אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן סא

סימן ס

קונטרס בענין ריחא מלתא ברי"ף חולין (פ' גה"נ), וז"ל אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם לי' להאיך והדר האיך ומפטם לי' להאי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא לאו מלתא היא, הא מלתא פסקו בה רבוואתא כלוי וכו' ואיכא מאן דפליג וכו' ואנן לא איסתברא לן אלא כדפסקו קמאי כו' ועוד דכד דייקת למימרי' דרב משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בתתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דאר"י אין דם מבטל דם ורבנן פליג עלי' דר"י וקי"ל דכל איסורין שבתורה בס' ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן לי' עכ"ל הרי"ף והנה בדברי הרי"ף הללו נתקשו בה הראשונים והאחרונים טובא ואין פותר ומן שמיא אנהירינהו לעיינין בעזהי"ת לעמוד בזה על, עומק כוונת הרי"ף אמת לאמיתו בס"ד ומקום הניחו לי להתגדר בזה כאשר יבואר. א) הנה כולם הבינו בכוונת הרי"ף דסובר רב דס"ל ריחא מלתא עכ"ז אינו אלא משהו רק דרב לשיטתו דסובר מין במינו במשהו וא"כ לדידן דקי"ל מין במינו בטל בס' ממילא ע"כ לית הלכתא כוותי' דרב בהא, וע"ז תמהו הרז"ה בפסחים, והר"ן במקומו בחולין, מהא דאמרינן כתנאי בהא דהרודה פת חמה ונתנה עפ"י חביות יין של תרומה דנחלקו ר"מ ור' יהודא ור' יוסי דר"מ אוסר ס"ל כרב דריחא מלתא, והתם הא הוי בשאינו מינו, וראיתי להראב"ד בס' תמים דעים (סי' רמ"ה) בהשגותיו להרז"ה כתב דלא כתב הרי"ף דאינו אלא משהו רק במינו כיון דאינו נרגש וגם ממשו ליכא אינו אלא כמשהו אבל באינו מינו כיון דנרגש וניכר כנותן טעם דמי יעו"ש, והנה הרמב"ן שהוא סניגור גדול בעד הרי"ף ונושא כלי זיינו ללחום מלחמתו כתב במלחמות בפסחים על הקו' הנ"ל דאינו יודע לו טענה לפוטרה אף דראה לדברי הראב"ד הנ"ל דהרי הביאו שם לענין לכתחלה בהא דפריך הגמ' מאין צולין ב' פסחים, אלמא דלא נתיישב אצלו החילוק דבין מינו לאינו, מינו ובאמת שיש להעיר על דברי הראב"ד הנ"ל דהא השיעור דס' במינו הוא משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא ולכך אף במינו דליכא טעמא עכ"ז הצריכו במינו שיעור ביטול בשאינו מינו, וא"כ ממילא בהא דריחא ג"כ אם נימא דמלתא היא והוי כנותן טעם באינו מינו משום דנרגש ממילא יש לאסור אף במינו דאינו נרגש משום דכשנגדו באינו מינו נרגש אף למאן דלא סבר מין במינו במשהו כמו בכל האיסורין בפחות מס'. והנראה בדעת הראב"ד דס"ל כמ"ש הש"ך (יו"ד סי' צ"ח ס"ק ל') בהא דתבלין ובכל דבר דעבידי לטעמא דאפילו באלף לא בטל אינו אלא בשלא במינו אבל במינו סגי בס' ולא משערינן בהו כמו בשכנגדו באינו מינו וא"כ א"ש ה"נ בריחא דבאינו מינו כיון דנרגש הו"ל כתבלין משא"כ במינו, אבל לדעת הפר"ח ביו"ד שם וכן דעת המנח"י (כלל פ"ה ס"ק ס"ב) דגם במינו משערין כמו בשכנגדו באינו מינו א"כ ממילא נסתר תי' הנ"ל וזהו דעת הרמב"ן במלחמות הנ"ל שאף שראה לדברי הראב"ד בכ"ז לא נראה בעיניו וכתב שאינו יודע לו טענה. עוד הקשה המהרי"ל בת' (סי' קפ"ו) מהא דמקשה לרב מברייתא דאין צולין ב' פסחים כאחד אפילו גדי וטלה ואי נימא מפני תערובות טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה, ולדברי הרי"ף הנ"ל דריחא אינו אלא משהו מאי פריך דלמא הברייתא אתיא כר"י דס"ל מין במינו לא בטל וא"כ הוי רבותא דלא מיבעי גדי וגדי דהוי מין במינו דבמשהו דאף דיעבד אסור רק אף בגדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו דאינו אסור בדיעבד אפ"ה אסור לכתחלה, ולדברי הראב"ד בתמים דעים הנ"ל גם זה מתיישב דבאינו מינו כיון דנרגש הוי כנותן טעם אמנם כבר כתבתי מה שיש להקשות על זה וגם הוכחתי מהרמב"ן דלא נראה לו כן רק דלהרי"ף דאינו אלא משהו מותר באינו מינו א"כ קשיא קו' מהרי"ל הנ"ל. וראיתי להשעה"מ (פי"א ממאכלות אסורות) שכתב ליישב קו' הראשונים הנ"ל דלא קאמר הרי"ף שהוא כמשהו רק במינו אבל לא שלא במינו כיון דנרגש יעו"ש והנך רואה כי לא נעלם זה מעיני הראשונים ז"ל והוא מבואר בתמים דעים להראב"ד ז"ל, ועכ"ז לא נראה להם להמליץ כן בעד הרי"ף וכבר נתבאר טעמם בזה. שוב ראיתי דכן מבואר ברשב"א בתוהביה"א בדיני התערובות (בית ד' שער א' בדפוס ברלין דף ק"ה ב') וז"ל ולדידי ק"ל בטעמי' דרב האיך אפשר לאסור מין במינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי ואי משום דרב ס"ל כר"י כו' וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטול דריחא לגבי גופו של בשר מיעוטא דמיעוטא היא ואפילו אחד מאלף לא הוי, וניחא לי דאלו הוי דכוותי' בשאינו מינו הוי טעמי' נרגש ונטעם כאלו נתערב ממשו של איסור יתר מא' בס' עכ"ל הרי מבואר כדברינו ממש דמשערינן במינו כמו כשנגדו בשאינו מינו וכדעת הפר"ח והמנח"י הנ"ל, נתבאר דמחלוקת הש"ך, עם הפר"ח ומנח"י הוא מחלוקת הראב"ד והרשב"א, וזהו דעת יתר הראשונים הרמב"ן והר"ן ועוד ראשונים שמיאנו בתי' הראב"ד הנ"ל. ב) ולכאורה הי' נראה ליישב הקושיות הנ"ל ע"ד פלפול קצת, עפ"י מ"ש התוס' ע"ו (ס"ו א') ד"ה מכלל דהא דמין במינו ל"ב במשהו היינו משום דאין הטעם בטל כלל אפילו באלף כיון שהטעם שוה יעו"ש, א"כ נראה דיש לומר דזהו ההסבר של הפלוגתא דמין במינו בטל אי לא דלמ"ד מין במינו בטל סובר דאינו אסור רק כשהאיסור נותן טעם בהיתר אבל כשאין האיסור נותן טעם אף דטעם האיסור לא נתבטל ג"כ כגון במינו דטעמם שוה דלא נתבטל טעם האיסור וגם אינו נותן טעם בההיתר שפיר בטל ברוב, ולמ"ד מין במינו לא בטל סובר דלא נתבטל האיסור ברוב רק כשנתבטל טעמו ולכך במינו אף דאינו נותן טעם בההיתר עכ"ז כיון דגם טעם האיסור לא נתבטל אסור ואיננו מותר רק כשנתבטל טעם האיסור כגון שנתערב באינו מינו, ומעתה לפ"ז יש לומר דריחא באינו מינו דנרגש תלי' ג"כ בזה דאם בעינן שהאיסור יתבטל ולכך במינו אף דאינו נותן טעם מ"מ כיון שלא נתבטל טעם האיסור אסור ה"נ בריחא דנרגש באינו מינו ולא נתבטל אסור, אבל אי לא בעינן שטעם האיסור יתבטל רק שהאיסור יתן טעם בהיתר ולכך במינו אף שלא נתבטל טעם האיסור מ"מ כיון שאינו נותן טעם בהיתר נתבטל ואינו אסור רק כשהאיסור נותן טעם בהיתר, להכי בריחא אף דנרגש באינו מינו עכ"ז איננו דומה לטעם ואינו יכול לאסור דאף דלא נתבטל האיסור כיון דנרגש, מ"מ אינו אוסר את ההיתר עד שיתן טעם וריחא אף דמלתא היא עכ"ז איננו דומה לטעם ושפיר בטל, וא"כ אתיין שפיר דברי הרי"ף דרב דאמר ריחא מלתא היא בין במינו בין שלא במינו אזיל לשיטתו דסובר מין במינו במשהו וסובר דלא בעינן שהאיסור יתן טעם בהיתר רק בהיפך דלהתיר בעינן שהאיסור יתבטל לגמרי, ולכך בריחא אף באינו מינו כיון דנרגש ולא נתבטל אסור אבל למ"ד מין במינו בטל אף דהאיסור לא נתבטל לגמרי עכ"ז איננו אסור עד שיתן טעם בהיתר להכי אף בריחא באינו מינו אף דנרגש עכ"ז איננו דומה לטעמא ואינו יכול לאסור, וא"כ א"ש דריחא בין במינו בין באינו מינו תלי' בהא דמין במינו בטל אי לא דלמ"ד לא בטל דסובר דלא בעינן שהאיסור יפעול פעולתו בההיתר רק דאדרבא לענין לבטלו בעינן שההיתר יפעול פעולתו בהאיסור לבטלו לגמרי להכי גם בריחא כל שנרגש ולא נתבטל אוסר, משא"כ למ"ד מין במינו בטל דלא בעינן לענין ההיתר שההיתר יפעול בהאיסור לבטלו לגמרי רק אדרבא לענין איסור בעינן שהאיסור יפעול בההיתר ליתן בו טעם ובלא"ה בטל להכי בריחא אף דנרגש עכ"ז כיון דאינו דומה לטעם מותר, וא"כ מיושבים הקושיות הנ"ל דשפיר מייתי מהא דהרודה וגם קו' מהרי"ל הנ"ל מאפילו גדי וטלה מיושב דאין לחלק לענין ריחא בין מינו לאינו מינו וכנ"ל. והי' מתיישב בזה נמי מה שתמהו כל הראשונים על שכתב בהא דפת שאפאה עם הצלי דאסור למיכלי' בכותח משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאף באלף לא בטל ותמהו עליו דהא דשיל"מ דוקא במינו אינו בטל אבל שלא במינו בטל והכא הא הוי שלא במינו, ועפ"י הנ"ל מיושב לנכון דכיון דבדבר שיש לו מתירין קי"ל דמין במינו לא בעל א"כ בדשיל"מ לא בעינן לענין איסור שהאיסור יפעול פעולתו בההיתר רק אדרבא לענין התירא בעינן שההיתר יפעול פעולתו בהאיסור לבטלו לגמרי וממילא לענין ריחא כיון דנרגש גם באינו מינו ולא נתבטל לגמרי שפיר אסור וכנ"ל דאם מין במינו לא בטל לענין ריחא אסור גם שלא במינו כיון דנרגש ולא נתבטל לגמרי אף דלא דמיא לטעם גמור עכ"ז אסור אמנם באמת כל זה ליתא, דהא אחר רבא (ק' ב' וק"ח א') ומנחות (דף כג) דאף למ"ד מין במינו לא בטל מ"מ כל שנתערב מין ומינו ודבר אחר אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דאף דנרגש הטעם ממין האיסור ג"כ אפ"ה כל שאין בהאיסור לבד בכדי ליתן טעם בהאינו מינו רק בצירוף ההיתר שפיר בטל אף דעכ"פ עתה בצירוף ההיתר מרגישין הטעם ממין האיסור ולא נתבטל טעם האיסור לגמרי אפ"ה כל שאין בהאיסור לבד בכדי ליתן טעם בההיתר אמרינן רואין את ההיתר ממין האיסור כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ומעתה בשלמא אם נימא דאף למ"ד מין במינו לא בטל מ"מ באינו מינו בעינן שהאיסור יפעול בההיתר ליתן בו טעם ובאם לאו אינו יכול לאסור א"ש דאף דמרגישין הטעם ממין האיסור מ"מ כיון דאין בהאיסור לבד בכדי ליתן טעם רק בצירוף ההיתר אינו יכול, לאסור ואמרינן רואין את ההיתר כאלו אינו ושפיר בטל כיון דאין בהאיסור בכדי ליתן טעם בההיתר, אבל אם נימא דלמ"ד מין במינו לא בטל לא בעינן אף באינו מינו לענין איסור שהאיסור יפעול פעולתו בההיתר ליתן בו טעם רק אדרבא לענין התירא בעינן שההיתר יפעול פעולתו בהאיסור לבטלו לגמרי א"כ במין ומינו ודבר אחר שההיתר אינו יכול לפעול לבטלו לגמרי אמאי בטל ואיך שייך לומר רואין כאלו אינו כיון דעכ"פ עתה אין ההיתר יכול לפעול פעולתו ועיקר היתרא תלוי בזה, אלא ודאי מוכח מזה דאף למ"ד מין במינו לא בטל מ"מ באינו מינו בעינן שהאיסור יתן טעם בההיתר אבל בלא"ה אף דנרגש ולא נתבטל לגמרי איננו אסור, ונסתר כל יסוד הבנין הנ"ל כמובן, ואף דהרמב"ן במלחמות חולין (סוף פ' גיה"נ) כתב דהרי"ף בעכו"ם סובר כחזקי' דל"ל רואין ובאמת למ"ד מין במינו לא בטל גם מין ומינו ודבר אחר אסור ויעוי' בב"י יו"ד (סי' קל"ד) שהב"י כ"כ בשם רבינו ירוחם בדעת הרי"ף והשיג עליו והנך רואה שגם הרמב"ן כ"כ עכ"ז ממאן דס"ל רואין וסלק מוכח דלא תלי' זב"ז ובפרט דרבא בחולין (דף ק') פי' גם לדרב גופי' דס"ל סלק, ואין להאריך עוד בזה אחרי שכל זה אינו אלא ע"ד פלפול קצת ורחוק מפשוטו, ולא העלתי כל זה רק עבור שעפ"ז עמדתי קצת על כוונת דברי הר"ן התמוהים מאוד כאשר יבואר. וחוץ לדרכינו אפשר ליישב עפ"י כל הנ"ל קו' הרשב"א בתוהביה"א בדיני יי"נ (בית ה' שער ה' דף ק"נ) דהקשה לאביי בע"ז (דף ס"ו) דס"ל דחמרא חדתא בעינבי הוי מין במינו מחמת דבתר טעמא אזלינן והקשה דכי הוי מין במינו מאי הוי דאכתי נימא סלק והחרצנים וזגים שאינם מינו יבטלו להחמרא וחי' דאביי ל"ל סלק וכ"כ הריטב"א ע"ז (דף ע"ג), והקשה הרשב"א ל"ל לרבא למפלג על חמרא חדתא בעינבי מטעם דאזלינן בתר שמא לימא משום סלק דאף אי אזלינן בתר טעמא עכ"ז מותר מטעם סלק לרבא דס"ל דאמרינן רואין וסלק ותי' דקושטא דמלתא קאמר יעו"ש ברשב"א, ולהנ"ל יתיישב בטוב טעם, דהנה עפ"י הסבר התוס' ע"ז (דף ס"ו) ד"ה מכלל הנ"ל דלהכי מין במינו לא בטל משום דטעם האיסור לא נתבטל משום ששוין בטעמא, א"כ יש לומר דכל החילוק בין מינו לאינו מינו הוא משום דבאינו מינו נתבטל האיסור לגמרי דנתבטל טעמו וכנ"ל, וממילא במין ומינו וד"א לא שייך לומר רואין וסלק כיון דלא נתבטל טעם האיסור אף דאינו יכול האיסור לבד ליתן טעם בההיתר מ"מ כיון דלא נתבטל טעם האיסור ממילא אינו בטל כמו במין במינו וכנ"ל, אמנם יש לומר דהסבר התוס' הנ"ל לא שייך רק אי בתר טעמא אזלינן לענין מין במינו, אבל אי נימא דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא דכל ששוין בשמא אף דאינן שוין בטעמא אינו בטל וכל שאין שוין בשמא אף דשוין בטעמא בטל א"כ לא שייך הסבר התוס' הנ"ל וע"כ הא דמין במינו לא בטל אינו אלא מגזירת הכתוב בלא טעמא, וא"כ שפיר יש לומר דבאינו מינו בעינן שהאיסור לבדו יתן טעם ומין במינו וד"א אמרינן סלק דאין ללמוד דלא יתבטל האיסור מחמת דלא נתבטל טעמו ממין במינו דבמין במינו ג"כ אינו תלוי בהא למ"ד בתר שמא כמובן וא"כ שפיר יש לומר דאביי ורבא דנחלקו אי אמרינן סלק אי לא תלי' בהא דנחלקו אי אזלינן בתר טעמא אי בתר שמא דלאביי דאזיל בתר טעמא אמרינן בהא דמין במינו לא בטל כהסבר התוס' משום דלא נתבטל טעם האיסור וזהו טעם החילוק דבין מינו לאינו מינו דבאינו מינו נתבטל טעם האיסור ומש"ה נמי ס"ל אף במין ומינו וד"א דלא אמרינן רואין וסלק כיון דעדיין לא נתבטל טעם האיסור אסור, ומש"ה נמי בחולין (ק' א') נד אביי מתי' רבא משום דאיהו לשיטתו לא ס"ל רואין וסלק וכנ"ל, משא"כ רבא לשיטתו דבמין במינו אזלינן בתר שמא וא"כ אי אפשר לומר כהסבר התוס' וע"כ דהוא מגזירת הכתוב וא"כ שפיר יש לומר דבאינו מינו בעינן שהאיסור יתן טעם בהיתר אבל בלא"ה מותר אף דטעם האיסור לא נתבטל ומש"ה אף במין ומינו וד"א אמרינן רואין וסלק, וא"כ מיושב היטב קו' הרשב"א הנ"ל דבחמרא חדתא בעינבי הוכרח למפלג מטעם דאזלינן בתר שמא ולא מטעם רואין וסלק דכל כמה דלא נימא דאזלינן בתר שמא גם וסלק לא אמרינן דהא דאמרינן רואין וסלק נצמח מהא דבמין במינו אזלינן בתר שמא וכנ"ל וחדא באידך תלי' ואשה"ט, ואף דמהתוס' דע"ז (דף ס"ו) ד"ה מכלל הנ"ל מוכח דכתבו ההסבר בהא דמין במינו א בטל גם לרבא דאזיל בתר שמא יעו"ש בגליון הש"ס לרע"א זצ"ל שתמה בזה והניח בצ"ע וא"כ שפיר יש מקום לכל הנ"ל, וגם אין להקשות דהא מוכח במנחות (דף כ"ג) מר"י בעצמו דאמרינן רואין וסלק ז"א דלאביי לשי' דתי' בזבחים (דף ע"ט) הא דידי' הא דרבי' בלא"ה לק"מ כמובן, והדברים נכונים ע"ד פלפול קצת ונמשכתי קצת חוץ לענין ונחזור להנ"ל דעכ"פ דברי הרי"ף אין מקום ליישב בכ"ז וכנ"ל:

והנה הר"ן בחולין (פ' גיה"נ) הקשה עוד על הרי"ף שם וז"ל ועוד דהא אביי דס"ל נמי כרב אע"ג דס"ל דכל איסורין שבתורה בס' אלמא כי אמר רב ריחא מלתא לאו משום, דס"ל מין במינו לא בטל, ודברים אלו אינם מובנים כלל דהא עד כאן לא כתב הרי"ף דתליא בהא דמין במינו לא בטל רק בע"י תערובות אבל אביי הא מיירי בבת תיהא דהריחא הוא בעיני' בלי תערובות א"כ כי הוי משהו נמי אסור אף אי מין במינו בטל, ומצאתי להשעה"מ (פי"א ממאכ"א) שכתב באמת כן ליישב הקו' ואני תמה דאין בזה כדי יישוב רק דאין שום התחלת קו' ותמי' עצומה על הר"ן דנתקשה בזה וביותר תמיהני דהרי סמוך ונראה לזה הקשה הר"ן בעצמו על מ"ש הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דהוי כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל ומש"ה ריחא נמי לא בטל ותמה הר"ן דהא רבא כי אמר ריחא לאו מלתא אפילו בפני עצמו קאמר דהא בת תיהא הכי היא והאיך אפשר דבפני עצמו לאו מלתא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו, וא"כ מבואר בר"ן בעצמו דאם בדבר שיש לו מתירין הי' אסור, א"כ בבת תיהא שהיא בפני עצמו פשיטא דאסור א"כ אף לאביי, דל"ל מין במינו לא בטל מ"מ בדבר שיש לו מתירין מודה דלא בטל מין במינו וא"כ בבת תיהא שהיא בפני עצמו פשיטא דאסור וכדברי השעה"מ הנ"ל ואיך סותר הר"ן עצמו בתוך כדי דיבור. ע"כ נראה בביאור דברי דהאי ועוד שכתב הר"ן אינו אלא לחזק קו' קמייתא דהקשה תחלה מהא דמייתי מהרודה דהוי מין בשאינו מינו אלמא דאין הטעם משום מין במינו במשהו דהא אפילו באינו מינו קאמר דריחא מלתא היא ובאינו מינו ודאי דלא תליא בהא דמין במינו במשהו, וע"ז כתב ועוד היינו אפילו אם תרצה לדחוק דריחא אפילו באינו מינו תליא בהא דמין במינו במשהו וכמו שרציתי לצדד (באות הקודם) ע"ז הקשה עוד דהא אביי דס"ל נמי כרב באינו מינו עכ"פ כדמוכח בע"ז שם דמקשה לי' רבא מתנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו פת דהפת מותרת משום שאינו טעם כמון רק ריח כמון ואביי הוצרך לתרץ דשאני התם דמיקלא קלי' איסורא, וגם קאמר שם כתנאי בהא דהרודה פת חמה ונתנה עפ"י חביות יין של תרומה לאביי מי נימא תנאי היא דר' יהודא דמתיר דלא כוותי' דמוכח מכ"ז דלאביי אסור אף בתערובת בשלב"מ אף דאינו סובר מב"מ במשהו, דאם לאביי בתערובת מותר א"כ מאי מקשה עלי' מתנור שהסיקו בכמון של תרומה דלמא שאני התם דהוי ע"י תערובת ומש"ה מותר, וגם מאי קאמר לאביי מי נימא תנאי היא דר"י דמתיר בהא דהרודה דלא כוותי' דהא שפיר י"ל דאביי כד"ה אף לר' יהודא דע"כ לא התיר ר' יהודא התם רק משום דע"י תערובת, אף דר' יהודא אית לי' דמב"מ לא בטל וא"כ ממילא אית לי' דאסור ריחא בתערובת אפילו באי"מ כפי הס"ד הנ"ל מ"מ הא הכא לאביי קיימינן ואביי גופי' קאמר זבחים (דף ע"ט) הא דידי' הא דרבי' וא"כ לדידי' ר"י אליבא דנפשי' ס"ל דמב"מ בטל ויעו"ש בתוד"ה הא דידי' דהא דאמרי' בכולי' ש"ס דר"י אית לי' דמב"מ ל"ב היינו משום דסמכינן אשינוי' דרבא אבל לאביי אית לי' דמין במינו בטל וא"כ שפיר יש לומר דמש"ה התיר ר' יהודא משום דע"י תערובת, אלא ודאי דאף ע"י תערובת איננו תלוי בהא דמין במינו לא בטל, וא"כ שפיר מוכח דהאי דרב איננו תלוי בהא דמין במינו לא בטל, ואף דלפ"ז לא הי' הר"ן להא דאביי ס"ל כל איסורים שבתורה בס' דאף אם אביי הי' ס"ל דמין במינו במשהו אכתי הי' קשי' דמאי פריך לי' ממתני' דכמון ומר"י דלמא אתי' כ"ז כתנאי דמין במינו בטל כיון דפלוגתא דתנאי הוי' במין במינו, מ"מ לרווחא דמלתא הקשה הר"ן ביותר דאביי גופי' ס"ל דבטל וא"כ כולהו תנויי כוותי' אתי' ולא נצטרך לומר דפליג, כן נראה לי ביאור דברי הר"ן לגודל החומר. ונתבאר מכל זה דאין מקום לצדד בשיטת הרי"ף דגם תערובת ריחא באינו מינו תליא בהא דמין במינו לא בטל וכנ"ל דמלבד דקשי' על זה מהא דרואין וכנ"ל (באות הקודם) אף גם נסתר מסוגיא דבת תיהא לאביי וכמו שנתבאר בכוונת הר"ן, והקו' מהא דהרודה על שי' הרי"ף מרפסא איגרא וכמו שנתבאר, וגם קו' מהרי"ל הנ"ל קשיא. שוב אחר משך זמן מצאתי דאתי לידי במטה יהונתן (הנדפס בשו"ע יו"ד שעם ביאורי הגר"א דפוס ווילנא משנת תר"מ בסי' ק"ח) שיישב דברי הרי"ף הנ"ל כעין שכתבתי לעיל (אות ב') ובכלל דברי דברי המטה יהונתן הנ"ל ות"ל שעמדתי ע"ז מסברא דנפשאי והרחבתי הדברים ביתר ביאור, וגם נתבאר דאין שום מקום ליישב בזה ואינם עולים אליבא דאמת, וכפי שנתבאר (באות הקודם ובאות זה) וכנ"ל. ד) ולי קשיא עוד על הרי"ף לפי הבנת הראשונים הנ"ל דרוצה להוכיח דרב ס"ל דמין במינו במשהו דלפ"ז קשי' טובא דל"ל להוכיח מהא דחולין (דף ק') דקאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן וקאמר עלה הגמ' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דאיננו מפורש בדברי רב להדיא ואינו אלא הוכחה דהוכיח הגמ' ממימרי' דרב, והדברים מתמיהים מאוד דאמאי סני לי' מימרות מפורשות דקאמר רב להדיא בע"ז (ע"ג ב') ובפסחים (כ"ט ב') דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, דמבואר דקאמר רב בפירוש דמין במינו במשהו, ואמאי שביק הרי"ף רברבא מימרא מפורשת דרב ושקיל זוטרא ולא הביא רק מאי דדייק הגמ' ממימרא דרב, ודבר זה אף שאיננו קו' על גוף דבריו רק דקדוק עכ"ז הוא דקדוק עצום ומתמי' ונפלאתי מאוד על שלא מצאתי מי שידקדק בזה. והנה לכאורה הי' אפשר ליישב עפ"י מ"ש המרדכי (פ' בתרא דע"ז סי' תתנ"ד) דאפילו נבילה בשחוטה איכא למ"ד דהוי מין בשאינו מינו והוא מדברי רשב"ם שהובא בתמים דעים להראב"ד (סי' קמ"ו), וכוונתו הוא להא דאיתא במנחות (דף כ"ג ובכורות (דף כ"ג) דנבילה בטילה בשחוטה אליבא דר"י למאן דאזיל בתר מבטל דכל שאין המבטל יכול להיות כבטל הוי אינו מינו, והפר"ח יו"ד (סי' צ"ח ס"ק ז') תמה על זה דז"א אלא לענין טומאה ולא לענין איסור כמ"ש הרשב"א בת' (בח"א סי' רפ"ד), ואיננו קו' דהרשב"ם איננו משועבד לסברת הרשב"א ויסבור דגם לענין איסור אמרינן הכי וכן הוא דעת התוס' מנחות (כ"ב ב') וזבחים (ע"ג א') ד"ה ר"י יעו"ש, ומה שהוכיח הפר"ח מהא דחולין (דף ק') דמבואר דנבילה ושחוטה הוי מין במינו כבר עמדו עלי' התוס' במנחות וזבחים הנ"ל והוכיחו באמת מינה דסתמא דהש"ס דלא כרב חסדא יעו"ש, וא"כ אפשר לומר דמש"ה הרי"ף דרוצה לומר דרב דאוסר בנבילה ושחוטה שצלאן הוא משום דאזיל לטעמי' דסובר מין במינו במשהו הוצרך להוכיח ג"כ דנבילה ושחוטה הוי מין במינו ולכן לא הוי מצי להביא הני מימרות המפורשות הנ"ל בע"ז ובפסחים דקאמר רב להדיא דמין במינו במשהו דאכתי ליכא ראי' דנבילה ושחוטה הוי מין במינו דאפשר דס"ל כרב חסדא במנחות ובכורות הנ"ל דהוי מין בשאינו מינו להכי הוכרח להביא מהא דחולין (דף ק') דמבואר דלרב נבילה ושחוטה הוי מין במינו ושפיר יש לומר דרב לשיטתי' ואין להקשות דלפ"ז העיקר חסר מן הספר בדברי הרי"ף דהא ממאי דהביא הרי"ף האי דקאמר הגמ' על מימרא דרב דקאמר ואוסרת כל החתיכות כולן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל עדיין לא מוכח מינה דנבילה ושחוטה הוי מין במינו דאף לרב חסדא דנבילה ושחוטה הוי מין בשאינו מינו אינו אלא בנבילה עצמה עם שחוטה דאי אפשר להמבטל השחוטה שתעשה נבילה עצמה אבל חתיכת ההיתר שקבלה טעם מהנבילה ונאסרה ונעשית נבילה שפיר הוי מין במינו עם שאר חתיכות ההיתר משום דבזה שפיר המבטל יכול להיות כבטל דגם הם יוכלו לקבל טעם מהנבילה והוי מין במינו לכ"ע ועיקר הראי' מהאי סוגיא דנבילה עצמה עם שחוטה הוי מין במינו אינו אלא מקו' הגמ' דמקשה דא"כ דכר"י ס"ל מאי אריא שנתנה טעם בחתיכה אפילו לא נתנה טעם נמי משום דהנבילה עצמה תאסור כולן מפני שהן מינה דמזה שפיר מוכח דגם נבילה עצמה עם שחוטה הוי מין במינו וקו' הגמ' איננו מביא הרי"ף כלל ומלשון הגמ' שהביא הרי"ף איננו מוכח כלל דנבילה ושחוטה הוי מין במינו וא"כ אם כוונת הרי"ף להביא ראי' דנבילה ושחוטה הוי מין במינו א"כ העיקר חסר מן הספר דהי' לו להביא קו' הגמ' הנ"ל דמינה מוכח דנבילה ושחוטה הוי מין במינו מה שאין כן ממה שהביא דמינה לא מוכח וכנ"ל. דז"א דמהא לא אריא ולק"מ מכמה טעמים חדא דיש לומר דהרי"ף ס"ל כשי' רבינו אפרים שהביאו התוס' והראשונים בחולין (דף ק') דס"ל דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה רק בבשר בחלב אבל בשאר איסורים לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה והא דקאמר רב היינו דטעם הנבילה עצמה שנבלעת בחתיכה הראשונה אוסרת לכולן מפני שהן מינה וא"כ שפיר מוכח מהך לישנא דגמ' שהביא הרי"ף דנבילה עצמה עם שחוטה הוי מין במינו, ועוד דאפשר דהרי"ף יסבור כשי' התוס' חולין (ק"ח ב') ד"ה אמאי וכן דעת כמה ראשונים דאין הנאסר חמור מן האוסר וכל שהאוסר הוי אינו מינו עם התערובות דהשתא אף דהנאסר הוא מינו בטל דג"כ שפיר מוכח מלשון הגמ' שהביא הרי"ף דנבילה עצמה עם שחוטה הוי מין במינו דאל"כ גם החתיכה שנאסרה מהנבילה לא הי' מין במינו עם החתיכות משום שאין הנאסר חמור מן האוסר וא"ש, וידוקדק בזה קצת מאי דהוסיף הרי"ף על לשון הגמ' להביא מקור דברי ר"י דאית לי' מין במינו לא בטל האי דקאמר אין דם מבטל דם, ולהנ"ל ידוקדק מאוד דכיון דעיקר כוונת הרי"ף להוכיח מהסוגיא הנ"ל דלרב נבילה עם שחוטה הוי מין במינו, ולכך הוסיף ג"כ על הא דקאמר הגמ' כמאן כר"י להביא המקור האי דקאמר ר"י אין דם מבטל דם משום דמהא דאין דם מבטל דם ג"כ מוכח דלא כרב חסדא וכמ"ש רש"י מנחות (כ"ג ב') ד"ה לעולם וכן הוא בתוס' מנחות (כ"ב ב') וזבחים (דף ע"ג) ד"ה ר"י יעו"ש משום דבדם קדשים שנפל לדם חולין ג"כ אי אפשר להמבטל דהיינו הדם חולין היות כקדשים ואפ"ה קאמר על זה ר"י אין דם מבטל דם משום דהוי מין במינו ולא בטל, וא"כ ממילא ה"נ נבילה בשחוטה הוי מין במינו, וא"כ כוונת הרי"ף להאי ר"י דזבחים (ע"ח א') גם דם קדשים שנתערב בחולין, ונראה עוד דגם מהא דחולין (פ"ז ב') דמיירי שם לענין כיסוי בדם חי' שנתערב בדם בהמה מוכח נמי דלא כרב חסדא דשם ג"כ אי אפשר להמבטל דהיינו דם בהמה להעשות כדם חי' להתחייב בכיסוי ואפ"ה קאמר ר"י אין דם מבטל דם משום דמין במינו לא בטל, וא"כ ממילא ה"נ נבילה בשחוטה הוי מין במינו, וא"כ א"ש כוונת הרי"ף לכ"מ דקאמר ר"י אין דם מבטל דם אף למתני' דחולין הנ"ל דמכ"ז מוכח דלא כרב חסדא רק דנבילה ושחוטה הוי מין במינו ה) אמנם באמת אין צורך לכל זה ומעיקרא לק"מ דשפיר סגי בהך לישנא דגמ' שהביא הרי"ף להוכיח מינה דה"נ הוי מין במינו בהא דבשר שחוטה שצלאן עם בשר נבילה, דאפילו נימא כנ"ל דנבילה עצמה עם שחוטה הוי מין בשאינו מינו כרב חסדא רק חתיכת ההיתר שקבלה טעם מהנבילה ונאסרה הוי מין במינו עם שאר חתיכות ההיתר, עכ"ז גם בהא דרב דקאמר בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש דאסור משום דמפטמי אהדדי והיינו דאזיל השחוטה ומפטם להנבילה והדר הנבילה ומפטם להשחוטה וא"כ מתחלה כשנכנס ריח השחוטה בהנבילה נאסר ריח השחוטה מהנבילה ונעשה ריח השחוטה נבילה כמו בהא דרב בחתיכת ההיתר שקבלה טעם מהנבילה דנעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות וה"נ ריח השחוטה שנכנס להנבילה נעשה נבילה וחוזרת ואוסרת אח"כ כשנכנס להשחוטה מטעם מין במינו לא בטל, והוי ממש כמו התם, ושפיר סגי בהך לישנא דגמ' שהביא הרי"ף למיהב טעמא להא דרב דפסחים מטעם מין במינו לא בטל אף אם נימא דנבילה עם שחוטה לא הוי מין במינו רק חתיכת ההיתר שקבלה טעם מהנבילה הוי מין במינו עם שאר חתיכות ההיתר עכ"ז הוי שפיר גם בהא דרב מין במינו וכנ"ל. והשתא דאתינן להכי שוב יש ליישב עיקר הקו' אהא דלא הביא הרי"ף ממימרות המפורשות דרב דקאמר מין במינו לא בטל ברווחא יותר בלא הא דרב חסדא דנבילה ושחוטה הנ"ל, דלפי כל הנ"ל עדיין אינו מיושב כל הצורך דהנה שם חתיכה נעשית נבילה הוא שם מושאל לכל האיסורין דאף בבשר בחלב איתא בחולין (ק"ח א' וב') הך לישנא דחתיכה נעשית נבילה, א"כ מהך לישנא שהביא הרי"ף עדיין איננו מבואר דקאי על נבילה ממש דשפיר יש לפרש זה הלשון על בשר בחלב וכיוצא, וא"כ אם עיקר כוונת הרי"ף להוכיח דנבילה ושחוטה הוי מין במינו או דהחתיכה שקבלה טעם מהנבילה הוי מין במינו עם שאר חתיכות עדיין העיקר חסר מן הספר והי' לו להביא תחלת הסוגיא הך דדרש רבה בב"ח חתיכת נבילה ודג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות ואוקים רב אמורא עלי' ודרש כו' בכדי שנדע דקאי על נבילה חמש ומוכח דנבילה עם שחוטה הוי מין במינו או לפחות (החתיכה שקבלה טעם מהנבילה הוי מין במינו עם שאר החתיכות, אבל הרי"ף שהשמיט הך דרבה בב"ח ולא הביא רק לישנא דרב איננו מוכח כלל מהלשון דקאי על נבילה דשפיר שייך זה הלשון על בשר בחלב כיוצא וכדאיתא בחולין (דף ק"ח), ועיקר הראי' חסר מן הספר בלישנא דהרי"ף, ואף שיש לי ליישב אין להאריך עוד משום דנראה ליישב ברווחא יותר בהקדים מ"ש הר"ן חולין (ס"פ גיה"נ) ליישב הא דהוצרך רב להא דחתיכה עצמה נעשית נבילה הלא גם בלא זה טעם האיסור גופי' שנבלע בחתיכה חוזר ואוסר גם שאר החתיכות ותי' הר"ן דאף דאר"י מין במינו לא בטל עכ"ז לא שמעינן לי' הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו, ומש"ה הוצרך להא דחתיכה עצמה נעשית נבילה דהוי איסור לחוד ושפיר אוסרת משום מין במינו במשהו, וא"כ אשה"ט דהא הכא ריח הנבילה הכחושה לחוד אינו יכול לאסור בעצמו דכחושה אין לה ריח רק ע"י ריח השחוטה השמינה שנכנס להנבילה דחוזר ונכנס להשחוטה ומוליך עמו גם ריח הכחושה וכמ"ש הש"ך (ריש סי' ק"ח) בשם מהרא"י בהגהת שע"ד והובא גם בט"ז (סי' ק"ה ס"ק י') וא"כ לא שייך מין במינו לא בטל כל שטעם אחר של היתר מעורב בו וכנ"ל, לכך הוצרך הרי"ף להביא דגם בכה"ג אמרינן מין במינו לא בטל משום דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה והוי כולו איסור ואמרינן שפיר מין במינו לא בטל וכדקאמר בהא דרב, וה"נ בהא דריחא דגם ריח השחוטה נעשית נבילה כשנכנס להנבילה והוי כולו איסור ומש"ה אוסר כשחוזר ונכנס מהנבילה להשחוטה מטעם מין במינו במשהו, וא"כ אשה"ט דלא הי' יכול להביא ממימרות המפורשות הנ"ל דאמר רב להדיא דמין במינו לא בטל משום דלא שמעינן לי' הכי בהיתר מעורב בו וכנ"ל ולכך הביא מהא דחולין דהוא ממש כהאי דריחא דגם בכה"ג אמרינן מין במינו לא בטל מטעם חתיכה נעשית נבילה וכנ"ל ואשה"ט, ואי"ה עפ"י מה שיבואר להלן יבואר עוד פנים ליישב הא דלא הביא ממימרות המפורשות הנ"ל, (משום דמיירי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו רק משום חתיכה נעשית נבילה נעשה מין במינו יעוי' להלן (בסוף אות י"ב)]:

ו) והנה כל הנ"ל כתבתי לפלפל וללמד זכות לפי הבנת הראשונים בכוונת הרי"ף דהבינו דכוונת הרי"ף דריחא אינו אלא משהו ורב לטעמי' דמין במינו במשהו, אמנם הדרך ששיירתי לעצמי דלפע"ד בעזהשי"ת מקום הניחו לי הראשונים להתגדר בו דלא זו הדרך ולא זו העיר בכוונת הרי"ף וממילא לא יהא שום התחלה לכל הקושיות הנ"ל וגם להדקדוק העצום שדקדקתי בעצמי הנ"ל לא יהא שום התחלה כלל ואפס כאשר יבואר בס"ד. ומקודם נדקדק עוד בלשון הרי"ף שכתב וז"ל ועוד דכד דייקת למימרי' דרב כו' דמשמעות דבריו דמדייק זה ממימרי' דרב גופי' לאחר הדיוק בדבריו, ואיננו מובן כלל דהא סברתו דריחא אינו אלא משהו אינו אלא סברת הכרס מבחוץ בלא שום הוכחה וליכא שום דיוק על זה ממימרי' דרב ומה יועיל לזה אם נדייק במימרי' דרב, ואף דלפמ"ש (באות הקודם) האי דהוצרך הרי"ף לחנ"נ הוא משום דריח הנבילה בלחוד אינו יכול לאסור, והוא מדיוק מימרי' דרב דמיירי בנבילה כחוש ושחוטה שמן, עכ"ז האי דיוקא לא להועיל רק לגרע, דלעיקר חידושי' דרי"ף דרב לטעמי' דמין במינו במשהו בלא הך דיוקא הנ"ל א"ש ברווחא טפי בלא שום הקדמה והנחה עוד רק משום הך דיוקא דמיירי בנבילה כחוש ושחוטה שמן דהאיסור לחוד אינו יכול לאסור בלי תערובות היתר א"כ שוב לא שייך הך דמין במינו לא בטל לכך הוצרך עוד להך הנחה דחתיכה נעשית נבילה וא"כ לעיקר חידושו דהרי"ף דרוצה לחדש דרב לשי' וממילא לדידן לית הלכתא כוותי' דרב לא הוצרך להך דיוקא דאדרבא בלא הדיוק א"ש טפי בפשיטות ומשום הדיוק הוצרך עוד להנחה ומהרי"ף משמע דמהדיוק הוציא עיקר החידוש ואיננו מובן כלל, ע"כ הי' נראה אף להבנת הראשונים בכוונת הרי"ף דעיקר חידושו דרב לטעמי' משום דריחא אינו אלא משהו רק דלרב לשי' מין במינו במשהו אפ"ה יש לומר דע"כ לא כתב הרי"ף דריחא אינו אלא משהו רק בכחוש כיון דחזינן דבשניהם כחושים אף רב מתיר אלמא דכחוש אין לו ריח כלל רק הכא כיון דשחוטה שמן מפטם לי' תחילה ריח השחוטה להנבילה עד שאח"כ חוזר ומוליך עמו ריח הנבילה הכחושה עצמה ג"כ וכמ"ש מהרא"י שהביא הש"ך (ריש סי' ק"ח) וכנ"ל עכ"פ בזה מסתבר לי' להרי"ף דריח הנבילה אינו אלא משהו בעלמא עד שבפני עצמו אינו יכול לילך כלל רק ע"י ריח השמינה וא"כ שפיר יש לומר דבשמינה ובכל דבר שיש לו ריח מעצמו מודה הרי"ף דריחא הוי כפחות מס' וכטעם גמור חשבינן לי' רק רב דמיירי בכחושה בזה ס"ל להרי"ף דאינו אלא משהו רק דרב לטעמי' דס"ל מין במינו במשהו ואף דחתיכה נעשית נבילה וא"כ איכא גם ריח השמינה השחוטה שנאסרה כשנכנסה להנבילה וחוזרת ונכנסת להשחוטה יש לומר דס"ל להרי"ף כשי' רבינו אפרים שהביאו הראשונים בחולין (דף ק') דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה רק בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורין והא דרב דקאמר חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות היינו טעם הנבילה שנבלע בחתיכה ראשונה ואסרה אותו הטעם גופי' חוזר ואוסר את שאר החתיכות מטעם מין במינו במשהו, ולשי' רבינו אפרים ע"כ דלא כהר"ן דסובר דהיכא דטעם אחר של היתר מעורב בו לא אמרינן מב"מ במשהו ולשי' רבינו אפרים ע"כ דגם בכה"ג אמרינן מין במינו במשהו וא"כ א"ש הכא דריח הנבילה לחוד הכחושה המשהו שהולך ע"י ריח השחוטה השמינה שנכנס להנבילה וחוזר ומוליך עמו גם ריח הנבילה הכחושה עצמה דסובר הרי"ף מסברא דאינו אלא משהו וכנ"ל זה הריח לחוד חוזר ואוסר להשחוטה אבל ריח השחוטה שנכנס להנבילה וחוזר להשחוטה אינו יכול לאסור כיון דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה כשי' רבינו אפרים א"כ זה הריח היתר הוא רק ריח הנבילה הכחושה אוסר וע"כ משום דרב לשי' דסובר מין במינו במשהו, והא דאייתי הרי"ף מהא דרב בחולין ולא הביא ממימרות המפורשות הנ"ל דרב קאמר להדיא דמין במינו במשהו היינו בכדי דלא נימא כסברת הר"ן דהיכא דהמשהו איסור אינו בעצמו רק עם תערובת היתר אינו אוסר במשהו וא"כ בהא דריחא דריח הנבילה הכחושה א"י לילך מעצמו רק ע"י ריח ההיתר של השחוטה אי אפשר לומר בזה משום דרב לשי' דמין במינו במשהו, לכך אייתי מהא דחולין דמוכח לשי' רבינו אפרים הנ"ל דגם בכה"ג ס"ל לרב דמין במינו במשהו ושפיר יש לומר בהא דריחא דרב לשי', וכוונת הרי"ף בהאי ועוד אינו להוכיח דריחא לאו מלתא היא בכל גווני רק להוכיח דעכ"פ בגוונא דקאמר רב לית הלכתא כוותי', וכעין לתי' הראב"ד שהבאתי לעיל (אות א') דג"כ לא לכל גווני רק למין במינו אף דהרי"ף בכל גווני פוסק דלאו מלתא היא אף באינו מינו עכ"ז זו הראי' אינו אלא למין במינו וה"נ לדידי זו הראי' אינה רק לגוונא דקאמר רב דהיינו בנבילה כחושה, וא"כ ממילא מיושבין כל הקושיות הנ"ל דאם ריחא מילתא בשמינה לגמרי בכחושה הוי עכ"פ משהו משא"כ אי ריחא לאו מלתא, וא"ש הא דמייתי מהרודה דבדבר דשייך ריחא שוב הוי כטעמא, וגם קו' מהרי"ל הנ"ל דבב' פסחים בלא"ה מוכרח דאיירי בשמינות דאל"כ לא מקשי הגמ' מידי וכמו שהקשו התוס' וכיון דאיירי בשמינות שוב הוי כטעמא וא"ש הכל, וזהו שכתב הרי"ף כד דייקת למלתי' דרב דהיינו דמיירי בכחושה דבזה ודאי מסתבר דאף כשהולד ע"י ריח השחוטה עכ"ז אינו הולך אלא משהו וא"כ רב לטעמי' וא"ש דמדייק זה ממימר' דרב בגוונא דנקט, כן נראה לי לדייק מלישנא דהרי"ף אף להבנת הראשונים בכוונתו. ועוד הי' אפשר לומר כעין אופן הנ"ל אפילו אם נימא דחתיכה נעשית נבילה דלא כשי' רבינו אפרים וכשי' הר"ן דלולא זה לא הוי אמרי' דמין במינו לא בטל כיון דהיתר מעורב בו, ואפ"ה שפיר קאמר הרי"ף דבנבילה כחושה רב לטעמי' אף דריח השחוטה השמינה כשנכנס להנבילה נעשית ריח השחוטה עצמה נבילה ושוב כשחוזרת להשחוטה אוסרת ריח השחוטה השמינה עצמה דנעשית נבילה וריח שמינה הוי כטעם ממש וכפחות מס' בהיתר וכנ"ל אפ"ה שפיר תלוי בהא דמין במינו במשהו עפ"י מה דהוכחתי בקונטרס מענין ביטול תרומה (אות ח') דנגד הא דנעשית נבילה בבישול זה ל"ב ס' וסגי לה ברובא ולהכי לא כתבו רשב"ם ור"ת בתוס' חולין (ק"ח ב') לדידן דמין במינו בטל ל"מ קפילא באי"מ עד דאיכא ס' משום הבליעה דנכנס באי"מ והדר נפלט דהוי מינו דא"א למיקם אטעמא, וכן בהא דכילבית באילפס (חולין דף צ"ז) דמהני טעימת קפילא ול"א דנכנס מהקדירה בכילבית ונעשית נבילה והדר פליט וניבעי ס' וע"כ דכה"ג סגי ברובא משום דל"ש הגזירה אטו אינו מינו דבכה"ג לא משכחת באינו מינו רק במינו להכי אוקמוהו אדאורייתא בזה דסגי ברובא ול"ב ס' וכ"כ הגר"א זצ"ל (סי' צ"ח ס"ק כ') ויעו"ש בקונטרס שהארכתי בזה וא"כ ה"נ נגד ריח השמינה דנעשית נבילה ל"ב ס' וסגי ברובא, ונגד ריח הנבילה עצמה איכא ס' דהא היא כחושה, אבל לרב באמת אסור מתרי טעמי מחמת ריח הנבילה עצמה אף דכחושה היא ואינו אלא משהו מ"מ הא לדידי' מין במינו במשהו, וגם מחמת ריח השחוטה דנעשית נבילה דאף דאין לגזור משום אינו מינו מ"מ לדידי' מדינא איננו בטל ברוב לא משום גזירה רק מדינא דמין במינו במשהו, וא"ש הכל כעין אופן הנ"ל אף לשי' הר"ן דלא כשי' רבינו אפרים, אמנם לפ"ז סוף דברי הרי"ף באו סתומין ביותר דסיים דאנן קי"ל כל איסורין שבתורה בס', הא משום הא לא ארי' דה"נ נגד ריח השחוטה דנעשית נבילה ליכא ס', רק דהכא גם ס' ל"ב נגד זה וכנ"ל משום דל"ש הגזירה אטו אי"מ לכך ברובא סגי וא"כ זה העיקר חסר בדברי הרי"ף ודבריו קצרין ביותר, ע"כ נראה יותר פן הא' הנ"ל דס"ל כשי' רבינו אפרים הנ"ל וכנ"ל כל זה כתבתי אף להבנת הראשונים בכוונת הרי"ף דהבינו דכוונת הרי"ף דריחא אינו אלא משהו ורב לטעמי' דמין במינו במשהו. אמנם מה שנראה לי אמת לאמיתו בכוונת הרי"ף בס"ד הוא בהקדם עוד שי' הרי"ף התמוה מאוד ולא מצאו הראשונים יתד להתלות בו שי' הרי"ף שם, ולפע"ד שניהם צדקו יחדיו וכל אחד בא ללמד על חבירו ונמצא למד וכאשר יבואר בעזהי"ת, דהרי"ף הי' לו שי' אחרת בביאור דברי הגמ' דלפי שיטתו וביאורו הי' לו עמוד חזק לסמוך עליו במה שעמעמו עליו הראשונים שם, ועפ"ז יתיישבו דבריו כאן כמין חומר דמעולם לא כיון הרי"ף דריחא אינו אלא משהו ורב לשי' דמין במינו במשהו, רק כך יהי' סגנון דברי הרי"ף, דכד דייקת למלתי' דרב משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כולן, וזה הוא, סיומא דמלתא, דדברי רב בשחוטה ונבילה שצלאן תלי בהא דקאמר דחתיכה נעשית נבילה, ושוב קאמר דבר אחר ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל, היינו דהא דחתיכה נעשית נבילה תלי' בהא דמין במינו לא בטל, א"כ ממילא לדידן דמין במינו בטל לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, וכיון דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ממילא ליתא להא דרב בשחוטה ונבילה שצלאן, זהו סגנון ביאור דברי הרי"ף כאן בדרך כלל, ואידך פירושא הוא ויתפרשו בכמה אופנים בעזר"ה, וממילא מובן דאין שום התחלה למה שדקדקתי דלמה לא הביא ממימרות המפורשות דקאמר רב דמין במינו לא בטל, וגם אין שום התחלה לקו' הראשונים על הא דמייתי מהרודה דהוי מין בשאינו מינו דמעולם לא קאמר הרי"ף דריחא אינו אלא משהו וכנ"ל בסגנון דברי הרי"ף בדרך כלל ומעתה נבוא לביאור הדברים בפרטות. ז) ונקדים דברי הר"ן בסוף הסוגיא דטפת חלב וז"ל אבל יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה לא פסק בכאן שחתיכה עצמה נעשית נבילה להצריכה שיעור כיוצא בה לדברי חכמים שמין במינו בטל. ויש אומרים כדי להעמיד דבריו דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא למ"ד מין במינו לא בטל שכך הדין שכל חתיכה שקבלה טעם מן האיסור מינה מוציאה מכלל איסורה אדרבא היא אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה אבל לדידן דקי"ל דמין במינו בטל אין ענין לחתיכה נעשית נבילה, ואפשר שהם נתלים בזה, מפני שלא מצינו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דמסיים בה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ואין זה דרך מחוור וירו' דתרומות הוי תיובתי' עכ"ל וכדברי הר"ן ממש כתוב בס' האשכול (פ' גיה"נ והל' תערובת עמוד 96) יעו"ש, והאשכול הוסיף להקשות מחולין (דף ק') דתי' רבא אפילו לא קדם וסלקו הוי מין ומינו ודבר אחר ואמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אבל כיון שקבלה החתיכה תחלה טעם אמרינן חתיכה נעשית נבילה וצריך ברוטב לבטל שתיהן, ואי אמרת בשאינו מינו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה מאי איכפת לן בחתיכה שני' שנאסרה סוף סוף לגבי רוטב שהוא אינו מינו לא צריך ס' אלא כנגד חתיכת הנבילה דחתיכה שני' לא נעשית נבילה לגבי רוטב אלא ודאי אף בשאינו מינו אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה עכ"ל, וקו' זו נראה ליישב דאף דלגבי אינו מינו לא אמרינן נעשית נבילה וסגי בביטול הנבילה לחוד מ"מ לגבי מינו דנימא סלק ונתבטל באינו מינו שיהא גם מינו מותר בזה בעינן דוקא שיהא באינו מינו לבטל טעם שתיהן דלגבי מינו אמרינן דנעשית נבילה ולא נתבטלה עדיין באינו מינו שלא יאסור עוד את מינו רק באיכא באינו מינו שיעור ביטול שתיהן אף דלגבי אינו מינו עצמו מותר באיכא שיעור ביטול נבילה לחוד מ"מ לגבי מינו דנימא סלק ונתבטל לא אמרינן הכי עד דאיכא שיעור ביטול אף אי נעשית נבילה משום דלגבי מינו הא אמרי' דנעשית נבילה הלכך שלא יאסור עוד למינו מטעם סלק נמי בעינן שיהא באי"מ שיעור ביטול אף אי נעשית נבילה אבל אי ליכא באינו מינו שיעור לבטל חתיכת ההיתר שקבלה טעם רק חתיכת הנבילה עצמה הוי אינו מינו שהוא הרוטב מותר משום דלגבי דידה שהוא אינו מינו לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה וסגי בביטול נגד הנבילה לחוד, אבל שאר חתיכות ההיתר נאסרות מטעם מין במינו במשהו דלגבי דידהו אמרינן דלא נתבטלה באינו מינו עדיין משום דלגבי דידהו אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה נמצא חשבינן לגבי דידהו דליכא באינו מינו שיעור ביטול ולכ"ע לא אמרינן סלק בכה"ג אף לרבא דהא אביי לא ס"ל סלק כלל לפמ"ש הרשב"א והריטב"א כנ"ל (אות ב') וא"כ י"ל דאף לרבא דס"ל סלק עכ"פ בעינן לענין מינו דנימא סלק שיהא שיעור ביטול באינו מינו אף אי נעשית נבילה אבל בלא"ה אף דהאינו מינו בפני עצמו מותר מ"מ לענין מינו דאמרי' לגבייהו נעשית נבילה לא מהני הא דסלק כיון דלגבי דידהו אמרי' דליכא שיעור ביטול באינו מינו עדיין. עוד אפשר להרכיב מ"ש הר"ן בסוגיא דטפת חלב שם מקודם דבנאסר ממינו נמי אמרינן דנעשית נבילה ובחד מינייהו סגי או דהחתיכה קבלה טעם ממינו דבזה אף לגבי אינו מינו אמרינן דנעשית נבילה כיון דהחתיכה נאסרה ממינה דאף באלף לא בטל אמרינן דנעשית נבילה דאף כשנפלה לאינו מינו בעינן שיעור ביטול כולה כיון דנעשית נבילה, וזהו האי (דדף ק') דרבא הנ"ל דבעינן ברוטב שיעור ביטול שתיהן משום דמתחלה נאסרה ממינה, וכן לענין לאסור את מינו אף בחתיכה שנאסרה מאינו מינו מ"מ לענין לאסור את מינה אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וזהו האי דטפת חלב חולין (ק"ח ב') בחתיכת בשר שקבלה טעם חלב דנעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן לר"י דאמר מין במינו לא בטל דאף דנאסרה מאינו מינו מ"מ לענין לאסור את מינו אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, דבחד מינייהו סגי לומר דנעשית נבילה או בנאסרה ממינה אף לאסור לאינו מינו, או לאסור למינו אף בנאסרה מאינו מינו, וכל זה למ"ד מין במינו לא בטל אבל לדידן דמין במינו בטל א"כ לעולם לא אמרינן דנעשית נבילה דאין שום חילוק לדידן בין מינו לאינו מינו אבל מירו' שהביא הר"ן והאשכול קשיא דז"ל הירו' (פ"ב דערלה ה"ג) גריסי תרומה שנפלו לעדשים חולין ויש בהם בנותן טעם ריבה עליהם עדשים מותר עד כמה ירבה פלוגתא דרבי ור' ישמעאל בר' יוסי על דעתי' דרבי דו אמר עד שירבה על כולהון על דעתי' דר' ישמעאל דו אמר עד שירבה על הנופלין, ויעויין בתמים דעים בת' הראב"ד שם (בסי' ז') שכתב לבאר הירו' הלז וז"ל האי סברא דרבי כמ"ד חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת לפי כולה ולא לפי האיסור שבה בלבד ורבי לטעמי' דאמר אפשר לסוחטו אסור ואין ההיתר נפרד מן האיסור ונחשב כולו איסור והרי הוא כמחמץ ומתבל שאמר מין במינו להחמיר וצריך שירבה עליהן עד כדי להעלותן בא' וק' ושלא יהא בהם בנותן טעם, ובהא לא סבר לה כר"י דמין במינו בטל לדעת רבי, ור' ישמעאל בר' יוסי נמי אפשר לסוחטו אסור ס"ל ומש"ה ההיתר שלהן אינו מסייע אל הריבוי הנוסף עליהן א"נ אפשר לסוחטו מותר מיהו כיון שקבלו העדשים טעם התרומה אינם עוזרים עוד לא לאיסור ולא להיתר, עכ"ל, הבאתי כל לשון התמים דעים משום שראיתי להכו"פ (סי' צ"ב ס"ק ט') שכתב בפשיטות דלק"מ דרבי בירו' סובר אפשר לסוחטו אסור וחתיכה עצמה לא נעשית נבילה רק דגוף העדשים נשארין באיסור ומש"ה צריך שירבה על כולהון לבטלן חד בתרי יעו"ש, והנך רואה בדברי התמים דעים הנ"ל כמה נדחק הראב"ד בטעמא דר' ישמעאל בר' יוסי ולא פי' בפשוט עד שירבה על הנופלין היינו בצירוף העדשים הראשונים, וע"כ משום דמשמע לי' לישנא דר"י בר"י עד שירבה על הנופלין היינו דבזה לחוד יהא כדי לבטל שלא בצירוף הראשונים, ולכך הוכרח לדחוק הרבה למצוא טעם לזה, וכיון שכן ממילא ע"כ לרבי בעינן שיעור ביטול לבטל כדין אם הי' העדשים ג"כ תרומה ולא סגי ברבי' לחוד דהא גם בדר' ישמעאל ע"כ איכא ריבוי' כיון דבעדשים הראשונים לא הי' שיעור ביטול ובאחרונים לבדם איכא שיעור ביטול א"כ איכא ריבוי' בהאחרונים נגד הראשונים וע"כ דרבי מחמיר להצריך שיעור כאילו הכל תרומה משום דסובר חתיכה עצמה נעשית נבילה, ושפיר מקשו מהאי ירו' דהא ע"כ רבי סובר מין במינו בטל וכמ"ש הראב"ד בתמים דעים הנ"ל דמש"ה כשירבה על כולהון מותר, או דנימא דלעולם סובר דמין במינו לא בטל רק דאין הנאסר חמור מן האוסר וכשי' התוס' וראשונים חולין (ק"ח ב') ולכך העדשים הנאסרים מגריסין אין דינם כעדשים אסורין רק כגריסין אסורים ומש"ה שפיר בטילי בעדשים שריבה עליהן, עכ"פ איך שיהי' מוכח מהירו' דאף דנאסר מאינו מינו וגם אוסר את אינו מינו או דגם מין במינו בטל אפ"ה אמרינן חתיכה נעשית נבילה. [אמנם טעם הראב"ד בתמים דעים לר' ישמעאל בר' יוסי נראה דלאו כ"ע מודים בה דיעוי' בש"ע יו"ד (סי' צ"ט סעי' ג' ובסי' ק"ו סעי' א') דהחתיכה שנאסרה מצטרפת לבטל האיסור אף דנשארת באיסור כיון דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה והוא מת' הרשב"א כמבואר בב"י שם, וא"כ לדידי' נראה מוכרח דפליג על הראב"ד בתמים דעים הנ"ל ומפרש באמת האי דר' ישמעאל בר' יוסי בירו' הנ"ל דו אמר עד שירבה על הנופלין היינו בצירוף הראשונים ודלא כהראב"ד וא"כ שוב יש מקום לפרש בירו' כמ"ש הכו"פ (סי' צ"ב ס"ק ט') הנ"ל, ויעוי' בפמ"ג (סי' צ"ט בשפתי דעת ס"ק י"ד)]:

והנה בתמים דעים שם ג"כ נתקשה בדברי הירו', ודבריו צריכין ביאור וכבר נתחבטו בדבריו האחרונים המנח"י (כלל פ"ה ס"ק ל"ב) והפמ"ג יו"ד (סי' צ"ט כשפתי דעת ס"ק י"ד) ולדעתי דבריו פשוטין דהנה שי' הראב"ד בהשגות (פ"ט ממאכלות אסורות הל' י') כדעת הרי"ף דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה רק לר"י דס"ל מין במינו לא בטל, וכן הוא בתמים דעים (סי' כ"א) וז"ל ואין לחוש לחתיכה עצמה נעשית נבילה שלא נאמר אלא לדעת ר"י שאוסר מין במינו במשהו וכבר נתקיים דבר זה בידינו מראיות ברורות, עכ"ל, וכן הוא במלחמות (ס"פ גיה"נ) בשם הראב"ד, וא"כ קשי' לי' להראב"ד בתמים דעים שם כקו' הר"ן והאשכול הנ"ל, שוב ראיתי שכבר קדמני בזה הגאון מהרי"מ פאדווא זצ"ל מבריסק בספרו מקור מים חיים (סי' צ"ט) לבאר כן קו התמים דעים הנ"ל והשיג על המנח"י והפמ"ג הנ"ל, אמנם תמיהני עליו דלמה לא. הוסיף לבאר לפ"ז תי' התמים דעים דאין לו ביאור לפי הנ"ל דכתב לפי שהוא בעינא ולא נימוח דהא בכל הני דוכתי הנ"ל ס"ל להראב"ד אף בחתיכה שלא נימוחה לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה לרבנן דמין במינו בטל. והנראה, לבאר בכוונתו דתי' דלאו דוקא לר"י דס"ל מין במינו במשהו אמרינן חתיכה נעשית נבילה דכל הטעם דלרבנן לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה הוא משום דלרבנן לא בעינן רק ביטול הטעם ואף במינו משום שכנגדו באינו מינו יהיב טעמא, ולכך לא אמרינן חנ"נ משום דכיון דאין באיסור בכדי ליתן טעם בטל משא"כ לר"י דבמין במינו לא אזלינן בתר טעמא ואוסר במשהו וכיון דלא תלי בטעמא אמרינן בי' נמי נעשית נבילה ויעוי' כו"פ (סי'. צ"ב ס"ק ה'), ולזה הוסיף הראב"ד דלאו דוקא היכא דאוסר במשהו רק כל היכא דאוסר ביותר מכדי נתינת טעם שוב אמרינן בי' חתיכה נעשית נבילה כיון דלא אזלינן בי' בתר טעמא להכי נמי בתרומה במינו דבעי ק"א דהוא יותר מכדי נתינת טעם שוב הוי כמו לר"י דמין במינו לא בטל דאמרינן בי' חתיכה נעשית נבילה וה"נ לרבנן בתרומה דאוסר מין במינו ביותר מכדי נתינת טעם, וזהו שדקדק שם וכן לערלה וכלאי הכרם דנקט הנהו דוקא משום דגם בהו במינן במאתים ביותר מכדי נתינת טעם לכך הדין בהו לומר חתיכה נעשית נבילה כמו לר"י דסובר מין במינו לא בטל משא"כ בכל האיסורים דבמינם בס' שיעור נתינת טעם בשכנגדו באינו מינו, ומה שחילק שם הראב"ד בין בעינא בין נימוחו הוא משום דקשי' לי' דכיון דלר"י דמין במינו לא בטל אמרינן חתיכה נעשית נבילה ואפילו איכא נמי אינו מינו בעינן לענין להתיר את מינו מטעם סלק שיהא באינו מינו שיעור לבטל כל מה שנעשית נבילה וכנ"ל כמבואר מתי' רבא חולין (ק' ב') וכמבואר לעיל בישוב קו' האשכול בזה, א"כ קשי' בע"ז (ע"ג ב') ביין נסך שנפל ליין ושוב נפל שם מים דלמאן דלא בעי תחלה אמרינן רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וביי"נ הא קי"ל דמין במינו לא בטל א"כ אמאי לא נימא חתיכה נעשית נבילה דניבעי במים שיעור לבטל כל היין וע"כ הוכרח לחלק בין לח ליבש דבלח בלח לא אמרינן נעשית נבילה אף היכא דבמינו במשהו, ויעוי' בהגהות אשר"י בפ"ה דעכו"ם (סי' כ"ח) המתחלת רשב"ם כ' וכן הלכה בכל איסורין בכל מין ומינו ודבר אחר המעורבין זה בזה כגון בדבר לח שאין האיסור בעין סלק את מינו כו' הא דדקדק בדבר לח יעויין בפמ"ג יו"ד (סי' צ"ח במשבצות ס"ק ה') שנתקשה בדבריו ורצה להוליד מזה דין חדש, ובמח"כ שגה בזה דכוונתו פשוטה דהיינו לאפוקי אם נבלע בחתיכה דהוא בעינא דבכה"ג לא מהני אם נתוסף היתר לבטל או משום חתיכה נעשית נבילה או משום אפשר לסוחטו אסור והוא ממש כחילוק הראב"ד הנ"ל בתמים דעים, וכך חילק הרשב"א בתוהביה"א בדיני התערובות (בית ד' שער א' והוא בדפוס ברלין צ"ז ב') יעו"ש, ובמקור מים חיים (סי' צ"ט) הנ"ל כתב על זה דהראב"ד הי' לו ב' שיטות ותמיהני דמי הכריחו לזה דהא עיניו שפיר חזו בתמים דעים הנ"ל דאף דס"ל שם כהאי שי' דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה רק לר"י דמין במינו לא בטל ואפ"ה חילק ג"כ בין לח ליבש דתרווייהו איתנייהו דאף בדבר דאוסר במינו במשהו אפ"ה בלח לא אמרינן נעשית נבילה וכנ"ל [ואפשר דהבין בתי' התמים דעים דבאמת חזר מזו השי' מכח האי ירו' דבחתיכה בכ"ע אמרינן דנעשית נבילה אף לרבנן דאינו אוסר במשהו, ותפס השי' האחרת לחלק בין לח לחתיכה וכבר נתבאר דאינו כן.] אמנם לקושטא דמלתא נראה לי דהרשב"א בתוהביה"א שם כיון להראב"ד בעל האשכול דכל דבריו שם בשם הראב"ד איתא באשכול (פ' גיה"נ עמוד 96) יעו"ש, נמצא העולה מדברינו דהתמים דעים שם סובר ג"כ דלא אמרינן נעשית נבילה רק במינו למ"ד מין במינו לא בטל, ואפ"ה בתרומה אמרינן דנעשית נבילה משום דכיון דבעי ק"א יותר מכדי נתינת טעם אמרינן ג"כ דנעשית נבילה, ואפילו היכא דאוסר במשהו דאמרינן דנעשית נבילה דוקא בחתיכה ולא בנימוחה ובלח, ולפ"ז מ"ש שם התמים דעים ואם העדשים הללו שקבלו טעם התרומה נימוחו ונתערבו במין אחר נראה דהאי וי"ו של ונתערבו הוא וי"ו המחלקת במקום או דבין בנימוחו בין במין אחר שלא במינו בתרווייהו לא אמרינן דנעשית נבילה, [ויעוי' מהרי"ק (סי' קנ"ב) שנראה דהשואל שם שאב את אשר כתב למהרי"ק מת' תמים דעים הנ"ל דהשואל כתב הלשון בעינו וכהווייתו כמו שהוא בת' תמים דעים הנ"ל כמבואר להמעיין, וגם על המהרי"ק שם יש לתמוה שנראה שנעלם ממנו במח"כ דברי הר"ן (דס"פ כל הבשר) דהקשה ג"כ מהירו',] ומ"ש התמים דעים שם מתחלה דגם לרבנן דמין במינו בטל מ"מ בעינן בחתיכות לבטל הרוטב היוצא ממנה משום דאפשר לסוחטו אסור דאלמא דאף דמין במינו בטל מ"מ אמרינן חתיכה נעשית נבילה צ"ל דלא כתב זה אלא לרווחא דמלתא אף למאי דס"ד דרב אחא מדיפתי חולין (ק"ט א') אבל למסקנא דוקא לר"י דס"ל מין במינו לא בטל אמרינן חתיכה נעשית נבילה. הארכתי בזה בכדי לבאר דברי התמים דעים שצריך ביאור ולא הבאתי לשונו ליראת האריכות, ולהמעיין יבואר דבריו עפ"י מ"ש. עכ"פ איך שיהי' בביאורו עלה לנו מתוך דברינו יישוב נכון לקו' הר"ן והאשכול הנ"ל על שי' הרי"ף מהירו' הנ"ל דבתרומה הואיל ובעי ק"א דהוא יותר מכדי נתינת טעם שייך בי' חתיכה נעשית נבילה אמנם כל זה לא יצדק רק לשי' הפוסקים דבתרומה דוקא במינו בעי ק"א אבל לא שלא במינו אף היכא דליכא כהן שיטעום אבל לשי' הרמב"ם וסייעתו דגם באינו מינו היכא דליכא כהן שיטעום בעינן ק"א דשיעור נתינת טעם בתרומה שיעורו בק"א כמו דשיעורו בכל האיסורין שיעור נתינת טעם בס' א"כ נסתר תי' הנ"ל ויעוי' בקונטרס ביטול תרומה שהארכתי דשי' הרמב"ם נראית מחוורת בש"ס יעו"ש שהארכתי בזה. עוד הקשה הלח"מ (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ח) על הראב"ד שם בהשגות דהוא כשי' הרי"ף הנ"ל מגמ' דחולי (דף ק"ט) דפריך רב. אחא לרבינא על הא דמוקי פלוגתא דר"י ורבנן באפשר לסוחטו דר"י סבר אפשר לסוחטו אסור וחתיכה נעשית נבילה ורבנן סברי אפשר לסוחטו מותר ולא אמרינן חתיכה נעשית נבילה וכ"ע ס"ל מין במינו לא בטל, ומקשה על זה דלמא אפשר לסוחטו לכ"ע אסור דהיינו ג"כ חתיכה נעשית נבילה ופליגי במין במינו אי בטל אי לא, אלמא דר"ל לרבנן חתיכה נעשית נבילה אף אי ס"ל מין במינו בטל, ואף דרבינו דחי לי' מ"מ הא לא דחי רק מלישנא דר' אבל בגוף הסברא לא דחי לי' דאף למ"ד מין במינו בטל מ"מ אפשר דחתיכה נעשית נבילה, [ויעוי' בכו"פ (סי' צ"ב ס"ק ה') דתי' זה בתי' נכון מאוד יעו"ש]. זהו מה שעמעמו בזה על שי' הרי"ף, וכל זה מפני שלא מצאו שום מקור ושום מקום לתלות בו שי' הרי"ף רק ממה דלא מצינו חתיכה עצמה נעשית נבילה רק היכא דמסיים בה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה כמ"ש הר"ן והאשכול הנ"ל והוא באמת סמך קלוש מאוד, וגם הרמב"ן במלחמות (ס"פ גיה"נ) כתב כן בשם אחרים ובשם הראב"ד ליישב כן שי' הרי"ף וסיים ג"כ ואינם דברים מחוורין, אמנם לפע"ד הרי"ף בעצמו בסוגיא דריחא הראה מקור מקומו טהור לשיטתו הנ"ל וממילא יתיישבו כל הקושיות הנ"ל. ח) דהנה הרי"ף בסוגיא דריחא הביא כל לשון הגמ' דחולין (ק' א') דאוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל והשמיט הני תיבות מפני שהן מינה וכיון שהביא כל לשון הגמ' אות באות למה השמיט הני ג' תיבות הנ"ל ובודאי לא לחנם הוא ושלא במתכוין, ע"כ נראה מזה ברור בעליל כי לא הי' בגירסתו הני ג' תיבות מפני שהן מינה כי לולא זה בודאי לא הי' משמיט, ובאמת שהיא גירסא נכונה מאוד כי לפי גי' דידן דגרסינן מפני שהן מינה יש לדקדק טובא דל"ל למפרך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל מה ארי' כי נתן טעם כו' דל"ל להזכיר הא דר"י כיון דרב בפירוש קאמר דמין במינו לא בטל הו"ל למפרך בפשיטות מדידי' אדידי' מרישא לסיפא מכדי רב קאמר דמין במינו לא בטל א"כ מה ארי' כי נתן טעם כו' וקשיא דדברי רב גופי' סותרין זה את זה תוך כדי דיבור מרישא לסיפא, דבשלמא בהא דחולין (ק"ח א') דאיתא נמי בכה"ג דאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ופריך נמי מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל לימא פליגא אדרבא דאמר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כו' יעו"ש דהתם אתי' שפיר ולא קשי' כיון דרב קאמר להדיא דמין במינו לא בטל למאי הוצרך להזכיר הך דר"י דלק"מ דהא הקו' ממנחות (דף כ"ג) דמוכח משם דלר"י אמרינן סלק וכמ"ש התוס' בחולין שם, ולכך מקשה כיון דבהא דמין במינו לא בטל ס"ל כר"י א"כ בהא דסלק נמי הי' לו לומר כר"י דמוכח מיני' דאמרינן סלק ואיך יסבור בפלגא כר"י ובאידך פלגא יפלוג עלי' וע"כ דס"ל דגם ר"י לא ס"ל סלק ולכך קאמר לימא פליגא אדרבא ואשה"ט, אבל בדף ק' דפריך אמימרא דרב גופי' ל"ל נתן טעם ל"ל להזכיר הא דר"י דמה לי אם אמרה ר"י או לא הי' שום תנא בזה כיון דרב גופי' קאמר להדיא דמין במינו לא בטל א"כ קשיין דבריו מיני' ובי' מרישא לסיפא והוא דקדוק עצום, אבל לגי' הרי"ף הנ"ל דאיננו גורס בדברי רב מפני שהן מינה יתיישב היטב בטוב טעם כאשר יבואר והוא דלגי' הרי"ף נראה דהא דפריך מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' כר"י אין הדיוק מהא דמסיים ואוסרת כל החתיכות כולן דמזה ליכא ראי' דאפשר דמיירי דליכא בהו שיעור ביטול לבטל החתיכה שקבלה טעם דעיקר כוונת רב דלא סגי באיכא שיעור ביטול להנבילה משום דהחתיכה שקבלה טעם נעשית נבילה ואוסרת, ותדע דרש"י שם דקדק הקו' דדייק מהא דמסיים מפני שהן מינה דע"כ כוונתו אף באיכא שיעור ביטול דאל"כ מה לי מינה מה לי אינה מינה, אבל לגי' הרי"ף דאיננו גורס מפני שהן מינה שוב אין לדייק רק ביאור דברי הגמ' מפרש הרי"ף כשיטתו הנ"ל דחתיכה עצמה נעשית נבילה לא אמרינן רק למ"ד מין במינו לא בטל דלרבנן דבטל לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וזהו ביאור דברי הגמ' מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' דחתיכה עצמה נעשית נבילה כר"י דאמר מין במינו לא בטל דלרבנן לא הוי אמרינן נעשית נבילה א"כ קשי' מה ארי' כי נתן טעם ואשה"ט, וא"כ מבואר להדיא בגמ' דידן לגירסתו וביאורו דחתיכה עצמה נעשית נבילה לא אמרי רק למ"ד מין במינו לא בטל, וא"כ ממילא שוב ל"ק כל הקושיות הנ"ל דאף דמוכח מהירו' דסובר חתיכה נעשית נבילה למ"ד מין במינו בטל מ"מ אנן אגמ' דידן סמכינן דמבואר להדיא דלמ"ד מין במינו בטל לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וגם מוכח מסתמא דגמ' ואביי ורבא דלא כהס"ד דרב אחא חולין (ק"ט א') רק דלמי מב"מ בטל לא אמרינן חענ"נ ושי' הרי"ף מרווחת טובא דלדעתו ושיטתו מבואר הוא להדיא בדברי הגמ' והוא נכון מאוד בביאור שי' הרי"ף בס"ד והדברים מאירים. ט) ועתה אחר שזכינו לכל זה בעזהי"ת נבוא לבאר דברי הרי"ף בסוגיא דריחא עפ"י הסגנון שנתבאר (בסוף אות ו') בכמה אופנים, והוא, דהנה במימרא דרב מבואר דבשניהם כחושים מותר אלמא דבכחושים ליכא ריחא רק באחד מהן שמן אסור לא מיבעי' אם האיסור שמן דודאי רק אפילו באיסור כחוש וההיתר שמן ג"כ אסור דתחלה אזיל ההיתר ומפטם להאיסור והדר אזיל האיסור ומפטם לההיתר, ולכאורה יש להבין כיון דכחוש אין לו ריח בעצמו רק הריחא דקבל מההיתר חוזר ונכנס לההיתר א"כ סוף סוף האי ריחא דהתירא הוא ואיך אוסר לההיתר, ונצרך לומר ע"כ דריח ההיתר כשנכנס להאיסור נעשה ריח ההיתר ג"כ איסור משום דחתיכה עצמה נעשית נבילה ולהכי כשחוזר ונכנס בההיתר אוסר, וא"כ זהו שכתב הרי"ף כד דייקת למימרא דרב [היינו דמיירי בשחוטה שמן שצלאו עם נבלה כחוש דהנבילה בעצמה אין לה ריח רק ריח השחוטה שנכנס להנבילה חוזר ואוסר להשחוטה וע"כ משום דנעשית נבלה א"כ] משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, וכאן הוי סיומא דמלתא של השייכות מדיוק מלתי' דרב, דרב כאן אזיל לשי' דסובר חתיכה עצמה נעשית נבילה, ויעוי' בש"ך (ריש סי' ק"ח) דהביא בשם מהרא"י בהגהות שע"ד דהקשה הא אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך וא"כ הכא דהאיסור עצמו אין לו ריח כלל ואינו יכול לאסור איך אוסר ריח השחוטה הנאסר מהאיסור ותי' כשנתפטם האיסור מההיתר וחוזר לההיתר מוליך עמו גם ריח האיסור הכחוש יעו"ש, א"כ לכאורה שוב אין צורך להא דחתיכה עצמה נעשית נבילה רק בפשוטו דריח הכחושה של האיסור בעצמו שהולך ע"י ריח השמינה אוסר להשמינה, אמנם הא דברי מהרא"י הנ"ל אינן מוכרחין רק לשי' התוס' חולין (צ"ז ב') והראשונים דקיימי בשיטתם דס"ל להאי כללא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך, אבל לשי' הר"ן בסוגיא דטפת חלב דפליג על האי כללא וסובר דהנאסר אוסר אף במקום שאין האיסור עצמו יכול לילך אין הכרח לדברי מהרא"י דריח השמינה מוליך עמו גם ריח הכחושה רק בפשיטות דכחושה אין לה ריח כלל ואינו הולך כלל אף ע"י ריח השמינה רק דריח השמינה בעצמה שנאסרת חוזרת ואוסרת וא"כ שפיר תליא הא דרב בהא דחתיכה עצמה נעשית נבילה דאל"כ, אין כאן מה לאסור כיון דליכא רק ריח השחוטה דהתירא, ושוב קאמר הרי"ף ואמרינן עלה [היינו על הא דקאמר רב חתיכה עצמה נעשית נבילה] מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' [דחתיכה נעשית נבילה כביאורו ושיטתו שנתבאר באות הקודם] כר"י דאמר מין במינו לא בטל [אבל לרבנן דמין במינו בטל לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה] וא"כ אנן קי"ל כרבנן דמין במינו בטל א"כ לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וממילא אינו יכול לאסור ריח ההיתר, וא"כ לפ"ז מעולם לא אמר, הרי"ף דריחא אינו אלא משהו, ואין התחלה לקו' הראשונים, וגם להדקדוק שדקדקתי דאמאי לא הביא ממאי דקאמר רב להדיא דמין במינו לא בטל דאין שום התחלה לזה כמובן, ואשה"ט. אמנם אף דהדברים נכונים ותחלת דברי הרי"ף מדוקדקים עכ"ז אינם עולים ברווחא בסיום דברי הרי"ף במה שסיים וז"ל ורבנן פליגי עלי' דר"י וקי"ל דכל איסורין שבתורה בס' ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן לי' עכ"ל, דלפי ביאורינו הנ"ל א"כ מ"ש וקי"ל דכל איסורין שבתורה בס' היינו נגד האיסור גופי' דההיתר אינו אוסר וכל דאיכא ס' נגד האיסור מותר, דאל"כ דבריו קצרין ביותר דהו"ל לסיים דכיון דקי"ל כרבנן לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה וע"כ דנכלל בזה דקאמר כי איסורין שבתורה בס' וכמ"ש דכוונתו דהלכה כרבה בב"ח דפליג אהא דרב, ומ"ש אפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר היינו דאפילו בכה"ג ההיתר אינו אוסר רק האיסור בעצמו ובאיכא ס' נגד האיסור מותר, א"כ מאי האי דסיים וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן לי' דהא ה"נ כשריח השחוטה נכנס להנבילה אין לך נתערב גופו של איסור בריח השחוטה גדול מזה דבהריח נתערב כל הנבלה רק אח"כ כשיוצא מהנבילה וחוזר להשחוטה אמרי' דאינו יכול לאסור משום דלא אמרינן נעשית נבילה כשנכנס להנבילה ונתערב בה א"כ איך דן אותה במכ"ש כיון דהכא נמי נתערב הריח כשנכנס להנבילה בגופו של איסור ואי דכוונתו מגוף ההיתר וממשו דכשנאסר תחלה ונתערב אינו יכול לאסור כ"ש ריח ההיתר שנאסר ונתערב דאינו יכול לאסור איננו מבואר כן בלשון הרי"ף והעיקר חסר, ע"כ נראה לומר באופן אחר דלעולם דס"ל להרי"ף כדעת הראשונים דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך ולפ"ז בהא דשחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש מוכרחין אנו לדברי מהרא"י בהגהת שע"ד שהובא בש"ך (ריש סי' ק"ח) הנ"ל, דריח השחוטה מוליך עמו גם ריח הכחושה, אך דזה מסתבר לי' להרי"ף מסברא דעכ"פ אין מריח הכחושה אלא משהו כיון דחזינן דבפ"ע אינו יכול לילך כלל רק ע"י ריח השמינה מסתמא אינו אלא משהו, וכמ"ש לעיל (אות ו') וא"כ לדידן דמין במינו בטל בס' אינו יכול לאסור ריח הכחושה, וריח השמינה שנאסרה תחלה כשנכנס להנבילה אף דריח שמן הוי כפחות מס' וכטעם ממש עכ"ז הא לדידן לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה א"כ ריח השחוטה דהתירא הוא ואינו יכול לאסור, והא דאיצטריך לי' להרי"ף אליבא דרב דסובר מין במינו לא בטל לטעם חתיכה נעשית נבילה ולא בפשוט דריח הכחושה גופי' שהולך ע"י ריח השמינה אוסר היינו עפ"י מ"ש הר"ן (ס"פ גיה"נ) להא דרב בחולין (דף ק') דהוצרך להא דחתיכה נעשית נבילה משום דהיכא דאין האיסור הולך בעצמו רק ע"י תערובת היתר לא אמרינן מין במינו במשהו א"כ ה"נ דריח הכחושה איננו הולך רק ע"י ריח השמינה לא הי' יכול לאסור אפילו לרב דמין במינו במשהו רק משום דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וא"כ זהו שאמר הרי"ף דהא דרב שייכא בהא דחתיכה נעשית נבילה, וחתיכה נעשית נבילה אמרינן דתליא בהא דמין במינו לא בטל, והשתא לפ"ז יתיישב נמי זה שסיים הרי"ף וקי"ל דכל האיסורין שבתורה בס' [היינו בס' נגד האיסור לחוד סגי ולא בעינן ס' נגד ההיתר שנאסר תחלה רק נגד גוף האיסור עצמו ואין ההיתר מצטרף לאיסור שיאסור אף בפחות מס',] ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר [כעין הא דרב ורבה בב"ח הלכה כרבה בב"ח דאיננו מצטרף ההיתר עם האיסור רק דכל דאיכא ס' נגד גוף האיסור עצמו מותר, והוא כעין אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, אף דאיכא קצת מגוף האיסור ממש ג"כ אפ"ה מותר,] וכ"ש מריחא בעלמא [דליכא מגוף האיסור רק ריח דהא כשחוזר ונכנס להשחוטה אינו מוליך עמו רק ריחא בעלמא משהו מגוף האיסור,] דלא אסרינן לי' ואשה"ט הכל על נכון. י) עוד אפשר לומר ברווחא יותר דלהנ"ל עדיין דחוק קצת דמנ"ל להרי"ף דבאזיל השחוטה ומפטם להנבילה דכשחוזר ונכנס להשחוטה מוליך עמו גם ריח הנבילה עצמה וכמ"ש מהרא"י הנ"ל וכנ"ל דעכ"פ אינו מוליך אלא משהו דלמא גם ריחא דנבילה דמוליך עמו הוא כטעם ממש בפחות מס', ואף דלולא ריח השמינה ליכא ריחא מהנבילה הא לולא ריח השמינה גם משהו ליכא מהנבילה וכיון דע"י ריח השמינה נולד בה ריחא של עצמו ג"כ א"כ שוב יש לומר כמו דנתחדש עתה משהו יש לומר ג"כ דנתחדש בה עתה יותר ממשהו וכטעם גמור בפחות מס' ואף דשפיר י"ל מסברא דמסתבר דאינו אלא משהו, עכ"ז נראה לבאר ברווחא יותר ויתיישב ג"כ הא דהוצרך הרי"ף להא דחתיכה נעשית נבילה אף בלא סברת הר"ן הנ"ל דהיכא דאיסור והיתר מעורבים יחד בכה"ג לא שמעינן לר"י דמין במינו לא בטל [דסברת הר"ן אינה מוכרחת דאפשר דקושטא דמלתא נקט דנעשית נבילה ונפ"מ לאינו מינו דליבעי ס' נגד כולה, או דנפ"מ באה איכא ברוטב לבטל טעם הנבילה לא סגי עד דאיכא ברוטב לבטל כל החתיכה דאזי אמרינן סלק את מינו והרוטב מבטלה דאף אביי יש לומר דס"ל סלק וכמו שנראה מתוס' חולין (צ"ט ב') ד"ה והאמר וכ"כ הריטב"א ע"ז (דף ע"ג) דאפשר דאף אביי ס"ל סלק רק לתרוצי מלתי' דרב ניחא לי' יותר לתרץ בקדם וסלקו וא"כ אפשר דחתיכה נעשית נבילה דקאמר נפ"מ לענין זה דאף לשי' הרי"ף דדוקא במינו למ"ד מין במינו לא בטל אמרינן חתיכה נעשית נבילה עכ"ז לתרץ קו' האשכול מהא דרבא ע"כ צ"ל א' מב' התירוצים שכתבתי לעיל (אות ז') או דבנאסר ממינו אף לגבי אינו מינו אמרינן חתיכה נעשית נבילה להצריך ס' נגד כולה, או דעכ"פ לענין דנימא סלק להתיר גם מינו בעינן באינו מינו לבטל כולה וכנ"ל, וא"כ יש לומר דלקושטא דמלתא מש"ה קאמר הא דחתיכה נעשית נבילה אף דלענין לאסור החתיכות שהן מינה בלא"ה אוסר, וכן נראה מהמהרש"א חולין (דף ק') בתוס' ד"ה שקדם וסלקו, ויעו"ש בראש יוסף ג"כ. ולכאורה חשבתי להביא ראי' משי' ר"ת בתוס' זבחים (דף ע"ג) ומנחות (דף כ"ג) דסובר בתרומה מין במינו במשהו מהאי דב' כוסות (ע"ז דף ע"ג) אף דהתם נמי איסור והיתר מעורבין דהא הכוס תרומה מזוג במים וע"כ דלא ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל אמנם באמת ז"א ראי' כלל דהתוס' חולין (דף ק') הקשו מיין נסך למאן דל"ב תחלה ותרצו דמיירי ע"י משהו דלא נעשית נבילה, והקשה על זה בתוהביה"א בשער התערובות (בית ד' שער א' צ"ז ב') בשם הרמב"ן מהאי דב' כוסות, ותי' הרשב"א שם עפ"י שי' ר"י בודאי לא ס"ל לר"ת כדמוכח ממאי דקשי' לי' ל"ל סלק דהיין נמי יצטרף כמובן וא"כ לר"ת ישאר קשי' הקו' הנ"ל וע"כ לומר דבאמת הכי הוא דגם המים שבמזיגת כוס התרומה נעשים נבילה ובעינן כמים שבאידך כוס לבטל גם המים דנעשים נבילה, ואפ"ה לא אמרינן דלהוי מין במינו לא בטל כתרומה לשי' ר"ת בתוס' חולין (ק"ח ב') ובר"ן שם בשמו דהנאסר אוסר מינו משום דיש לומר דהגם דאמרינן חתיכה נעשית נבילה דלהוי איסור אבל אינן כתרומה וכמ"ש רע"א זצ"ל בסוף ס' חי' רע"א לב"מ גיטין כתובות בליקוטים בחולין (ק"ח ב') יעו"ש, או אפשר דאף אם נימא דהויין כתרומה מיירי דנגד המים שבמזיגת כוס התרומה איכא ביין דחולין שיעור לבטל, רק דלשון הגמ' דנקט והשאר מים רבים ומבטלין משמע דרק המים מבטלין הלכך נראה יותר כמ"ש רע"א וכנ"ל כפן הראשון. ועפ"ז אפשר ליישב נמי הא דהוליד ר"ת מזה דין חדש דבתרומה מין במינו במשהו ולא תי' כפשוט דליכא ק"א וכמ"ש התוס' אף דיש לומר דס"ל כהרמב"ם וכמ"ש בקונטרס ביטול תרומה (אות ב') אמנם לפי הנ"ל יש לומר בפשוט כיון דלשי' ע"כ מוכרח דאיכא שיעור ביטול המים ממילא איכא נמי ק"א נגד היין וכיון דיין ומים אין טעמן ושמן שוה איסורין מבטלין זה את זה ואותו המבטל להמים מבטל להיין נמי דאין מצטרפין זה עם זה להצריך שיעור ביטול נגד שתיהן וכמ"ש בקונטרס ביטול תרומה (אות ת') על קו' המקמ"ח על שי' הר"ש יעו"ש, ובפרט לפי מה שהוכחתי כמ"ש רע"א זצ"ל דאף דנעשית נבילה מ"מ אינו שם האיסור הנאסר מחמתו והמים אין להם דין תרומה וא"כ הוי כאיסורין חלוקין ג"כ דאיסורין מבטלין זה את זה, ויש לומר בזה כוונת התוס' בע"ז (פ"ג ב') שכתבו תימא דהיין ג"כ יצטרף ותרצו דליכא ק"א, וכבר כתבו בעלי הכללים דכשכותבים תוס' תימא היא תמיהה קיימת בלא תי' דאף שכתבו תי' הוא מופרך מצד אחר וכמ"ש השל"ה (בסוף תורה שבע"פ) יעו"ש, ולפמ"ש הוא נכון דנסתר מהא דקי"ל דחתיכה נעשית נבילה וע"כ דאיכא ביטול נגד המים וא"כ איכא ק"א וכנ"ל, ואיך שיהי' עכ"פ כיון דלשי' ר"ת נעשים נבילה המים ג"כ א"כ אין כאן איסור והיתר מעורבין רק איסור לחודא וליכא ראי' אמנם משי' רבינו אפרים דלא ס"ל תחיכה נעשית נבילה מוכרח ע"כ דלא ס"ל סברת הר"ן ולשי' ר"ת ג"כ אינו מוכרח וכנ"ל] ויתיישב ג"כ קו' עצומה שהקשה השעה"מ (פי"א ממאכלות אסורות) על מ"ש הרי"ף לדחות ראיית החולקים דהלכה כרב מברייתא דתני רב כהנא דפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח וכתב על זה הרי"ף וז"ל ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הו"ל דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל וכ"ד שהיא א' מאלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה לא בטל והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דס"ל כרב עכ"ל מבואר מדבריו דסובר דלכ"ע אפילו למ"ד לאו מלתא עכ"פ משהו מיהו הויא, א"כ קשי' מאי קאמר לרב מי לימא תנאי היא מהא מתני' דהרודה דהא שפיר אמר לך רב דאתי אפילו כר"י דע"כ לא קאמר ר"י התם דלאו מלתא רק באינו מינו דאף דהוי כמשהו עכ"ז בטל משא"כ בהא דרב דהו"ל מין במינו במשהו כיון דסוף סוף לדעת הרי"ף ע"כ רב לטעמי' דמין במינו במשהו א"כ שפיר יש לומר דבאמת אינו אלא משהו רק משום דאזיל לטעמי' וכל התירוצים דלעיל לא יועילו לזה דכל התירוצים אינו רק דאינו מוכרח מדברי הרי"ף דלרב ריחא אינו אלא משהו רק דאפילו אם הוי כטעם גמור וכפחות מס' עכ"ז שפיר קאמר הרי"ף דרב לטעמי' וכפי התירוצים שנתבארו לעיל אבל מ"מ כיון דמוכרח דרב לטעמי' דמין במינו במשהו שוב אינו מוכרח ג"כ דיסבור דהוי כטעם כיון דלדידן אינו אלא כמשהו ה"נ י"ל לרב רק דלטעמי' אזיל וא"כ אינו כתנאי, ולתי' הראב"ד שנתבאר לעיל (באות א') דמחלק להרי"ף בין מינו לאינו מינו דבאינו מינו הוי כטעמא כיון דנרגש משא"כ במינו תקשה נמי בהיפך מאי קאמר ללוי ודאי תנאי היא כיון דלפי האמת אף למ"ד ריחא לאו מלתא הוי כמשהו א"כ לוי דפליג על רב ע"כ דסובר מין במינו בטל א"כ שוב י"ל דלא פליג רק במינו אבל באינו מינו גם הוא מודה א"כ שפיר מצי סבר לוי אף כר"מ, וכמו שהקשה שם השעה"מ מקודם על תירוצו שכיון מעצמו לתירוץ הראב"ד הנ"ל ומה שתי' ע"ז משום דאי טעמא דלוי מש"ה הו"ל לאיפלוגי בעלמא לומר דכל איסורים בס' לא יספיק לפי הנ"ל כיון דסוף סוף ע"כ דתלי' בהכי כיון דגם למ"ד לאו מלתא משהו מיהא הוי', ולפמ"ש דאין להחמיר באינו מינו יותר ממינו ונתבאר לתרץ דברי הרי"ף דוקא בגונא דרב בשחוטה שמן ונבילה כחוש בזה דוקא קאמר הרי"ף דרב לטעמי' דמין במינו במשהו וכנ"ל א"כ לוי דקאמר אפילו נבילה שמן שפיר קאמר כתנאי וא"ש דלא קשי' האי דקאמר ללוי תנאי, אבל קמייתא קשי' טובא דמאי קאמר לרב מי לימא תנאי וכנ"ל.

והנה לכאורה הי' אפשר לתרץ עפ"י מה שראיתי בספר מקור מים חיים להגאון מהרי"מ פאדווא אבד"ק בריסק זצ"ל (בסי' ק"ח) לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' צ"ב) דתרי משהו לא אמרינן אף גבי חמץ בפסח וע"כ הטעם דמה שקיבל משהו אין בו כח לאסור תערובת אחר במשהו והאחרונים הסכימו שם לשיטתו יעוי' בכו"פ (סי' צ"ב) א"כ ה"נ במלתי' דרב דהא כחוש אין לו ריח וכיון דריחא אינו אלא משהו א"כ מה שמקבל הכחוש הריח מהבשר השמן אינו אלא משהו ואח"כ דאמרי' דחוזר ומפטם להשמן ג"כ אינו אלא משהו והוי תרי משהו דלא אמרינן, והניח בצ"ע יעו"ש, והנה כ"ז הוא להבנת כל הראשונים והאחרונים בכוונת הרי"ף דריחא אינו אלא משהו אבל לפי שהעלונו בעז"ה בדעת הרי"ף ובכוונתו לק"מ כמובן דהא ריח השמינה שנכנס להכחושה מלתא היא כטעם גמור בפחות מס' ולא משהו ושפיר חוזר ואוסר, וא"כ ממילא מיושב קו' השעה"מ הנ"ל דשפיר מוכח דרב דריחא מלתא היא כטעמו וממשו בפחות מס', דאל"כ אף למאי דסובר רב כר"י דמין במינו לא בטל מ"מ לא הי' אוסר מטעם תרי משהו. וא"ש, אמנם באמת בגוף דמיון המקמ"ח האי דריחא לתרי משהו לבי מגמגם בה דהא הכא אמרי' דהשמינה מפטם להכחושה עד שגם הכחושה בעצמה נותנה ריח וכמ"ש מהרא"י שהביא הש"ך (ריש סי' ק"ח) וכמו שהוכחנו נמי כן בדעת הרי"ף מסיום דברי הרי"ף וכמו שנתבאר (באות הקודם), וא"כ אין כאן תרי משהו כיון דהכחושה בעצמה נותנת ריח, רק לומר הואיל וריח אינו אלא משהו א"כ כמו דמשהו הנבלע אינו יוצא ה"נ אף ריח השמינה דנכנסת להכחושה דאינו אלא כמשהו אינה יכולה לחזור להשמינה וא"כ ממילא כ"ש שלא יוליך עמו גם ריח הכחושה כיון דגם בעצמו אינו יכול לחזור איננו מוכרח דשפיר יש לומר כיון דהכחושה נתפטמה ע"י ריח השמינה שוב אית לה ריחא של עצמה דאף דריח השמינה אינו חוזר דמשהו הנבלע אינו יכול לצאת מ"מ ע"י ריח השמינה שנבלע בה ריח הכחושה הולכת בעצמה בלא ריח השמינה, וגם זולת זה נראה בפשוט דיש לחלק בין הענינים ואין לדמותן, וא"כ קו' השעה"מ קשיא טובא, עוד דקדק המקמ"ח שם על הרי"ף דאיך קאמר דרב לטעמי' דמין במינו במשהו דהא רב סתמא קאמר בשר שחוטה שצלאן עם בשר נבילה דמשמע אף בשר גדי עם בשר טלה דהוי מין בשאינו מינו. יא) וליישב את כל הנ"ל ברווחא נקדים שי' התוס' ע"ז (ס"ו ב') סוד"ה רבא אמר דבדבר האוסר במשהו אזי אף במעשה תנור ובליכא פיטום עכ"ז אסור דעכ"פ משהו מי איכא, והקשה על זה בצל"ח פסחים (דף ע"ז) דא"כ אמאי אמר רב דוקא באחד שמן הא אף בשניהם כחושים כיון דרב סובר מין במינו במשהו א"כ אף דליכא פיטום עכ"ז אסור דמשהו מיהו איכא, ותי' משום דרב קאי אף בב' מינים כגון גדי וטלה, ולשי' הרי"ף באמת יהא מוכרח דבכחושים אף משהו ליכא יעו"ש בצל"ח דדבריו נראין מוכרחין, וי"ל עוד דרב קאמר אף לרבנן דמין במינו בטל לכך נקט באחד מהן שמן. ועפ"י כל זה מרווח טובא מה שהוקשה להשעה"מ (פי"א ממאכ"א) הנ"ל על התוס' ג"כ כקו' הנ"ל שהקשה על הרי"ף דמאי קאמר לרב תנאי דלמא דוקא במינו קאמר רב משום דמין במינו במשהו, [ואין לומר דע"כ לא כתבו התוס' דריחא משהו אלא לפי מה דפסקו התוס' מקודם דריחא מלתא כרב להכי אף בליכא פיטום עכ"ז הוי משהו עכ"פ אבל אי נימא לאו מלתא ל"ש כלל לומר משהו ובפיטום ל"ל משהו דודאי נרגש רק אי מלתא אי לא, דז"א דהא כתבו שם דריח חזק כגון פת חמה וחבית פתוחה אסור לכ"ע אף ללוי א"כ לכ"ע ריחא מלתא בריח חזק ועכ"ז ס"ל ללוי בריה פיטום לאו מלתא אף דגם לדידי' עכ"פ משהו איכא כיון דבריח חזק מלתא, דהא ודאי אין להתעקש דדוקא אי ריח פיטום מלתא אזי אף בליכא פיטום הוי משהו עכ"פ משא"כ ללוי דז"א כלום דמאן מפיס לשקול הריחות ולדון ריח שאינו של פיטום מריח פיטום, ולבל לדון ללוי מריח פת חמה וחבית פתוחה וע"כ מוכרח דלכ"ע ס"ל דהוי משהו אף ללוי, ובהכי אתי' שפיר מ"ש הרמ"א (או"ח סי' תמ"ז סעי' א' בהג"ה וביו"ד סי' ק"ח סעי' א' בהג"ה) דבאיסור האוסר במשהו ריחא מלתא ונרשם ע"ז המראה מקום מתוס' ע"ז הנ"ל ולכאורה הא אינו מוכרח לדידן דפסקינן ריחא לאו מלתא דאפשר דלא כתבו כן רק לשי' דפסקו ריחא מלתא, אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דמוכח כן מדבריהם אף לדידן, וא"כ ה"נ יש לומר לרב,] ומה שתי' דמשמע לי' להגמ' דרב קאמר לכ"ע אף לרבנן מדלא קאמר להדיא לר"י הוא דחוק, אמנם לפי הנ"ל א"ש ברווחא דאי רב דוקא לר"י קאמר מאי ארי' דנקט באחד שמן אף בשניהם כחושים נמי דעכ"פ משהו איכא, וע"כ דחדא מתרתי או דמיירי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו או דכוונתו אף לרבנן דמין במינו בטל, וא"כ א"ש דקאמר לרב תנאי, אמנם כל זה לשי' התוס' אבל לשי' הרי"ף לא יצדק כל זה לכאורה דלדידי' מוכרח לכאורה דרב במיני' ולר"י דמין במינו לא בטל ומוכרח באמת לדידי' דבשניהם כחושים אף משהו ליכא, ותמיהני על הבית מאיר ביו"ד (סי' ק"ח) דמדתי' הרי"ף ההיא פיסקא דפת שנאפה עם הצלי ודגים דאטוי בהדי בשרא דאיסורי' היינו משום דהוא לכתחלה הואיל ואפשר למיכלי' בלא חלב מוכח להדיא דאפילו בשניהם כחושים אסור לכתחלה שהרי לא לאמר שם שהי' הבשר שמן, ודבריו תמוהין דהא הרי"ף כתב עוד טעם משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל א"כ מוכח דשם הוי משהו וע"כ דמיירי בשמן דבכחושים מוכח מהרי"ף דאף משהו ליכא וכנ"ל דמוכח כן מהא דרב דלדידי' ע"כ דמיירי במינו ואזיל לטעמי' דמין במינו במשהו, וכל זה נראה מוכרח לכאורה, וגם זולת זה הוכחתו תמוה דא"כ להני רבוותא דהוכיחו מזה דהלכה כרב דריחא אף בדיעבד אסור א"כ דאף בכחושים ובאינו מינו ג"כ אסור בדיעבד וזה בודאי אינו וע"כ דהוכחתו אינו כלום אף דלא הוזכר דמיירי בשמן עכ"ז סתמא כפירושו דבשמן איירי וה"נ יש לומר להרי"ף, אמנם אחר העיון קצת שפיר אפשר דגם הרי"ף יסבור כהתוס' דבכחושים ג"כ איכא משהו ואדרבא לפ"ז יתיישבו דבריו ברווחא טובא וכאשר יבואר אי"ה. אך בתחלה נקדים עוד מה דיש להקשות לכאורה עדיין על שי' התוס' דבכחושים ג"כ איכא משהו דעדיין תקשה מהא דרב דלמאי נקט א' מהן שמן כיון דסובר מין במינו במשהו והא דתי' הצל"ח משום דמיירי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו עדיין קשי' דלפי הנראה דברי התוס' דעכו"ם הם דברי ר"ת וכמו שנראה מהרא"ש שם דלא כתב רק תחלת דברי התוס' וכתבם בשם ר"ת וכן בשערי דורא בדין ריחא מלתא הוגה ודברי ר"ת הם שם בתוס', וכן הצל"ח בקושייתו כתב ג"כ לשי' ר"ת דסובר דבכחושים ג"כ איכא משהו, ולשי' ר"ת בעצמו לא יצדק תי' הנ"ל דיעויין בחולין (ק"ח ב') בתוס' שהביאו שי' רשב"ם דהנאסר אוסר ג"כ מינו במשהו דנאסר מאינו מינו והר"ן בסוגיא דטיפת חלב הביא כן גם בשם ר"ת, א"כ קשי' דאף בגדי וטלה עדיין תאסר אף בכחושים משום דריח הגדי השחוט נכנס לטלה הנבילה ונעשה ריח הגדי השחוט נבילה וחוזר ונכנס להגדי ואוסר מטעם מין במינו במשהו דהא הנאסר אוסר מינו וכנ"ל, ואף אם נתרץ דרב רוצה לומר אף לרבנן לכך נקט בא' שמן, עדיין תקשה האי דפריך לוי מברייתא דאין צולין כיון דע"כ מוכרח דלוי סובר דמין במינו בטל א"כ יוכל לתרץ דהברייתא אתי' כר"י דמין במינו לא בטל, וכן הקשה בשעה"מ ומאי דתי' השעה"מ דסמך אהא דקתני בברייתא אפילו גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו לא יצדק לשי' ר"ת וכנ"ל דלר"י דמין במינו לא בטל אף בגדי וטלה הוי מין במינו מטעם דריח כל א' נכנס בחבירו ונעשה נבילה וחוזר ונכנס דהוי מינו דנאסר ואוסר במשהו לשי' ר"ת הנ"ל, ע"כ נראה מוכרת דבגדי וטלה לא הוי מין במינו אף לשי' ר"ת אם נימא דריחא לאו מלתא ואינו אלא משהו, וטעמא דמלתא י"ל עפ"י מ"ש (באות הקודם) דתרי משהו לא אמרינן וכיון דצריכינן להמשהו גופי' שנכנס מגדי לטלה שיחזור ויכנס להגדי ויאסור שפיר מתקרי תרי משהו דלא אמרינן וכדאמר בחולין (דף ק') דדוקא נתנה טעם וכמ"ש (באות הקודם) דלאותו ריח המשהו בעצמו שנכנס שיחזור ויאסור שפיר י"ל דהוי תרי משהו, אמנם יותר נכון ברווחא נראה בטעמא דמלתא דאותו ריח הגדי שנכנס להטלה דאינו אלא משהו נתבטל בהטלה ולאו שם גדי עליו רק שם טלה כיון דאינו אלא משהו נתבטל באינו מינו ונעשה כאינו מינו ושוב אף כשחוזר ונכנס להגדי לא מתקרי מין במינו לאסור במשהו דלאו ריח גדי הוא רק כריח טלה כיון דנכנס להטלה נתבטל בהטלה ונעשה כטלה דשם טלה עליו ולא שם גדי, ואינו דומה להא דר"ת הנ"ל דהנאסר אוסר מינו אף דנאסר מאינו מינו דהתם לא נתבטל באינו מינו דלא מיירי במשהו רק דהי' שיעור טעם באינו מינו בפחות מס' דלא נתבטל משא"כ בריחא אי נימא דלאו מלתא ואינו אלא משהו וכיותר מס' שפיר נתבטל באינו מינו וכאינו מינו נחשב אף כשחוזר ונכנס למינו. שוב ראיתי דמוכרח דסיום דברי התוס' בע"ז אינם מדברי ר"ת דיעויין במרדכי בפסחים פ' כל שעה (סי' תק"ע) דהביא בשם ר"ת בת' דריח חמץ במצה אינו אוסר אף בפסח, וכן הובא זו הת' במרדכי בחולין פ' גיה"נ (סי' תרס"ו) ובת' מיימוני (להל' מאכ"א סי' ו') רק דמהתם י"ל דהמעשה הי' קודם הפסח דאיננו במשהו רק במרדכי פ' כל שעה מבואר דאף בתוך הפסח התיר ר"ת אף דאז הוי במשהו, וא"כ מוכרח דאף דתחלת דברי התוס' הם דברי ר"ת עכ"ז סיום דברי התוס' שם אינם מדברי ר"ת רק מבעל תוס' אחר, וכ"נ ג"כ ממה שהביא השערי דורא בשם ר"ת דסיום דברי התוס' אינם מר"ת ודלא כהצל"ח פסחים דכ' על סיום דברי התוס' דעכו"ם בשם ר"ת, וא"כ שוב י"ל דזה התוס' יסבור כשי' התוס' חולין (ק"ח ב') דאין הנאסר חמור מהאוסר ואין הנאסר אוסר מינו, ור"ת באמת איננו סובר למשוי ריחא למשהו, ונסתר הכרח הנ"ל אמנם אף בלא הכרח שפיר י"ל מסברא דאי אינו אלא משהו נתבטל באינו מינו כשנכנס לאינו מינו דאף כשחוזר ונכנס למינו איננו אוסר מטעם מין במינו במשהו דאינו מינו מתקרי וכנ"ל דהדברים מסתברים ונכונים מאוד מצד הסברא ואיצ"ו להכרח. יב) ועפ"י כל הנ"ל נבוא לביאור דברי הרי"ף ויתיישבו כמין חומר בעזרהשי"ת, והוא, דלעולם שי' הרי"ף כשי' התוס' דבשניהם כחושים הוי עכ"פ משהו, וי"ל דמוכרח ג"כ מדברי רב דשחוטה שמן ונבילה כחוש אסור מטעם דמפטמי מהדדי וריח השחוטה נכנס להנבילה וחוזר להשחוטה דסוף סוף במאי נאסרה השחוטה ואי משום דחתיכה נעשית נבילה וריח השחוטה כשנכנס להנבילה נעשה ג"כ נבילה ואוסר מ"מ תיקשי הא אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך וכשי' התוס' חולין (צ"ו ב') כמו שהכריחו שם בראיות וכקו' מהרא"י שהביא הש"ך (ריש סי' ק"ח), ותי' המהרא"י דע"י ריח השמינה מתעורר ג"כ ריח הכחושה לא ס"ל להרי"ף, רק דלשיטתו בפשוט ניחא דכחושה ג"כ אית לה ריחא משהו רק דבלא השמינה הי' בטל כיון דאינו אלא משהו, ועתה ע"י ריח השמינה דנעשה נבילה כשנכנסת להכחושה חוזרת ואוסרת להשמינה כשחוזרת ונכנסת, ולא שייך אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור בעצמו יכול לילך כיון דהולך משהו מהאיסור ג"כ דכחושה ג"כ אית לה ריחא משהו, וע"כ לא הוכרח מהרא"י לתי' שלו דע"י ריח השמינה מתעורר ריח הכחושה רק לשי' הסוברים דכחושים אף בדברים האוסרים במשהו אינם אוסרים דכחושה אף משהו לית לה ומש"ה הוכרח לתרץ דע"י ריח השמינה מתעורר ריח הכחושה אף דלולא זה גם משהו ליכא, אבל לשי' דכחושים הויא משהו ניחא בפשוט וכנ"ל, והא דאינו אוסר רב בשניהם כחושים רק בא' שמן אף דסובר מין במינו במשהו, היינו משום דרב מיירי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו דמשהו אינו אוסר להכי הוכרח למנקט בא' שמן דריח השמינה שנכנסת להכחושה נעשית נבילה ואוסרת, ואף דהרי"ף סובר דדוקא לאסור מינו אמרי' חתיכה נעשית נבילה ה"נ ריח השמינה שנאסרה הוי' מינו של השמינה וכשי' רשב"ם ור"ת הנ"ל דגם במינו של הנאסר אמרי' דמב"מ ל"ב ול"א אין הנאסר חמור מן האוסר, אף שכתבתי דהרי"ף סובר, אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך עכ"ז שפיר י"ל דלא ס"ל אין הנאסר חמור מן האוסר דהני תרתי מילי לא זה בזה תליין, ותדע דהא לענין בב"ח לכ"ע ל"א אין הנאסר חמור מן האוסר אף לשי' התוס' וכמבואר להדיא בגמ' חולין (ק"ח ב') חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא ואפ"ה דעת הרשב"א וסייעתו דגם בזה אמרי' אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך וכמו שהוכיחו מחולין (ק"ח ב') דקאמר אי לימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט, ויעוי' ביו"ד (סי' ק"ה סעי' ז') ובביאורי הגר"א (שם ס"ק, מ') ובש"ך (שם ס"ק י"ז) א"כ חזינן להדיא דהני תרתי מילי לאו זה בזה תליין דאף דל"א אין הנאסר חמור מן האוסר והנאסר אוסר מינו של הנאסר במשהו עכ"ז אמרי' אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך, וה"נ י"ל להרי"ף דס"ל כשי' רשב"ם ור"ת דבכל האיסורים ל"א אין הנאסר חמור מן האוסר והנאסר אוסר מינו למ"ד מין במינו במשהו אף דס"ל אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך וא"כ א"ש דבא' שמן אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו עכ"ז ריח השמינה שנכנסת להכחושה נעשית נבילה ואוסרת כשחוזרת להשמינה דהויא מין במינו ואמרי' גבי' חתיכה נעשית נבילה, אבל בשניהם כחושין אף דהוי ג"כ משהו עכ"ז אינו אוסר משום דהוי גדי וטלה מין בשאינו מינו ובטל אף דריח הגדי נכנס לטלה ונעשית נבילה וא"כ יאסור בחזרתו להגדי מטעם מין במינו במשהו ז"א מתרי טעמי או מטעם תרי משהו ל"א, או מטעם יותר נכון דריח הגדי כשנכנס להטלה נתבטל בהטלה כיון דאינו אלא משהו ולכך אף כשחוזר להגדי איננו מין במינו דהוי כטלה וגדי דכשנכנס לטלה נעשה כטלה וכנ"ל, ומעתה, מתיישבת כל הסוגי' דשפיר מוכח מדברי רב דריחא מלתא היא כטעמו וממשו בפחות מס' דאי אינו אלא משהו רק דרב לטעמי' דמין במינו במשהו א"כ מה אירי' א' שמן אף בשניהם כחושים נמי דמ"מ משהו הויין וע"כ דמיירי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו וע"כ דהוי כטעמו וממשו בפחות מס', ושפיר קאמר לרב מי לימא תנאי ולק"מ קו' השעה"מ הנ"ל, וגם שפיר מקשה ללוי מברייתא דאין צולין ב' פסחים דאין לדחות כיון דגם ללוי עכ"פ משהו איכא א"כ אפשר לו לתרץ הברייתא דאתי' כר"י דס"ל מין במינו לא בטל דז"א דהא קתני אפילו גדי וטלה ואי אינו אלא משהו הוי מין בשאינו מינו דריח הגדי שנכנס להטלה א"י לאסור להגדי מטעם מין במינו במשהו וכנ"ל, ועתה נבוא לביאור דברי הרי"ף עפ"י סדר דבריו וז"ל ועוד דכד דייקת למימרי' דרב [דייקת דייקא היינו דמיירי דוקא בא' שמן אבל שניהם כחושים אינו איסר וא"כ אף בא' שמן הא הריח דהתירא, דסברת מהרא"י דע"י ריח השמינה מתעורר ריח הכחושה ביותר מאם לא הי' ריח השמינה לא ס"ל להרי"ף וכנ"ל, וע"כ דכחושה אית לה ריחא משהו רק דא"י לאסור מטעם דאינו אלא משהו ואף דרב ס"ל מין במינו לא בטל עכ"ז צ"ל דהא חייבי נמי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו ואפ"ה ריח השמינה אוסרת אף דהוא דהתירא מטעם דנעשית נבילה ואף דאין הנאסר יכול לאסור רק במקום שהאיסור עצמו יכול לילך הכא נמי הא איכא ריח הכחושה עצמו משהו דכחושה נמי אית לה ריחא משהו וכנ"ל ושפיר יכול לאסור ריח השמינה הנאסרת מטעם חתיכה נעשית נבילה, וא"כ] משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן [וכאן הוי סיומא דמלתא של השייכות דה"נ שייכא בהא דחתיכה נעשית נבילה ומש"ה יוכל לאסור ריח השמינה דנעשית נבילה ומש"ה אוסרת אף בגדי וטלה וכנ"ל] ואמרי' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' [היינו שמעתא דחתיכה עצמה נעשית נבילה וכביאור הרי"ף הנ"ל] כר"י דאמר מין במינו לא בטל דאר"י אין דם מבטל דם [ומש"ה ה"נ ריח השמינה נעשית נבילה ואוסרת להשמינה דהוא מיני' וכשי' הרשב"ם ור"ת הנ"ל] ורבנן פליגי עלי' דר"י [וסברי דמין במינו בטל] וקי"ל דכל איסורין שבתורה בס' היינו נגד האיסור בעצמו ולא נגד חתיכת ההיתר הנאסרת רק נגד האיסור בעצמו וכחו שאמר רבה בב"ח] ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר [אפ"ה אי"צ ס' עד ההיתר הנאסר רק נגד גופו של איסור לחוד,] וכ"ש מריחא בעלמא, [דבריח השמינה כשחוזרת להשמינה לא נתערב בה רק ריחא בעלמא של הכחושה ולא גופו של איסור] דלא אסרינן לי' [לומר חתיכה נעשית נבילה, וכנ"ל] ואשה"ט. אמנם אף דהדברים נכונים ואתיין מוכרחין מכל צד לפי כל הנ"ל עכ"ז לבי מגמגם בה דהא דגדי וטלה הוי מין בשאינו מינו לא כתבו כן רק לרבא דאזיל בתר שמא אבל לאביי דאזיל בתר טעמא הוי מין במינו וא"כ תקשה לאביי מדרב דמאי אירי' א' שמן אפילו שניהם כחושין נמי דבודאי אין לומר דאביי פליג אדרב דמרב מקשינן לכל אמוראים כמ"ש רש"י ותוס' ביצה (ט' א), ואי לאביי מוכרח באמת דבכחושין אף משהו ליכא א"כ מה"ת לדידן לומר דהוי משהו, ע"כ נראה מוכרח מזה דלא כתי' הצל"ח שכתבתי (ריש אות י"א) רק בפשוטו דרב רצה למנקט דינו אף לרבנן דמין במינו בטל לכך נקט בא' שמן, וא"כ לשי' הרי"ף דסוף סוף דרב אתי' רק לר"י דמין במינו לא בטל מוכרח באמת דלא כדעת התוס' רק דסובר דבכחושין אף משהו ליכא. וא"כ שוב ע"כ מוכרחין לדברי מהרא"י שהביא הש"ך (ריש סי' ק"ח) דע"י ריח השמינה גם ריח הכחושה מתעורר, רק דס"ל להרי"ף מסברא דאף דמתעורר ע"י ריח השמינה עכ"ז אינו אלא משהו וכמ"ש לעיל (אות ט'), וזו"ז ביתר הדברים שפיר י"ל כמ"ש, דהא דהוכרח הרי"ף לחתיכה נעשית נבילה היינו משום דלהלכה כרבא דבתר שמא א"כ גדי וטלה הוי אינו מינו ורב סתמא קאמר אפילו גדי וטלה להכי קאמר דשייכא בחתיכה נעשית נבילה ואה"נ לאביי דלדידי' גם גדי וטלה הוי מין במינו איצ"ו בהא דרב לחתיכה נעשית נבילה רק בפשוט ניחא לטעמי' דסובר מין במינו במשהו ונאסר ע"י ריח הכחושה שנתעורר ע"י ריח השמינה רק לדידן דקי"ל כרבא הוכרח. הרי"ף לומר ג"כ דאזיל לטעמי' משום חתיכה נעשית נבילה, וקו' הגמ' ללוי מברייתא דאין צולין קאי להלכה כרבא דאזיל בתר שמא דהוי גדי וטלה אינו מינו וכן האי דקאמר לרב מי לימא תנאי קאי ג"כ להלכה כרבא דגדי וטלה הוי אינו מינו וא"כ מוכח מרב דסובר דריחא מלתא כטעמו וממשו בפחות מס' משום דסתמא קאמר אפילו גדי וטלה וא"ש הכל כמ"ש לעיל רק בהא דכחושין דאף דאם היינו אומרים דשי' הרי"ף דהוי משהו הוי א"ש יותר ברווחא דלא נצטרך לומר דמשמע לי' מסברא דאף דמתעורר ריח הכחושה ע"י השמינה אינו אלא משהו, רק בכדי דלא יקשה מזה לאביי נראה יותר כנ"ל, אמנם אפשר דגם לאביי יש לאשכוחי ב' מיני בשר דאינן שוין בטעמא ויעוי' בפמ"ג בשער התערובת (חלק ג' פ"ד) בשם הראב"ן, וא"כ א"ש גם לאביי, ואיך שיהי' עכ"פ סגנון דברי הרי"ף נראה אמת לאמיתו בעזרהי"ת כמ"ש דכוונתו לב' דברים חלוקים דהא דרב שייכא בחתיכה נעשית נבילה, וחתיכה נעשית נבילה תליא בהא דמין במינו לא בטל, ופרטי הדברים כבר נתבאר ליישב ולבאר בכמה אנפי והפוך בה, ומקום הניחו לי בסוד במקום שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, וגם נתבאר שי' הרי"ף בהא דחתיכה נעשית נבילה ג"כ שלא מצאו מקום ומקור לדבריו, והרי"ף בעצמו בכאן הראה מקורו לשיטתו. יג) והנה כ"ז כתבנו עפ"י מאי דהעלה הרמב"ן במלחמות חולין (ס"פ גיה"נ) ליישב שי' הרי"ף בהא דחתיכה נעשית נבילה וכ"כ הר"ן בסוף הסוגי' דטפת חלב וגם האשכול וכנ"ל, אמנם אף למאי דצדד הרמב"ן במלחמות שם בתחלה בשי' הרי"ף בשם יש אומרים דאין אומרים חתיכה נעשית נבילה רק בנאסר ממינו למ"ד מין במינו לא בטל שכיון שאין ההיתר ראוי, לבטל את האיסור אף אם הי' כמה לכך מצטרף עם האיסור ונעשה נבילה משא"כ למ"ד מין במינו בטל דאלו הי' שם שיעור ביטול הי' האיסור נתבטל לא אמרינן נעשית נבילה לבד מבשר בחלב, אבל בשאר איסורים דוקא בנאסר ממינו ולמ"ד מין במינו לא בטל, ג"כ יש מקום ליישב שי' הרי"ף כאן בסוגיא דריחא עפ"י סגנון הנ"ל, ויתיישב נמי אף אם נימא דגם הרי"ף גורס בחולין (דף ק') הני ג' תיבות בסיום מימרא דרב מפני שהן מינה, ובכיון גדול השמיט הרי"ף הני ג' תיבות מפני שהן מינה, וכאשר יבואר. דהנה הר"ן חולין בסוגיא דטפת חלב הביא ג"כ האי שי' ותמה עליהם מהירו' (דפ"ב דערלה ה"ג) דגריסי תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין שהבאתי לעיל באורך (באות ז') דמשם מבואר דאף בנאסר מאינו מינו אמרינן נעשית נבילה, ויש ליישב ג"כ כעין הסגנון שכתבתי לעיל דלפי ביאורו בגמ' דידן מבואר להדיא בגמ' דילן כהאי סברא דדוקא בנאסר ממינו אמרינן חתיכה נעשית נבילה ודלא כהירו', והוא, דהנה כבר כתבתי לעיל לדקדק בחולין (ק' א') לשי' רש"י שם דל"ל להזכיר הא דר"י ולא פריך בפשיטות סתירת דברי רב מיני' ובי' רישא אסיפא יעוי' לעיל (אות ח'), עוד הקשה הכו"פ (סי' צ"ח ס"ק ד') קו' עצומה על הגמ' דחולין (דף ק') הנ"ל דמאי פריך על רב מאי אירי' כי נתן טעם כו' דלמא ס"ל כרב חסדא מנחות (דף כ"ג) דנבילה בטילה בשחוטה דאזלינן בתר מבטל דהואיל ואי אפשר למבטל דהיינו השחוטה להיות כבטל דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה הוי אינו מינו ובטל להכי הנבילה גופי' אינה יכולה לאסור כל החתיכות שאינה מינה ונתבטל משא"כ החתיכה שקיבלה טעם מהנבילה ונעשית נבילה שפיר הויא מין במינו עם שאר החתיכות דגם המבטל יכול להיות כבטל דגם הן יכולין לקבל טעם מן הנבילה, והיא קו' עצומה, ע"כ בשביל כל זה אפשר דהרי"ף מפרש לה עפ"י שי' היש אומרים הנ"ל שכתב הרמב"ן דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בנאסר ממינו וזהו כוונת הגמ' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' לא קאי על הא דקאמר ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה רק על ריש דברי רב דקאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה כמאן אמרה דחתיכה נעשית נבילה ע"כ הוא כר"י דאמר מין במינו לא בטל והוי נאסר ממינה ולהכי חתיכה עצמה נעשית נבילה, ומר"י מוכח דנבילה ושחוטה הוי מין במינו מהא דקאמר אין דם מבטל דם וכמ"ש רש"י מנחות (כ"ג ב') וכמו שנתבאר לעיל (אות ד'), וזהו כוונת הגמ' מכדי רב דאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה ע"כ כר"י דגם נבילה ושחוטה הוי מין במינו ולהכי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה דלולא זה אם נבילה ושחוטה היתה אינו מינו לא הוי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה בנאסר מאינו מינו וכנ"ל וא"כ שפיר מקשה מאי אירי' כי נתנה טעם דהא הנבילה בעצמה יכולה לאסור כל החתיכות כיון דמוכח ע"כ דרב סובר דנבילה ושחוטה הוי מין במינו, ואשה"ט דהזכיר הא דר"י ולא מקשה דברי רב גופי' מרישא אסיפא משום דהי' אפ"ל כקו' הפליתי הנ"ל דנבילה ושחוטה, הוי אינו מינו ובחתיכה הנאסר מנבילה הוי שפיר מינו עם שאר החתיכות וכנ"ל ולהכי הוכיח מריש דברי רב דס"ל כר"י דנבילה ושחוטה הוי מין במינו, ול"ק מהירו' דמוכח דאף בנאסר מאינו מינו אמרינן חתיכה נעשית נבילה כיון דמוכח מגמ' דילן דלא כהירו' לפי הביאור הנ"ל דדוקא בנאסר ממינו אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, ועפ"ז יתפרשו נמי דברי הרי"ף בסוגיא דריחא כעין הסגנון שכתבתי לעיל ונבוא על סדר דברי הרי"ף דכד דייקת למלתי' דרב [היינו דהא מיירי בשחוטה שמן ונבילה כחוש דכל הריח הוא מהשמינה דאף דמתעורר ג"כ ריח הכחושה עצמה ע"י ריח השמינה עכ"ז אינו אלא משהו ואף לר"י דאית לי' מין במינו לא בטל עכ"ז יש להתבטל כאן ריח הכחושה כיון שהולך עם ריח השמינה דלא שמעינן לי' לר"י מין במינו לא בטל היכא דהאיסור אינו בעצמו רק איסור והיתר מעורבין וכמ"ש הר"ן ס"פ גיה"נ וכנ"ל באות ט') מזה מוכרח ע"כ] משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות [וכאן הוי סיומא דמלתא של השייכות דכיון דרב סובר חתיכה עצמה נעשית נבילה א"כ ריח השמינה הנכנסת בהנבילה נעשית נבילה ואוסרת להשמינה כשחוזרת כיון דמוליך עמו גם משהו מריח הכחושה עצמה וכמ"ש מהרא"י וכנ"ל,] ואמרי' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דאר"י אין דם מבטל דם [פי' כמאן אמרה דאמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה כר"י דאמר מין במינו לא בטל ונבילה ושחוטה הוי מין במינו, ומש"ה בכיון גדול השמיט הרי"ף הני ג' תיבות מפני שהן מינה אף אם גורס אותן בכדי דלא נטעה לפרש כפירש"י דהקו' כמאן אמרה קאי על סיפא דמלתי' דרב מפני שהן מינה ולכך השמיטם הרי"ף בכדי להורות לנו ביאור דברי הגמ' דכמאן אמרה קאי על ריש מלתי' דקאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה דהוא דוקא בנאסר ממינו וכנ"ל ומדוקדק ג"כ הא דהוסיף הרי"ף על לשון הגמ' להראות מקור דברי ר"י דמין במינו לא בטל דהוא האי דקאמר אין דם מבטל דם דזהו עיקר הכוונה בגמ' כאן להוכיח דס"ל כר"י גם בזה דנבילה ושחוטה הוי מין במינו דזה מוכח מהא דאין דם מבטל דם וכנ"ל, ומש"ה כיון דנאסר ממינה ומין במינו לא בטל אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה,] ורבנן פליגי עלי' דר"י וקי"ל דכל איסורין שבתורה בס' [כנגד גוף האיסור לחוד] ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר אפ"ה לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה להצריך ס' נגד כולה דלא אסרינן לההיתר כל שיש שיעור ביטול נגד האיסור אף אם מתחלה לא הי' שיעור ביטול] וכ"ש מריחא בעלמא [דריח הכחושה מתערבת עם ריח השמינה כשחוזרת] דלא אסרינן לי', והדברים נכונים ע"ד פלפול קצת, ואי הרי"ף לא הי' גורס הני ג' תיבות מפני שהן מינה הדברים פשוטים ביותר ובקוצר כעין שכתבתי (באות ח') לסיום דברי הרמב"ן ה"נ לריש דברי הרמב"ן יתפרש בנאסר ממינה דוקא ודוקא למ"ד מין במינו לא בטל, והכל ע"ד הנ"ל, אמנם יותר נכונים האופנים שכתבתי עפ"י סיום דברי הרמב"ן. ונקוט האי כללא בידך בביאור דברי הרי"ף דהרי"ף כוונתו לב' דברים נפרדים דמימרא דרב שייכא בהא דחתיכה נעשית נבילה והא דחתיכה נעשית נבילה שייכא בהא דמין במינו לא בטל ופרטי הדברים כבר נתבאר לבאר בכמה גווני כפטיש יפוצץ סלע ותן לחכם ויחכם עוד, ומאוד נפלאתי על כל הראשונים והאחרונים שלא הרגישו בזה ומקום הניחו לי בס"ד לכוין האמת לאמיתו בכוונת והאמת עד לעצמו ואיצ"ו לראיות כי סגנון לשונו מורה על כוונתו וגם שיטתו בהא דחתיכה נעשית נבילה מלמד ע"ז ובפרט דהקו' העצומות המרפסות איגרא הן עדים נאמנים לביאור הנ"ל דלכוונתו האמיתית אין להם התחלה וכנ"ל שבח ותהלה לד' ית' וית' שעמדנו על אמיתת כוונת בעזרהי"ת וית'. יד) ובדרך אגב נראה דיש ליישב קצת עפ"י הדברים הנ"ל סתירת דברי הר"ן דהכא בסוגיא דריחא על מה שהביא הרי"ף דברי רב דקאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה ביאר הר"ן דטעם לאו דוקא דכיון דסובר מין במינו במשהו אפילו לא נתנה טעם נמי, ובס"פ גיה"נ ביאר דדוקא ע"י טעם אמרי' דנעשית נבילה אבל במשהו לא אמרינן נעשית נבילה, ואף. דבאמת לק"מ דכאן הביא שי' הרמב"ן דביאר כן דטעם לאו דוקא וכמו שהביא הרשב"א בחידושיו בחולין (דף ק') משמו, ובסו"פ גיה"נ כ' שי' עצמו דכן דרך הר"ן למורגל בו וכן דרך כל הראשונים בטובא דוכתי אמנם עפ"י הדברים שנתבאר לעיל יש מקום ליישב דבשי' הרי"ף הוכרח לפרש דלאו דוקא טעם משא"כ בס"פ גיה"נ שכ' בשי' עצמו, דהנה בטעם הדבר שכ' הר"ן ס"פ גיה"נ דדוקא בטעם אמרי' חתיכה נעשית נבילה ולא במשהו י"ל ע"פ מ"ש הר"ן בסוגיא דטפת חלב דמדינא ל"א חתיכה נעשית נבילה רק בב"ח ולא בשאר איסורים רק דבשאר איסורים גזרו חכמים משום לתא דבב"ח הלכך בעינן דוקא דומיא דבב"ח וכמ"ש הר"ן שם לענין מליחה דל"א נעשית נבילה משום דבעינן דוקא דרך בישול, וכמו כן לענין לח בלח וא"כ ה"נ לענין משהו דדומיא דבב"ח בעינן דנאסר ע"י טעם דוקא, והנה יעוי' בפר"ח יו"ד (סי' פ"ז) שהוכיח מהר"ן שם דבצלי בב"ח הוי כמו מליחה ואיננו אסור מה"ת דגם צלי איננו דרך בישול, וא"כ גם בצלי ל"א חתיכה נעשית נבילה משום דדומיא דבב"ח בעינן וכמ"ש הר"ן שם במליחה, והנה הרי"ף דכ' כאן האי מימרא דחתיכה עצמה נעשית נבילה היינו משום דבלא"ה לא הוי אמרי' מין במינו כיון דאיסור והיתר מעורבין וכמ"ש (בסוף אות ה') או משום דמיירי אף בגדי וטלה וכמ"ש (סוף אות י"ב) ולכך הוכרח להא דחתיכה נעשית נבילה דריח השמינה גופי' נעשית נבילה, והנה ריחא אינו אלא בצלי וגם הא מיירי בצלאן וא"כ איננו דומי' דבב"ח, וע"כ דסובר הרי"ף דל"ב דומיא דבב"ח, א"כ ממילא ל"ב נמי נו"ט דוקא רק אפילו במשהו נמי כיון דנאסר נעשית נבילה, לכך הוכרח לפרש בשי' הרי"ף דנו"ט לאו דוקא, וי"ל עוד דלשי' הרי"ף נסתר גם תי' התוס' דתרצו דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך ומשהו א"י לצאת מחתיכה לחתיכה דלפ"ז מוכח דתרי משהו ל"א ולשי' הרי"ף לפי הבנת הר"ן דריחא אינו אלא משהו א"כ מוכח דסבר דאמרי' תרי משהו וכמ"ש (באות י') בשם המקמ"ח וא"כ לשי' הרי"ף מוכח דלא כתי' התוס' ג"כ וע"כ דטעם לאו דוקא לשי' הרי"ף משא"כ בסו"פ גיה"נ כ' לשי' עצמו ושפיר י"ל דבעינן דומיא דבב"ח ולכך בעינן נו"ט, וכ"ז אינו אלא ע"ד פלפול קצת, והעיקר נראה דבפשוטו לק"מ וכנ"ל דבאמת שיטות חלוקות הן והכא תפס בלשונו שי' הרמב"ן ובס"פ גיה"נ כ' שי' עצמו, ואין להאריך עוד בזה:

קרני אור מאת בן הגאון המחבר אליהו פערילמאן חופ"ק גאראדיא שיטת הרמב"ם בסוגיא דחטאת הגזולה. בגיטין (דנ"ה א) במתני' העיד ר' יוחנן בן גודגדא כו' ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח, ובגמ' אמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין כו' ורב יהודא אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודא מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' עולה דכליל אלא אפילו חטאת דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי לי' אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' כו' כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דליחייב עלה אמר רבא הא וודאי קא מיבעי' לי כי אוקמוה רבנן ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נפ"מ לגיזותי' וולדותי' מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדישה שלא יהא חוטא נשכר, ע"כ. והנה שיטת הרמב"ם בסוגיא זו סתומה מאד ודבריו נראים כסותרים זה את זה וסותרים את הגמ', רבו בהם ההשגות והקושיות והתמיהות מהראשונים והאחרונים, וכל דברי המפרשים, שעמלו למצוא דרך הרמב"ם, דחוקים ואינם מספיקים, וכדי לבאר הכל, אביא בזה את כל ההלכות השייכות לסוגיא הנ"ל וכל הנאמר בהן בהל' איסורי מזבח (פ"ה ה"ז) כתב הרמב"ם וז"ל, הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואין צ"ל שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה, ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מתכפרת אע"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן העולה. ובהל' מעשה הקרבנות (פי"ח הי"ד) כתב וז"ל, גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת, משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה. ובהל' גזילה ואבידה (פ"ב ה"ח) כתב וז"ל, גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל ולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים. והנה בהל' איסורי מזבח (שם), על מה שכתב הרמב"ם ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו הי' חטאת, השיג הראב"ד וכתב אין כאן אפילו, והיינו, כמ"ש הכ"מ שם, דהא בגמ' מוכח דחטאת גזולה יותר ראוי להכשיר מעולה וא"כ לענין הכשר הקרבן לא היה לו לומר ואפילו היה חטאת, רק אדרבא היה לו לומר הקרבן כשר ואפילו היה עולה, ומה שכתב הכ"מ שם לפרש, דהאי דכתב הרמב"ם ואפילו הי' חטאת קאי אריש ההלכה, והיינו דלפני יאוש הקרבן פסול ואפילו הי' חטאת, הוא דחוק מאוד ולא משמע כן כלל בלשון הרמב"ם. גם נראה דלפני יאוש פשיטא דכל הקרבנות פסולים ואין רבותא בחטאת יותר מבעולה, ובגמ' נאמר זה רק בלאחר יאוש דמפני תיקון המזבח נודעה פסולה ובזה שפיר יש לאשמועינן רבותא בחטאת דאפילו בחטאת שהכהנים אוכלין את בשרה שייך תיקון המזבח ופסולה, משא"כ לפני יאוש דהקרבן מדינא פסול פשיטא דכל הקרבנות שוין ולא שייך לומר בזה ואפילו הי' חטאת, ועוד פירוש הכ"מ לא יועיל לסיום דברי הרמב"ם שם דלענין פסול הקרבן בנודעה סיים וכן העולה, ובגמ' מבואר דלענין פסול הקרבן בנודעה עולה פשוט יותר מחטאת, וכמו שדקדק רע"א זצ"ל בחידושיו לגיטין בהליקוטים שם. עוד הקשה הכ"מ שם מדכתב הרמב"ם סתם ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואח"כ בנודעה שאינה מכפרת כתב הטעם כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, משמע מזה דפסק כרב יהודא דיאוש כדי קני, וזה סותר למה שפסק הרמב"ם בהל' גניבה דיאוש כדי לא קני, ועוד דפשטא דמתני' אתיא כעולא והו"ל למפסק כוותי', והנה הלח"מ בהל' מעשה הקרבנות (שם) כתב על קו' הכ"מ מהל' גניבה דלאו קושיא היא, משום דאף דיאוש כדי לא קני בכ"ז בגנב שהקדיש לאחר יאוש הוי יאוש ושינוי השם. אמנם נראה דלא נעלם זה גם מהכ"מ וכוונת הכ"מ בקושייתו היא מהא דהקרבן כשר ע"כ מוכח דהרמב"ם פוסק הכא דיאוש כדי קני בלא שינוי השם, דאל"כ הו"ל להיות הקרבן פסול מדינא משום דין מצוה הבאה בעבירה, שהזכירו הרמב"ם בהל' איסורי מזבח (שם ה"ט), ואף דהכ"מ בעצמו בהל' לולב (פ"ח ה"א) כתב בשיטת הרמב"ם דלית לי' פסול של מצוה הבאה בעבירה, אפשר שכתב זה רק לגבי לולב ולא לגבי קרבן, דעיקר ילפותא של מצוה הבאה בעבירה גבי קרבן הוא, ועיין בלח"מ בה' לולב שם, ועל מה שכתב הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות הנ"ל ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה, הקשה הכ"מ דהא על הא דאימתי העמידוהו ברשותו קאמר בגמ' למאי נפ"מ לגיזותיה וולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא ואיך כתב הרמב"ם דנפ"מ לחייבו עליה כרת ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוהו ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה כיון שהעמידוהו ברשותו הקדישה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה והניח בצ"ע. והלח"מ שם כתב דכוונת הרמב"ם במאי דכתב מאימתי העמידוהו ברשותו באמת היא לענין הגיזות וולדות ומה שכתב כדי לחייבו כרת לא קאי על מאימתי ודחוק הוא מאוד, חדא דאין שם מקומו לענין גיזות וולדות, ועוד דאי כוונת הרמב"ם כאן לענין הגיזות וולדות ובא להשמיענו דלא העמידוהו ברשותו משעת גניבה א"כ הו"ל להרמב"ם לומר משעה שהקדישה בלבד, וכמ"ש בהל' גזלה ואבדה (שם), דמלשון מלבד שפיר משתמע דעיקר הדיוק הוא דמשעת גניבה לא העמידוהו ברשותו, ומדכתב הכא סתמא משעה שהקדישה משמע דהרבותא היא בזה שהעמידוהו ברשותו משעה שהקדישה והוא קשה דמאי נתכוון בזה וכקו' הכ"מ הנ"ל. והלח"מ שם הוסיף, עוד להקשות על הרמב"ם הנ"ל דממה שכתב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' מוכח דפסק כעולא, דלדידי' איצטריך בגמ' לאוקמי הא דחייב כרת בשחט בחוץ שהוא משום דהעמידוהו ברשותו, וכן מוכח מהא דהביא הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה האי אוקימתא דהעמידוהו ברשותו לענין הגיזות וולדות והיינו אליבא דעולא, וזה סותר למ"ש הרמב"ם בהל' איסורי מזבח הנ"ל דמשמע שם דפסק כרב יהודא וכנ"ל. ובהל' גזלה ואבדה (שם) על מה שכתב הרמב"ם וכל ולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים, השיג ע"ז הראב"ד וכתב קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנא דכל שבח שלאחר יאוש אפילו שעל גב גזילה הוא של גזלן מפני תקנת השבים כו', והיינו איך כתב הרמב"ם דכל ולדותי' וגיזותי' עד שעת הקדש של בעלים, הא ולדותי' וגיזותי' משעת יאוש עד שעת הקדש הוא של גזלן מפני תקנת השבים, ואף דבגמ' נמי על הא דמאימתי העמידוהו ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה קאמר למאי נפ"מ לגיזותי' וולדותי', כבר הקשו על זה התוס' שם ותירצו דהגמ' קאי למאן דלא ס"ל תקנת השבים, אבל למאי דקי"ל וכן פסק הרמב"ם כמאן דאית לי' תקנת השבים, קשה איך כתב הרמב"ם דהשבח עד שעת הקדש הוי של בעלים וכנ"ל. והנה הראב"ד בעצמו רצה לתרץ השגתו הנ"ל, ויען כי דבריו מתמיהים מאוד ולא מצאתי למי שיבארם בפירוש מספיק, ע"כ אאריך מעט ואכתוב מה שנראה לי בביאור כוונתו במה שרצה ליישב דברי הרמב"ם, וז"ל הראב"ד שם, ואיכא למימר כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן הלכך כל מה שהשביחה עד שעה שהקדישה של בעלים הוא, וקשה לי כיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא הלא הכל של הקדש וא"כ יהי' של הקדש ולא של בעלים כו' עכ"ל, וכל דבריו תמוהים מאוד, דמה שכתב כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, תמוה אמאי ליכא תקנתא לגזלן, הא בשבח שלאחר יאוש שלא על גב גזילה, היינו בשכבר גזזה וילדה קודם שהקדישה, איכא תקנתא לגזלן דלא יצטרך להשיב את השבח להבעלים ויהי' שלו, ובשבח שעל גב גזילה, דגם השבח קדוש כשהקדיש גוף הגזילה, מ"מ איכא תקנתא לגזלן דנפ"מ לענין התשלומין, דאם נימא גבי' תקנת השבים לא יצטרך לשלם להבעלים רק עבור גוף הגזילה ולא, עבור השבח ואם לא נימא גבי' תקנת השבים יהי' חייב לשלם להבעלים גם עבור השבח, וא"כ גם בהקדישה הגנב הלא בכל אופן איכא תקנתא לגזלן ואיך כתב הראב"ד דכיון שהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן גם מה שהקשה הראב"ד אח"כ וכתב, כיון שהקדישה מאי חוטא נשכר איכא הלא הכל של הקדש וא"כ יהי' של הקדש ולא של בעלים עכ"ל, תמוה בממ"נ, דאם בשבח שלא על גב גזילה מיירי, א"כ איך כתב הלא הכל של הקדש, הא כשהקדיש הגזילה לא הוקדש השבח, ואם בשבח שעל גב גזילה, מיירי, דגם השבח קדוש כשהקדיש הגזילה, א"כ מאי הקשה מאי חוטא נשכר איכא, הא איכא ואיכא דאף דהכל של הקדש מ"מ הא חייב בתשלומין ואם נימא דאוקמוה ברשותו משעת גניבה יהי' פטור מלשלם עבור השבח ושפיר הוי חוטא נשכר, ואין לומר דכוונת הראב"ד להקשות דנהי כיון שהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן מ"מ הא גם חוטא נשכר ליכא אם גם נוקמוה ברשותו משעת יאוש, דהא אילו לא הקדישה הי' כל השבח שלאחר יאוש של גזלן משום תקנת השבים ועתה כשהקדישה הלא הכל של הקדש ומאי חוטא נשכר איכא, ואמאי באמת לא אוקמוה ברשותו משעת יאוש ויהי' הכל של הקדש ולא של בעלים, ז"א דא"כ למאי תלי לה הראב"ד קושייתו בזה דהלא הכל של הקדש, הא גם בלא זה, רק אף בילדה וגזזה קודם שהקדישה, שייך ג"כ להקשות מאי חוטא נשכר איכא אם נוקמוה ברשותו משעת יאוש והשבח שמשעת יאוש, עד שעת הקדש יהי' של הגנב ולא של בעלים כיון דאילו לא הקדישה הי' ג"כ השבח שמשעת יאוש עד שעת הקדש של הגנב מפני תקנת השבים, ומדלא הקשה כן הראב"ד, ע"כ דבשבח שלא על גב גזילה הוי ניחא לי' דכיון דאמרינן דבהקדישה ליכא תקנת השבים ממילא אם נוקמוה ברשותו משעת יאוש יהא חוטא נשכר. א"כ בשבח שעל גב גזילה נמי אף דהכל של הקדש מ"מ הא נפ"מ לענין התשלומין ואם אוקמוה ברשותו משעת יאוש יהי' פטור מלשלם עבור השבח שמשעת יאוש עד שעת הקדש ושפיר איכא חוטא נשכר ומאי הקשה הראב"ד מאי חוטא נשכר איכא. גם רהיטא דלישנא של הראב"ד הנ"ל איננו מובן כלל דכתב והלא הכל של הקדש, והיינו ע"כ בשבח שעל גב גזילה דבהקדיש הגזילה גם השבח הקדש, ואח"כ סיים וא"כ יהי' של הקדש ולא של בעלים, ומשמע דאי הוי של בעלים לא הוי של הקדש, וזה אי אפשר דהא שבח שעל גב גזילה לעולם הוי של הקדש כשהקדיש הגזילה, בין אם אוקמוה ברשותו מקודם שהקדישה ובין אם אוקמוה ברשותו משעה שהקדישה מלבד, לעולם השבח הוי של הקדש והנפ"מ היא רק לענין חיוב התשלומין להבעלים עבור השבת, [ודברי המגדול עוז שם אינם מובנים כלל]. וראיתי בים של שלמה בגיטין (שם) שהבין הא דכתב הראב"ד כיון שהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, היינו שלא תקנו גבי' תקנת השבים דכיון שהוא מקדיש קרן הגניבה שוב אין לחוש גבי' שימנע מלעשות תשובה דהרי הוא מפריש את שלו משום מצוה מכל שכן שלא ימנע מלשלם מה שמוטל עליו ולא יהנה מעבירה, ועל קו' הראב"ד שהקשה הלא הכל של הקדש כתב היש"ש דלא קשה כלל דהרמב"ם מיירי בגזזה וילדה קודם שהקדישה עיי"ש, וכל דבריו דחוקים ורחוקים מאוד עד שלא ניתנו להאמר כלל, דנראה שהבין דאף דבשעה שגזזה וילדה לא הקדיש עדיין את הגניבה ואז הלא הי' שייך גבי' תקנת השבים וכבר זכה הגנב משום התקנה בהגיזות וולדות אפ"ה כשהקדיש אח"כ קרן הגניבה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דגבי' לא שייך תקנת השבים והגיזות והולדות של בעלים הן, וזה דחוק מאוד. גם כל עיקר הסברא לומר דכיון שהוא מקדיש קרן הגניבה והוא מפריש את שלו משום מצוה שוב אין לחוש גבי' שימנע מלעשות תשובה ולשלם מה שמוטל עליו, לאו סברא היא כלל, דהא אילו נעשה באמת בעל תשובה לא הי' מקדיש קרן הגניבה ורבים המה מאלה שעליהם נאמר בוצע ברך וגו', ועוד לפי סברא זו א"כ מאי איריא דהקדיש הגנב קרן הגניבה הא גם בהקדיש הגנב איזה דבר משלו ג"כ יש לומר הכל שכן הנ"ל, דהרי הוא מפריש את שלו לשם מצוה כל שכן שלא ימנע מלשלם המוטל עליו, ולא נימא גבי' תקנת השבים, וזה לא שמענו, גם מה שכתב הים של שלמה שם דאם לא גזזה וילדה עד אחר שהקדישה פשיטא דהשבח אינו של בעלים אלא של הקדש ולא שייך לומר שלא יהא חוטא נשכר וכקושיית הראב"ד, כבר כתבתי דזה תמוה דהא נפ"מ לענין חיוב התשלומין וכנ"ל. והנראה בביאור דברי הראב"ד הוא, דהנה במקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו בבהמה הראוי' למזבח קי"ל דפשטה קדושה בכולה, אמנם זה רק בבהמה שכולה של המקדיש, אבל בבהמה של שני שותפין ושותף אחד הקדיש חציו שלו רק חציו קדוש ולא חלק חבירו ולא אמרינן בכזה פשטה קדושה בכולה, ועתה נחזי איך הוא הדין בגנב שהקדיש כה"ג גניבתו לאחר שנתייאשו הבעלים אם אמרינן בו פשטה קדושה בכולה אם לא, ונראה דבגנב כיון דיאוש כדי לא קני וההקדש חל רק משום שעל ידי הקדישו הוי יאוש ושינוי השם או שינוי רשות, א"כ רק החלק שהגנב מקדיש הוי הקדש, אבל החלק שאינו מקדיש נשאר אינו שלו ולא הוי הקדש ולא שייך לומר בו פשטה קדושה בכולה וכמו בבהמה של שני שותפין, ואף דלא דמי לגמרי לשותפין, דהתם אף אם שותף אחד יקדיש כולה בפירוש חלק חבירו אינו קדוש, ובגנב במקדיש כולה לאחר שנתייאשו הבעלים כולה קדושה, וממילא אפשר דבגנב גם במקדיש מקצתה אמרינן בו פשטה קדושה בכולה, דזה שהקדיש מקצתה הוי משום פשטה קדושה בכולה כאילו הקדיש כולה ובכולה הוי ע"י הקדישו שינוי השם או שינוי רשות וכולה נעשית שלו ושפיר יש לומר בו פשטה קדושה בכולה, מ"מ נראה דז"א, דהא דהגנב יכול להקדיש כולה הוא משום דע"י הקדישו את כולה הוא מוציא כולה מרשות הבעלים לגמרי וממילא הוי כולה הקדש וזה דוקא רק בשהגנב מקדיש בפירוש את כולה ונמצא שהוא הגוזל את כולה מרשות הבעלים לגמרי וההקדש ממילא חל, משא"כ אם הגנב מקדיש רק מקצתה ואנן נימא בע"כ של הגנב פשטה קדושה בכולה נמצא דהדין של פשטה קדושה בכולה עושה את הגנב בע"כ לגזלן על מה ששייר, וזה אי אפשר דהוי כאילו ההקדש בעצמו גוזל את הבעלים ומהיכי תיתי נימא כן, אלא ודאי דבגנב שהקדיש מקצתה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, כן נראה לענ"ד:

ומעתה לפ"ז הנה בשבח שהשביחה הגניבה ביד הגנב ולאחר שנתייאשו הבעלים הקדיש הגנב את גוף הגניבה חוץ מגיזותי' וכחשה, דבעלמא בכה"ג אמרינן פשטה קדושה בכולה וגם הגיזה הוי הקדש וכמבואר בחולין (קל"ה א') וכן אם הקדיש הגנב את גוף הגניבה חוץ מולדה, דבעלמא בכה"ג גם הולד קדוש למ"ד בתמורה (דף י' ודף כ"ה) דשיירו אינו משוייר, ועיין בלח"מ הל' פסולי המוקדשין (פ"ד ה"ו) דאפשר דהרמב"ם פוסק כן דשיירו אינו משוייר: (הגה"ה. ודרך אגב אכתוב בזה מה שנראה לענ"ד בהא דכתב הרמב"ם בהל' עבדים (פ"ז הל' ה') וז"ל, הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמי שמשחרר חציה עכ"ל. והראב"ד השיג על זה וכתב וז"ל, א"א קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא א"כ רישא אמאי דבריו קיימין כו' עיי"ש. והלח"מ שם כתב דיש לתרץ בדוחק דאע"ג דעובר ירך אמו מ"מ האם היא עיקרית והולד הוא טפל לגבי אמו ומש"ה ברישא דאמר הרי את בת חורין וולדך עבד לא הוי כמשחרר חציה וכסיפא דאמר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמשחרר חציה והביא סעד לזה דבתמורה (כ"ה ב') גבי פלוגתא דר' יוסי הגלילי וחכמים בהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד שר' יוסי הגלילי סובר דולדה כמוה וחכמים אומרים דבריו קיימין ולס"ד שם בגמ' דטעמא דר' יוסי הגלילי הוא משום דסובר שיירו אינו משוייר וקשיא אפילו נימא עובר ירך אמו אמאי הולד בן חורין הא לעיל שם גבי הרי את שפחה וולדך בן חורין אמרינן דאי עובר ירך אמו ניחא דהולד בן חורין והיא שפחה והכא דהוי איפכא נמי הכי דהולד עבד והיא בת חורין דבשלמא היא בת חורין כמשחרר חציה אבל העובר אין ראוי שיהי' הוא ג"כ בן חורין דאע"ג דאית לי' המשחרר חצי עבדו קנה מ"מ הא לא שחרר לעובר אלא ודאי שיש לחלק בין היא לולדה דהיא שהיא העיקר כיון ששחרר לה הרי ולדה כמוה אע"ג דאמר דהעובר יהא עבד ומדאמרינן לר' יוסי הגלילי הך סברא נאמר לרבנן סברא דדמיא להא דשאני היא דהיא עיקרית וכנ"ל עיי"ש. והנה מה שכתב הלח"מ הסברא לר' יוסי הגלילי דהיא העיקר והולד הוא טפל לגבה וכיון ששחרר לה הרי ולדה כמוה אע"ג דאמר דהעובר יהא עבד. הוא חמוה. דאיך אפשר לומר דיש נפ"מ בין טפל לעיקר בזה. דהא עבד כספו של האדון הוא וכל חלק וחלק של העבד הוא ממונו של האדון ואיך שייך לחלק בזה בין טפל לעיקר ופשיטא דאין להוציא אף אחד מריבוא של העבד מרשות האדון בע"כ של האדון. ועד כאן לא נחלקו במשחרר חצי עבדו רק אי קנה העבד החצי ששחרר או לא קנה כלל. אבל החצי שלא שחרר פשיטא דאינו משוחרר ומה לי חצי ומה לי מקצת מן המקצת של העבד הלא כולו של האדון הוא ולממונו נחשב ואיך יצא כל שהוא של העבד מרשות האדון אם האדון אינו משחררו לכולו ופשיטא דאין כל חילוק בין טפל לעיקר. ועיין בתוס' גיטין (כ"ג ב') ד"ה ונעשה דמבואר דפשיטא להו דהמשחרר כולה חוץ מידה דהיד אינו משוחרר. וקושיית הלח"מ לר' יוסי הגלילי אמאי הולד בן חורין לק"מ. דהא ר' יוסי הגלילי יליף שם מקרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה כל זמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה. והס"ד דגמ' הי' רק דר' יוסי הגלילי דיליף מהקרא כל זמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה יליף מזה וס"ל דעובר ירך אמו דזה הוא טעמא דקרא לר' יוסי הגלילי וחכמים דלא ילפי מהקרא כל זמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה לית להו קרא לעובר ירך אמו וממילא ס"ל עובר לאו ירך אמו ומסיק דרק בקרא בלבד פליגי ולעובר ירך אמו לא שייך הקרא. ובין להס"ד ובין להמסקנא ר' יוסי הגלילי דסובר ולדה כמוה מקרא יליף זה ולק"מ. אמנם מה שיש לדקדק בגמ' דתמורה הנ"ל הוא בס"ד דר' יוסי הגלילי ס"ל שיירו אינו משוייר. אמאי לא קאמר נמי דס"ל ג"כ המשחרר חצי עבדו קנה. דאל"כ אף דיליף מהקרא האשה וילדיה תהי' לאדוניה דעובר ירך אמו וכל זמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה, מ"מ באומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד מנא לי' לר' יוסי הגלילי דולדה כמוה. אדרבא נימא כיון דולדה עבד לא תצא גם היא לחירות ונימא כל זמן שולדה לאדוניה האשה לאדוניה דעובר ירך אמו והוי כמשחרר חציה דלא קנתה. ומדלא אמר כן ע"כ דס"ל המשחרר חצי עבדו קנה והיא יוצאת לחירות אף דולדה עבד וכיון דהיא יוצאת לחירות ממילא ולדה כמוה מהקרא דהאשה וילדיה תהי' לאדוניה, א"כ אמאי אישתיק הגמ' מזה והו"ל למימר דס"ל לר' יוסי הגלילי דהמשחרר חצי עבדו קנה. ועוד כיון דע"כ ס"ל לר' יוסי הגלילי דהמשחרר חצי עבדו קנה ודריש הקרא האשה וילדיה תהי' לאדוניה כל זמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה וממילא גם בהיפך כל זמן שולדה לאדוניה האשה לאדוניה. א"כ מה זה שהשמיענו הדין באומר לשפחתו הרי את בת תורין וולדך עבד דולדה כמוה הו"ל להשמיענו הדין גם באומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין שהיא כמוהו. ואי משום דלהחכמים דס"ל שיירו משוייר אי אפשר למנקט באומר הרי אח שפחה וולדך בן חורין דבכה"ג ליכא למימר לחכמים דדבריו קיימין כיון דלדידהו עובר לאו ירך אמו הוא וקי"ל דעבד אינו זוכה לקבל גט שחרור של חבירו מיד רבו שלו. מ"מ בהברייתא דלעיל שה דתניא האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו. הו"ל למתני נמי דלר' יוסי הגלילי גם היא יוצאה בכה"ג לחירות משום האשה וילדיה תהי' לאדוניה. ודוחק לומר דר' יוסי הגלילי דריש מקרא דהאשה וילדיה תהי' לאדוניה דק כל זמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה אבל לא כל זמן שולדה לאדוניה האשה לאדוניה. הא שניהם הושוו זה לזה ומהיכי תיתי לחלק ביניהם:

ע"כ נראה לענ"ד דהנה בהא דנחלקו במשחרר חצי עבדו דרבי אמר קנה וחכמים אומרים לא קנה קאמר בגמ' גיטין (מ"א ב') דרבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא. והנה הא דאשה אינה מתגרשת לחצאין נראה דאם אמר הרי את מגורשת ממני חוץ מידך או חוץ מאזנך וכדומה חוץ מאברים שאין הנשמה תלויה בהם לא מקרי זה גירושין לחצאין. דאברים שאין הנשמה תלויה בהם אינם בגדר אישות ולא בגירושין כיון דאפשר לחיות גם בלעדם. ורק האברים שהנשמה תלוי' בהם הם נקראים בכללם איש או אשה. ואם יקדש באשה כל האברים שהנשמה תלויה בהם מקרי זה דקידש את האשה ושוב ממילא כל האברים שאין הנשמה תלויה בהם חל עליהם דיני האישות וכן כשהוא מגרש בהאשה כל האברים שהנשמה תלויה בהם מקרי זה שגירש את האשה ושוב ממילא כל האברים שאין הנשמה תלויה בהם מסתלקין מהם כל דיני אישות ולא בקידושין ולא בגירושין אינו שייך כל שיור באברים שאין הנשמה תלויה בהם. כן נראה. לענ"ד מצד הסברא אף דאין לי ראי' על זה:

ואם כנים אנחנו בזה אתי שפיר מה שדקדקנו לעיל בגמ' דתמורה הנ"ל וגם דברי הרמב"ם בהל' עבדים אתיין שפיר. דבאמת ר' יוסי הגלילי ס"ל דהמשחרר חצי עבדו לא קנה. אמנם כאן כיון דכל הלימוד בעבד הוא מהגז"ש דלה לה מאשה ובאשה אם משייר אברים שאין הנשמה תלויה בהם לא הוי שיור. א"כ בעבד אם משייר אברים שאין הנשמה תלויה בהם לא מקרי זה משחרר חצי עבדו ומה ששחרר משוחרר ואברים שאין הנשמה תלויה בהם ששייר אינם משוחררים, דעל שיור בעבד אברים שאין הנשמה תלויה בהם ליכא הלימוד דלה לה מאשה וכנ"ל. וכיון שכן גבי האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד היא בודאי משתחררת אף אם נימא דעובר ירך אמו ואף אם המשחרר חצי עבדו לא קנה משום דלגבי דידה הוי העובר אבר שאין הנשמה תלוי' בו דבכה"ג ליכא בעבד הלימוד דלה לה מאשה כנ"ל ושפיר אמר ר' יוסי הגלילי דולדה כמוה משום הילפותא מהקרא האשה וילדיה תהי' לאדוניה כל שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה. וזה דוקא במשחרר את עצמה ומשייר ולדה, אבל בהיפך במשחרר ולדה ומשייר את עצמה. דהיא לגבי ולדה הוי אבר שהנשמה תלויה בו. מש"ה ליכא למימר בכה"ג דהיא כמוהו משום דכל זמן שילדיה לאדוניה האשה לאדוניה. דהא בכה"ג הוי משחרר חצי עבדו דלא קנה וגם הולד אינו משוחרר. וכן אתיין שפיר דברי הרמב"ם בהל' עבדים הנ"ל. דההלכה היא כחכמים ומש"ה כתב הרמב"ם. הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין. היינו אף דעובר ירך אמו מ"ע כיון שהעובר לגבי אמו הוי אבר שאין הנשמה תלויה בו ואין ללמוד בכה"ג לה לה מאשה מש"ה דבריו קיימין. אבל אם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום דזה כמי שמשחרר חציה. דהיא לגבי הולד הוי אבר שהנשמה תלויה בו וילפינן לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא. ואשה"ט):

הנה בגנב שהקדיש כה"ג אם נימא גבי' תקנת השבים הגיזה והולד הוא של הגנב וממילא גם הגיזה והולד הוי הקדש משום פשטה קדושה בכולה, ואם לא נימא גבי' תקנת השבים אז הגיזה והולד אינו של הגנב וממילא רק גוף הגניבה שהקדיש הגנב הוי הקדש אבל הגיזה והולד לא הוי הקדש דלא אמרינן בכזה פשטה קדושה בכולה וכנ"ל והרי הוא של הבעלים, וזהו כוונת הראב"ד שכתב, ואיכא למימר כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, והיינו בהקדישה חוץ מהשבח שעליה דלהגזלן אחת היא בין אם נימא גבי' תקנת השבים ובין אם לא נימא גבי' תקנת השבים משום דבכל אופן לא לו יהי' השבח, דהא אם נימא גבי' תקנת השבים יהי' גם השבח של הקדש משום פשטה קדושה בכולה והוא הא לא רצה להקדישו ואם לא נימא גבי' תקנת השבים יהי' השבח של בעלים ולא של הקדש ואחת היא לו, וכיון דליכא תקנתא לגזלן ולא איכפת לי' דליהוי השבח של הבעלים ממילא לא שייך בכה"ג לומר תקנת השבים והרי השבח הוא של בעלים, וכוונת הראב"ד היא דלפ"ז יש לפרש הא דקאמר בגמ' כי אוקמוה רבנן ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נפ"מ לגיזותיה וולדותיה, דקשה הא משעת יאוש אף לפני ההקדש השבח הוא של הגנב מפני תקנת השבים גם בלא אוקמוה ברשותו וכמו שהקשו התוס' שם, ולפי הנ"ל יש לפרש דהנפ"מ הוא היכא דהקדישה הגנב חוץ משבחה דבכה"ג ליכא גבי' תקנת השבים דאין תועלת להגנב בתקנה זו כנ"ל ומש"ה אם אוקמוה רבנן ברשותו רק משעה שהקדישה בלבד השבח עד שעה שהקדישה הוא של בעלים, כן אפשר לפרש את הגמ', וכן נמי יתפרשו דברי הרמב"ם, דהא דכתב וכל ולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים, היינו בשבת שעל גב גזילה והגנב הקדישה חוץ משבחה דאין כאן תקנת השבים ומש"ה השבח של בעלים, זהו מה שרצה הראב"ד לתרץ השגתו, ושוב דחה זה והקשה א"כ מאי חוטא נשכר איכא, והיינו דבגמ' קאמר מסתברא משעת הקדישה שלא יהא חוטא נשכר וכן הוא ברמב"ם ולפי הנ"ל אף אם יאקמוהו ברשותו משעת יאוש לא יהא חוטא נשכר ממ"נ, דהא בגזזה וילדה קודם שהקדישה גם בלא אוקמוה ברשותו איכא תקנת השבים ובשבח שעל גב גזילה נמי אם הקדישה עם השבח ג"כ איכא תקנת השבים דנפ"מ לענין תשלומין להבעלים, ונשאר לנו רק בשבח שעל גב גזילה והגנב הקדישה חוץ משבחה דבכה"ג ליכא תקנת השבים וכנ"ל, אמנם בכה"ג הא כל הנפ"מ בין אם נימא אוקמוה ברשותו משעת יאוש או משעה שהקדישה בלבד הוא רק אם יהא השבח של הקדש או של בעלים, א"כ מאי חוטא נשכר איכא אם נימא דאוקמוה ברשותו משעת יאוש והלא הכל של הקדש ויהי' של הקדש ולא של בעלים, כן נראה לי ביאור דברי הראב"ד ולענ"ד נכון הוא בע"ה:

ונחזור לעניננו דעל הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה (שם) קשה השגת הראב"ד הנ"ל, ומה שכתב הראב"ד לתרץ השגתו דכיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, איך שיהי' הפירוש בדבריו ומלבד מה שדחה הראב"ד בעצמו את תירוצו, יש לדקדק עוד דלפ"ז למאי כתב הרמב"ם גנב או גזל והקדיש וטבח כו' הא האי וטבח שפת יתר הוא, דכיון דכל הטעם דהשבח עד שעת הקדש של בעלים הוא משום כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, א"כ עיקר הטעם הוא זה שהקדישה ולא זה שטבח, אם לא דנימא דהאי וטבח שכתב הרמב"ם לרבותא כתב כן דלא מיבעי' בהקדיש ולא טבח דהשבח הוא של בעלים דליכא לא תקנת השבים ולא אוקמוה ברשותו אלא אפילו טבח אח"כ דרבנן אוקמוה ברשותו כדי לחייבו כרת אפ"ה השבח של בעלים דלא אוקמוה ברשותו אלא משעה שהקדישה בלבד, ולא משמע כן כלל:

גם לשון הרמב"ם שם דכתב גנב או גזל והקדיש וטבח לאחר שנתייאשו הבעלים, אינו מדוקדק, דהו"ל למכתב גנב או גזל והקדיש לאחר שנתייאשו הבעלים וטבח, דהא האי לאחר שנתייאשו הבעלים קאי בעיקרו על והקדיש, דלפני יאוש ההקדש אינו חל, וא"כ הו"ל להרמב"ם למסמך ולכתוב האי לאחר שנתייאשו הבעלים אחר והקדיש ולא אחר וטבח:

עוד קשה טובא לשון הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות הנ"ל שכתב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עלי' כרת משעה שהקדישה והוא שטבחה לאחר יאוש כו', וקשה דהו"ל למכתב והוא שהקדישה לאחר יאוש וכמו שסיים שם אבל לפני יאוש אינה קדושה, והוא תמוה ונפלאתי שלא מצאתי למי שירגיש בזה:

והלח"מ בהל' גזילה ואבידה (פ"ב ה"א) כתב ליישב הסתירה שבדברי הרמב"ם, דבהל' איסורי מזבח פסק כרב יהודא ובהל' מעשה הקרבנות והל' גזילה ואבידה פסק כעולא, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש דאף לרב יהודא יאוש ושינוי השם אינו קונה אלא מדרבנן מפני תקנת השבים וכיון שמדרבנן קונה ממילא דבר תורה שמכפרת אמנם כיון שהקדישה ליכא גבי' תקנת השבים וכמ"ש הראב"ד שוב צריכינן גם לרב יהודא להא שאמרו אוקמוה רבנן ברשותו וגם דינא דרבא דקאמר מאימתי אוקמוה ברשותו לענין הגיזות וולדות שייך ג"כ אליבא דרב יהודא כמו אליבא דעולא עיי"ש. וכל דבריו אינם אלא תמיה גדולה. דמלבד דכל יסודו מדברי הראב"ד הנ"ל אינו וכמו שנתבאר לעיל, הנה כל דבריו מעיקרם מופרכים, דאם לרב יהודא יאוש ושינוי השם אינו קונה אלא משום תקנת השבים ובהקדישה ליכא תקנת השבים א"כ איך אמר רב יהודא דבר תורה מכפרת, ואי דבתחלה הוי ס"ד דגם בהקדישה איכא תקנת השבים ורק אחר שאמר רבא מסתברא משעת הקדישה נתחדשה הסברא דבהקדישה ליכא תקנת השבים, א"כ לפי המסקנא באמת גם לרב יהודא דבר תורה אינה מכפרת וא"כ גם לרב יהודא לפי המסקנא לא צריכין להא דנודעה אינה מכפרת להטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ואדרבא צריכינן טעם להא דלא נודעה מכפרת כמו לעולא, ובהרמב"ם הל' איסורי מזבח שם הלא מבואר ההיפך, וא"כ אחר כל הלחץ והדחק לא העלה ארוכה לדברי הרמב"ם כלל וכל דברי הלח"מ בזה נפלאו ממני:

ובחידושי רע"א זצ"ל לגיטין בהליקוטים האריך בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל והעלה דרבא לא ס"ל דין מצוה הבאה בעבירה, אמנם ס"ל דגנב שהקדיש לאחר יאוש, אף דההקדש חל משום דע"י ההקדש הוי שינוי השם או שינוי רשות, מ"מ הגנב אינו קונה ע"י זה וההקדש הוי הקדש שאין לו בעלים, ומש"ה עולה ושלמים דכשר שלא לשם בעלים מדינא כשר, וחטאת דפסול שלא לשם בעלים ע"כ דמשום דאוקמוה רבנן ברשותו הוא דמכפרת, והרמב"ם פסק כרבא ולפיכך לענין הכשר הקרבן כתב ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה, היינו אפילו חטאת דמדינא אינה מכפרת דאין לה בעלים מ"מ כיון שהכהנים אוכלין את בשרה, היינו מה שאמרו בגמ' כדי שלא יהו כהנים עצבין, אוקמוה רבנן ברשותו וכשר, ואח"כ בנודעה כתב דאינה מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, היינו דכיון בלא נודעה אוקמוה רבנן ברשותו ממילא הי' ראוי להיות כשר גם בנודעה אמנם כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אמרו דנודעה אינה מכפרת, וסיים וכן העולה, היינו אף דעולה מדינא כשר אפ"ה נודעה:

(שוב אחר העלתי כל הנ"ל מצאתי בכסף נבחר (כלל קל"ב) שהביא ממרכבת המשנה שנחית ג"כ לחלק בין שחרר האם ושייר הולד לשחרר הולד ושייר האם דהולד לגבי האם הוי אבר שאין הנשמה תלויה בו והאם לגבי הולד הוי אבר שהנשמה תלויה בו, אמנם הוא כתב דמש"ה באומר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו דפשטה קדושה בכולה וכן גם הכא פשטה צד העבדות בכולה עיי"ש. ולא ידעתי מה שייך בעבדות פשטה קדושה בכולה, אדרבא בחירות אפשר לומר תשעה קדושה בכולה ולא בעבדות. והנכון לענ"ד כמה שכתבתי):

נודעה אינה מכפרת מטעם הנ"ל, ומ"ש הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות דבשחטה בחוץ חייב כרת משום דהעמידוהו ברשותו, משום חטאת הוא דכתב כן, וגם בהל' גזילה ואבידה לענין הגיזות וולדות בחטאת הוא עיי"ש. והנה אף דרע"א זצ"ל בעצמו קלס לדבריו וכתב שהם מאירים כספירים, אמנם כד נדייק בהם נמצא שאי אפשר להעמידם כלל, דלדבריו לרבא מהברייתא דגנב והקדיש וטבח בחוץ דחייב כרת אין הכרח לומר סברת אוקמוה ברשותו דהא יש לומר דהברייתא מיירי בעולה ושלמים דמדינא כשר, וכמ"ש רע"א זצ"ל בעצמו, ורק מהמתני' דקתני דחטאת הגזולה מכפרת מוכח דע"כ אוקמוה רבנן ברשותו, וגם זה הוא רק לפי מה שפירש הרשב"א בחידושיו, וכן משמע מהתוס' דפירשו כן, דהא דאמרו שלא יהו כהנים עצבין היינו דמשום זה אוקמוה רבנן ברשותו, רק בס"ד הי' סבור דדוקא לענין הכשר הקרבן בפנים אוקמוה ברשותו ולפיכך הקשה מהברייתא דתני דבשחט בחוץ חייב כרת ומסיק דאף לענין שחט בחוץ ג"כ אוקמוה ברשותו כדי לחייבו כרת, ולפ"ז מהמתני' לחוד בלא הברייתא מוכח ע"כ סברת אוקמוה ברשותו, אבל לפירש"י דהא שאמרו שלא יהו כהנים עצבין היינו דמשום זה הכשירו רבנן את הקרבן בעקירת דבר מן התורה וא"כ מהמתני' לחוד בלא הברייתא לא מוכח כלל סברת דאוקמוה ברשותו, עכ"פ לרבא רק מהמתני' מוכח סברת אוקמוה ברשותו ולא מהברייתא, א"כ כמו לעולא דכדי לפרש המתני' הי' די לו בהטעם שלא יהו כהנים עצבין על הא דלא נודעה מכפרת ולא הוצרך לטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות על הא דנודעה אינה מכפרת, ולא הוקשה לו כלל כיון דלא נודעה מכפרת משום שלא יהו כהנים עצבין ממילא ראוי להיות כשר גם בנודעה ויצטרך עוד טעם להא דנודעה אינה מכפרת, רק נודעה אינה מכפרת אליבא דעולא מדינא, א"כ הוא הדין לרבא נמי כיון דכל הוכחתו דאוקמוה ברשותו היא מהמתני' נימא ג"כ דלא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין ונודעה מדינא פסול, דמה לי לעולא דהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה ומה לי לרבא דהפסול הוא משום דחטאת פסולה לא לשם בעלים, הא לשניהם נצרך לומר דבלא נודעה אוקמוה ברשותו, א"כ כמו לעולא אמרינן דנודעה מדינא פסול ה"ה נמי לרבא נימא דנודעה מדינא פסול ומהיכי תיתי לחדש לרבא לומר דכיון דאוקמוה ברשותו בלא נודעה ממילא ראוי להיות כשר גם ובנודעה ונודעה אינה מכפרת משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. ועוד לדבריו מניין לנו באמת לרבא דעולה ושלמים אינן מכפרין בנודעה הא בגמ' אמרו בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת דדוקא חטאת כשר בלא נודעה, משום דבחטאת שייך שלא יהו כהנים עצבין, אבל עולה אף לא נודעה אינה מכפרת, א"כ הוא הדין לרבא כיון דלדידי' עולה ושלמים מדינא כשר נימא נמי דהא דקתני במתני' חטאת הוא דוקא חטאת דמדינא פסול ולהכי רק לא נודעה מכפרת ונודעה אינה מכפרת אבל עולה ושלמים דמדינא כשר אפילו נודעה מכפרת ומניין לנו לרבא לומר כלל הטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, אם לא שנדחוק ונאמר דלרבא מהא דקתני במתני' חטאת נלמוד דהברייתא דשחט בחוץ חייב כרת מיירי בכל הקרבנות אפילו בחטאת וא"כ שוב מהברייתא מוכח דבכל ענין אף היכא דלא שייך הטעם שלא יהו כהנים עצבין אוקמוה רבנן ברשותו ולפ"ז כיון דבכל ענין אוקמוה ברשותו שוב ראוי להיות כשר גם חטאת אפילו נודעה וע"כ דמשום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, נודעה אינה מכפרת וממילא גם עולה ושלמים שייך למפסל מטעם זה אף דעולה ושלמים בכל ענין מדינא כשר, אמנם כמה דחוק הוא לומר כן עד שכמעט לא ניתן להאמר כלל, ומלבד כל הנ"ל רחוק הוא לומר דרבא יפרש הא דקתני במתני' מפני תיקון המזבח דהוא כולל שני תיקונים הפוכים, אחד שלא יהו כהנים עצבין תקנו שתהא מכפרת בלא נודעה, ועוד שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות תקנו שלא תהא מכפרת בנודעה, ולשון תיקון המזבח משמע תיקון אחד ולא שנים ומה גם שהם לשני הפכים דלא הו"ל למתני מפני תיקון המזבח אלא מפני תיקוני המזבח. ועוד מה שכתב רע"א זצ"ל דרבא לא ס"ל דין מצוה הבאה בעבירה, לא משמע כן בב"ק (דצ"ד א') דעל הא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר בוצע ברך וגו' אמר רבא דלמא הוא משום מצוה הבאה בעבירה, וכן בר"ה (דכ"ח א') גבי התוקע בשופר של עולה או שלמים דמתחלה אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא ואח"כ הדר בי' ואמר אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו ליהנות ניתנו, מבואר דאי לאו מצות לאו ליהנות ניתנו ס"ל לרבא דלא יצא והתם הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש הריטב"א שם. הן אמת דמסוגיא דר"ה הנ"ל לכאורה קשה להתוס' גיטין (דנ"ה א') ד"ה מאי וכן הוא בתוס' ב"ק (דף ס"ו) דכתבו דרב יהודא לא חייש למצוה הבאה בעבירה ובר"ה שם מבואר דרב יהודה ס"ל דהתוקע בשופר של שלמים לא יצא והוא משום מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, וע"כ דלהתוס' צרין לומר דפירשו בר"ה הטעם דלא יצא כפירוש השני שבריטב"א שם דכיון דאם לא יצא לא עביד איסורא מוטב הוא לומר שלא יצא [ועי' בטורי אבן שם שכתב זה מדעתו ולא הביא הריטב"א הנ"ל], וא"כ אין ראי' לרבא ג"כ מר"ה הנ"ל, גם מב"ק יש לדחות דאפשר דרבא קאמר שם רק בדרך דיחוי ולא ס"ל כן, או דדוקא לענין ברכה אמר זה ועיין בתוס' סוכה (דף ל' א') ד"ה הא. אמנם אף אם נניח דלרבא אפשר דלא ס"ל דין מצוה הבאה בעבירה, מ"מ לומר דהרמב"ם פסק כן הוא דחוק דבהל' איסורי מזבח (שם ה"ט) הביא הרמב"ם הדין של מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, גם מה שפירש רע"א זצ"ל בכוונת הרמב"ם בהא דכתב שם שהכהנים אוכלין את בשרה דכוונתו להא שאמרו בגמ' שלא יהו כהנים עצבין, לא נראה דא"כ למאי שביק הרמב"ם הלשון שאמר עולא שלא יהו כהנים עצבין ותפס הלשון שאמרו בגמ' אליבא דרב יהודא אפי' חטאת כו' ואידך כהנים אכלי לי', גם לומר דכל מה שכתב הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות הנ"ל ובהל' גזילה ואבידה הנ"ל הוא רק בחטאת בלבד, דחוק הוא מאוד. ומלבד כל הנ"ל, כל מה שהעלה רע"א זצ"ל אינו נוגע רק למקצת הקושיות שבדברי הרמב"ם ולא לכל הקושיות והדקדוקים שיש בדברי הרמב"ם השייכים להסוגיא הנ"ל כמבואר להמעיין. עתה, אחר שהבאתי את כל הדברים, שנאמרו בישוב דברי הרמב"ם, והראיתי על דחקם וחוסר סיפוקם, עתה אענה אף אני חלקי הנראה לענ"ד ואומר כי להרמב"ם שיטה אחרת בפירוש כל הסוגיא דגיטין הנ"ל, ואבאר. כל זה על סדר הסוגיא וכל דברי הרמב"ם יתיישבו על מכונס בע"ה. הנה על הא דפריך בגמ' אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי, כתב הרשב"א בחידושיו וז"ל הא לישנא לאו דוקא דכל שכן עולה הו"ל למימר עכ"ל, והוא תמוה, דכיון דגם המקשן ידע דעולה הוא כל שכן מחטאת, א"כ קשה דקארי לה מה קארי לה, דהא פשיטא דיש לומר דלא מיבעי' קאמר ומאי הקשה, ועל הא דמשני בגמ' לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי לי' אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, הקשה הרשב"א שם וכתב וק"ל מאי שנא גזל מרובה ומאי שנא גזל מועט עיי"ש. ולי נראה לדקדק עוד על לשון הגמ' דקאמר אפ"ה גזור כו', דמאי לשון גזור שייך כאן, הא זה שיאמרו מזבח אוכל גזילות הוא רק בזיון למזבח ולא איזה איסור, ולשון גזור אינו שייך אלא במקום שעשו חכמים גדר כדי שלא יבואו לידי איסורא, והו"ל למימר הכא, אפ"ה תקנו שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, דתקנת המזבח בעלמא הוא. ע"כ נראה דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, היינו שלא יאמרו מזבח מותר לאכול גזילות, וכמו דאיתא בסוכה (ר"פ לולב הגזול) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה משל למלך בשר ודם שהי' עובר על בית המכס אמר לעבדיו תנו מכס למוכסין אמרו לו והלא כל המכס כולו שלך אמר להם ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס אף הקב"ה אמר אני ה' שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל, מזה נראה דלפי הסברא גזול הי' ראוי להיות כשר למזבח משום דהכל שלו ורק מפני הטעם שממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל אסרה התורה גזול למזבח, וזהו שאמר רב יהודא ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, והיינו שאם יראו שנכשיר למזבח גזל לאחר יאוש לא ידעו שהוא כשר משום דהוא לאחר יאוש רק יאמרו דמזבח מותר לאכול גזילות ויבואו להכשיר למזבח גם גזל גמור אף קודם יאוש ומש"ה גזרו ואמרו דנודעה אינה מכפרת, ואתי שפיר לשון הגמ' דקאמר אפ"ה גזור כו', דגזירה ממש היא שלא יבואו לידי איסור להכשיר למזבח גזל גמור אף לפני יאוש ועפ"ז אתי נמי שפיר הא דפריך בגמ' לרב יהודא מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי, ולא נצרך לומר כמ"ש הרשב"א דהא לישנא לאו דוקא והו"ל למימר כל שכן עולה, דהוא תמוה כנ"ל דא"כ דקארי לה מאי קארי לה, רק הא לישנא דוקא, דזה שמצד הסברא ראוי הי' שגזל יהי' כשר למזבח משום דהכל שלו, הנה בעולה דכליל היא הסברא הזאת מסתברא, יותר מבשאר קרבנות הנאכלין, וזהו דכתיב שונא גזל בעולה, היינו לא מיבעי' בקרבנות הנאכלין אלא אפילו בעולה דכולה כליל הקב"ה שונא גזל. שוב מצאתי במהרש"א בסוכה שם (בש"ס החדשים דפוס ווילנא) דכתב ג"כ דנקט הכתוב עולה משום דרק בעולה יש לומר הסברא דהכל שלו משא"כ בקרבנות הנאכלין דפשיטא בהו שגזל פסול למזבח עיי"ש. וא"כ בכל מקום דבא להשמיענו פסול של גזל למזבח יש להשמיענו זה יותר בעולה מבשאר קרבנות הנאכלין לרבותא דאף בעולה דכולה כליל והכל שלו אפ"ה גזל פסול, ולפ"ז שפיר פריך בגמ' לרב יהודא, כיון דלרב יהודה יאוש כדי קני ודבר תורה בין לא נודעה ובין נודעה מכפרת, א"כ הא דתנן במתני' דחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים מכפרת לאו חידוש הוא והעיקר מה שבא התנא להשמיענו הוא הדיוק דדוקא לא נודעה מכפרת אבל נודעה אינה מכפרת וא"כ מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי, דלענין פסול גזל למזבח עולה יותר רבותא מחטאת וכנ"ל והו"ל להתנא להשמיענו זה הדין דנודעה אינה מכפרת בעולה לרבותא, ומשני לא מיבעי' קאמר, היינו דנהי דעיקר החידוש בהמתני' הוא זה מה שנודעה פסולה למזבח, מ"מ כיון דדבר תורה מכפרת ואינה פסולה רק משום גזירה שלא יבואו לטעות להכשיר גזל גמור גם לפני יאוש למזבח, הנה בעולה יותר קרובים לטעות מאשר בחטאת וא"כ לענין הגזירה חטאת יותר רבותא מעולה, ולא מיבעי' קאמר לא מיבעי' עולה דכליל היא, ואם נכשיר עולה גזולה שנודעה לרבים לא ידעו שהכשר שלה הוא משום דיאוש כדי קני רק יטעו ויאמרו דהכשר שלה הוא משום דמזבח מותר לאכול גזילות דהכל שלו ויבואו להכשיר גם גזל לפני יאוש למזבח ולכן בודאי גזרו בה ופסלוה, אלא אפילו חטאת דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי לי', והוי אמינא דחטאת גזולה שנודעה לרבים ן לפסול משום גזירה דבחטאת דאין כולה למזבח שהכהנים אוכלין את בשרה ולא שייך לומר בה הסברא דהכל שלו אין לחוש שמא יטעו ויאמרו דהכשר שלה הוא משום דגזל כשר למזבח ואין לגזור בה, אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, דאפילו בחטאת חששו שמא יטעו ויאמרו דהכשר שלה הוא משום דמזבח מותר לאכול גזילות ויבואו להכשיר גזל אף לפני יאוש והא דאמרו בגמ' אוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דליחייב עלה פירש"י וז"ל, אוקמוה רבנן ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה וקנס הוא דקנסוה והפקר ב"ד הפקר הוא וקדשה עכ"ל, והתוס' ד"ה כי הקשו על פירש"י ופירשו פירוש אחר וז"ל, פירש בקונטרס דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותי' שלא יהו כהנים עצבין וממילא מחייב השוחטה בחוץ עכ"ל. והנה להתוס' לא מחייבי כרת בשחטוה בחוץ אלא בחטאת ולא נודעה דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה כדי שלא יהו כהנים עצבין, אבל בשאר קרבנות או בחטאת שנודעה דלא אוקמוה ברשותי' לענין כפרה לא מחייבי כרת בשחטוה בחוץ והברייתא דתני בחוץ כה"ג ענוש כרת ע"כ מיתוקמי דמיירי רק בחטאת ולא נודעה. אמנם לרש"י הא דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה והא דאוקמוה ברשותי' לענין כרת הם שני דברים שאינם תלויין זה בזה, וכדמוכח מלשון רש"י שכתב אוקמוה רבנן ברשות גנב כו' כי היכי דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה כו', אלמא דהם שני דברים מיוחדים, ולרש"י הברייתא דתני בחוץ כה"ג ענוש כרת מיתוקמא דמיירי בכל הקרבנות ואף בחטאת שנודעה לרבים דבכל הקרבנות ובכל ענין חייב הגנב כרת בשחטה בחוץ משום דקנסוה רבנן ואוקמוה ברשותי' אם ישחטנה בחוץ, ואף דלענין הקרבה בפנים לא אוקמוה רבנן ברשותי' אלא בחטאת שלא נודעה, מ"מ לענין חיוב כרת אם ישחטנה בחוץ אוקמוה רבנן ברשותי' בכל הקרבנות ואף בנודעה משום קנס, וס"ל לרש"י דאף דלענין חיוב כרת בשחט בחוץ בעינן שיהא ראוי לפתח אוהל מועד, עכ"ז מהא דחייב כרת בשחט בחוץ אין הכרח שיתכשר בפנים, דבשחט בחוץ קנסוהו רבנן להגנב ואוקמוה ברשותי' למפרע ואיגלאי מלתא דהי' ראוי לפתח אוהל מועד וחייב כרת, אבל כל זמן שלא שחט בחוץ לא אוקמוה רבנן ברשותי' וממילא אינו כשר בפנים, ורק בחטאת שלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותו לענין כפרה שלא יהו כהנים עצבין:

וראיתי בהגהות הש"ס (בש"ס החדשים דפוס ווילנא) בחידושים מספר מים חיים להפר"ח שכתב על התוס' הנ"ל שהקשו על פירש"י דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב, וכתב ע"ז הפר"ח וז"ל, קשה טובא דרש"י פירש דקנסוהו ולפיכך הפקירו ב"ד וממילא דכל השוחטו חייב חטאת ודו"ק שצ"ע עכ"ל, ולפי מה שנתבאר לק"מ, דכיון דמפירש"י מוכח דהא דאוקמוה רבנן ברשותו לענין לחייבי כרת לא סגי להכשירו בפנים וכנ"ל, א"כ מוכח דרק בתנאוי שאם ישחטנה הגנב בחוץ אוקמוה רבנן ברשותי' למפרע כי היכה דליחייב עלה, אבל כל זמן שלא שחטה בחוץ לא אוקמוה רבנן ברשותי' ומש"ה לא סגי בזה שיוכשר גם בפנים, וא"כ ר בשחטה הגנב בחוץ חייב ולא בשחטה אחר ושפיר הקשו התוס' אמנם קושיית התוס' על רש"י באמת בפשוט לאו קושיא היא, דכמו דנראה להתוס' לדוחק לומר דהברייתא דקתני בחוץ כה"ג ענוש כרת מיירי, רק בשחטה הגנב ולא בשחטה אחר, כן דוחק הוא ג"כ לומר דברייתא זו מיירי רק בחטאת שלא נודעה ולא בנודעה ולא בשאר קרבנות והברייתא הא סתמא קתני, ולהכי לרש"י הי' ניחא לפרש את הברייתא בכל הקרבנות ואף בנודעה, וכיון דבפנים אינה מכפרת, רק חטאת ולא נודעה א"כ מהיכי תיתי יתחייבו כרת בחוץ על כל הקרבנות ואף בנודעה וע"כ דמחמת קנס הוא ולהגנב קנסוהו רבנן ולא לאחר והברייתא דקתני בחוץ כה"ג ענוש כרת קאי על הברייתא דקתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר וכו' דמיירי בגנב עצמו ולא באחר, ואין כאן דוחק כלל לפירש"י. והתוס' דהקשו על רש"י נראה דתפסו לדוחק לומר דהא דאוקמוה רבנן ברשותי' הוא לא בהחלט רק על תנאי אם ישחטנה הגנב בחוץ ולפיכך פירשו דקאי על חטאת ולא נודעה ואוקמוה רבנן ברשותי' בהחלט בין לענין כפרה ובין לענין לחייב כרת בחוץ בין שחטה הגנב ובין שחטה אחר: נמצא דבין לרש"י ובין להתוס' הנה לעולא גם להמסקנא לבתר דמשני הגמ' אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה צריכינן עוד לטעמא שלא יהו כהנים עצבים, דלהתוס' העיקר דאוקמוה רבנן ברשותי' הוא לענין כפרה והטעם הוא כדי שלא יהו כהנים עצבים ובמסקנא חידש רק דהא דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה מועיל ג"כ לענין לחייב כרת לכל השוחטה בחוץ ולרש"י הא דקאמר בגמ' אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה הוא רק לענין כרת בתנאי אם ישחטנה הגנב בחוץ ואינו שייך כלל לענין כפרה וא"כ הא דקתני במתני' חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים מכפרת הוא ע"כ משום הטעם כדי שלא יהו כהנים עצבים:

ושיטת הרמב"ם נראה דהיא כשיטת רש"י בפירוש הגמ' הנ"ל, דבהל' מעשה הקרבנות (שם) כתב גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב כרת כו', ומדכתב ואח"כ שחט בחוץ חייב כרת ולא כתב ואח"כ שחטוה בחוץ חייבין כרת, משמע דרק בשחט הגנב בחוץ חייב כרת ולא בשחטה אחר, וכן מדכתב שם הרמב"ם ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עלה כרת כו', משמע ג"כ דרק הגנב חייב כרת ולא אחר ומש"ה דקדק וכתב כדי לחייבו, היינו את הגנב, ולא כתב סתם כדי לחייב, והיינו דהרמב"ם פירש כפירש"י דזה דקתני בברייתא בחוץ כה"ג ענוש כרת הוא בכל הקרבנות ואף בנודעה וע"כ דקנס הוא דקנסוהו רבנן להגנב כדי לחייבו כרת ואוקמוה רבנן ברשות הגנב בתנאי אם ישחטנה בחוץ. אמנם בזה דסובר רש"י דאפשר שיאוקמוה ברשותי' אם ישחטנה בחוץ ויתחייב כרת ולא יאוקמוה ברשותי' אם יקריבנה בפנים, ואע"ג דלענין כרת בחוץ בעינן ראוי בפנים, מ"מ כיון דאם ישחטנה בחוץ יהי' שלו למפרע איגלאי מלתא דהי' ראוי בפנים, הנה הרמב"ם אינו סובר כן, רק ס"ל דאין לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ רק בראוי ממש בפנים ומש"ה כי קנסוהו רבנן לגנב ואוקמוה ברשותי' אם ישחטה בחוץ כדי לחייבו כרת, שוב ממילא ע"כ הוצרכו לאוקמי' ברשותי' ג"כ אם יקריבנה בפנים שהקרבן יהי' כשר, דאל"כ לא הוי זה ראוי לפתח אוהל מועד ואין לחייבו כרת בשוחט בחוץ, וא"כ כיון דבכל הקרבנות וגם בנודעה אוקמוה רבנן ברשות הגנב אם ישחוט בחוץ כדי לחייבו כרת הנה משום זה גופי' ע"כ דבכל הקרבנות וגם בנודעה אוקמוה רבנן ברשותי' אם יקריב בפנים, והיינו דמשום קנס כדי לחייבו כרת אם ישחוט בחוץ ע"כ אוקמוה רבנן ברשותי' בתנאי בין אם ישחוט בחוץ ובין אם יקריב בפנים, דזה בלא זה אי אפשר. ואין להקשות דא"כ כיון דסוף סוף אוקמוה רבנן ברשותי' בין אם ישחוט בחוץ ובין אם יקריב בפנים, א"כ אמאי באמת לא אוקמוה רבנן ברשותי' בהחלט ויתחייבו גם אחרים כרת אם ישחטוה בחוץ, דז"א דהא ע"כ רק משום קנס דקנסוהו רבנן. להגנב אוקמוה רבנן ברשותי' וכנ"ל וכדי לחייב את הגנב כרת אם ישחוט בחוץ די לאוקמי' ברשותי' בתנאי בין אם ישחוט בחוץ ובין אם יקריב בפנים, א"כ מהיכי תיתי להוסיף ולאוקמי' ברשותי' בהחלט וליחייב גם אחריני, אדרבא לגבי אחריני אוקמוה אדינא דהוא אינו שלו, ורק לגבי הגנב משום קנס כדי לחייבו כרת אוקמוה רבנן ברשותי' בתנאי בין אם ישחוט בחוץ ובין אם יקריב בפנים, כן היא שיטת הרמב"ם בפירוש הגמ' בהא דקאמר אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה