שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן א · ג
והנה בדבר הספק דשמא נחלק האבר לשנים דאינו מטמא באהל בדין זה יש לי מקום עיון, דבפ"ב דאהלות (מ"ז) תנן אבמה"ח שנחלק לשנים טהור ור' יוסי מטמא ולפום ריהטא הי' נראה דאמת הוא דכן הדין דטהור אף מדין אהל שהרי בסתמא אמרו טהור ולא חילקו:
אכן משנה שלימה שנינו באידך פרקין שם (פ"ג מ"א) כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ר"ד בן הורכנוס מטהר וחכמים מטמאים:
והטעם דחכמים דמטמאים הוא משום דס"ל דהאהל מצרף אותן וכ"נ מד' רש"י ז"ל בחולין (קכ"ד ע"ב) בד"ה מטהר דפי' דטעמא דר"ד בן הורכנוס דמטהר הוא משום דלית לי' אהילות מצטרפין וכ"ה להדיא ברמב"ם מהט"מ (פ"ד ה"ח) כל המטמאים באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית האהל מצרפן ומטמאים הרי דפסק כחכמים וס"ל דטעמייהו הוא משום צירוף והראב"ד ז"ל בהשגותיו שם דפי' אע"פ שאין שם צירוף אהל פי' הכ"מ שם דכוונתו הוא דאפי' האדם האהיל על כחצי זית וכחצי זית אחר האהיל עליו אפי' שלא הי' שם צירוף אהל כלל ג"כ טמא וכגונא דסיפא דמתניתין דאהלות (פ"ג מ"א) מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו טמא אליבא דחכמים אבל עכ"פ מודה דהאהל ודאי מצרף, וכן מבואר במשנה (ב' שם) באהלות דתרוד רקב שנתפזר בבית טמא וע' ברא"ש שם דאהל מצרף ולמד כן מהא דשני עצמות ובהן שני חצאי זיתים והכניס מקצתם לבית והבית מאהיל עליהם טמא:
מכל הלין נשמע דאהל בודאי מצרף לכל המטמאין באהל וממילא בכלל זה גם אבמה"ח דגם הוא הא מטמא באהל, וא"כ ע"כ הא דאמרו רבנן באבר שנחלק לשנים דטהור ע"כ הינו רק מדין מגע ומשא ולא מדין אהל וכ"ה בש"ס חולין (קכ"ד ע"ב) דשני חצאי זיתים אינם מטמאים במשא רק במרודד דבעינן שיהא נישא בבת אחת עי"ש אבל באהל ס"ל לרבנן דמצרפן ור"י מטמא אף במשא וכמבואר בתוספתא והובאה בר"ש שם דעיקר פלוגתתם הוא רק לענין משא דאילו במגע גם ר"י מודה דטהור וא"כ י"ל דה"ה דלא פליגי לענין אהל דבאהל סו"פ טמא ולא נחלקו רק לענין משא:
ומעתה יה' מתני' דכל המטמאין באהל שנחלקו דחכמים מטמאים כפשטא דבאבר ג"כ לענין אהל לא מהני חילוק:
והאמנם דנראה עוד לומר דדין זה אי הא דכל המטמאין באהל קאי גם אאבר יהי' תליא בפלוג' אחרת של רבותינו הראשונים ז"ל דהנה הראב"ד ז"ל (בפ"ד מה' טו"מ הי"ג) בדין דרביעית דם שנשפך על האסקופה שכ' הרמב"ם ז"ל דהבית טהור כ' וז"ל ונ"ל דדוקא רביעית דם שחלוקתו מטהרתו אע"פ שמאהיל על כלו אבל שאר טומאות דמת אע"פ שנחלקו טמאים והטעם מפני שרביעית דם אקרי נפש ואינו נפש אא"כ הוא מחובר עכ"ל:
וא"כ לשי' הראב"ד ז"ל ע"כ מתני' דכל הטמאין שנחלקו לאו כללא הוא דרביעית דם כיון דבעינן נפש שלם אינו בכלל זה וא"כ י"ל דה"ה גבי אבר דבעינן אבר שלם וע' בפהמ"ש להרמב"ם (במ"י פ"ב דאהלות) שכ' דהא דר"ע מטמא אבר משני אנשים משום דדריש נפשות דמה"ט מטמא גם רביעית דם משני מתים עי"ש:
הרי להדיא דגם הא דאבר הוא מטעם נפש דלרבנן נפש דוקא ולא נפשות וא"כ לשי' הראב"ד ז"ל אבר שנחלק אפי' באהל אינו מטמא ולפי"ז אתיא מתני' דאבר שנחלק דטהור כפשטא דאפי' באהל טהור הוא:
ואכן זהו רק לשי' הראב"ד ז"ל אבל שי' רש"י ותוס' ז"ל אינו כן שהרי כ' בהדיא בש"ס מעילה (י"ז ע"א) דאם נשפך רביעית דם בבית אפי' אם נחלק מטמא כיון שמאהיל על כלו עי"ש וא"כ ממילא ה"ה באבר:
אם אמנם דיש לכאורה לדייק דאבר שנחלק אינו מטמא באהל מד' רש"י בחולין (קכ"ד) שכ' דכל המטמאים באהל שנחלקו כגון מלא תרוד וכזית ורובע עצמות עי"ש ומדלא חשיב אבר איכא למידק דס"ל דאבר אינו מטמא באהל אם נחלק אבל באמת אין זה דיוק דהא גם רביעית דם לא קחשיב אף דלרש"י ז"ל גם רביעית דם הויא בכלל דכל המטמאים שנחלקו וכמו שהוכחנו מרש"י מעילה הנ"ל וגם הו"ל גלגולת דודאי מטמא דלא בעינן קבר מצרף רק גבי שדרה אע"כ דנקט תלת וה"ה לאידך וע"ע ברמב"ם בה' טו"מ (פ"ד ה"ז) בהא דשדרה ודו"ק שם:
בהא סלקינן דמרש"י ותוס' ז"ל במס' מעילה מוכח דאהל מצרף אף לאבר שנחלק ומתני' דאבמה"ח שנחלק טהור היינו רק מדין משא אבל לא מדין אהל:
וראיתי להמשנה אחרונה ז"ל בפהמ"ש שם דמחלק בין אבמה"ח שאם נחלק דאינו מטמא אף באהל לאבר מן המת ודייק כן מדקתני במשנה אבמה"ח שנחלק דוקא, והבין כונת המשנה דטהור לגמרי אף מדין אהל, ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דזה כונת הרמב"ם (במ"א דפ"ג) דאהלות שם במ"ש ובזה חלוק אבמה"ח לאבר מן המת עיי"ש:
אולם אחרי העיון נראה דאין לדברים אלו שום יסוד ואדרבא נראה להיפוך ממשנה דעדיות (פ"ו מ"ג) אמר להם מצינו אבר מה"ח כמת שלם:
וכן יש להביא ראי' מש"ס דנזיר (נ"א ע"ב) דאמר התם על הא דתני עולא בר חנינא דמת שחסר אין לו רקב מיתבי לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע או מלא תרוד רקב תאמר בחי שאין לו וכ' ה"ד דארקיב חד אבר דכותי' גבי מת מי איכא רקב בחד אבר, ומשני הא קמ"ל שום מת אית לי' רקב פי' דמת שלם אית לי' עכ"פ רקב אבל בחי בשום אופן לא משכח"ל רקב ע"ש והשתא אמאי ל"ק בפשיטות החילוק בין אבר מה"ח ומן המת שבאבמה"ח אפי' אהל אין מצרפו ובמן המת מצרפו, ועדיפא למימר האי חלוק דלא צריכא למימר שום מת אע"כ דאף באבמה"ח שנחלק אהל מצרפו ופשטא דמתני' דאבמה"ח שנחלק דטהור הוא רק מדין משא וכנ"ל, והא דלא תני סתם אבר שנחלק או אבר מן המת וי"ל דמשום סיפא נקטה דתני התם ומודה ר"י שאם ניטל חצאים שהוא טהור פי' דאם ניטל מן האדם או מן הבהמה חצאי אבר טהור לפי שלא הי' עליו שם אבר מעולם וזה לא משכח"ל רק באבמה"ח דבמן המת הא הי' עליו שם אבר טמא בשעה שמת האדם, לכך נקט ברישא ג"כ אבמה"ח, ודברי הרמב"ם בפהמ"ש קאי אכזית בשר ע"ש ודו"ק:
ויש להעיר עוד בזה מד' הספרי זוטא הובא בר"ש באהלות (פ"ב מ"א) האדם לרבות אבמה"ח כמת שלם ע"ש ויש להעיר עוד מד' הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ פ' שמיני שכ' דמשו"ה אבמה"ח שנחלק טהור כיון דמרבינן אבמה"ח מאו בעצם אדם דרשינן בעצם ולא בעצמות והנה האי או בעצם אדם גבי אהל כתיב דדרשינן על פני השדה זה המאהיל על פני המת, ואכן אכתי אין זה ראי' לענין צירוף אהל של בית וגם בסוגיין דנזיר (נ"ג) דרשינן אבמה"ח מבחלל חרב ע"ש, וזהו מה שרצינו לבאר דעכ"פ אין דין זה פשוט דלא מהני צירוף אהל לענין אבמה"ח:
אבל עכ"פ איך שיהי' אפי' אם חלוקה בלבד לא מהני לטהר מדין אהל אבל הכא הא איכא ספק שנשרף מעט מכל אבר עכ"פ וכנ"ל והרי קיי"ל דאפר שרופים אינו מטמא וכש"ס נדה (כ"ז) וא"כ אף בצירוף אהל ליכא כאן אבר שלם וא"כ ודאי אינו מטמא: