה ימים מהיום והויא כהא דברייתא שמחות דלאחר אותו יום לכו"ע אסור ושפיר תמה בזה הרמב"ן ז"ל:

ואכן הראב"ד ז"ל לשי' בזה דבגמ' תענית שם אמרינן ר' אומר תקנתו קלקלתו ואמר אביי שם כמאן שתי האידנא כהני חמרי כרבי:

ובפי' ההלכה הזאת נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל בה' ביא"מ (פ"א ה"ז) וז"ל הרמב"ם ז"ל שם לא הי' מכיר משמרתו ולא בית אבותיו הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות יין עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו:

הנה מבואר שי' הרמב"ם ז"ל דגם לרבי דאמר תקנתו קלקלתו חייש לשמא יבנה אלא דקאמר דכיון דל"ה בית אב קבוע שרי לשתות יין וא"כ לענין טומאה דאין נפ"מ בין בית זה לאחר ממילא אפי' לפי המסקנא דקיי"ל כרבי אסור לטמאות דחיישינן לשמא יבנה:

אבל להראב"ד ז"ל פי' אחר בשמועה זו שכ' שם בהשגותיו וז"ל הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו ולשמא יבנה לא חיישינן ובין מכיר ובין אינו מכיר מותר לשתות ע"ש וע' בכ"מ שם:

וא"כ מעתה לפי' הראב"ד ז"ל לרבי לא חיישינן כלל לשמא יבנה ואפי' מכיר בית אב מותר לשתות יין וא"כ ממילא גם לאפר פרה אין לחוש וא"כ אף דמוסיף יום ל"ה מוסיף טומאה כלל ושפיר קאמר הראב"ד ז"ל לשי' דכהנים בזה"ז אין עליהם חיוב טומאה ומיושבת קושיית הרמב"ן ז"ל דהראב"ד ז"ל לטעמי' אזיל:

האמנם דיש להעיר בשי' הראב"ד ז"ל אליבא דרבי דס"ל דלא חיישינן לשמא יבנה מגמ' ערוכה בנדה (ו' ע"א) אר"ה מעל"ע שבנדה לקדש אבל לא לתרומה וכו' כדאמר עולא חבריא מדכן בגלילא הכ"נ בימי רבי ופרש"י מטהרין יינם לנסכים שמא יבנה בהמ"ק ע"ש הרי דלכאורה מוכח דגם אליבא דרבי אמרינן שמא יבנה:

אולם באמת נראה דהכוונה שם בנדה הוא דבגליל חיישי להכי אבל לא שיהי' הדין כן, ועוד יש לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט:

גם נוכל לומר דהראב"ד לא ס"ל כהאי תירוצה דחבריא מדכן בגלילא ע' בכ"מ (פ"ג מה' משכב ומושב) דלית הילכתא כהאי לישנא משום דמשני בגמ' שינויא דחיקא אליבא דהאי לישנא:

יגענו בזה לתרץ דברי הראב"ד ז"ל אבל לדידן לדינא הא כבר ביארנו דגם להראב"ד ז"ל איסורא עכ"פ איכא וכההוא דתוספתא דשמחות דפי' אפי' בו ביום לא יטמא:

וא"כ בהא נחיתנא ובהא סליקנא דשריא לכהנים לכנוס לבהמ"ד עצמו ואסורי לכנוס לעלי', עד אשר יבדקוהו כמשפט:

הכותב בלב מלא געגועים לאהבת תוה"ק ומצפה להרמת קרן תוה"ק ולומדי':

תוכן העניינים

שות אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה