שות אור המאיר· רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין
סימן א · א
מקודם עלינו לבאר סוגיא דמס' פסחים (ט' ע"א) דאמרינן התם ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא אמר ר"י מעשה בשפחתו של מציק אחד ברמון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא או נקבה היא ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם והא הכא דודאי הטילה וספק גררוה וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני התם ודאי וודאי הוא כו' עיי"ש, וברש"י שם פי' דלכך טיהרו לכהן לפי שסתם חור של חולדה וברדלס פותח טפח הוא וגיררוהו לחורן ולא האהיל ועי' במהרש"ל שם מה שפי' בכונת רש"י ז"ל דס"ל דחלל חוריהן של חולדה וברדלס פותח טפח הוא דאל"ה הא טומאה בוקעת ועולה ושמא הכהן עומד עליו אבל פתח החור שנכנס לבור אינו פו"ט דאי הוי פו"ט הא מביא את הטומאה ודילמא האהיל הכהן עליו בשפה שהציץ לבור עי"ש דפי' כן לשי' רש"י ז"ל:
ולתוס' ז"ל שי' אחרת בזה דשם (בד"ה ספק) כ' בשם ר"י ז"ל דרגלי כהן הי' בר"ה דע"כ בחורייהו ליכא פו"ט דאי הוה פו"ט מה מועלת גרירה הא פו"ט מביא אה"ט ואי הוה ברה"י ניחוש שמא גררוהו עד רגליו וטומאה בוקעת ועולה אע"כ דמיירי שהוא ברה"ר ועוד תי' דלעולם הכהן עומד ברה"י וגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל עכ"ל, נמצא דלשי' התוס' ז"ל אילו הי' הכהן ברה"י ל"ה מתירין מטעם גררוהו לחוד רק משום דגררוהו ואכלוהו ג"כ:
ומעתה בנ"ד שוב אין למצוא היתר בין לשי' רש"י ז"ל ובין לשי' תוס' ז"ל דלא מיבעיא לתוס' ז"ל דעיקר ההיתר הוא מפני שאכלוהו והר"ז ל"ש רק התם במעשה דשפחה שהפילה ומשום דבשר נפלים רכיך אבל לא בבשר אדם דעלמא וכמ"ש התוס' שם (ע"א) ובמס'
ב"ק (י"ז) דז"א אלא בבשר נפלים עי"ש:
ומלבד זה אפי' אם נאמר דגם בבשר זה שייך אכלוהו אבל בעצם ודאי אין לומר כן והרי מבואר בש"ס חולין (קכ"ה ע"א) דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ואפי' אם אין עליו בשר כלל מטמא עצם שי"ב מוח באהל:
ויותר מזה מבואר ברש"י שם דאפי' אם גם המוח שבפנים כבר כלה ג"כ עדיין מטמא דאמדינן לשער. אם הי' מעלה ארוכה אם הי' חוזר בו המוח עי"ש:
וא"כ הכח דחיישינן לאברי המרפק והזרוע שהם עצמות שי"ב מוח ומטמאים באהל משום אבר וכמבואר בפ"א דאהלות וא"כ בזה ודאי ל"ש אכלוהו וממילא לדעת התוס' ז"ל ברה"י כל היכי דליכא למימר אכלוהו טמא:
אלא אפי' לשי' רש"י ז"ל ג"כ אין להתיר בנ"ד דהא באמת ד' רש"י ז"ל תמוהים מאד לכאורה דכיון דיש בחור פו"ט הרי מביא אה"ט וכמו שהקשו באמת התוס' ז"ל ומ"ש המהרש"ל ז"ל ליישב שי' רש"י שיש בחור פו"ט מבפנים ומשו"ה אינה בוקעת ועולה אבל בסוף כניסתו לבור פיו צר ואין בו פו"ט ואין מביא אה"ט הא דין זה יקשה ממשנה שלימה באהלות (פ"ג מ"ט) דשנינו התם ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פו"ט ואין ביציאתו פו"ט אינו חוצץ בפני הטומאה וכבר הוכיחו התוס' כן במס' ב"ב (ק') וכבר הקשה כן המהרש"א לשי' רש"י ז"ל ע"ש:
וראה זה חידוש שכל הפירוש של רש"י ז"ל וקושית התוס' ז"ל על רש"י והתירץ של הרש"ל ז"ל לפרש דברי רש"י ז"ל והדיחוי של המהרש"א הכל מבואר בתוס' הרא"ש ז"ל במס' נדה (ט"ו ע"ב) שכ' וז"ל תימא האי בור היכי דמי אי רה"ר הוא מאי פריך הא שפיר טהרוהו ואי רה"י הוא מאי קאמר שהטילה כמין נפל הא אפי' ס"ס טמא וי"ל דשאני הכא דהוא ספק הרגיל ואכתי קשה אי ברה"י אפי' ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחתיו וטומאה בוקעת ועולה ואין לומר דסתם חור שלהן פו"ט דא"כ מביא טומאה לבור ולא אהני מה שגררוהו ואין לומר דסתם חור שלהן הוא רחב מבפנים אבל פתחו לבור אינו רחב טפח דאכתי טומאה בוקעת ועולה כדתנן באהלות ביב שהוא קמור יש בו פו"ט ואין ביציאתו פו"ט טומאה בתוכן הבית טמא וי"ל דהבור רה"י וסביב הבור רה"ר עכ"ל, הרי שגם הרא"ש ז"ל בתוספותיו דחה פי' זה שהי' צר מבפנים:
ומצאתי להתוס' רי"ד במס' ע"ז (מ"א) שהביא כשי' רש"י ז"ל והקשה ג"כ כנ"ל ותי' שי' רש"י ז"ל באופן אחר והוא דשאני הא דבור דא"א לו להביא את הטומאה כיון דאין לו מלמעלה אהל והגע בעצמך אפי' הטומאה בבור גופא אם אין מאהיל עליו טהור הוא עי"ש:
ומעתה זה ניחא רק בבור דאין עליו אהל מלמעלה אבל בנ"ד שהי' האבר בעלית הבית א"כ אך אם נאמר דגררוהו הרי יש בו פו"ס באורי' ומביא את הטומאה לעלי' וא"כ אף לשי' רש"י ז"ל ג"כ יש לחוש בנ"ד, והרי ביארנו דבין לרש"י ז"ל בין לתוס' ז"ל אין ראי' להתיר בנ"ד: