אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן ס

סימן נט

א) הנה כבר נתבאר (בסי' הקדום) שיטת הרמב"ם בפי' המשנה במס' ע"ז (ע"ג א') ופט"ו ממאכלות אסורות ואחריו נמשך הרע"ב בפי' המשניות דגם בתרומה שוין מינו ואינו מינו היכא דאי אפשר למטעם ובתרווייהו בעו ק"א דכל הטעם בתרומה דבעי ק"א היינו דבתרומה חשו לנתינת טעם עד דאיכא ק"א ואסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו ובערלה וכלאי הכרם חשו עד ר"א כמו דחשו בכל האיסורין עד ס'. ואין להקשות על זה דא"כ כמו בכל האיסורין במינו ביבש בטל ברוב ואין צריך ס' שיעור ביטול הטעם רק ברוב בעלמא בטל כדאיתא ביו"ד (סי' ק"ט) וא"כ ה"נ בתרומה דכל הטעם של ק"א הוא משום ביטול הטעם א"כ ביבש יתבטל ברוב בעלמא במינו והלא מבואר בכמה דוכתי דאף ביבש בעינן ק"א, ז"א דהרמב"ם לשיטתו שכתב הב"י בשמו (בסי' ק"ט) דגם בשאר איסורין מצריך במין במינו ביבש ס' שיעור ביטול הטעם וה"נ בתרומה בעינן ק"א. גם אין להקשות לשיטת הרמב"ם והרע"ב מב"מ (נ"ג א') דמקשה על חזקי' דאף מעשר שני שאין בו שוה פרוטה יכול לחללו על מעות הראשונות ממתני' דביכורים פ"ב דתנן דתרומה וביכורים עולים באחד ומאה משא"כ במעשר לאו דמעשר בטל ברובא ולחזקי' הא הו"ל דבר שיש לו מתירין ולשיטת הרמב"ם הנ"ל מאי קושיא דהא אפשר דמיירי באינו מינו וליכא כהן שיטעום דבתרומה בעינן ק"א לשיטת הרמב"ם משא"כ מעשר שפיר בטל ברוב אף דהוי דשיל"מ דגם דשיל"מ בטל באינו מינו. וקושיא זו יקשה גם לשיטת רש"י כפי שהבינו התוס' לדעתו חולין (דף צ"ט) תוס' ד"ה אין בהם בנותן טעם דהיכא דאיכא ממשו אף באינו מינו בעינן ק"א א"כ מאי מקשה דלמא מיירי באינו מינו ואיכא ממשו. ובפרט לשיטת הרמ"א יו"ד (סי' ק"ב) דהיכא דליכא ממשו גם דשיל"מ בטל א"כ ע"כ סובר דמיירי דאיכא ממשו, וא"כ מאי פריך דלמא מיירי באינו מינו. וכעין זה יקשה לשיטת הרמ"א הנ"ל דטעמו בטל אף בדשיל"מ א"כ מאי פריך דילמא מיירי דליכא ממשו ואפ"ה בתרומה במינו בעינן ק"א וכמ"ש התוס' חולין (שם) ד"ה אי"ב בנו"ט הנ"ל, דכל זה אינו דהתם עיקר הקושיא סמיך על הברייתא שהביא אח"כ דתני בהדיא דמעשר שני שאין בו שוה פרוטה בטל ברוב, וכן מצאתי בתמים דעים (סי' ק"ט) שהביא בשם ר"ת בס' הישר כהרמ"א וכתב בהא דמע"ש דה"ה דהו"מ למימר דמעשר שני בטל ברובא בתערובת בלא ממשו יעו"ש, ותדע דבלא"ה הו"מ למימר דמיירי במע"ש טהור שנתערב חוץ לירושלים דלא הוי דשיל"מ לדעת הרמב"ם כמ"ש השעה"מ (פט"ו ממאכלות אסורות הל' י') וכ"כ הריטב"א בב"מ (שם) דרבנן פליגי על ר"ש בדשיל"מ וסברי דגם דשיל"מ בטל והא דפריך ממתני' ולא מוקי לה כרבנן משום דעיקר קו' סמיך אברייתא דמפרש למתני' במעשר שני שאי"ב שו"פ יעו"ש, וה"נ לענין אינו מינו וליכא ממשו ולק"מ. שוב אחר כתבי מצאתי בפליתי (סי' ק"ד ס"ק ו') דהרגיש בגמ' דב"מ הנ"ל לשיטת רש"י חולין (דף צ"ט) ולשיטת רמ"א כמו שהקשתי כנ"ל ונדחק בזה ולק"מ כמ"ש וכנ"ל. ב) אמנם מאי דק"ל טובא לכאורה על שיטת הרמב"ם הוא מהא דאיתא במס' ע"ז (ע"ג ב') דא"ר יוחנן ב' כוסות של יין אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את יין ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. והנה התוס' שם תמהו על זה דאמאי מסלקינן ליין ההיתר הא איהו נמי מצטרף לבטל דהא ר' יוחנן לית לי' מין במינו במשהו ותרומה במינה נמי עולה בק"א, ותירצו דמיירי דליכא ביחד ק"א רק במים איכא ס' וכן תירצו בזבחים (ע"ג א') ומנחות (כ"ב ב') ד"ה ר' יהודא. עוד תירצו שם בשם ר"ת דתרומה אוסרת במשהו ופלפלו בזה הרבה בכמה חילוקים, עוד תירצו במנחות שם דאפשר דאינן מצטרפין ביחד לק"א כיון דאין שיעוריהן שוין דזה בק' וזה בס', הנה ג' תירוצים אלו נמצאו בתוס', ובר"ן בע"ז הביא עוד דיין במים מתבטלין בו' חלקים מים, אלו הדעות והתירוצים שנאמרו בזה. ועתה נחזי אנן דלדעת הרמב"ם לא יתכנו שום אחד מהתירוצים הנ"ל דכשיטת ר"ת דבמינו במשהו ודאי דלא סבר לה כדמבואר מדבריו בכמה דוכתי, וגם כהדעה דסגי בו' חלקים מים ג"כ לא סבר לה כדמשמע מדבריו בפי' המשנה (בפ"ה דע"ז) דיין במים בנותן טעם הוי כמו בכל האיסורין באינו מינו דהוא בס' וכ"נ מדבריו בחיבור היד (פט"ז ממאכלות אסורות הל' ל') דיין שנתערב במים בנותן טעם מפני שהן מין בשאינו מינו, אלמא דכל עדיפותא דיין במים רק דהוי אינו מינו אבל לא דעדיפא מאינו מינו והוי כמו בעלמא באינו מינו דהוא בס', וגם תירוץ התוס' דמיירי דאינן ביחד ק"א רק דבמים לבד הוי ס' ג"כ אי אפשר לומר אליבי' דהא נתבאר שיטתו דהיכא דאי אפשר לטעום גם באינו מינו בעי ק"א והכא הרי אי אפשר לטעום דהא הוי מין במינו ודבר אחר וא"כ לא סגי בס' לדידי' עד דאיכא ק"א. וגם תירוץ התוס' במנחות דמינו ואינו מינו אינן מצטרפין משום דאינן שוין בשיעוריהן ג"כ לא יתיישב לדעת הרמב"ם דהא לדידי' שוין בשיעוריהן דתרווייהו השיעור בנותן טעם רק דנו"ט דתרומה שיעורו בק"א היכא דאי אפשר לטועמו, ולכך במינו דלעולם אי אפשר לטועמו דינו כמו באינו מינו בליכא כהן לטועמו דבתרווייהו בעו ק"א רק באינו מינו באיכא כהן בזה אזלינן בתר טעמא, וא"כ שניהם שוין בשיעוריהן ואמאי לא יצטרפו, ואי"ל דאפ"ה כיון דאי"מ אפשר בטעימה דליסגי בפחות משא"כ במינו דלעולם לא סגי בפחות משום דלעולם אי אפשר בטעימה כלל מיקרי אינן שוין בשיעוריהן ואינן מצטרפין, ז"א דמלבד דאיננו סברא כלל אף גם אי אפשר לאומרו כלל ואפס דהא זה החילוק בין מינו לאינו מינו איתא נמי בשאר איסורין דבמינו לעולם בעי ס' ובאינו מינו סגי בקפילא אף בפחות מס' ואפ"ה מצטרפין יחד וגמ' ערוכה היא חולין (ק' א') דרש רבה בב"ח חתיכה של נבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שחתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות וכן איתא שם (ק"ח ב') וחכמים אומרים עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות לחד אוקימתא התם דאחתיכה קאי שתתן טעם א"כ מבואר להדיא דמינו ושאינו מינו מצטרפין יחד לבטל בשאר איסורים וה"נ לשיטת הרמב"ם בתרומה, וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ב וכ"ג) בין בשאר איסורין בין בתרומה דמצטרפין יחד המינו ואינו מינו לבטל דז"ל הרמב"ם שם מין במינו ודבר אחר שנתערבו כו' רואין כו' כאלו הן גוף אחד כו' אם הי' אחד מס' מותר שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם וה"ה לתרומות שנתערבו לשערן בק' יעו"ש הרי להדיא דבין בתרומה בין בשאר איסורין מצטרפין יחד לבטל, וא"כ מבואר דלשיטת הרמב"ם נסתרו כל התירוצים שנאמרו על הא דר' יוחנן הנ"ל ונשארו לכאורה דברי ר' יוחנן בתמי' קיימת לשי' הרמב"ם הנ"ל. וזה יקשה נמי על הראב"ד שהובא בריטב"א מס' ע"ז (שם) כי הראב"ד ז"ל פירשה כשהן מזוגין יותר ממזיגתן בענין שיש בהן ב' לוגין של יין וק' מים שיש בכל לוג נ' לוגין מים, וכתב עליו הריטב"א כי הוא ז"ל סבור דתרומה אינה בטילה אף בשאינו מינו אלא בק' והא ליתא דבפ' גיה"נ מוכח בהדיא דבשאינו מינו בס' כמו בשאר איסורין, והנה קושיית הריטב"א על הראב"ד לק"מ לפי מה שנתבאר לעיל שיטת הרמב"ם דהיכא דאי אפשר לטועמו גם באינו מינו בעינן ק"א וכנ"ל והכא דנתערב מין במינו ודבר אחר אי אפשר לעמוד על הטעם וכמבואר ברמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ב וכ"ג) הנ"ל [גם אפשר דאזיל בשיטת רש"י שכתבו התוס' חולין (צ"ט א') דהיכא דלא הסיר הממש גם באינו מינו בעי ק"א, וי"ל דזה הכריחו לרש"י בע"ז (שם) בד"ה ומזגן שכתב ויש במים שבשניהם לבטל התרומה ברוב דמינה דייק הב"ח (סי' קל"ד) דרש"י כדעת הסוברים דו' חלקים מים סגי דרש"י לשיטתו דהיכא דלא הסיר הממש גם באי"מ בעינן ק"א א"כ קשיא אמאי לא יצטרפו גם היין לבטל כיון דשוין בשיעוריהן לכך הוכרח לפרש דהכא סגי ברוב בעלמא, אמנם איננו מוכרח דאפשר דמעט יין במים מקרי טעמו ולא ממשו יעוי' פר"ח או"ח (ריש סי' תמ"ב)], אבל דא עקא על הראב"ד דא"כ אמאי אמרינן סלק את היין ואמאי לא יצטרף היין גופי' לבטל כיון דשוין בשיעוריהן, ובוודאי דחוק לומר דס"ל כשיטת ר"ת דבמינו במשהו, ויותר תימא על הריטב"א דלא נחית כלל לשי' ר"ת דאמאי לא הוקשה לו זאת על הראב"ד. ג) והנה תירוץ לדבר זה למדנו מדברי הרמב"ם עצמו (פט"ו מתרומות הל' י"ז) וז"ל ב' כוסות של יין מזג כל אחד במים ואח"כ עירבן רואין את יין החולין כאלו אינו וכאלו יין התרומה שנתערב במים שהרי אינו מינו אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה הרי הכל מותר לזרים ואם לאו אסור שכבר בארנו שאין המים מעלין את היין עכ"ל, ומ"ש שכבר ביארנו רמז למ"ש שם (פי"ג הל' ט') וז"ל לוג מים שנפל לצ"ט לוגין יין ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל שאין המים מעלין את היין עכ"ל והוא מהתוספתא (פ"ו דתרומות ה"ז), א"כ מבואר להדיא דמים ויין אינן מצטרפין יחד לבטל את היין אף דשאר מינו ואינו מינו מצטרפין יחד וכמ"ש הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג) הנ"ל עכ"ז מים ויין שאני ואף שלא ידענו טעמא דמלתא דאמאי שאני מים ויין משאר מינו ואינו מינו עכ"ז הרי הדברים מבוארים להדיא ברמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג ופי"ג דתרומות הל' ט') הנ"ל דע"כ מחלק בזה דדוקא מים אינן מעלין את היין ואינן מצטרפין יחד אבל שאר מינו ואינו מינו מצטרפין יחד. (וקצת דוגמא לדבר לחלק בין מים לשאר דבר מצינו ברמב"ם (פט"ז מטומאת אוכלין הל' ד') לענין ז' משקין המכשירין ומתטמאים דאם נתערבו בציר ובשאר מי פירות שאינן מתטמאים ומכשירים דבמים אף כל שהן שנפלו למי פירות מרובין נעשה הכל משקה להתטמא ולהכשיר משא"כ בשאר ו' משקין המכשירין ומתטמאין שנפלו למי פירות הולכין אחר הרוב דאם הרוב מי פירות איננו מכשיר ומתטמא אלמא דמים חשיבי טפי משאר משקין. וקצת יש להסביר טעמו של דבר כיון דכל דכר דרך תיקונו במים לכך חשיבי ואפשר דה"נ אם אין במים לחוד לבטל כיון דהם דרך תיקון להיין איננו יכול להצטרף לדבר אחר לבטלו. וכעין קצת דוגמא לדבר בביצה (דף מ') דמים הואיל ובא לתקן העיסה והקדירה חשוב מינו, עכ"פ מצינו עוד איזה דוכתי דמחלקין בין מים לשאר דבר ה"נ לענין זה, ואיך שיהי' בטעמא דמלתא הדברים מבוארים להדיא לחלק בזה.] וא"כ אשה"ט הא דר' יוחנן כיון דמים ויין אינן מצטרפין לבטל ובעינן שיהא במים לחוד שיעור ביטול א"כ לעולם דמיירי שיש במים ק"א דזהו השיעור ביטול כשאי אפשר לעמוד על הטעם בתרומה כמבואר ברמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג ול') ואפ"ה הוכרח להא דסלק כיון דאין מצטרפין יחד א"כ לולא הא דסלק הי' היין דחולין נאסר והי' מצטרך במים כדי ביטול גם היין דחולין לכך אמרינן סלק ואיננו צריך רק כפי ביטול התרומה, וא"ש. ומאוד תמיהני על רבותינו בעלי התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל שפלפלו בזה הרבה דאמאי הוצרכו להא דסלק עד שבמנחות בסוה"ד כתבו דאפילו יש ק' בין הכל י"ל דשמא לא יצטרפו בלשון ספק ומאי נסתפקו בזה הא הדברים מבוארים להדיא בתוספתא (פ"ו דתרומות ה"ז) הנ"ל, ובוודאי דעיניהם שפיר חזו האי תוספתא דהרי הקשו שם לר"ת מהך פרקא דתוספתא (הל' ט') דלוג יין צלול, וכיון דפלפלו בהך תוספתא א"כ הא סמוך ונראה לזה (בהל' ז') מבואר דאין מצטרפין ומאי נסתפקו בזה ובזבחים פשיטא להו להיפך דאם הי' ק' בין הכל היו מצטרפין והוא הפך התוספתא באותו פסק גופי' שהביא מקודם והדברים מתמיהים. הן אמת דבתוספתא שלפנינו הנוסחא לוג מים שנפל לצ"ט יין ואח"כ נפל לוג שמן מעלין זא"ז דברי ר' נחמי' וחכ"א אין מעלין זא"ז, רק דהרמב"ם הי' לו הנוסחא ואח"כ נפל לוג יין וכמ"ש הכ"מ דט"ס בתוספתא. ולכאורה הוא מוכרח מתרי טעמי חדא דשמן הוי אינו מינו ולא בעינן ק"א ועוד דשמן אפשר לקפות מלמעלה דאיננו מתערב וכדאיתא ברמב"ם (פט"ו מתרומות הל' י"ח) והוא מהתוספתא (פ"ח דתרומות ה"י). אמנם אפשר להגי' בענין אחר לוג יין שנפל לצ"ט יין ואח"כ נפל לוג שמן מעלין זא"ז דברי ר' נחמי' וחכ"א אינן מעלין, ויהי' פלוגתתם לפ"ז דר' נחמי' סובר אף דשניהם תרומה כיון דב' מינים הם מעלין זה את זה ואף דשמן עומד מלמעלה מ"מ רואין כאלו מעורב וכדמצינו בכה"ג (פ"ד דתרומות משנה ח' ט' י' י"א) לענין שחורות ולבנות ותחתונות ועליונות למאן דמיקל התם דמצטרפין לבטל וה"נ הכא, אף דיש לחלק דהתם עכ"פ התרומה מעורב אבל הכא השמן עומד בפני עצמו ואיך יתבטל עכ"ז אפשר דיש לומר כן, וחכ"א אין מעלין או משום דאין תרומה מעלה תרומה אף דב' מינים הם או משום דשמן אפשר לקפות להכי אין מצטרף לבטל וכדקי"ל נמי בלבנות ושחורות ותחתונות ועליונות כמאן דאמר דאין מצטרפין וה"נ הכא, או אפשר דנוסחא אחרת הי' להם בתוספתא. עכ"פ שיטת הרמב"ם עפ"י גירסתו בתוספתא מיושב היטב. ד) ועדיין אני נבוך בלשון הרמב"ם (פט"ו דתרומות הל' י"ז) הנ"ל בהך דינא דז"ל ב' כוסות של יין מזג כל אחד במים ואח"כ עירבן רואין את יין החולין כאילו אינו וכאלו יין התרומה שנתערב במים שהרי אינו מינו כו' דהך לישנא שהרי אי"מ שכתב הרמב"ם איננו מובן כלל דמיירי ע"כ דיש במים ק"א דבשיעור זה ראוי לבטל את הטעם היכא דאי אפשר לטועמו וכמ"ש הרמב"ם (בפט"ו ממאכ"א הל' כ"ג ול') וכנ"ל, וא"כ איננו תלוי הטעם שהרי אינו מינו דגם במינו סגי בהכי, וגם הא דאיננו מצטרף עם היין דחולין ג"כ אין הטעם משום אינו מינו דכבר נתבאר דמינו ואינו מינו מצטרפין וכמ"ש להדיא (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג) הנ"ל רק דמים לחוד שאני וכנ"ל, וא"כ מאי דדקדק הרמב"ם שהרי אינו מינו איננו מובן כלל מאי בעי בזה, דלענין הצירוף לא מהני הטעם דאינו מינו רק מאי דסיים בסוף שאין המים מעלין את היין, ולענין הביטול אי"צ להא דאי"מ כיון דאיכא ק' גם במינו בטל. ולכאורה חשבתי לומר דכוונת הרמב"ם כאן אף אם אין במים ק' רק דאפשר לעמוד על הטעם דאף דנתבאר מדבריו פט"ו ממאכ"א (הל' כ"ב וכ"ג) דהיכא דנתערב מין במינו ודבר אחר אי אפשר לעמוד על הטעם, ובעינן שיעור ס' וק' ור' עכ"ז זימנין משכחת לה שפיר דיכולין לעמוד על המבחן באופן אשר יבואר, כגון בדרך משל דהב' כוסות של היין הם כל אחד לוג מחד מין יין ומזג כל אחד בג' לוגין מים מחד מין מים ג"כ, נמצא כשעירבן ביחד ומסלקינן ליין החולין כאלו אינו איכא ששה לוגין מים כנגד הלוג יין של תרומה, ועתה אם נוסיף עוד מאותן המים שמזגו מקודם עוד ששה לוגין מים ויטעום כהן זו התערובת דאי"ב טעם אזי נודע בוודאי דגם מעיקרא בהששה לוגין מים נתבטל טעם הלוג של תרומה כיון דב' לוגין נתבטלו בי"ב לוגין לוג אחד נתבטל בששה לוגין דמכפל היין וכפל המים ידעינן ג"כ מחצית היין ומחצית המים כיון דמחד יין וחד מים נינהו [וקצת דוגמא לזה ממשנה פסחים (מ"ו א') בבצק החרש יעו"ש,] ובפט"ו ממאכ"א (הל' כ"ג) מיירי באי אפשר להוסיף מאותו המין כגון שאין לו וכיוצא דאי אפשר לעמוד על המבחן לכך בעינן ק' משא"כ כאן בהל' תרומות מיירי בגוונא הנ"ל דאפשר לעמוד על הטעם ולכך דקדק שהרי אינו מינו ונתבטל אף בפחות מק' כל שאינו נותן טעם, ומאי דדחקו להרמב"ם לפרש כן ולא פירש כפשוטו דיש במים ק' וכגוונא דמאכלות אסורות הנ"ל דאי אפשר לעמוד על הטעם, משום דחזינן להראשונים דדחיקא להו לפרש דמיירי בכוסות שאינן שווין, וגם דחיקא להו לפרש דמיירי דנמזג יותר מסתם מזיגה וכמבואר בריטב"א ור"ן עד שמכח זה חידש הר"י הזקן דיין סגי בו' חלקים מים, וכ"ה בס' האשכול הלכות יי"נ (סי' ס"ג עמוד 157) ולכך בחר הרמב"ם לפרש בגוונא דאפשר לעמוד על המבחן וכנ"ל דסגי בטעימת כהן אף בפחות מס' ושפיר יתפרש בכוסות שוין וכסתם מזיגה, ומאי דסיים הרמב"ם ואם לאו אסור שכבר ביארנו שאין המים מעלין את היין אף דבגוונא דליכא ק' אין צורך לזה עכ"ז לקושטא דמלתא קאמר דאף אם ביחד איכא ק' ל"מ, אמנם פשטות מימרא דר' יוחנן מפרש בגוונא הנ"ל כי היכי דלא נצטרך לדחוק בכוסות שאינן שווין או שנמזג שלא כדרך מזיגה, אמנם לא נחה דעתי בזה דהוא דחוק קצת בלשון הרמב"ם. והנה חשבתי עוד לבאר בכוונת הרמב"ם עפ"י מה דפסק הרמב"ם פט"ז ממאכלות אסורות (הל' ל"א) בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואח"כ נפל לתוכו יין נסך רואין את יין ההיתר כאלו אינו והמים שנפלו משערין בהן עם יי"נ אם ראויין לבטל טעם אותו יי"נ הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו, והיינו דפסק כמ"ד בע"ז (ע"ג א) דבעי דוקא שנפל תחלה הקיתון של מים אבל אם תחלה נפל היי"נ לתוך היין כבר נאסרו ושוב לא מהני אף אם נפל אח"כ קיתון של מים, והנה שם בע"ז פליגי חזקי' ור' יוחנן אי אמרינן רואין את יין ההיתר כאלו אינו אי לא דחזקי' לית לי', רואין ור' יוחנן אית לי' רואין, ופריך מי אית לי' לר' יוחנן רואין והא בעו מיני' הך דינא דב' כוסות הנ"ל ולא פשט וקאמר דהדר פשט והוא הדין שכתב הרמב"ם פט"ו מתרומות הנ"ל, והנה רש"י ותוס' נחלקו בהא דפליגי חזקי' ור' יוחנן ברואין דרש"י פי' דנחלקו בנפל תחלה קיתון של מים ותוס' פירשו דבתחלה כולהו מודו ומחלוקת בנפל בסוף והוכיח הלח"מ (שם בהל' מאכ"א) דהרמב"ם ע"כ מפרש כרש"י ופסק כר' יוחנן דאי כהתוס' ופסק כחזקי' דא"כ ההיא דב' כוסות כר' יוחנן אתיא ואיך פסק בהל' תרומות ההיא דב' כוסות יעו"ש בלח"מ, והנה מדבריו מבואר דלפי' התוס' ההיא דב' כוסות דוקא אי לא בעינן תחלה והיינו ר' יוחנן לשיטתו דלא בעי תחלה אבל למאן דבעי דוקא קיתון של מים תחלה גם בההיא דב' כוסות אסור, והיינו דהא דמזג תחלה הכוס של תרומה כבר נאסרו המים שמזג בהן והוי כמו ביי"נ כשנפל תחלה ליין דלא מהני הקיתון של מים שנפל אח"כ שכבר נאסרו ה"נ במזיגת כוס תרומה, אמנם לפירש"י ההיא דב' כוסות אתיא אף כמ"ד דבעי תחלה, וטעם החילוק בין מזיגת הכוס של תרומה דלא אמרינן דכבר נאסרו, ליי"נ שנפל תחלה ליין דאמרינן דכבר נאסר אפ"ל דטעם החילוק בין מינו לאי"מ דהתם הוי יין ביין וכיון דכבר נאסר שוב מצא מין את מינו וניעור ושוב אינו יכול להתבטל עד שיהא כנגד שתיהן משא"כ בשאינו מינו אף דנאסר מ"מ כשניתוסף אח"כ שיעור ביטול נעשה היתר [ואף דבפי"ג דתרומות (הל' י') אף במינו מהני אם ניתוסף אח"כ שיעור ביטול, י"ל דדוקא ביבש אבל בלח ל"מ דכבר נעשה איסור רק שלא במינו מהני אף בלח, ויעוי' כעין זה בר"ן חולין בסוגיא דטפת חלב למ"ד חנ"נ], ואם כנים אנחנו בזה א"כ יתיישבו דברי הרמב"ם פט"ו דתרומות הנ"ל במה שדקדק שהרי אינו מינו דבמינו הוי אמרינן שכבר נאסר וכמו בהא דיי"נ הנ"ל. וראיתי להפמ"ג במשבצות (יו"ד סי' צ"ח ס"ק ה') דהוכיח מהרמב"ם דפט"ו מתרומות בהא דב' כוסות דגם בשאר איסורין בעינן דוקא תחלה דלא נימא דדוקא ביי"נ משום חומרא יעו"ש, ולא ביאר אופן ההוכחה ונראה דכוונתו היא מהא דנקט מזגן ואח"כ עירבן דמשמע הא עירבן ואח"כ מזגן בעינן לבטל טעם שניהם והיינו משום דכבר נאסר, ודוקא במינו אבל במי המזיגה לא אמרינן דכבר נאסר משום דהוא אינו מינו וכנ"ל, וזהו שדקדק הרמב"ם הנ"ל שהרי אינו מינו, כל זה חשבתי לכאורה. אמנם באמת כל זה אינו כלום מכמה טעמים כאשר יבואר. דאי אפשר כלל לפרש לפי' תוס' דס"ל דמחלוקת דחזקי' ור' יוחנן הוא בנפל לבסוף אבל בנפל תחלה לכו"ע אמרינן רואין דההיא דב' כוסות דלא מהני למאן דבעי תחלה הוא משום דנאסרו המי מזיגה כמו בנפל קיתון לבסוף דלא מהני משום דנאסר היין, דז"א דמבואר בגמ' דכל הספק בהא דב' כוסות הוא אי אמרינן רואין יין החולין כאלו אינו וא"כ כל הספק אינו רק אי בעינן לבטל גם יין דחולין ולא מי המזיגה דכוס של תרומה, וגם גוף דברי הלח"מ הנ"ל אינם מוכרחין כלל דאפשר דאף לפי' התוס' האי דב' כוסות מותר אף למאן דבעי תחלה וקו' הגמ' על ר' יוחנן הוא במכ"ש דהא חזינן בהא דב' כוסות דלית לי' רואין כלל אף בנפל תחלה וכ"ש בנפל לבסוף, אבל לעולם האי דב' כוסות אף חזקי' דבעי תחלה נמי מודה בה אף לפי' התוס', ואף לפי' הלח"מ דהוא דוקא למאן דלא בעי תחלה נראה דאין הטעם משום מי מזיגת הכוס של תרומה דזה אי אפשר וכנ"ל, רק דהסבר הדברים י"ל דלמאן דבעי תחלה סובר דוקא תחלה אבל נפל יין האסור עם המים בב"א נמי לא מהני, וטעמא דמלתא עפ"י מ"ש הר"ן שם בטעם החילוק בין נפל איסורא לגו התירא לנפל התירא לגו איסורא דאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו, ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפילו משהו אוסר את היין הבא עליו אפילו חבית גדולה בב"א משום חומרא דיי"נ, אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור, וא"כ ה"נ אפשר לחלק כעין זה דבנפל קיתון של מים תחלה ואח"כ יין נסך המים שעומדים במקומו חשיבי לבטל ולא אמרינן מצא מין את מינו, אבל כשלא היו שם המים תחלה אף שנפלו עם היין בב"א לא חשיבי לבטל ואמרינן מצא מין את מינו, וא"כ בההיא דב' כוסות דנפל היין עם המים בב"א לא חשיבי לבטל ואמרינן מצא מין את מינו ולא אמרינן רואין למאן דבעי תחלה, כן יש לומר לפי' תוס' לפי מה שהבין הלח"מ אמנם כבר כתבתי דאין דבריו מוכרחין כלל, וגם דברי הפמ"ג הנ"ל שהוכיח מהרמב"ם דהל' תרומות דגם בשאר איסורין בעינן תחלה תמיהני עליו דהא הרמב"ם העתיק לישנא דגמ' ולדעת הפמ"ג גם בגמ' יש לדייק מזה דבעינן תחלה, וא"כ איך יפרנס לפי' התוס' דפירשו דלר' יוחנן ל"ב תחלה וא"כ סוף סוף יקשה מההיא דב' כוסות, וע"כ דאיננו דיוק. שוב ראיתי במרדכי (פ' השוכר סי' תתנ"ג) שהביא בשם ר"ת דבאמת מדייק מזה דבעינן תחלה יעו"ש, אמנם ע"כ התוס' לא סברי כן, [ואפשר דכוונת הפמ"ג לדייק כן מהרמב"ם ממה דהוסיף תיבת ואח"כ עירבן ובגמ' ליכא תיבת ואח"כ, ואיננו כדאי להעמיד יסוד ע"ז], ואף אם נדייק כן מהרמב"ם ג"כ נראה דאין הטעם לחלק בין מינו לאינו מינו, רק משום דבמינו גם אח"כ אין בההיתר כדי ביטול להאיסור ועם אינו מינו ג"כ אינו מצטרף וכנ"ל דעם מים אינו מצטרף א"כ הוא נאסר מהאיסור ובעינן באינו מינו לבטל גם אותו, אבל אם הי' נתוסף מינו דהיתר אח"כ שפיר הי' מצטרף גם מינו דמעיקרא עם המינו דאח"כ לבטל להאיסור רק משום דגם אח"כ אין במינו לבטל רק בהאינו מינו דאיננו מצטרף עמו לכך בעירבן ואח"כ מזגן דכבר נאסר בעינן באינו מינו לבטל שניהם, אבל במי מזיגת הכוס של תרומה אף דנאסר מקודם מ"מ כיון דניתוסף אח"כ עוד מים מצטרף שפיר המים דמעיקרא שנאסרו עם המים דאח"כ לבטל, ובמינו בכה"ג ג"כ הי' מצטרף וכנ"ל דלענין חנ"נ אין שום טעם לחלק בין מינו לאינו מינו, וכבר כתבו הראשונים טעמים בזה דלא אמרינן חנ"נ או משום דהוא לח או משום דאינו דרך בישול, ובפרט לשי' הרמב"ם שכתב המגיד (פ"ט ממאכ"א הל' ח') דסובר כשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין חוץ מבב"ח, אבל לדברי כולם אין חילוק בין מינו לאי"מ לדידן דגם מין במינו בטל, וגם הא מוכח מהרמב"ם (פי"ג דתרומות הל' ד') דגם במינו לא אמרינן שכבר נאסר בנתערב מתחלה ברוב חולין יעו"ש, ויתבאר להלן אי"ה. שוב מצאתי כעין סברא הנ"ל לחלק בין מינו לאי"מ בהא דכבר נאסר בתורת הבית הארוך בשער התערובות (בית ד' שער ב') בשם הראב"ד והוא בדפוס ברלין קי"ז א', יעו"ש שהסביר בטעמא דמלתא דבאינו מינו כל שנתבטל הטעם בטל ולכן לא מהני לזה מה שכבר נאסר משא"כ במינו דלא תלי בטעם דהא במינו ליכא טעמא ולכן כל שנאסר נאסר ואינו חוזר וניתר, ועכ"ז בהרמב"ם אי אפשר לבאר כן וכנ"ל, דשיטת הרמב"ם בכל האיסורים דלא אמרינן חנ"נ אף במינו, וגם הא מוכח מהרמב"ם (פי"ג דתרומות הל' ד') דגם במינו לא אמרינן שכבר נאסר וכנ"ל. ובדרך אגב חזות קשה ראיתי בדברי הרשב"א (צ"ז ב' בשער התערובות בית ד' שער א') דהקשה הרמב"ן להסוברים בכל האיסורין חתיכה נעשית נבילה אף בלח ומתרצין האי דיי"נ משום דנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ומהני הקיתון של מים והקשה הרמב"ן מהא דשני כוסות שמזגן ועירבן ותירץ הרשב"א דהתם משום נותן טעם לפגם דמש"ה מתבטל בששה חלקי מים, והנה מלבד דסותר בזה דברי עצמו דהיכא דהאיסור מרובה לא מהני לפגם וכמובא נמי בשו"ע יו"ד (סי' ק"ג), אף גם תמיהני דאיך שייך בזה לפגם כיון דעתה עכ"פ ע"י היין אינו לפגם רק דלולא היין של חולין הי' לפגם בכה"ג לא מסתבר כלל להתיר לפגם, ולהדיא אמרינן בע"ז (ס"ז א') אמר ר"ל נו"ט לפגם שאמרו אין אומר קדירה זו חסירה מלח חסירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה, ומבואר עכ"פ הא אם נתן תבלין וע"י התבלין איננו נו"ט לפגם אסור ולא אמרינן סלק המלח והתבלין והוי האיסור לפגם וה"נ דכוותיה, ומצאתי להפמ"ג בפתיחתו לתערובות (בח"ג ספ"ד) שהרגיש קצת על הר"ן והשיאו לדרך אחר יעו"ש ולא ראה דברי הרשב"א הנ"ל, ומצאתי ג"כ להעטרת ראש ברכות (ל"ח עמוד ד') שהרגיש ג"כ בכעין זה בדעת הראב"ד יעו"ש, ודברי הרשב"א צע"ג, וגם הא המים ג"כ נאסרו למ"ד חנ"נ והמים אינם לפגם ואם נימא דחשבינן למים עם היין ביחד ליין קלוש, דנו"ט לפגם בג' חלקי מים שבאידך כוס של חולין א"כ תקשה גם באידך כוס נימא דהמים עם היין הם ביחד וליכא נו"ט לפגם ומ"ש דבכוס של תרומה נחשוב למים כאלו הוא יין קלוש ולחולין לא נחשוב כן, אם לא דנימא דאין הנאסר חמור מן האוסר דאף דהמים הנאסרים אינן נותנין טעם לפגם, עכ"ז כיון דהאוסר דהיינו היין לפגם ובטל גם המים כן, ובכ"ז צ"ע ולא כתבתי אלא להעיר, ויעוי' בזה בפמ"ג (סי' ק"ג ס"ק ה') בשפתי דעת בדין הד' ובפתחי תשובה (סי' ק"ג ס"ק ב') בשם האחרונים, ואף לפ"ז אינו מיושב דהא היין אינו נו"ט לפגם רק משום מיעוטו ואם היין הי' במקום המים ג"כ לא הי' לפגם.

אמנם נראה דהרשב"א כאן בשיטת הרא"ה בתורת הבית הארוך (ק"ט א' בית ד' שער א') בדיני התערובות דסובר נו"ט לפגם היינו ממש כנבילה שאינה ראוי' לגר להכי סובר כאן דאי"צ רוב נגד האיסור וממילא אף דמים איננו נו"ט לפגם מ"מ כיון דהיין עושהו לפגם מותר הכל, והא דקאמר בגמ' ע"ז (ס"ז ב') דאם ריבה טעם לפגם מותר אף דאיכא מילי אחרנייתא דפגמא בהדי' דמשמע דבעינן שהאיסור יוסיף בה טעם לפגם אבל אם אינו מוסיף טעם לפגם אף דהמאכל פגום משום מילי אחרנייתא אסור היינו בפגם מועט כעין שכתב הבדק הבית (שם ק"ט ב') בחומץ לגריסין צוננין והרתיחן דאסור מטעם השביח ולבסוף פוגם דמיירי בפגם מועט דבטעמו ולא ממשו מהני וה"נ האי דריבה לפגם אבל בפגם גמור אף דהוא משום מילי אחרנייתא לבד עכ"ז מותר דהוי כנבילה שנפגם וא"כ ה"נ לא איכפת לן אף דהמים דנעשין נבילה אינן נו"ט לפגם, אמנם קמייתא קשי' דלא הותר מעולם כיון דמעולם לא הי' לפגם רק דנימא ע"י סלק והוי לפגם ומוכח מגמ' הנ"ל מחסרה מלח דבכה"ג לא אמרינן סלק, ואפשר לדחות קצת הראי' מהגמ' דאפשר דה"נ בפגם מועט דאינו מותר רק בטעמו ולא ממשו וכנ"ל דבכה"ג כיון דאינו פגם גמור לא אמרינן סלק, אבל בפגם גמור דאף בנבילה מותר שפיר אמרינן סלק. עוד יש לדחות דהתם הטעמים נפרדים וטעם האיסור עצמו לשבח רק דבעי נמי מלח ותבלין דאו טעם איסור יפה להן, משא"כ הכא דטעם יין הוא רק עם ההיתר וזו"ז לפגם, והוי כמין ומינו ודבר אחר דבטל אף דנרגש הטעם כיון דאינו מהאיסור לבד, אמנם מסברא בלא שום ראי' צע"ג כיון דעדיין לא נפגם איך יהא מותר מטעם סלק והי' נפגם, ולא כתבתי אלא להעיר בכ"ז. שוב ראיתי דהסברא פשוטה כן דאם ההיתר שוה בטעם להאיסור ומצטרף להטעים שפיר אמרינן סלק משא"כ אם הטעם מאיסור לחוד רק דדבר אחר גורם שיהא טעם לשבח שפיר אסור דכל הטעם הוא מהאיסור והדבר אחר אינו אלא גורם שיהא לשבח ולכך בחסרה מלח אסור משא"כ בכוסות. ובהכי ניחא נמי קושיית הפמ"ג או"ח (סי' תס"ב) בתפוח שרסקו להפוסקים דמיירי עם מים דא"כ אמאי אסור להוי זה וזה גורם כמו בשאור של תרומה וחולין, ולהנ"ל לק"מ דכל הטעם מהתפוח והמים אינם אלא הכנה בכדי שיוכל לקבל הטעם חימוץ או דלולא זה לא הי' אלא סרחון כמו בפסחים (דף ל"ה) ומש"ה אסור דהוי כמלח משא"כ בשאור ושאור דתרווייהו מסייעין לגוף החימוץ והוי כב' כוסות הנ"ל ואשה"ט. עוד חשבתי לפרש בכוונת הרמב"ם (פט"ו דתרומות) הנ"ל דהנה לכאורה יש להקשות על האי דינא דמזגן דבעינן שיהא במים שיעור לבטל את הטעם אף דלא היו התערובות בבת אחת רק בשתי תערובות דמתחלה נתערב ברוב מים של מזיגת כוס התרומה ואח"כ נתערב עוד במזיגת כוס חולין ג"כ, ואפ"ה בעינן אותו השיעור בעצמו שהי' נצרך אם הי' חד תערובת וקשיא לזה לכאורה מפי"ג דתרומות (הל' ד') דכתב שם הרמב"ם על הדין דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כו' אבל דרכו להבלל כגון שמן לשמן ויין ליין הולכין אחר הרוב אם רוב תרומה ה"ז מדמע כתרומה ואם רוב חולין ה"ה כחולין ואינו מדמע אעפ"י שהכל אסורין לזרים עכ"ל א"כ מבואר דאעפ"י שבתערובת הזה יש בו תרומה וחולין דהא נבללו אפ"ה אזלינן בתר הרוב ואם רוב חולין איננו מדמע כלל ובטל אח"כ ברוב בעלמא ואף לפי חשבון אינו מדמע, וא"כ בדרך משל אם נפל לוג יין של תרומה לשלשה לוגין יין חולין דהרוב חולין ואח"כ נפלו הד' לוגין אלו עוד לס' לוגין יין חולין [ולכך כתבתי בגוונא דאיכא ס' משום דאני מסתפק דאפשר כוונת הרמב"ם דאינו מדמע כחומר תרומה להצריך ק' אבל ס' בעינן וצ"ע בזה,], איננו מדמע ומותר ואף דאם מתחלה הי' נופל הלוג יין תרומה לס"ג לוגין ואף לצ"ט חולין היה אוסר ע"כ דהיינו דוקא בחד תערובות אבל בשתי תערובות קיל טפי ולא בעינן כ"כ, וכעין שכתבו התוס' ביצה (ג' ב') ד"ה ואחרות ויבמות (פ"א א') וע"ז (מ"ט א') וזבחים (ע"ב א') ד"ה נתערבו וסנהדרין (פ' א') ד"ה ואחרים דתרי תערובות קיל טפי דהוי כעין תרי רובי דעדיפי מחד רוב, והביאו ראי' מכתובות (ד' ט"ו) דבעינן תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה ורוב העיר גרידתא לא מהני אפילו גדולה כאנטוכיא, וה"נ בהא דהרמב"ם בחד תערובת בעינן ק"א אבל בתרי תערובות לא בעינן כ"כ ואף דבשאר מילי לא מצינו לחלק בין חד תערובת לתרי וכמ"ש בפשיטות ט"ז יו"ד (סי' צ"ב ס"ק ט"ז) ובנקוה"כ שם אפשר דתרומה שאני כעין שכתב הב"י יו"ד (סי' צ"ט) וכעין זה כתב הרשב"א בת' בח"א (סי' תס"ג) דמצינו דבתרומה הקילו, וא"כ קשיא לכאורה בהך דינא דפט"ו הנ"ל בהא דמזגן דבעינן במים שיעור הראוי לבטל הטעם בתרומה דהיינו ק' דזהו השיעור לבטל היכא דאי אפשר לעמוד על המבחן כמו שכתב בהל' מאכלות אסורות (פט"ו הל' ל') [ואם נימא בהא דרמב"ם פי"ג הנ"ל דאף ס' לא בעינן יקשה נמי כאן דאף ס' לא ניבעי] והדין כמו אם הי' חד תערובות ואמאי בעינן כולי האי והא הכא הוי בתרי תערובות ובתרי תערובות לא בעינן כולי האי וכנ"ל, ונראה דיש לחלק בזה בין מינו לשאינו מינו דדוקא במינו דליכא טעמא אזי בתרי תערובות לא בעינן כל כך וכמו שדקדק הרמב"ם בפי"ג הנ"ל שמן בשמן ויין ביין אבל באינו מינו דאיכא למיחש לטעמא אין חילוק בין חד תערובות לב' תערובות, וזהו שכיון הרמב"ם דדינו כאלו התרומה שנתערב במים כמו אם הי' חד תערובות התרומה במים, ואף. דהכא הוי תרי תערובות ותרי תערובות קילי טפי וכנ"ל, לכך קאמר שהרי אינו מינו ובאינו מינו ליכא חילוק בין חד תערובות לתרי תערובות וכנ"ל. ולכאורה הי' נראה דכל זה ליתא, דהנה מ"ש בהא דהרמב"ם פי"ג דתרומות לחלק בין חד תערובות לתרי תערובות הוא דחוק והתוס' הנ"ל לא כתבו זה רק לרבותא אבל לא לומר כן לקושטא דמלתא, וגם לפ"ז נצטרך לומר האי דכתב הרמב"ם בפי"ג דתרומות הנ"ל דאם רוב תרומה ה"ז מדמע כתרומה דאם נפלו שני לוגין יין תרומה ללוג יין חולין ואח"כ נפלו הג' לוגין יין למקום אחר בעינן ג' מאות לוגין נגד כולם דההיתר נהפך להיות איסור בלח וזהו היפך ממה שהעלו האחרונים דאין היתר נהפך לאיסור וכמ"ש הפמ"ג בפתיחתו לתערובות בשם המ"כ וכ"כ הגאון מליסא בס' נחלת יעקב בב"מ (ד' ו') על תוס' ד"ה קפץ. ע"כ הי' נראה לכאורה דכוונת הרמב"ם פי"ג נגד מה שכתב שם בהל' ג' דנפלו י' סאין תרומה לצ' סאין חולין ונדמעו הכל אם נפל ממדומע זה י' סאין לפחות מק' חולין נדמעו שהרי יש בי' של מדומע סאה של תרומה, ועל זה כתב דדוקא בדבר שאין דרכו להבלל אבל בדרכו להבלל בכה"ג שנפל מעט ממנו הולכין אחר הרוב ואינו מדמע כלל, אבל בנפל כולה למקום אחר גם בלח הוא לפי החשבון ואין חילוק בין חד תערובות לתרי תערובות, וטעם החילוק בין נפל מעט לנפל כולה הוא דלכאורה יש לתמוה על הרמב"ם בהל' ג' הנ"ל דסובר דבעינן ק' סאין חולין לבד הי' לבטל הסאה תרומה שבתוך הי' והט' סאין חולין שבתוך הי' אינן מצטרפין לבטל דאמאי אינן מצטרפין דמ"ש מהא דמבואר שם (בהל' י') דסאה תרומה שנפלה לפחות מק' חולין ונפלו חולין אחרים עד שהוסיפו על מאה דאם בשוגג ה"ז עולה בק"א דגם החולין הראשונים מצטרפין לבטל ומ"ש הכא דהט' סאין אינן מצטרפין, ומצאתי להפרי תואר יו"ד (סי' צ"ט) שהרגיש בזה ותירץ לנכון דהיכא דכל המדומע הראשון הוא בתערובות האחרון דבוודאי יש חולין שפיר מצטרפין משא"כ בנפל מעט מהמדומע דיש מקום לומר דהכל תרומה אף דאין מחמירין כל כך רק לפי חשבון עכ"פ איננו מצטרף לבטל והוא נכון, ולפ"ז גם בהל' ג' אם נפל י"א סאין מהמדומע הראשון שפיר סאה אחת מהמדומע הראשון דהוא ודאי חולין, וה"נ הוי האי חילוקא בהל' ד' בדבר שדרכו להבלל, דאם נפל כל המדומע למקום אחר בזה משערינן לפי חשבון דהא ידעינן כמה תרומה וכמה חולין יש בה בי שהי' רוב תרומה במדומע הראשון בין רוב חולין רק בנפל מעט ממנה באופן דיש מקום לומר דכל הנפילה הוא תרומה או הכל חולין בזה אזלינן בתר רובא דאם רוב תרומה אמרינן דהכל תרומה ואם רוב חולין הוי הכל חולין וא"כ שוב בפשוט לק"מ על הא דפט"ו הנ"ל בהא דמזגן דכיון דכל התערובות הא' נתערב בב' שפיר בעינן בב' תערובות כמו בתערובת הא' ואי"צ לחלק בין מינו לאינו מינו דגם במינו בכה"ג אין שום חילוק בין תערובות א' לב' תערובות אמנם באמת אי אפשר, לומר כן דאם נפרש כן בדברי הרמב"ם דפי"ג בהל' ד', יש לתמוה טובא דהוא נגד הסברא דהא אדרבא יותר יש לתלות דהכל תרומה או הכל חולין בדבר שאין בילה מדבר שיש בילה דבודאי נבלל לפי החשבון וא"כ הדברים נפלאים דבדבר דאין בילה דאפשר דנזדמן דנפל הכל תרומה או הכל חולין ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש רק לפי החשבון אם הי' נבלל, בדבר שיש בילה דבודאי נבלל ונפל לפי החשבון אזלינן בתר רובא אתמהה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אלא ודאי דהנכון בביאור הרמב"ם כמ"ש תחלה דהטעם משום ביטול דבזה שפיר הסברא דמתבטל יותר כשמעורב היטב בדבר הנבלל מדברים דאין בילה דכל אחד עומד בפני עצמו ולכך בדברים שיש בילה נתבטל המועט ברוב ונעשה כרוב משא"כ בדברים שאינם נבללים, [וקצת דוגמא לדבר ביו"ד (סי' ק"ט) דביבש ביבש איכא פוסקים דאסרי לאדם אחד משא"כ בלח דאוכל אחד, וכן ביבש איכא דמצרכי להשליך אחד והוא דעת רש"י פ"ק דביצה ובפ' בתרא דע"ז, והרא"ש שם הקשה על זה מרפ"ב דערלה דבערלה וכלאי הכרם אי"צ להרים רק בתרומה משום גזל השבט ותירץ המרדכי בפ"ק דביצה דהתם בדבר המעורב הכל ביחד דאי אפשר שיפגע באיסור לבדו בלא ההיתר לכך אי"צ להרים משא"כ ביבש דאפשר שיפגע באיסור לבדו צריך להשליך אחד, אלמא דבדבר הנבלל יותר מתבטל מדבר שאינו נבלל, ובתוספות רי"ד על ע"ז סוף מהדורא תנינא ראיתי שכתב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא רק ביבש אבל בלח ס"ל דבטל, ובנוב"י (מה"ת סי' מ"ה ביו"ד) דיבש לכ"ע אין מבטלין מה"ת, כל זה דוגמא לדבר דבלח מתבטל יותר,], וכיון דמוכרח דהטעם משום ביטול ממילא לאו דוקא בנפל מעט דלא אזלינן לפי החשבון רק בתר רובא, אלא אפילו בנפל כולה למקום אחר נמי הכי הוא כיון דנתבטל והמיעוט נעשה כרוב ומוכרח דס"ל בתרומה דבלח ההיתר נהפך לאיסור והאיסור להיתר וע"כ בתרומה לחלק בין חד תערובות לתרי תערובות וכמ"ש תחלה, וא"כ קשי' על האי דמזגן וע"כ לחלק בין מינו לאינו מינו, וא"ש דברי הרמב"ם כמ"ש. שוב אחר זמן רב מצאתי להרמב"ן בחי' לע"ז (בדף ע"ג סוף עמוד א') שהביא לדברי הרמב"ם אלו ותמה עליהן יעושה"ט. הנה עד כה יגעתי להבין דברי חכמים וחידותם לשון הרמב"ם המזוקק שבעתים, ועכ"פ הנה איך שיהי' בזה נחזור לענין הראשון לשיטת הרמב"ם החדשה הנ"ל דאין שום קושי' מהא דשני כוסות משום דמים ויין אין מצטרפין וזהו שיטת הראב"ד שהובא בריטב"א ע"ז שם ומסולקת מעליו קושיית הריטב"א דשיטת הראב"ד שהביא הוא ממש כשיטת הרמב"ם. ועפ"ז נראה ליישב ג"כ קושיית הרמב"ן והר"ן בע"ז (פ' השוכר) על שיטת הראב"ד שהביא שם דבכל האיסורין אמרינן ראשון ראשון בטל ואינו חוזר וניעור והביא ראי' ממתני' דערלה (פ"ב מ"ב וג') דערלה מעלה את הערלה והרמב"ן הרבה להשיב עליו והר"ן יישב כל קושיותיו רק עוד אחת הביא הרמב"ן שהר"ן הודה עלי' יעו"ש, והוא מהירו' דערלה (פ"ב הל' ג') דאיתא שם גריסין שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימר ביין נסך את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנו"ט אסור אם לאו מותר והכא את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנו"ט אסור אם לאו מותר הדא אמרה ריבה עלי' גריסין של תרומה אסור א"כ מבואר דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, והר"ן הודה ע"ז אלא שכתב ע"ז וזה ודאי ראי' לפי הגמ' הירושלמית אבל אפשר לו להראב"ד ז"ל שיאמר שלפי הגמ' שלנו אינו כן, ואני תמה ע"ז דכיון דהראב"ד לדעתו הביא ראי' לזה מהמשנה דערלה א"כ איך אפשר לומר דלהירו' אינו כן דמה יענה להמשנה דערלה דכאן אין לומר כמ"ש הר"ן למעלה שם על הס"ד דגמ' דידן דמתני' דערלה שנפלה בהפסק דה"נ הא מיירי שנפלה בהפסק, וע"כ דלאו ראי' היא ממתני' דערלה מטעם אחר ואיך הביא הראב"ד ראי' ממתני', ומוכרח מזה דלהראב"ד אי אפשר לומר דהירו' יחלוק ע"ז. וא"כ נצרך ליישב דברי הירושלמי לדעת הראב"ד. ונראה דהנה דברי הר"ן בעצמו צריך ביאור דמאי קשיא לי' מהירו' הא הראב"ד בעצמו כתב דתרומה שצריך להרים חוזר וניעור כדתנן במתני' דתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגבי' עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה דמשום שצריך להרים לא נתבטלה לגמרי וכשניתוסף קודם שהגבי' חוזר וניעור וא"כ מאי קשיא לי' מהירו' דגריסין הנ"ל הא שם בתרומה איירי ובתרומה גם הראב"ד מודה. והנראה בביאור דבריו דס"ל דהירו' איירי ע"כ בתרומה גבי כהן דאי"צ להרים ואפ"ה, מצטרף דאי מיירי לגבי ישראל דצריך להרים א"כ איך מביא ראי' לריבה גריסין של חולין מיין נסך דרואין את ההיתר כמי שאינו דלמא שאני התם דאי"צ להרים משא"כ בתרומה, אמנם לכאורה אכתי אפשר דמיירי ביד ישראל דצריך להרים והא דמייתי מיי"נ היינו דמיירי דיין ההיתר נתערב תחלה במים ואח"כ נפל לתוכן יין האסור דתיכף כשנפל יין האיסור מצא את מינו ואפ"ה אינו אוסר א"כ ה"נ בתרומה אף דקודם הרמה לא נתבטל עדיין עד שנפלו גם הגריסין של חולין דמצא התרומה את מינו דחולין אפ"ה א"י לאסור כמו ביי"נ הנ"ל בנפל יין האסור אח"כ אמנם ז"א דא"כ קשיא אמאי נקט הירו' דמתחלה נתבשל עם הגריסין דתרומה לחוד ואין בהם בנותן טעם ואח"כ נפלו הגריסין של חולין הול"ל רבותא אף דבעת נפילת התרומה כבר היו שם גריסין של חולין דיהיב טעמא עם החולין אפ"ה מותר דהו"ל רבותא יותר, וע"כ דקאי הכא אף למ"ד לקמן בירו' (פ"ב דערלה ה"ו ופ"ה דע"ז הי"א) דדוקא נפל היתר בסוף שכבר נתבטל האיסור קודם שמצא את מינו אבל נפל ההיתר תחלה ואח"כ נפל האיסור דבעת שנפל האיסור כבר מצא את מינו דהיתר אסור ולכך צייר הירו' בתרומה נמי דוקא בנפל התרומה תחלה דכבר נתבטל קודם שמצא את מינו ודומיא דהכי מייתי נמי מיי"נ בנפל האיסור תחלה וא"כ קשיא מאי מייתי מיי"נ לתרומה דלמא שאני יי"נ שאין צריך להרים משא"כ בתרומה שצריך להרים וע"כ דמיירי בתרומה אצל כהן שאין צריך להרים, ושפיר מקשה הר"ן מהירו', אמנם בתמים דעים (סי' ז') בת' הראב"ד שם הביא להירו' דערלה דגריסין הנ"ל וכתב ע"ז דהא דקאמר הירו' דריבה גריסין של תרומה אסור הוא דוקא בתרומה משום שצריך להרים, וא"כ ע"כ דאיירי ביד ישראל ויקשה איך מייתי מיי"נ. אמנם למ"ש דהראב"ד סובר כשיטת הרמב"ם דבאינו מינו היכא דאי אפשר למטעם בעי ק"א יתיישב שפיר דלעולם הראי' מיי"נ היינו מנפל האיסור לבסוף וכמ"ד נפל האיסור לבסוף ג"כ מותר והא דצייר הירו' בתרומה בנפל ההיתר לבסוף ולא קאמר רבותא יותר בנפל הגריסין של תרומה אחר שנפל הגריסין של חולין משום דבתרומה לא משכחת כה"ג דכיון דאי אפשר למטעם גם באינו מינו בעי ק"א ואין נפ"מ בין מינו לאינו מינו ולכך הוכרח למנקט בתרומה בנפל התרומה תחלה וטעמוהו ולא הי' בהן בנותן טעם, וא"ש. שוב מצאתי בריטב"א על ע"ז דהביא לקו' הרמב"ן הנ"ל וכתב, בפשיטות דאין לומר שם משום דצריך להרים דהא מיירי באינו מינו דהוא בנותן טעם ואין צריך להרים, ואפשר ברמב"ן בעצמו מבואר הכי ואין בידי רמב"ן למס' ע"ז לעיין בו, ונראה שלזה כיון הר"ן ג"כ, והרי לפנינו דעת הראב"ד להדיא דגם באינו מינו צריך להרים, ואפשר דגם זה תליא בהא דהא דהרמה תניא אצל ק"א, ואי גם באינו מינו בעי ק"א א"כ הא דק"א קאי גם על אינו מינו וה"נ האי דהרמה משא"כ אי לא בעי ק"א לא מצינן בשום דוכתא דליבעי הרמה אי בעינן ק"א, ויעוי' בתמים דעים (סי' ח') דגדול א' שאל להראב"ד אי גם באינו מינו צריך הרמה ות' הראב"ד לא נמצא ע"ז, אמנם לפי מה דנתבאר בקונטרס דריחא מלתא, ע"כ הראב"ד בהאי ת' איננו סובר דליבעי ק"א באינו מינו וכשי' הרמב"ם כאשר נתבאר שם דסובר דק"א הוא למעלה מכדי נתינת טעם, ולפ"ז ע"כ הא דצייר הירו' דנפל התרומה תחלה הוא לאו דוקא או דשאלתו הי' אף דנפל התרומה תחלה, ופשיטתו הי' מיי"נ אליבא דרי"ו דאף בנפל התרומה לבסוף מותר, אמנם ק"ל דקצת נראה מהירו' (דפ"ב דערלה ה"ו ופ"ה דע"ז הל' י"א) דסובר להלכה דנפל איסור בסוף אסור, וע"כ דהכא דוקא בנפל תחלה והראי' מיי"נ ג"כ מנפל ההיתר בסוף וקשיא להראב"ד לפ"ז מאי ראי' מיי"נ דלמא תרומה שאני דצריך להרים, וצ"ע. ח) ועפ"י כל הנ"ל יפתחו לנו שערי אורה להבין עומק כוונת השגת הראב"ד (בפי"ג דתרומות ה"ט) הנ"ל על הא שכתב הרמב"ם הדין דהתוספתא דלוג מים שנפל לצ"ט לוגין יין ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל שאין המים מעלה את היין כתב ע"ז הראב"ד א"א הפירוש שהוא מפרש לטעם התוספתא טעות הוא בידו שהרי דבר ידוע שמים מבטלין את היין אם אין בהם בנותן טעם אלא לפי שהמים נפלו לתוך היין ואין בהם כדי לבטל התרומה בטעם אעפ"י שיש שם ק' חולין אין מצטרפין לפי שהם ב' שיעורין שהמים ביין (ט"ס וצ"ל שהיין במים] בנו"ט ויין במים [ג"כ ט"ס וצ"ל ויין ביין] שיעורו בק' וכיון שאין שיעוריהן שוין לביטול התרומה אין מצטרפין וכן הדין אפילו לוג יין של תרומה שנפל לנ' מים ונ' יין אם אין בנ' מים כדי לבטל טעם הלוג של תרומה אין מצטרפין לק' עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וי"ל שבמה שכתב הרמב"ם שאין המים מעלה את היין אפ"ל שנתכוין למה שפי' הראב"ד בתוספתא, והמחא"פ בהגהותיו לרמב"ם ציין על דברי הכ"מ עיין בפט"ו דין י"ז, הנה כפי הנראה מדברי הכ"מ והמחא"פ הנ"ל שהבינו השגת הראב"ד על הרמב"ם הוא משום דהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם דסובר דבשום ענין אין מים מעלין ליין של תרומה אף אם יש בהם כדי לבטל את הטעם וע"ז השיג הראב"ד דאם יש בהם לבטל הטעם מעלין רק משום דהכא אין בהם לחוד כדי לבטל הטעם רק בצירוף היין אין מצטרפין ומש"ה כתב הכ"מ די"ל דגם הרמב"ם כיון לזה דאין מצטרפין והמחא"פ הביא סיוע לזה מפט"ו דין י"ז דמבואר שם כן להדיא, ולפ"ז באמת יש לתמוה הרבה על הראב"ד דלמאי השיג ותלה בוקי סריקא בהרמב"ם דמלבד דבפשיטות יש לפרש דברי הרמב"ם דפי"ג כדעתו וכמ"ש הכ"מ אף גם הא מוכרח הוא וכמבואר להדיא בפט"ו דין י"ז הנ"ל. ועוד נראה דע"כ גם הראב"ד הבין בכוונת הרמב"ם דאין מצטרפין דאי ס"ד דהבין ברמב"ם דבשום ענין אין מים מעלין אף אם יש בהם לחוד לבטל הטעם א"כ למאי סתם וכתב בהשגתו שהרי דבר ידוע שהמים מבטלין את היין אם אין בהם בנו"ט ולא הביא שום ראי' לזה, ואיך הוא ידוע אם הרמב"ם אינו סובר כן והי' לו להביא ראי' מהמשנה דסוף ע"ז (ע"ג א') דמבואר לענין יי"נ דיין במים בנו"ט או מהגמ' דע"ז (ע"ג ב') מהא דב' כוסות דהוא הדין דהרמב"ם דפט"ו הנ"ל דמבואר לענין תרומה גופי' דיין בטל במים אם אין בהם בנו"ט, ואיך השיג ע"ז בלי שום ראי' רק בידוע, ע"כ מוכרח דגם הראב"ד ידע דהרמב"ם מודה לזה וכוונת הרמב"ם דאין מצטרפין ולא השיג על הרמב"ם רק בטעם התוספתא ומ"ש שהרי דבר ידוע אינו אלא הוכחה וסברא למסתר טעמו של הרמב"ם ולכך לא הוצרך להביא שום הוכחה לזה כי באמת הוא פשוט וידוע לכל בר בי רב וא"כ איננו מובן השגתו כלל דהא הרמב"ם לא כתב שום טעם לזה ואיך שנפרש בטעם התוספתא יתפרש ג"כ בדברי הרמב"ם, ומצאתי להפני משה בירו' (פ"ה דתרומות ה"ג) במראה הפנים ד"ה סאה תרומה שהביא לדברי הראב"ד וכתב דכוונת השגתו דמאי איריא לוג הא אפילו מחצה מים ומחצה יין ג"כ אין מצטרפין וכדסיים יעו"ש, ובמחכת"ה אין צורך להאריך בביטול דבריו כי מבואר הוא לכל מעיין שאין זה כוונת הראב"ד, וגם דאין זה שום השגה דהא הרמב"ם העתיק לשון התוספתא וגם הא מהא דפמ"ו הי"ז הנ"ל מבואר מהרמב"ם גופי' דאף בהרבה מים אין מצטרפין דהתם הוי מים יותר, והשגת הראב"ד איננו מובן כלל לכאורה אמנם לפי כל הנ"ל הדברים מבוארין דהראב"ד ירד שפיר לעומק דעת הרמב"ם דאי אפשר להתפרש כלל בדברי הרמב"ם כמ"ש הראב"ד בטעם התוספתא ושפיר השיג, דלפמ"ש הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' ל') דגם באינו מינו באי אפשר לטועמו בעי ק' וגם במינו הא דבעי ק' הוא משום דאי אפשר לטועמו וכמ"ש שם (בהל' ו') א"כ אין שום חילוק בין מינו לאינו מינו דתרווייהו חד שיעורא נינהו, ואי משום דבאינו מינו משכחת לה לפעמים דליסגי בפחות או דניבעי יותר כגון באפשר למיקם אטעמא ובמינו לעולם לא משכחת למיקם אטעמא ולעולם משערינן בק' אין בחילוק זה כדאי למונעם מלהצטרף יחד דהא החילוק זה איתא בכל האיסורין לענין שיעור ס' ואפ"ה מבואר בגמ' דמצטרפין וכמבואר לעיל (אות ב') וראה הרמב"ם כ"ז שהוא כן לדעתו וכתבו מפורש (בפט"ו ממאכ"א הל' כ"ב וכ"ג), וא"כ טעמא דתוספתא אי אפשר להתפרש משום דמינו ואינו מינו אין מצטרפין רק משום דמים ויין שאני וכמו שנתבאר לעיל (אות ג') דאף דשאר מינו ואינו מינו מצטרפין מ"מ מים ויין שאני, וזהו שדקדק הרמב"ם בפי"ג ובפט"ו שאין המים מעלין את היין, המים דוקא דמים שאני, וע"ז השיג הראב"ד דאין שום טעם לזה כיון דדבר ידוע הוא דמים מבטלין את היין אם אין בו בנותן טעם להרמב"ם כשאר אינו מינו א"כ אין שום טעם לחלק בין אינו מינו דמים לשאר אינו מינו אלא ודאי מוכרח מהתוספתא דכל מינו ואינו מינו אין מצטרפין וע"כ הטעם דאין שוין בשיעוריהן דאינו מינו אף באי אפשר לטועמו סגי בס' ובמינו גזירת חכמים הוא להצריך ק' לא משום דאי אפשר לטועמו ודלא כמ"ש הרמב"ם (בפט"ו ממאכ"א ה"ו וה"ל) הנ"ל ולהכי אין מצטרפין וה"ה כל מינו ואינו מינו לטעם זה ודלא כמ"ש הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג), ומה עמקו מחשבות הראב"ד בדבריו הקצרים והעמוקים ודלא כהכ"מ דחשב לדחותה בנקל, ולבי אומר לי עוד בסיום דברי הראב"ד במ"ש וכן הדין אפילו לוג יין של תרומה שנפל לנ' מים ונ' יין וכו' דאיננו מובן מאי בעי בזה דהא גם להרמב"ם הכי הוא אפילו בהרבה מים וכמבואר מדבריו בפט"ו וכנ"ל, ע"כ נ"ל דט"ס קטן נפל בדברי הראב"ד תיבת מים דכ' הראב"ד אותיות אל"ף יו"ד מ"ם דהיינו אי"מ דהוא ראשי תיבות אינו מינו ונתחלף להמעתיק או להמדפיס בין אל"ף למ"ם דהוא נחלף בקל בין בכתב משיטא בין בכתב רש"י כידוע וסבר דהוא מ"ם יו"ד מ"ם דהיינו מים אבל באמת צ"ל אי"מ ובפרט דבלא"ה דברי הראב"ד כאן משובשים ומוטעים בטעות דמוכחי בין יין למים איזה פעמים וכמו שתקנתי לעיל, א"כ בנקל יש לומר דגם כאן ט"ס קטן מן תיבת מים לתיבת אי"מ דהוא ראשי תיבות אי"מ, וא"כ כוונת הראב"ד להשיג דלהרמב"ם הנ"ל דוקא מים אבל שאר אי"מ כגון שכר ושאר משקין מצטרפין אבל למ"ש מקודם דטעם התוספתא משום דאינן שוין בשיעוריהן נמשך מזה דלאו דוקא מים רק דכן הדין בנ' לוגין אי"מ יהיו מה שיהיו אינן מצטרפין להיין אם אי"ב לחוד כדי לבטל, ושפיר דבריו מקושרים ונמשכים יחד דהסיום נמשך מהקודם ואשה"ט, ואיך שיהי' בסיום דבריו, במ"ש הר"א מקודם הוא ברור ואמת לאמיתו של תורה בס"ד ת"ל ית' וית' כמ"ש בכוונתו דלא כהכ"מ והמחא"פ שרצו להעמיס בכוונת הרמב"ם כטעם הראב"ד דזה א"א כמו שנתבאר לעיל בראיות ברורות ועצומות, ואין לתמוה על הראב"ד לפמ"ש דא"כ למה שתק לי' בהל' מאכ"א ולמה קבע עיקר השגתו בפי"ג דתרומות דאין ההשגה על עיקר הדין רק על הטעם דיותר הי"ל לקבוע השגתו בהל' מאכ"א על עיקר הדין ז"א קו' כלל דכן דרך הראשונים למורגל בדבריהם דבאין במחתרת להשיג בקוצר וברמז וסומכין על המבין וכמ"ש המלחמות על הרז"ה בכמ"ד ומהם בשבת בענינא דחנוכה דאסור להשתמש לאורה ובפסחים בס"פ מקום שנהגו, ובראב"ד גופי' מצינו בכמ"ד דמשיג במאוחר על הקודם בקוצר וברמז ובמקומו שתק לי' וגדולה מזו מצינו בהראב"ד ספ"ו מהל' קרבן פסח דסיים בדבריו ונזיר עד שלא גילח נמי סותר וכו' ודבריו אלו הם רמז השגה על מ"ש הרמב"ם פ"ו מנזירות הי"ז ולא הזכיר כלל דברי הרמב"ם דהל' נזירות וגם במקומו שתק לי', וכ"ש הכא דכל עיקר חילו דהראב"ד להשיג הוא מדין התוספתא שהובא ברמב"ם פי"ג דתרומות להכי שפיר קבע עיקר השגתו בפי"ג דתרומות במקום עיקר הוכחתו דמשם חפר אוכל להשיג על הטעם ועל הדינים דהל' מאכ"א הנ"ל. וגם אין לתמוה על מ"ש (באות הקודם ובאות ב') דשי' הראב"ד שהובא בריטב"א ע"ז דהוא כשי' הרמב"ם ממש, דהא בפי"ג דתרומות השיג עליו דז"א כלום דהא אף זולת דברינו הנ"ל חזינן בהדיא דסתרי אהדדי דהא הריטב"א כתב בשמו דגם באי"מ בעי ק"א ובהשגתו כ' דאינן שוין בשיעוריהן, וגם הריטב"א כ' בשמו דבעי ק"א והטור כ' משמו (ביו"ד סי' קל"ד) דסגי בו' חלקים מים, וכאן בההשגה משמע דהשיעור ס' כשאר נו"ט, אמנם ידוע דג' ראב"ד היו כידוע וא"כ אפשר דמ"ד הא לא אמר הא, ויעוי' בתוספות חדשים במשניות מס' ע"ז דהא דכתבו דסגי בו' חלקים אינו הראב"ד סתמא אלא הרב אב"ד וכ"ה באמת בס' האשכול שיצא לאור מהרב אב"ד בהל' יי"נ (סי' ס"ב עמוד 157) וגם יעוי' ברשב"א בתוהביה"א בדיני יי"נ (בית ה' שער ד') דהראב"ד בעצמו חזר בו בזה וא"כ אפשר דבענין ביטול תרומה באי"מ נמי חזר בו, וכל הדברים הנ"ל ברורים ונכונים בעזהשי"ת.

ו) ולפי מה שנתבאר בשי' הרמב"ם דהשיעור דתרומה דבעינן ק"א הוא ג"כ משום נותן טעם דטעם דתרומה שיעורו בק"א כמו דשיעורו בכל האיסורין בששים א"כ לפ"ז נראה בהא דכתב הש"ך (סי' צ"ח ס"ק ו') דלענין מין במינו אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא ודלא כהרמ"א שם והא דרבא בע"ז (דף ס"ו) אזיל בתר שמא הוא דוקא בדברים האוסרים במשהו אבל לדידן לענין שיעור ששים דהוא משום טעמא משום דשכנגדו באינו מינו נותן טעם אזלינן בתר טעמא, ותורת אמת היתה בפי הש"ך בזה שעתה שזכינו שיצא לאור ס' האשכול מהרב אב"ד נמצא כתוב שם בהל' יי"נ (סי' ס"א) ככל דברי הש"ך בזה יעו"ש (עמוד 155) והנה הש"ך והאשכול כתבו עוד דה"ה בתרומה וערלה וכלאי הכרם דהשיעור יותר מששים אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא, נראה פשוט דז"א לשי' הרמב"ם דגם השיעור ק' ור' דתרומה וערלה וכה"כ הוא משום טעמא א"כ כל שאפשר להבחין הטעם הוי אי"מ וסגי אף בפחות מק' וכשאין לעמוד על הטעם קרוי מינו וצריך ק"א דלשי' הרמב"ם אין שום נ"מ בין מינו לאי"מ רק בין אפשר לעמוד על הטעם או לא וזהו החילוק דבין מינו לאי"מ א"כ ממילא כל שאפשר להבחין קרוי אי"מ וכל שא"א להבחין קרוי מינו ולא שייכים דברי הש"ך רק לשאר הפוסקים דאין הטעם דק' משום טעם ובאי"מ אף כשאי אפשר לעמוד על הטעם סגי בס' ובמינו גזירת חכמים הוא דליבעי' ק' דלדידהו שפיר שייכים דברי הש"ך כיון דאין הטעם משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא שוב ממילא הוי כדברים האוסרים במשהו דאזלינן בתר שמא, משא"כ לשיטת הרמב"ם לא שייך זה וכנ"ל. ומרווחנא בזה ליישב קו' המנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ג') שהקשה על הש"ך מלשון הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א ה"ו) דמשמע דאף בהני דשיעורן יותר מס' כגון תרומה וערלה וכה"כ ג"כ תלוי בטעם ולא בשמא וראייתו ברורה מדכתב מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בס' או בק' או בר' א"כ מבואר דהא דבעינן ק' ור' הוא במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם. [והפמ"ג (סי' צ"ח ס"ק ו') בשפתי דעת דחה דבריו וכפי הנראה לא עמד על כוונתו דסבר דראייתו הוא מהא דסיים חוץ מטבל ויי"נ ולא עיין היטב דקו' היא על תרומה וערלה וכה"כ]. אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דלשי' הרמב"ם אין שייכות כלל לדברי הש"ך והש"ך לא קאמר רק לשאר הפוסקים וכנ"ל משא"כ להרמב"ם דלשיטתו אין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין אפשר לעמוד על הטעם אי לא, דק' ור' דהכא לדידי' הוא במקום ס' של כל האיסורין וכמו דלענין ס' בכל האיסורין החילוק בין מינו לאינו מינו תלוי אם אפשר להבחין בטעם וכמו שכתב הש"ך בעצמו ה"נ לדידי' בק' ור'. הן אמת דנראה דאף לשיטת שאר הפוסקים דאינם סוברים כהרמב"ם בשיעורא דק"א דלדידהו דוקא במינו אבל שלא במינו סגי בס' אף היכא דאי אפשר למיקם אטעמא, רק במינו הוא מגזירת חכמים דהחמירו במינו כעין שהחמירו בדברים האוסרים במשהו כגון טבל ויי"נ ודשיל"מ דהחמירו במינו דוקא, אפ"ה אינם מוכרחים דברי הש"ך לענין תרומה וערלה וכה"כ למיזל בהו בתר שמא, דכיון שכתבו התוס' חולין (דף צ"ט) ד"ה אי"ב בנו"ט דהטעם דהחמירו במינו הוא משום דאסמכוהו אקרא דאת מקדשו ממנו דהמורם ממנו שנפל לתוכו הוא מקדשו וזה במינו כתיב להכי החמירו במינו דוקא, א"כ יש לומר דזה תליא אי יכולין להפריש מזה על זה הוי מינו לענין זה וכשא"י להפריש מזה על זה הוי שלא במינו לענין זה, וכמו דמצינו חילוקים בענין מין במינו דכולהו מב"מ דגמ' לאו בחד גוונא נינהו דלענין האיסורים שאינם אוסרים רק עד ס' אזלינן בתר טעמא דכששוין בטעמא ולא בשמא מקרי מב"מ וכששוין בשמא ולא בטעמא מקרי מין בשאי"מ ובדברים האוסרים במשהו הוי להיפך דכששוין בשמא ולא בטעמא מקרי מב"מ וכששוין בטעמא ולא בשמא מקרי מין בשאי"מ. וכעין זה מצינו עוד חילוקים להרשב"א (בת' ח"א סי' רפ"ד) דסובר דסוגיא דמנחות (דף כ"ג) דבעינן להבטל שיוכל להיות כמו המבטל או להמבטל שיוכל להיות כמו הבטל לכל חד כדאית לי' דכ"ז אינו אלא לענין טומאה ולא לענין איסור ודלא כהתוס' מנחות (כ"ב ב') וזבחים (דף ע"ג) ד"ה ר' יהודא א"כ לענין איסור הוי מב"מ אף שאינם יכולים להיות זה כזה ולענין טומאה כל שאינם יכולים להיות זה כזה מתקרי מין בשאי"מ וכולהו לאו בחד גוונא נינהו ה"נ אפשר לענין תרומה תלי' אי יכולים להפריש מזע"ז אף דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא הוי מב"מ וכשא"י להפריש מזע"ז אף דשוו בשמא ובטעמא עכ"ז מתקרי שלב"מ, משום דאת מקדשו ממנו דקאי על מינו לא קאי רק היכא דיכול להפריש מזע"ז אבל כשא"י להפריש מזע"ז אף דשוו בשמא ובטעמא עכ"ז לא קאי הקרא ע"ז כמו דלא קאי על שלב"מ. ומרווחנא בזה ליישב מה שהניח בתימא המנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ג') על סה"ת (בהל' חלה) וכן פסקו בטוש"ע (סי' שכ"ג) בחלה אם נתערבה בככרות אחרות במינו דהיינו חטים בחטים בעינן ק"א ושלב"מ דהיינו חטים בשעורים בטל בס' ותמה המנחת יעקב כיון דשיעורן למעלה מס' א"כ שוב אזלינן בתר שמא ותרווייהו חד שמא נינהו דתרווייהו ככרות מקרי וכמו דאמר בגמ' דע"ז (דף ס"ו) בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וא"כ אפילו חטים בשעורים נמי ניבעי ק"א, והניח בצ"ע והיא באמת קו' עצומה דאין ליישב עפ"י שי' הרמב"ם הנ"ל דהטעם דק"א הוא משום טעמא כמו בכל האיסורין שיעור ס' וא"כ גם בזה אזלינן בתר טעמא דז"א כלום דא"כ פשיטא דניבעי ק"א אף שלב"מ כיון דלא מצינן למיקם אטעמא, אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דלעולם השיעור דק"א הוא מגזירת חכמים וכשי' התוס' ולהכי שלב"מ לא בעי ק"א וסגי בס', ואפ"ה לא אזלינן בתר שמא כיון דא"א להפריש מזע"ז וכנ"ל. ועפ"ז יתיישב נמי קו' הרמב"ן שהובא בר"ן בע"ו שם ממשנה ו' פ"ב בערלה למה אמרו כל והמתבל והמדמע להחמיר מב"מ כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים וכו' והא שאור ועיסה אינן שוין לא בשמא ולא בטעמא ואמאי הוי מב"מ וקשי' בין לאביי בין לרבא יעו"ש, ועפ"י הנ"ל לק"מ דלענין תרומה להצריך ק"א אין המין תלוי לא בשמא ולא בטעמא רק ביכול להפריש מזע"ז וכיון דתרווייהו חטים ויכול להפריש מזע"ז אף דזה שאור וזה עיסה ואינן שוין לא בשמא ולא בטעמא עכ"ז הוי מב"מ. ומה נעים בזה ליישב דברי המרדכי שכ' דשאור ועיסה הוי מין בשאינו מינו ותמה ע"ז הפר"ח ועשאו לטועה בדבר משנה ממתני' דערלה הנ"ל דמבואר להדיא דשאור ועיסה הוי מב"מ, אמנם עפ"י הנ"ל אשה"ט דלענין כל האיסורין שפיר כתב המרדכי דשאור ועיסה הוי מבשאי"מ דהא אינן שוין בין בשמא בין בטעמא וכקו' הרמב"ן הנ"ל, ורק לענין תרומה שאני דתלוי ביכול להפריש מזה על זה וכנ"ל, [וחוץ לדרכינו אפשר ליישב עפ"י מה שיבואר (באות שאח"ז) שי' התוס' שהובא בחי' הרשב"א חולין (צ"ז ב') דאין חילוק כלל בתרומה בין מינו ואינו מינו רק בין בלע ובין ממש ואורחא דמלתא קתני דבמינו א"א להכיר משא"כ באינו מינו דאפשר להכיר ולהסיר יעו"ש, וא"כ א"ש דכיון דהוי חטים בחטים וא"א להכיר ולהסיר מקרי מין במינו, וביותר לאשר יבואר (באות שאח"ז) דשי' רשב"ם שהובא בתוס' ע"ז (ס"ו א') קאי ג"כ בהאי שיטה ודברי המרדכי הם ג"כ מדברי רבינו שמואל וכמו שהובא בחמים דעים (סי' קמ"ו), במרדכי דע"ז פ' השוכר (סי' תתנ"ד) כ' לשון ר"ת, ונמחק ר"ת והוגה לשון רי"ף וז"א דנצרך להגי' לשון רבינו שמואל כמבואר בתמים דעים הנ"ל, וא"ש דאזיל לשיטתו.] וגם עפ"ז יתיישב קו' הראשונים בע"ז (ע"ג ב') בהא דאמרי' דטבל אוסר בכ"ש מטעם כהתירו כך איסורו ובנדרים איתא דטבל אינו בטל מטעם דשיל"מ והקשו הראשונים דמה צריך ב' טעמים לטבל, ועפ"י הנ"ל נוכל ליישב בטוב טעם דלתרי גווני מב"מ נצרך ב' הטעמים ולא ראי זה כראי זה, דהנה לטעמא דכהתירו כך איסורו תליא באם יוכל להפריש מזע"ז הוי מב"מ כגון שאור ועיסה אף דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא עכ"ז אם שניהם של מין אחד כגון מחטים או משעורים כיון דיוכל להפריש מזה על זה הוי מב"מ לענין זה לאסור בכ"ש וכן חמרא עתיקא בענבי כיון דיכול לתרום מזע"ז כדאיתא פ"ק דתרומות הוי מב"מ אף דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא וכן ביין וחומץ למ"ד דהן מין א', וחמירי דחיטי וחמירי דשערי וכן חלא דחמרא וחלא דשיכרא אף דשוו בשמא מ"מ כיון דהם ב' מינים וא"י להפריש מזע"ז הוי מין בשאי"מ לענין זה, וכן אף דשוו בטעמא ובשמא עכ"ז אם הם ב' מינין לענין הפרשה הוי מבשאי"מ לטעם זה משא"כ לטעם דשיל"מ הוי כמו בכ"מ מב"מ מאי דשוו בשמא או בטעמא לכל חד כדאית לי' וחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשיכרא הוי מב"מ אף שא"י להפריש מזע"ז ושאור ועיסה ויין וענבים וכן יין וחומץ הוי מין בשאי"מ כיון דלא שוו בשמא ובטעמא אף דיכול להפריש מזע"ז וא"כ אשה"ט דצריכי לב' הטעמים לתרי גווני מב"מ דלשאור ועיסה ויין וענבים ויין וחומץ וכיוצא באלו בדברים שיכול להפריש מזע"ז ואינן שוין בשמא ובטעמא למב"מ כזה נצרך הטעם כהתירו כך איסורו, ולדברים השוים בשמא ובטעמא וא"י להפריש מזע"ז למב"מ כזה נצרך הטעם דדשיל"מ ואשה"ט והדברים נחמדים. מכל הנ"ל הראינו פנים דאף לשי' שאר הפוסקים יש מקום לומר בתרומה דשיעורו למעלה מס' עכ"ז לא אזלינן בתר שמא וכן נראה דעת ס' התרומה והטוש"ע (סי' שכ"ג) עכ"ז יש לו תנא דמסייע להש"ך בס' האשכול הנ"ל וכן נראה מהרמב"ן ור"ן דהקשו ממשנה דערלה בשאור של חטים לעיסת חטים דאמאי הוי מב"מ משמע ג"כ דס"ל דאזלינן בזה בתר שמא וטעמא, [אמנם יש לדחות דאפשר דס"ל דמחמץ ליכא אלא במינו כדעת הרמב"ם שכתבו האחרונים בדעתו דלא כהפר"ח רק דדוקא במינו ובזה דאוסר בכ"ש ואיננו מקרא דאת מקדשו ממנו שפיר יש למיזל בה בתר שמא וטעמא והתי' שכתבתי לעיל לא יצדק רק לדעת הפר"ח (סי' צ"ח ס"ק ז') דמחמץ שייך אף שלב"מ וא"כ ל"ש קו' הרמב"ן רק על מה דבעינן ק"א באי"ב כדי לחמץ ופ"ז שפיר יצדק תי' הנ"ל,] אמנם לשי' הרמב"ם דק' ור' הם במקום ס' בשאר איסורין א"כ פשיטא דאין מקום כלל לדברי הש"ך רק דאף בהו אזלינן בתר טעמא. ואין להקשות לפ"ז על שי' הרמב"ם מגמ' דע"ז (דף ס"ו) דפריך לרבא ממתני' דתבלין במס' ערלה דמינה מוכח דלענין ערלה ג"כ אזלינן בתר שמא וכ"כ הפר"ח (סי' צ"ח ס"ק ז') וז"ל והנה לענין תרומה וערלה אזלינן בתר שמא כדמוכח בהדי' בש"ס למאי דקמותיב ממתני' דערלה וכמ"ש הש"ך גופי' עכ"ל א"כ איך יתפרש הסוגיא לשי' הרמב"ם הנ"ל ז"א דבלא"ה קשי' על זו הסוגי' כיון דמיירי דיש בו כדי ליתן טעם וכבר נתקשו בזה הבית מאיר והכו"פ והחוו"ד (סי' צ"ח) וע"כ כמ"ש הכו"פ דלענין צירוף האיסורין סובר דתלי' אם הם חד מין ולפ"ז יתיישב נמי לשי' הרמב"ם הנ"ל. ו) ועפ"י שי' הרמב"ם הנ"ל נוכל ליישב ג"כ דברי התוס' ע"ז (ס"ו א') ד"ה תבלין שהביאו פי' רשב"ם על הא דתני תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין ג' אסורין ומצטרפין דאסורין ומצטרפין תרי מילי נינהו דאסורין היינו העיסה או הקדירה בנו"ט ומצטרפין היינו אף בדבר יבש בלא נתינת טעם דבעינן מאתים כנגד כולן, ותמה ע"ז הבי"מ (סי' צ"ח) דהא אין חילוק כלל בין לח ליבש רק בין מינו לאי"מ וכל מקום דבלח בעינן טעם סגי ביבש בס' וכל היכא דביבש בעינן מאתים גם. בלח בעינן מאתים אף דליכא טעמא דאין שום חילוק בין לח ליבש רק בין מינו לאי"מ, אמנם עפ"י הנ"ל אפשר דהרשב"ם סובר כשי' הרמב"ם הנ"ל דאין שום חילוק בין מינו לאי"מ רק בין אפשר למיקם אטעמא לא"א למיקם אטעמא וא"כ בלח דאפשר למיקם אוסר בנתינת טעם וביבש דליכא נתינת טעם וגם ע"כ דא"א למיקם אטעמא [דאי אפשר ליכא תערובות כלל דאפשר להכיר האיסור וע"כ בגווני דא"א,] אוסר עד מאתים דהוא השיעור לבטל הטעם היכא דא"א להבחין, והוא כפי' הרע"ב פ"ב דערלה ופ"ד דמעילה וכפי שנתבאר בסו' שלמעלה ליישב קו' הגרי"ב יעו"ש (אות ג'), אמנם אף שדברי התוס' הנ"ל שפיר יש ליישב עפ"י שי' הרמב"ם וכנ"ל אבל עדיין לא יעלה ארוכה לדברי התוס' ע"ז (ס"ט א') גבי עכברא בשכרא ד"ה סבר לשעורי בק"א, דהקשו נהי דסבר דכתרומה נינהו מ"מ כשהוא בקדירה בדבר לח בטלה בס' כדאמרינן פ' גיה"נ קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט ותירצו דס"ל כיון שטעמו חזק בשכר יש לדמותו לתרומה לדבר יבש עכ"ל והתם ג"כ יש לתמוה כקו' הבית מאיר הנ"ל דהא לא מצינו שום חילוק בין לח ליבש ושם לא יתיישב עפ"י שי' הרמב"ם הנ"ל דהא שם אין למיקם אטעמא וכמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא וא"כ שוב אין שום חילוק בין לח ליבש אף לשי' הרמב"ם ומצאתי להמקור מים חיים להרב הגאון הצדיק האבד"ק בריסק זצ"ל שתמה בזה והניח בצ"ע וכתב שצריך נגר להולמם יעו"ש ביו"ד (סי' ק"ח). ע"כ בכדי ליישב דבריהם בחדא מחתא נראה דאזלי בשי' רש"י שכתבו התוס' בשיטתו חולין (דף ל"ט) ד"ה אי"ב בנו"ט דהיכא דאיכא ממשות האיסור לעולם בעינן ק"א באי"מ והנה הממש שאוסר לעולם הוי כתערובת יבש דהלח איננו פועל רק על הטעם אבל הממש הוי כתערובת יבש, וא"כ י"ל דלח קרוי היכא דליכא ממשו ויבש קרוי היכא דאיכא ממשו וא"כ התם עכברא בשכרא דהוי אי"מ וגם הסירו גוף העכברא דליכא אלא טעמו הקשו שפיר דהא גם בתרומה בלח [היינו היכא דליכא ממשו] סגי בס' ותירצו כיון שטעמו חזק יש לדמותו לתרומה לדבר יבש היינו היכא דאיכא ממשו דנצרך לבטל הממש דהוי כתערובת יבש דלענין הממש אינו שייך לחלק בין לח ליבש דלעולם הוי כתערובות יבש, וכן בתוס' (דף ס"ו) הנ"ל דאסורין העיסה או הקדירה בנתינת טעם היינו היכא דהסיר הממש דליכא רק טעמו או אף בלא הסיר רק נימוחו בקדירה אפשר ג"כ דס"ל דמקרי טעמו ולא ממשו וכמ"ש הב"י יו"ד (סי' צ"ח) בשי' רש"י ויעוי' בפר"ח או"ח (סי' תמ"ב), ומצטרפין בדבר יבש היינו היכא דאיכא ממשו ונתערב הממש כתערובת יבש וכנ"ל וזה נראה ג"כ דפת התוס' ב"מ (נ"ג א') ד"ה ועולה בא' ומאה דכתבו דאינו אלא מדרבנן דמה"ת בטל ברוב ביבש ובלח בס' ובהגהות רע"א זצ"ל תמה ע"ז דמדכתב בלח בס' מכלל דמיירי באי"מ א"כ גם מדרבנן די בזה ולק"מ דאזלי בשי' רש"י הנ"ל דהיכא דאיכא ממשו גם באי"מ בעינן ק"א וכל שלשה דיבורי התוס' הנ"ל בב"מ ובע"ז כולהו אזלי בשי' רש"י הנ"ל ויותר נראה דהתוס' הנ"ל אזלי בשי' התוס' שהביא הרשב"א בחידושיו בחולין (צ"ז ב') וז"ל מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא כגון קדירה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה ק"א דוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בס' וכדמוכח נמי ממתני' דגריסין וכו' אבל בתוס' כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך ק"א ומדבריהם שאפילו במין במינו אי"צ בבלע ק"א וההיא דעדשים וגריסין רש"י ז"ל פרשה בע"א והראשון נראה עיקר עכ"ל, והנראה מדברי הרשב"א דלשי' התוס' שהביא אין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע ובין ממש דהיכא דליכא אלא בלע אף במינו אי"צ ק"א והיכא דאיכא ממשו אף באינו מינו בעי ק"א כן נראה מדברי הרשב"א ממה שהביא פירש"י בהא דעדשין וגריסין על שי' התוס', דאי"ל דלשי' התוס' שהביא בממשו איכא חילוק בין מינו לאינו מינו דא"כ מאי קשי' לי' מההיא דגריסין, ומה דחילקה המשנה דערלה בין מין ומינו למין בשאינו מינו צ"ל לפ"ז דאין החילוק בין מינו לאינו מינו רק משום דמסתמא באינו מינו יש להכיר האיסור ולהסירו דליכא אלא בלע משא"כ במינו דלא מינכר גוף האיסור ונשאר גם ממשו ואורחא דמלתא נקט [ואף דאפשר להכיר ע"י טעימה כיון דשאור ועיסה אין טעמן שוה אפשר כיון דמעורב ומראיהן שוה אין להכיר ע"י טעימה, או אפשר דמיירי דליכא כהן ויתיישב בהכי קו' התוס' שם ד"ה אלא במאי דלמא מיירי דטעמי' כהן ולהנ"ל ע"כ מיירי דליכא כהן, אמנם יותר נראה כמ"ש תחלה הואיל ומעורב וא"א לטעום הכל עי' פלתי (סימן צ"ב ס"ק ז') יעו"ש בפלתי], אבל עיקר החילוק הוא בין בלע ובין ממש והא דעדשים וגריסין מיירי שהסיר הגריסין וברישא דשאור מיירי דלא הסיר השאור ודלא כמ"ש התוס' חולין (דף צ"ט) ד"ה אי"ב. ובאמת שבדברי רש"י חולין (דף צ"ט) מרווח יותר שי' התוס' שהביא הרשב"א הנ"ל דלפמ"ש התוס' חולין (דף צ"ט) בכוונתו דבמין במינו אף דליכא ממשו בעי ק"א והיכא דאיכא ממשו אף באינו מינו בעי ק"א תמיהני מאוד דאיך יפרנסו לשון רש"י שם שכתב וז"ל דכי בעינן א' ומאה היכא דאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים או כל דבר שלא נתבשל וכו' ולהבנת התוס' בדעתו האי חילוקא דבין איסורא בעיני' או לא אינו אלא באינו מינו אבל במינו אף דליתא בעיני' בעינן ק"א א"כ איך כתב היכא דאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים דהוי מין במינו חטים בשעורים הו"ל למנקט דהוי אינו מינו דבזה בעינן איסורא בעיני' אבל חטים בחטים דהוי מין במינו בזה הא לא בעינן איסורא בעיני' רק אפילו הסיר לגוף האיסור ולא נשאר אלא טעמו בעינן ק"א, והדברים מתמיהים מאוד להבנת התוס' בשיטתו אם לא דנימא דס"ל בכוונת רש"י דרש"י מחשיב למין במינו לעולם איתא לאיסורא בעיני' אף היכא דהסיר גוף האיסור דלא נשאר אלא טעמו כיון דלא נתבטל הטעם במינו וכמ"ש התוס' בע"ז (ס"ו א') בד"ה מכלל הויא איתא לאיסורא בעיני' וא"כ כוונת רש"י חרי גווני איתא לאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים דהוי מין במינו אף היכא דהסיר גוף האיסור או כל דבר שלא נתבשל אף באינו מינו כיון דאיכא הממש איתא לאיסורא בעיני' והדברים דחוקים מאוד וצע"ג לשי' התוס' בחולין, אבל לשי' התוס' שהביא הרשב"א הנ"ל מרווח מאוד דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע ובין ממש דהיכא דאיתא לאיסורא בעיני' לעולם בעינן ק"א אף באינו מינו ובליתא לאיסורא בעיני' דליכא רק בלע לעולם לא בעינן ק"א אף במין במינו והמשנה דמחלק בין מינו לאינו מינו אורחא דמלתא נקט דבמינו אין להכיר גוף האיסור להסירו ואיכא ממשו ואיסורא בעיני' משא"כ באינו מינו דאפשר להכיר האיסור ולהסירו וליכא ממשו ואיסורא בעיני' רק בלע, [וכענין זה נ"ל הביאור בדברי הטור יו"ד (סי' ק"ב) בדין דשיל"מ בשם ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל שלא במינו טעמו בטל בס' עכ"ל ובטור או"ח (סי' תקי"ג) לא חילק בין מינו לאינו מינו רק בין טעמו לממשו, ובאמת נראה דר"ת לא חילק כלל בין מינו לאינו מינו בדשיל"מ כמבואר בחמים דעים (סי' ק"ט) בשם ר"ת בס' הישר וגוף ס' הישר אין בידי לעיין בו ויעו"ש דהקשה על טבל דבטל שלא במינו הא הוי דשיל"מ ותי' דמיירי בגוונא דאיל"מ, ושוב הקשה על חמץ בפסח דלשיטתו וכן לרי"ו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם והא הוי דשיל"מ ותי' משום דמחוי ואין בו ממשו, אלמא דגם במינו טעמו בטל לר"ת וממשו גם באינו מינו לא בטל וכמ"ש שם בטבל, ובמים ומלח בעיסה כתב ג"כ דהוי כממשו, ומ"ש הטור לחלק בין מינו לאינו מינו ע"כ כוונתו כין ממשו לטעמו רק משום דממשו יש להכיר ולהסיר ולא משכחת לה שלא במינו רק במינו ובשלא במינו מסתמא מסיר הממש או דנמחה דליכא רק טעמו ואורחא דמלתא נקט ומש"ה בטור או"ח לא הזכיר חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין טעמו לממשו דזהו עיקר החילוק לר"ת והוא ממש כמו שביארתי המשנה דתרומה לשי' התוס', כן נראה לי מוכרח ביאור דברי הטור יו"ד הנ"ל להמעיין היטב בתמים דעים הנ"ל דשם מבוארין דברי ר"ת וכנ"ל והש"ך (סי' ק"ג ס"ק ט') לא הבין כן לפי שלא ראה מקור הדברים של ר"ת הנ"ל, וברוקח באו אותם הדברים בקוצר איננו מובן וכוונתו לדברי התמים דעים הנ"ל יעושה"ט ברוקח (סי' תנ"ג) ובתמים דעים (סי' ק"ט), ובזה נראה דיתיישב ג"כ לשי' ר"ת דס"ל דדשיל"מ אף באינו מינו לא בטל מהירו' שהביאו הראשונים דמבואר להדיא דדוקא במינו לא בטל אבל באינו מינו בטל, ולפי הנ"ל נראה דר"ת הוכיח דאף שלא במינו לא בטל מביצה (דף ל"ח) מהא דמים ומלח דקאמר דלא בטל משום דשיל"מ, והירו' דמחלק בין מינו לאינו מינו יש לומר דעיקר החילוק בין בלע לממשו או בין לנימוח לממשו, ואורחא דמלתא נקט הירו' כעין דפירשו התוס' שהביא הרשב"א חולין (דף צ"ז) מתני' דערלה האי דמחלק בתרומה וכנ"ל], ואשה"ט דברי רש"י דכתב היכא דאיתא לאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים דאף במינו בעינן ממשו דוקא, ודברי רש"י במקומו מוכיחין כשי' התוס' שהביא הרשב"א והבנת התוס' חולין בשי' רש"י צע"ג. עוד הי' נראה לי להביא ראי' מרש"י דסובר כשי' התוס' שהביא הרשב"א דלא כפי שהבינו התוס' חולין הנ"ל בשיטתו, דהנה בחולין (צ"ז ב') דקאמר מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא פירש"י כגון תרומה וחולין, ובהא דקאמר מין במינו דליכא למיקם אטעמא פי' רש"י בין דהתירא בין דאיסורא, והנה משמע ודאי דהתירא דכתב רש"י היינו תרומה בחולין כדפירש"י לעיל דהתירא היינו תרומה דדוחק גדול לומר דהכא מיירי בהתירא בע"א כגון נדר ונזיר וכיוצא דלא הו"ל לרש"י למסתם ע"כ נראה פשוט דכוונתו בדהתירא כגוונא דפי' לעיל דהיינו תרומה וא"כ תמוה דהא במינו בעינן ק"א ולא סגי בס', והמעתיק פירש"י להלכות הרי"ף הרגיש בזה והוסיף בלשון רש"י בין דהתירא בין דאיסורא לבד תרומה שעולה בק"א, ולפ"ז ע"כ דהתירא היינו בענין אחר אמנם כבר כתבתי דמפירש"י שלפנינו על הגמ' נראה בודאי שכיון להתירא כגווגא דפי' לעיל מינה דהיינו תרומה וא"כ קשיא כנ"ל, אמנם לשי' התוס' שהביא הרשב"א אשה"ט דהוא ממש כגוונא דפי' לעיל דהיינו בבלע דבכל ענין סגי בס' דגם לעיל מינה באינו מינו דצייר בתרומה היינו ג"כ בבלע דוקא וכמ"ש התוס' שהביא הרשב"א ובזה אפילו במינו לא בעינן ק"א ואשה"ט. אמנם יש לדחות ראי' זו עפ"י מ"ש התוס' ד"ה אמר רבא חולין (דף צ"ז) ליישב לשי' רש"י דסובר דרבא ס"ל מין במינו במשהו דקשיא לפ"ז האי דקאמר רבא הכא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס' וכתבו בשם רבינו אפרים ליישב דהכא מיירי בטעמם שוה ואין שמם שוה דלענין ביטול אית לי' דינא דמין בשאינו מינו לרבא דאזיל בתר שמא וליכא למיקם אטעמא מאחר דטעמם שוה וא"כ כיון דאיסורא ע"כ מיירי בכה"ג שוב ממילא גם בדהתירא בכה"ג בטל בס' דבדברים שהם למעלה מס' אזלינן בתר שמא וכמ"ש הש"ך (סי' צ"ח) וא"ש גם להבנת התוס' חולין (דף צ"ט) הנ"ל, עכ"פ נתבאר משי' התוס' שהביא הרשב"א דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע וממש דלפ"ז א"ש מאוד כל שלשה דיבורי התוס' הנ"ל דב"מ ודע"ז דלא הזכירו שום חילוק בין מינו לאינו מינו דאין שום חילוק רק בין בלע ובין ממש, ובע"ז כינו לבלע לח ולממשו יבש וכנ"ל ואשה"ט, ומצאתי להפמ"ג בשער התערובות (ח"ב פ"א) שהרגיש בקו' רע"א זצ"ל הנ"ל על התוס' דב"מ (דף נ"ג) הנ"ל, וכתב על זה ודוחק גדול דהתוס' בב"מ בשי' רש"י חולין (דף צ"ט) דהתוס' חולין דחו זה בב' ידים יעו"ש, ולא ראה דברי הרשב"א הנ"ל שהביא לשי' התוס' בעצמם שסוברים כרש"י וא"כ א"ש דברי התוס' ב"מ כשי' התוס' שהביא הרשב"א ובפרט דמוכח הכי ג"כ מב' דיבורי התוס' דע"ז ואין לתמוה מתוס' חולין (דף צ"ט) דדחו לפי' רש"י דידוע דכמה בעלי תוס' היו ודברי התוס' דב"מ וב' דיבורי התוס' דע"ז אזלי בשי' רש"י חולין (דף צ"ט) כפי שהבינו התוס' שם בדעתו, או כשי' התוס' שהביא הרשב"א הנ"ל וכולהו בחדא שיטתא אזלי וא"ש. וראיתי עוד שם בפמ"ג שתמה על הלח"מ (פט"ו ממאכ"א הט"ז) דהקשה על דברי הרמב"ם דכתב דכלאי הכרם וערלה במאתים משום דאסור בהנאה. והקשה הלח"מ דאכתי קשי' מבב"ח ותמה הפמ"ג דהא בב"ח הוי אי"מ דגם בכלאי הכרם לא בעינן מאתים ולא ראה דשי' הרמב"ם דגם באי"מ בעי ר' וכנ"ל, אמנם בלא כ"ז לק"מ מבב"ח, דכל חד התירא הוא וכמו שחלקו הראשונים לענין מעמיד, ואין להאריך בזה]. ח) והנה נתבאר לעיל בדברי רש"י חולין (דף צ"ט) הנ"ל ב' שיטות, א', כפי שהבינו התוס' חולין (דף צ"ט) דמין במינו לעולם בעי ק"א בין בבלע בין בממש ובאינו מינו איכא חילוק בין בלע לממש דבממש בעי ק"א ובבלע לא בעי וכפי שי' התוס' שהובא ברשב"א הנ"ל אין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע לממש וכנ"ל, ולולא דברי הראשונים הייתי מבאר שי' רש"י באו"א דהנה לשי' הראשונים הנ"ל איננו מובן דמי דחקו לרש"י לחלק גם באינו מינו בין בלע לממש [ואפשר קצת דדחקו לזה סוגיא דע"ז (דף ס"ט) דסבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה והתם הא הוי באינו מינו וע"כ דבממש גם באינו מינו בעי ק"א וא"כ סבר דהוי כממשו כיון דטעמו חזק בשכר וכמ"ש התוס' שם] ע"כ לולא דבריהם הייתי מפרש באו"א, דהנה יעוין (בדף ק"ח ב') בתוס' ד"ה אמאי כתבו בשם רבינו שמואל דלמ"ד מין במינו לא בטיל צריך בכל חתיכת איסור ב' פעמים ס'. ס' ברוטב לבטל טעם החתיכה וס' בחתיכות היתר לבטל טעם הרוטב והתוס' סתרו זה דהנאסר תשיב כהאוסר והר"ן בסוגיא דטפת חלב הסכים לשי' רבינו שמואל וכן כתבו בשם רבינו תם. והנה בחידושי רע"א זצ"ל לב"מ גיטין כתובת בסופו בליקוטים למס' חולין (דף ק"ח) הקשה דלפ"ז תקשי בהא דגריסין שנתבשלו עם עדשים דבאי"ב בנו"ט אף שאי"ב להעלות בק"א מותר ולשי' הר"ש נימא דטעם עדשים נבלע בגריסין ונ"נ והוי עדשים תרומה וכשחוזרים ונפלטים לתוך העדשים הוי מב"מ וניבעי ק"א יעו"ש, והנה רש"י נראה דסובר כשי' ר"ת ור"ש הנ"ל וכמו שנראה קצת מדברי הר"ן בסוגי' דטיפת חלב, אמנם יותר מבואר הוא בס' הפרדס הגדול לרש"י (בסי' רכ"ד) בכבד דבוק לחתיכה שנתבשלה עם חתיכות הרבה דפסק דאם אין בחתיכה הדבוקה ס' נגד הכבד נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דכבד עם בשר הוי אי"מ אמנם החתיכה שנאסרה דהאיסור הוא משום דם אפ"ה כיון דנעשית נבילה הויא מינו עם החתיכות האחרות לאסור במשהו כדין מב"מ יעו"ש [וכ"ה בס' תמים דעים (סי' קנ"ג) בשם ס' האורה לרש"י יעו"ש, ואין להקשות לפ"ז אהאי דפירש"י חולין (קי"ב ב') בדגים ועופות שמלחן וע"ז אסור דפלטי עופות דם ובלעי דגים דר"ש פי' שם כשיטתו דגם העופות אסורין דדגים נ"נ וחוזרין ואוסרין העופות והראשונים חלקו מטעם דאין הנאסר יכול לאסור בלא האוסר אמנם ר"ש לשיטתו דל"ל האי כללא, וא"כ קשי' לרש"י דס"ל ג"כ כשי' הר"ש אמאי העופות מותרים ואינן נאסרים מציר הדגים, לק"מ דשם מרא דשמעתתא הוא שמואל דס"ל אפשר לסוחטו מותר וא"כ ל"ל חנ"נ וכבר הקשו זה האחרונים על שי' הר"ש, גם אפ"ל דבמליחה ל"ל חנ"נ כמ"ש הר"ן], וכ"ה עוד שם (בסי' רמ"ו) דכתב דחלב עם בשר הוי מין בשאינו מינו וחתיכה שנאסרה משלב"מ בנו"ט הולכין אחר האוסר ואחר הנאסר להחמיר כגון בשר שנאסר מתרבא אוסרת חלב במשהו דהולכין אחר האוסר ואוסרת נמי בשר היתר במשהו דהולכין אחר הנאסר דחתיכה נעשית נבילה יעו"ש, וכ"ה להדיא ברש"י חולין (ק"ט א'), א"כ מכל זה מבואר להדיא דשי' רש"י הוא כשי' ר"ת ור"ש הנ"ל, וא"כ קשי' כקו' רע"א זצ"ל הנ"ל, וי"ל דזהו דקשיא לי' לרש"י ולכן כתב לתרץ זה דכי בעינן א' וק' דוקא היכא דאיתא לאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים וכו' והיינו דתרתי בעינן מין במינו דוקא ואיתא לאיסורא בעיני' אבל חדא לחוד ל"ב ק"א להכי הגריסין של תרומה אף דהוי איתא לאיסורא בעיני' עכ"ז ל"ב ק"א משום דהוי אי"מ וטעם העדשים שנכנסו בגריסין דנעשו נבילה והוי תרומה אף דהוי מינו עכ"ז הא ליתא לאיסורא בעיני' להכי לא בעינן ק"א, והוא ממש בהיפך מהבנת התוס' בשיטתו דבחד מינייהו בעינן ק"א או במינו או באיתא לאיסורא בעיני', ולהנ"ל תרווייהו בעינן דוקא ומדוקדק מאוד הא דכתב רש"י כגון חטים בחטים דתמוה מאוד להבנת התוס' וכמו שנתבאר (באות הקודם), וגם אשה"ט הא דנצרך לפרש כן בהך סוגיא ומי דחקו לזה ולהנ"ל מיושב היטב:

ואין להקשות לפ"ז דא"כ איך מביא רש"י (בדף צ"ח א') מהא דאי"ב בנו"ט דאף באין להעלות בק"א מותר דקאמר לאו בס' דבכל האיסורין אף בדקדקנוה ולא יהיב טעמא צריך ס' דלמא הכא הטעם משום טעם העדשים דנכנס בגריסין דהוי מב"מ דא"א למיקם אטעמא לכך צריך שיעורא משא"כ באיסור לח או שקדם וסלק דל"ש הך סברא אפשר באמת דסגי אף בפחות מס' ואין ראי' מכאן, דבשלמא אי נימא דלא כשי' ר"ש ור"ת א"ש משום דאין הנאסר חמור מן האוסר וכמ"ש החוו"ד (ריש סי' צ"ב), אבל לשי' ר"ש ור"ת קשי', נראה דז"א קו' דהנה בלא"ה קשי' לי לשי' הר"ש ור"ת האי דכילבית באילפס חולין (דף צ"ז) דארי"ו ליטעמי' קפילא ארמאה דמאי מהני הטעימה דאף דאי"ב טעם מ"מ הא הכילבית בלעה מהקדירה ונ"נ דהוי מינו עם הקדירה דא"א למיקם אטעמא וניבעי ס' ורי"ו בעצמו הא סובר אפשר לסוחטו אסור וא"כ חנ"נ וכבר הסכימו כולם דהא דרי"ו לא הי' ס' והסמיכה הי' להקל וכמו שנתבאר (בסי' הקודם) וא"כ קשי' כנ"ל, ודוחק לומר דהאי דכילבית הי' בקדם וסלקו וכמו דאמר (ק"ח ב') דהוא דוחק דהי"ל לפרש, גם קשי' לי דלמאי קאמר ר"ת הדין למ"ד דמין במינו לא בטיל דלית הלכתא כוותי' הו"ל לאשמועינן להלכה לדידן בטעמי' קפילא ואפ"ה לא סגי בלא ס' משום חנ"נ ובעי ס' נגד מינו דא"א למיקם אטעמא, ואף דיש ליישב קצת עי' לעיל (ק' ב') בתוס' שם ובמהרש"א (שם עמוד א') בתוס' ד"ה שאני א"כ אפשר דכוונתם לראי' לפירושם שם עכ"ז ביותר תימא על הר"ן דכתב ג"כ הפלוגתא דר"ת ור"ש עם התוס' וכתב והארכתי בזה אף דלדידן מין במינו בטל משום דנ"מ לדשיל"מ הא בפשוטו נ"מ לדידן לענין ס' בטעמי' קפילא. עוד ראיתי במקור מים חיים להגאון אבד"ק בריסק זצ"ל דהקשה לשי' ר"ש בעצמו בהא דיורה רותחת דליבעי ב' פעמים ס' דב' הפליטות פליטת עצמו ומה שבלע הוא כ"א בב"א כשנייח מרתיחה, [אף די"ל דכיון דנבילה ורוטב הוי ב' מינין אין מצטרפין וסגי בס' דהוי כאיסורין מבטלין זא"ז אף דהם מאיסור א' יעוי' באבני מילואים בסופו בת' (סי' ד') בשם או"ה ופרישה (סי' פ"ז) ועי' בפמ"ג (סי' כ"ב בשפתי דעת ס"ק י') ויעוי' (סי' צ"ב ס"ק ט"ו ובסס"י צ"ח), ובפרט לפי מה שהוכחתי להלן בקונטרס דריחא (אות י') משי' ר"ת דהא דנ"נ אין לו שם הנאסר וכמ"ש רע"א זצ"ל בליקוטים לחולין (דף ק"ח) כסוף ס' רע"א לב"מ גיטין כתובות יעו"ש, (אמנם בתמים דעים להראב"ד תשובה ז' מבואר דיש לו שם האוסר והנאסר מתרומה דין תרומה יש לו להאריך ק"א נגדה יעו"ש, ואפשר דהוא מחלוקת הראשונים מה שנחלק רע"א עם הכו"פ נחלקו בזה ר"ת וראב"ד,), א"כ הוי כאיסורין חלוקין דאין שוין בשמא ובטעמא ג"כ דלכל האחרונים מבטלין זה את זה], ע"כ נראה דגם לר"ש ור"ת לדידן דמין במינו בטל בטעמי' קפילא ולית בה טעם סגי בהכי אף דחנ"נ ובלעה חתיכת איסור ממה שבקדירה ונ"נ והדר פלטה עכ"ז כיון דמה"ת מין במינו ברובא בטל ורק מדרבנן הצריכו ס' משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא אבל מינו הנאסר משום נ"נ לא שייך למגזר משום אינו מינו דלעולם לא משכחת באינו מינו באותו קדירה ולכך לא בעינן ס'. וכעין סברא זו מבוארת בש"ך (סי' צ"ד ס"ק ה') על הא דפסק המחבר שם דבתחב ב"פ הכף חולבת בקדירה של בשר ולא נודע בינתים דצריך ב"פ ס' משום דיש לחוש דבפעם א' נשאר מעט חלב עד שנעשה נבילה, אבל נודע בינתים כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור אף דבשאר איסורים חוזר וניעור מ"מ הכא דליכא טעמא אינו חוזר וניעור ואף דבשאר איסורים אף במינו דליכא טעמא חוזר וניעור היינו משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא וזה לא שייך הכא והיינו משום דכיון דכל האיסור משום נ"נ דלא משכחת באינו מינו באותו קדירה לכך לא גזרו אף דלענין ס' לית להו האי סברא ובעי ס' רק לענין חוזר וניעור מ"מ שפיר י"ל לשי' ר"ת ור"ש דאית להו האי סברא נמי לענין ס' כדמוכח לשיטתם מהא, דמהני טעימה וכנ"ל מהאי דכילבית, וא"כ א"ש דדוקא למ"ד מין במינו לא בטיל דהוא מדינא כתבו דצריך ב"פ ס' [וקצת י"ל בזה מ"ש רש"י חולין (דף צ"ז) אהא דכילבית באילפס דארי"ו ליטעמי' קפילא דכתב רש"י דאשמועינן דמותר לסמוך דנתקשתי (בסי' הקדום) דמאי בעי רש"י בזה ולהנ"ל יש לומר קצת דלרש"י דס"ל מין במינו לא בטיל א"כ המעשה דר' יוחנן איננו אליבא דהלכתא לדידן משום דהנבלע בכילבית דנ"נ אוסר את כל הקדירה מטעם מין במינו ומה דסיפר רבין זה המעשה אף דאינו להלכה דדוחק לומר דגם רבין דבתרא יסבור דלא כהלכתא רק כרי"ו דמין במינו בטיל, ולכך כתב רש"י דרבין אשמועינן דמותר לסמוך ולכך אף דבגוף המעשה לית הלכתא כרי"ו דאזיל לטעמי' מ"מ סיפר זה המעשה להוציא ממנו הך דמותר לסמוך,], וא"כ א"ש ראיית רש"י מהא דקאמר על הא דאי"ב בנו"ט לאו בס' דטעימה לא מהני בבציר מס', [שוב מצאתי בביאורי הגר"א זצ"ל ליו"ד (סי' צ"ח ס"ק כ') שכ"כ להדיא דבכה"ג אי"צ ס' כיון דל"ש הגזירה ואוקמוה אדאורייתא דברובא בטל יעושה"ט ונהנתי יעו"ש דהביא מקור לזה מהגמ'], או אפשר דבאמת המעשה דכילבית באילפס לשי' רש"י ור"ש ור"ת מיירי בקדם וסלקו, וראיית רש"י מהא דקאמר לאו בס' היינו דמאי מקשה דלמא אתיא מתני' כת"ק דלקמן (ק"ח ב') דס"ל אפשר לסוחטו מותר ול"א חנ"נ וכ"כ הכו"פ (סי' צ"ב סס"ק ב'), ואם נימא דבעינן ס' יתיישב ג"כ מה שנתקשו המהרש"א והמהרמ"ל בתוס' (ק' א') ד"ה בשקדם דנדחקו התוס' לשי' רבינו אפרים דאינו סובר חנ"נ הא דקאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה כו' דהא לא בא רק למפלג על רבה בב"ח, דגם לשי' ר"ת יקשה דהא לא מוכח מרבה בב"ח דפליג ע"ז היכא דנתנה טעם בתחלה בחתיכה אחרת יעו"ש, אמנם לפי הנ"ל יתיישב דמוכח מרבה בב"ח דצריך שתתן טעם ברוטב אבל בטעמי' קפילא ולית בי' טעם מותר אף דלית בי' ס' ואי הי' סובר חנ"נ ע"כ בעי ס' ולא סגי בקפילא דאף דלית בי' טעם מ"מ הרוטב שנכנס בנבילה נ"נ ואוסר לשי' ר"ת ואשה"ט.], ומ"מ הוכרח רש"י לחלק בין איתא לאיסורא בעיני' משום דרי"ו אית לי' הלכה כסתם משנה ואיהו סובר אפשר לסוחטו אסור א"כ חנ"נ ואיך יפרנס הך מתני' להכי הוכרח לחלק בין איתא לאיסורא בעיני' ובין ליתא וכנ"ל. נמצא לפ"ז דלפי מה שביארנו בשי' רש"י ס"ל דתרתי בעינן מינו ואיתא לאיסורא בעיני' וכשחסר חד מהני ל"ב ק"א. ואון מצאתי לשי' זו מת' הרשב"א (ח"א סי' תס"ג) שהשיב להרא"ש שם וז"ל שלפי שהחמירו בתרומה ואסרו עד מאה וסמכוה אקרא הקילו בה במקומות שלא להחמיר עלי' כ"כ וכגון קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט ונו"ט היינו ס' וכן הקילו בשאינו מינו וכו' עכ"ל, והנה נראה להדיא מדבריו מדכתב וכן הקילו בשאינו מינו דמעיקרא בקדירה איירי במינו ומפרש דהאי דקדירה מיירי אף אם בישל בה ממינו אפ"ה סגי בס' והיינו משום דבבלע לא בעי ק"א, ושוב קאמר דכן הקילו בה בשאינו מינו דלעולם לא בעי ק"א אף בממשו, והוא מבואר ממש כפי שהעלתי בשי' רש"י הנ"ל דתרתי בעינן להצריך ק"א ממשו ומינו אבל בחסר חד מהני לא בעי ק"א. הן דיש לתמוה לכאורה על הרשב"א דאיך מפרש האי דקדירה במינו דהא, קאמר עלה בחולין (דף צ"ז) בשלמא תרומה טעים לה כהן אלמא דמיירי שלא במינו דאפשר בטעימה, ואפשר דסובר הרשב"א דהאי דקדירה מיירי בכל ענין בין במינו בין שלא במינו ובמינו השיעור ס' כמו בכל דוכתא ובשלא במינו טעים לה כהן ובגמ' מקשה משלא במינו דמיירי ע"י טעימה דדומיא דהכי נמי בבב"ח דהוי שלא במינו וכמ"ש שם התוס' ד"ה אבל בסוה"ד. וקצת נראה מדברי התוס' ע"ז (ס"ט א') ד"ה סבר דפירשו ג"כ האי דקדירה אף במינו דהקשו שם אהא דסבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה והקשו נהי דתרומה נינהו בדבר לח בטלה בס' כדאמר קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ולכאורה כוונתם על שלא במינו אמנם יש לדקדק דלמאי הביאו מברייתא דקדירה ולא הביאו ממשנה מפורשת דערלה פ"ב והובא נמי בחולין ההיא דגריסין שנתבשלו עם עדשים, ונהי נמי דנפרש דמיירי בהוסר הגריסין וכמ"ש התוס' חולין (דף צ"ט) עכ"ז הא מוכח דהוא בנותן טעם דהיינו ס' ול"ב ק"א, ע"כ נראה דכוונתם אף במינו דמשמע להו האי דקדירה אף במינו וכמבואר בת' הרשב"א הנ"ל, ואף דהתם בע"ז מיירי שלא במינו ולמאי הוצרכו להוכיח למינו, נראה דאפשר דאזלי בשי' ר"ת ור"ש הנ"ל בחתיכה נ"נ וא"כ השכר שנכנס בעכבר נ"נ והוי מינו להצריך ק"א כתרומה להכי הוצרכו להוכיח דאף במינו בלח ל"ב ק"א ולהכי הוכיחו מקדירה דמיירי אף במינו וכמבואר בת' הרשב"א הנ"ל ולא מצו להביא ממשנה דגריסין דמשם אינו מוכח רק לאינו מינו ואף דשם נמי יש להקשות דהא טעם העדשים נכנס בגריסין ונ"ל ושוב הוי מין במינו עם העדשים ואפ"ה אין להוכיח מזה דבלח אף במינו בטל משום דאפשר לדחות דהמשנה אתיא כת"ק (דדף ק"ח) דל"ל חנ"נ וכנ"ל ולהכי הוכיחו מהאי דקדירה דסתמא קתני דמשמע אף במינו וכנ"ל. עכ"פ מדברי הרשב"א הנ"ל מבואר כפי מה שביארתי בשי' רש"י דתרתי בעינן ממשו ומינו, אמנם יען כי לא מצאתי שי' זו מבוארת בשום אחד מהראשונים הנני חוכך דדלמא כוונת הרשב"א בת' לב' שיטות שהביא בחי' בחולין (דף צ"ז) הנ"ל לשי' התוס' דמחלקי בין בלע ובין ממש ולשי' הרמב"ן דמחלק בין מינו ואינו מינו לכל שי' כדאית לי' וזהו כוונתו דהקילו בה במקומות שלא להחמיר עלי' כ"כ וכגון קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ונו"ט היינו ס' זהו לשי' התוס' שהביא הרשב"א בחי' הנ"ל דלא מחלקי בין מינו לאינו מינו רק בין בלע ובין ממש, וכן [לאידך שי' שהביא הרשב"א בחי' הנ"ל שהיא שי' הרמב"ן] הקילו בה בשאינו מינו וכוונתו לב' שיטות נפרדות ומאן דאית לי' קולא ראשונה לא סבר לה לשני' ושני' לא סבר לה לראשונה רק דעכ"פ לכל שי' כדאית לי' מצינו שהקילו בה, ואף דהלשון קצת דחוק בת' הרשב"א לפ"ז מ"מ אני חוכך לומר כן לפי שלא מצאתי לראשונים לשום א' שיסבור תרווייהו ביחד וגם הרשב"א בחי' לא הביא רק לב' שיטות הנ"ל, אמנם איך שיהי' הביאור בהא דת' הרשב"א עכ"ז בשי' רש"י חולין (דף צ"ט) נראה דשפיר יש מקום למה שביארנו בשיטתו דסובר דבעינן תרווייהו ביחד מינו וממשו. ט) והנה מתוך דברינו הנ"ל נתבאר דיש לנו ד' שיטות לבד שי' הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות) הנ"ל והוא שי' תוס' חולין (דף צ"ט) והרשב"א ורמב"ן דעיקר החילוק רק בין מינו לאינו מינו וג' שיטות בדברי רש"י, א' שי' התוס' חולין (דף צ"ט) דאו מינו או ממשו בעי ק"א, ב', שי' התוס' שהביא הרשב"א בחי' דאין חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע לממשו, והג', הוא, מה שביארתי בדברי רש"י ואולי הוא שי' הרשב"א בת' הנ"ל דמינו וממשו תרווייהו ביחד דוקא בעי ק"א, והנה אף שאין בידינו להכריע עכ"ז לגלות אוזן המעיין נראה לפענ"ד דשי' הרמב"ם הוא השי' המחוורת דלכל השיטות הנ"ל לא אוכל לפרנס סוגיית הש"ס דע"ז (ס"ט א') גבי עכברא בשכרא דקאמר רבינא סבר לשעורי במאה וחד אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה בא' ומאה והנה לכל השיטות הנ"ל יש לתמוה הרבה לשי' התוס' חולין (דף צ"ט) ורשב"א ורמב"ן הנ"ל דעיקר החילוק בתרומה בין מינו ואינו מינו יש לתמוה דא"כ מאה וחד נמי לא ליבעי דהא הכא הוי אינו מינו דבתרומה בכה"ג ל"ב ק"א, ומצאתי להתוס' רי"ד על ע"ז שהרגיש קצת בזה וז"ל ויש להקשות על מלתי' דרבינא דהא אינו עולה בק"א אלא ביבש דאינו נותן טעם אבל היכא דאיכא נותן טעם אפילו בק"א לא בטל וה"נ בדבר לח דיהיב טעמא עסקינן תשובה הכי סבר רבינא דטפי מס' לא יהיב טעמא ואפילו אי בעינן לאחמורי עלוי' נחמיר כתרומה דהיכא דהוי מין במינו אע"ג דאינו בנותן טעם בעינן א' ומאה עכ"ל, ודבריו אינם מספיקים דכיון דליכא טעמא מה"ת להחמיר וגם איננו ענין כלל להא דתרומה במינו דבעי ק"א דהוא מקרא מאת מקדשו ממנו, ובאינו מינו תליא בטעמא ומה ענין להחמיר בעכברא באינו מינו כתרומה במינו, ואף אם נדחוק כמ"ש (באות הקודם) דגבי עכברא הוי ג"כ במינו משום דהשכר או החלא נבלעין בתוך העכבר ונ"נ והדר נפלטין לחוץ, הנה מלבד דז"א אלא לשי' הר"ש ור"ת שבתוס' חולין (ק"ח ב') דלא סברי דאין הנאסר חמור מהאוסר אבל לשי' התוס' ויתר הראשונים אי אפשר לומר כן כמובן גם אף לשי' ר"ש ור"ת עכ"ז מה ענין זה לתרומה דהוא גזירת חכמים לאסור במינו משום את מקדשו ממנו אבל בשאר איסורים הא מה"ת ברובא בטל ורבנן אסרו עד שלא יתן טעם בשכנגדו באינו מינו אבל מה"ת להחמיר עוד יותר מאינו מינו ומ"ש עכברא בשכרא מכל האיסורים, וגם לשי' התוס' דבממשו גם באינו מינו בעי ק"א עכ"ז קשיא דהא גם בעכברא ליכא ממשו רק טעמו, והנה כפי הנראה שלזה כוונו התוס' בקושייתם בד"ה סבר וכמ"ש לעיל, אמנם תירוצם איננו מובן כלל דכתבו דכיון דטעמו חזק בשכר סבר לדמותו לתרומה בדבר יבש דהיינו להיכא דאיכא ממשו וכמ"ש לעיל, והנה זה הי' ניחא אי בממשו הא דבעינן ק"א הוא משום הטעם ולכך כאן דטעמו חזק הי' סובר דהוי כממשו אבל באמת הא אין הטעם מש"ה רק מגזירת חכמים ומהאסמכתא דאת מקדשו ממנו וא"כ מה שייך להחמיר משום טעמו חזק. ונצרך לומר בכוונתם דהא דמחלקין בין בלע ובין ממש היינו היכא דאין הטעם חזק דטעם כזה איננו כעיקר ממש, אבל בעכברא דטעמו חזק בשכר טעם כזה הוי כעיקר ממש והוא כאיכא ממשו, דבעינן ק"א והוא דחוק, וגם קשי' לכל השיטות דמה ענין לדמות האי דעכברא לתרומה כיון דבתרומה אינו משום טעמא רק משום גזירת חכמים דאסמכוהו אקרא דאת מקדשו ולא בשאר איסורים ומה ענין עכברא בשכרא לזה, סוף דבר האי סוגיא דע"ז מרפסא איגרא ואי אפשר להולמה כלל, אמנם לשי' הרמב"ם אשה"ט הסוגיא ברווחא דהא בתרומה הטעם דק"א הוא משום טעמא דהיכא דאי אפשר למיקם אטעמא חשו לטעם עד ק"א אבל ביותר מק"א לא חשו לטעם, וא"כ בעכברא דע"כ מיירי דאי אפשר למיקם אטעמא וכמ"ש התוס' שם ד"ה אמר רבא, סבר לדמותו לתרומה דחיישינן לנו"ט עד ק"א אבל ביותר מק"א שוב ל"ח לנתינת טעם, ושפיר יש לחלק בין עכברא לשאר איסורים כמ"ש התוס' הואיל וטעמו חזק בשכר ושפיר רצה לדמותו לתרומה ואשה"ט הכל ברווחא ובפשיטות בלי שום קישוי ודוחק אבל לכל שאר השיטות דבתרומה אין הטעם משום טעם רק משום חק וגזירת חכמים לא ידעתי להלום סוגיא זו אף בקושי ובדוחק ע"כ נראה דמסוגי' זו נראית ראי' נכונה וברורה לשי' הרמב"ם הנ"ל. עוד נראה ראי' לשי' הרמב"ם מהירו' דנדרים (פ"ו ה"ד) לפי הגירסא שהובאה ברא"ש בפסקיו לנדרים (פ"ו סי' ג') וז"ל זה הכלל הי' ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומע"ש הקדש וחמץ לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו בכ"ש ושאינו מינו בנותן טעם וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וערלה וכה"כ נתנו בהם חכמים שיעור בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, וכן הובא גירסא זו במאירי לנדרים שם (דף נ"ב), וכן הוא בשמ"ק נדרים (נ"ז ב') בשם הרא"ם דהוא הר"א ממיץ וז"ל ה"ג בשביעית ירו' בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, וכן הוא בר"ש (פ"ו דשביעית מ"ג) יעו"ש, ובר"ן ורשב"א ורמב"ן ונ"י שם גרסו נתנו בהם חכמים שיעור במינו ושלא במינו בנותן טעם, והנה מכל זה נראה דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו דלא מיבעי לגירסת הרא"ש והמאירי והרא"ם והר"ש דגרסי בין במינו בין שלא במינו דמבואר להדיא דשוין הן דתרוויהו בנותן טעם רק אף לגי' הר"ן ורשב"א ורמב"ן ונ"י דגרסי נתנו בהם חכמים שיעור במינו ושלא במינו בנותן טעם משמע ג"כ דהאי במינו קאי אלמטה דבמינו ושלא במינו בנותן טעם דבודאי דוחק גדול לפרש דהאי במינו קאי אלמעלה ושבקה, דנתנו בהם חכמים שיעור במינו ולא נקט השיעור דהוא בתרומה ק' וערלה וכה"כ ר', והדר תני דשלא במינו בנותן טעם דהוא דחוק דא"כ אמאי לא תני השיעור דמינו אלא נראה פשוט דהאי במינו קאי אלמטה דמפרש האי דנתנו חכמים שיעור דהשיעור הוא במינו ושלא במינו בנותן טעם, וא"כ מבואר דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו ותרווייהו בנותן טעם ולכאורה הוא תמוה מאוד דהא במינו בתרומה ק' ובערלה וכה"כ ר' אמנם לשי' הרמב"ם אשה"ט דהשיעור דנותן טעם בתרומה ק' בין במינו בין שלא במינו היכא דאי אפשר למיקם אטעמא כגון (דליכא כהן רק באיכא כהן דאפשר למיקם אטעמא אזי תלין בטעימה אבל לעולם השיעור הוא בנותן טעם וכן בערלה וכה"כ ר' ואשה"ט. וראיתי להקרבן עדה בירו' (פ"ג דנדרים ה"ד) הנ"ל בשיורי קרבן שם דכתב על גי' הרא"ש הנ"ל דהיא בודאי גי' מוטעת ולגי' הרשב"א פירש דהאי במינו קאי אדלעיל וכנ"ל ולא קאי על בנותן טעם דלמטה וכבר נתבאר דלשי' הרמב"ם צורך לדחוק וגם גירסת הרא"ש נכונה מאוד וכן הוא גי' המאירי והרא"ם וכנ"ל, אמנם גם לשי' התוס' שהובא ברשב"א דבבלע בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ג"כ יש ליישב הירו' דאפשר דאיירי בבלע ובדבר שיש לו מתירין אף בבלע לא בטל כמו שהסכימו הש"ך ופר"ח (סי' ק"ב) ודלא כהרמ"א שם. וראיתי להמאירי נדרים (דף נ"ח) שכתב תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאים יש להם שיעור תרומה במינו בא' וק' ושלא במינו בנותן, טעם וערלה וכלאים במאתים בין במינן בין שלא במינן, והוא תמוה מאוד ונראה דט"ס הוא וצ"ל וערלה וכלאים במאתים במינן ושלא במינן בנותן טעם, ואם איננו ט"ס נראה ליישב קצת דהוא כעין דאיתא חולין (קי"א ב') דקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח וקאמר מאי טעמא ואמר רבא דצנון התירא הוא ואפשר למטעמי' וקערה איסורא הוא ואי אפשר למטעמי' ופריך דליטעמי' קפילא וקאמר דליכא קפילא, וה"נ כוונת המאירי דתרומה התירא הוא לכהן ואפשר למטעמי' ולכך קאמר דבמינו ק"א ובשאינו מינו בנותן טעם ע"י טעימה משא"כ בערלה וכלאים דאיסורא הוא ואי אפשר למטעמי' ולהכי בין במינו בין שלא במינו במאתים כשי' הרמב"ם הנ"ל דהיכא דאי אפשר למטעמי' אף שלא במינו במאתים, ואף דאפשר, ע"י קפילא מיירי דליכא קפילא דכך הוא סתמא דמלתא וכעין דקאמר בקערה וצנון הנ"ל כעין דכתב הר"ן שם דבישראל ל"ב קפילא ובעכו"ם בעינן קפילא דוקא דלא מרע אומנתי' או מסלפ"ת, ויען כי אין כאן מקומן של דינים אלו קיצר בדבר, ונקט לה סתמא כעין הא דחולין (דף קי"א) הנ"ל. והנה הראינו מקום לסייע לשי' הרמב"ם הנ"ל, אמנם הרמב"ם בעצמו בלשונו הזהב הראה בעצמו מקור מקומו טהור לשיטתו הנ"ל להמדקדק היטב בדבריו (בפט"ו ממאכלות אסורות) ובפי' המשנה (פ' בתרא דע"ז) ודבריו באו בקוצר מאוד כדרכו בקודש ונצרך לביאור ומפרשי הרמב"ם לא יצאו בזה ידי חובת ביאור ע"כ מוכרח אני להאריך קצת בביאור דבריו, ומתוכן יתבאר ממילא המקור לשי' הרמב"ם. י) והוא דהנה הרמב"ם (בפט"ו ממאכלות אסורות ה"ו) כתב נמצאת למד שכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו ומפני זה במינן בכל שהן ושלא במינן בנותן טעם, פירות שביעית אעפ"י שבמינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה אלא חייב לאכול בקדושת שביעית, חמץ בפסח אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם י לאחר הפסח תהי' מותרת לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו, והוא הדין לחדש ומוקצה ונולד והקדש ומעשר שני דהוי דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור אבל ערלה וכלאי הכרם וכן תרומות נתנו שיעור, יראה לי שדבר שיש לו מתירין באינו מינו בנותן טעם לא יהי' חמור מטבל ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו, זהו תורף דברי הרמב"ם בקוצר (מהל' ו' עד הל' י"ג) הנצרך לענינינו. והנה. יש לדקדק הרבה בדברי הרמב"ם חדא מאי דהקשה הלח"מ והכ"מ והרלב"ח (סי' פ"ח) על הא דשינה הרמב"ם בטעם הטבל ממאי דקאמר הגמ' דהגמ' קאמר הטעם כהתירו כך איסורו והרמב"ם יהיב הטעם משום דאפשר לתקנו, ומ"ש הכ"מ והלח"מ וכעין זה כתב המרכבת המשנה דזה הטעם כולל יותר א"כ קשיא אמאי לא יהיב הגמ' האי טעמא ומה שתי' הרלב"ח תמוה ביותר דתי' דסובר כהתוס' דנצרך הטעם דכהתירו כך איסורו להיכא דאי אפשר לתקנו רק הרמב"ם כתב הטעם דדבר שיש לו מתירין בכדי למילף מיני' על דבר שיש לו מתירין דשלא במינו מותר, תמוה דלפ"ז איך השמיט טעמא דגמ' דנפ"מ לדינא היכא דאי אפשר לתקנו והו"ל למנקט שניהם אבל לא להשמיט מאי דנפ"מ לדינא, גם יש לתמוה על הרמב"ם דכתב על שביעית וחמץ בפסח שאינם מכללות אלו וכוונתו ליישב דלמה בע"ז (ע"ג ב') פרט ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך ולא הזכיר נמי אלו וכמ"ש הלח"מ וא"כ מה הועיל הרמב"ם בתירוצו דאכתי תקשה למה לא חשיב מעשר שני והקדש, ומה שתי' הלח"מ על זה תמוה וכבר תמה עליו במרכבת המשנה ומה שתי' המרכבת המשנה משום דכל הני יש להם היתר בלא מעשה לאכלן בקדושת מעשר והקדש תמוה מאוד דבהקדש איך שייך, לאכלם בתורת הקדש, דסתם הקדש הוא הקדש בה"ב דקאי לפדי' דלא חזי כלל ואפ"ה לא בטיל משום דאפשר לפדותו וכמבואר להדיא פסחים (כ"ז ב') לענין עצי הקדש דל"ח כלל רק לפדי' ואפ"ה קאמר דאף באלף לא בטיל ובערלה (פ"ג מ"ג) בצמר המוקדשין דמקדשין בכל שהן משום דחזו לפדי' כמ"ש בפי' המשנה (שם) ובראב"ד (ספ"ג מהל' בכורות), ולדברי המרכבת הנ"ל לא איירי הרמב"ם רק בקדשים הנאכלין ולא בסתם הקדש דקאי לפדי' וזה בודאי אינו וכנ"ל, וגם במעשר שני מבואר ברמב"ם (ספ"ו מהל' מע"ש) דמעשר שני בטל ברוב באיזה מעשר שני אמרו בנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות דלהחזירו ולאכול א"א דנפלו מחיצות ולפדותו א"א כיון שנכנס לכך לא הוי דבר שיש לו מתירין, מבואר מזה דאלו לא הי' נכנס דאפשר לפדותו איננו בטל מחמת דאפשר לפדותו ולפדי' קאי כיון דנפלו מחיצות והוי דבר שיש לו מתירין וכן מבואר בב"מ (דף נ"ג) כשנטמא דאסור לאוכלו אפ"ה אינו בטל מטעם דאפשר לפדותו והוי דשיל"מ, וא"כ כיון דבמעשר שני והקדש איננו בטל אף באין לו היתר רק ע"י מעשה א"כ עדיין ישאר הקושי' ממעשר שני והקדש ומה הועיל הרמב"ם בתירוצו, ובכדי שנבוא לביאור נדקדק עוד בדברי הרמב"ם דלא נתקשה רק משביעית וחמץ בפסח, וכן הוא מבואר ביותר בפי' הרמב"ם במשניות (סוף ע"ז) על המשנה דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא ועל המשנה אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יעו"ש דלא הזכיר כלל מדברים שיש להם מתירין רק מחמץ בפסח ולמה לא הוקשה לו מחדש ואינך ומכל דבר שיש לו מתירין. ע"כ נראה, בפשוט עפ"י מ"ש, הרמב"ן במלחמות פסחים (דף ל') דרבנן פליגי על ר"ש בכללא דדבר שיש לו מתירין וסברי דגם דבר שיש לו מתירין בטל ורי"ו ור"ל וברייתא דתני' כוותייהו נמי כרבנן ס"ל להכי דייקו דוקא טבל אבל דבר שיש לו מתירין אחר בטל, וכן הוא בריטב"א ב"מ (דף נ"ג) והובא בשמ"ק שם דרבנן פליגי על ר"ש בדשיל"מ וכן הוא בריטב"א ע"ז בשם הרא"ה לתרץ קו' התוס' על הא דלא קאמר בטבל הטעם דדשיל"מ ומתרץ משום דזה דוקא לר"ש ולא לרבנן דפליגי עלי' ולכך קאמר טעם דאף לרבנן אסור וכן הוא בבעל העיטור ה' הכשר הבשר, (ד' ווילנא דף י' עמוד ד') (ומה שהקשו האחרונים על זה דהא ל"פ רק אאידך בבא דאיל"מ כבר קדמם להקשות כן האשכול פ' גיה"נ והל' תערובת אישור (עמוד 89) יעו"ש,] ונראה דזה התי' ס"ל להרמב"ם וביותר כיון דהרמב"ם מדייק דהאי כללא דוקא א"כ כיון דקאמר חוץ מטבל ולא הזכיר נמי מעשר שני והקדש מכלל דס"ל לרי"ו ור"ל ולברייתא דתניא כוותייהו כרבנן דר"ש דגם דשיל"מ בטל ולכך הוכרח הגמ' למיהב טעמא בטבל משום כהתירו כך איסורו משא"כ הרמב"ם להלכה לדידן דפסקינן כר"ש דדשיל"מ לא בטל אין צורך להאי טעמא ומש"ה כתב טעם הירו', ולכך לא קשי' לי' ג"כ מכל דבר שיש לו מתירין משום דלדידהו לא ס"ל ואנן לא פסקינן כוותייהו, ולא קשי' לי' רק משביעית דרבנן מקשי לי' לר"ש מינה כדאיתא נדרים (דף נ"א) אלמא דבשביעית כולהו מודו, וא"כ קשי' משביעית להאי כללא דר' יוחנן ור"ל וברייתא דתניא כוותייהו, וגם מחמץ בפסח הוקשה להרמב"ם ואין הקו' לר' יוחנן ור"ל כמ"ש הכ"מ והלח"מ דז"א דר' יוחנן ור"ל ס"ל בפסחים (כ"ט ב' דדינו כמו בכל האיסורין, ויעוי' בשעה"מ (פ"א מהל' חמץ הל' ה') וכל זה לשיטתו דהקו' גם מדשיל"מ אבל לפמ"ש א"א לומר כן, רק דמהברייתא דתניא כוותייהו תקשי לרבא דפסק בפסחים שם דבין במינו בין שלא במינו במשהו, והוא דהנה הרמב"ן כתב טעמא דרבא משום דשיל"מ ומשום חומרא דחמץ גזר שלא במינו אטו מינו ולהרמב"ם אי"נ לו טעם זה דכיון דבמינו גופי' אינו אלא גזירה דרבנן איך נגזור גזירה לגזירה שלא במינו אטו מינו, ולכך כתב הרמב"ם טעם אחר דמשום דהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בה אף שלא במינו, וא"כ כמו דלדידן דדבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו ואפ"ה החמירו בחמץ באינו מינו משום דכ' התורה כל מחמצת, א"כ ה"ה לרבנן דר"ש דאף דבכל מקום דשיל"מ בטל אף במינו מ"מ בחמץ יש להחמיר בין במינו בין שלא במינו משום כל מחמצת, דמאינו מינו לר"ש נשמע לרבנן בין במינו בין שלא במינו כיון דלר"ש אין הטעם בשלא במינו משום מינו רק משום כל מחמצת א"כ שפיר יש לדייק משלא במינו לר"ש למינו ושלא במינו לרבנן ואין שום טעם לחלק ביניהם, וכיון דמהברייתא נשמע דלרבנן חמץ בפסח שוה לכל האיסורין דבין במינו ובין בשלא במינו בטל בנו"ט אלמא דלא החמירו משום דאמרה תורה כל מחמצת א"כ ממילא אף לדידן דפסקינן כר"ש דדשיל"מ אינו בטל במינו וממילא גם חמץ בפסח אינו בטל במינו משום דשיל"מ אבל שלא במינו עכ"פ יש לפסוק דבטל דאין להחמיר משום דאמרה התורה כל מחמצת דהא מוכח מהברייתא דתני' כוותייהו דרי"ו ור"ל דאין להחמיר משום הכי וכנ"ל דאף דהברייתא אתי' כרבנן מ"מ מרבנן בין במינו בין שלב"מ נשמע לר"ש שלב"מ דאין טעם לחלק בניהם, וזהו שהוקשה לו להרמב"ם מחמץ בפסח דוקא ולא משאר דשיל"מ דמשאר דשיל"מ לק"מ דהברייתא אתי' כרבנן משא"כ אנן להלכה פסקינן כר"ש וכנ"ל, אבל על חמץ בפסח שפיר קשי' על שלב"מ וכנ"ל, וע"ז שפיר תי' הרמב"ם דמדבר שאינו אסור לעולם רק בזמן ואח"כ תהא מותר מעצמו בלא שום מעשה מזה לא מיירי וא"כ שפיר י"ל דגם הברייתא ס"ל דחמץ בפסח בין במינו בין שלב"מ במשהו משום הא דכ' התורה כל מחמצת ואפ"ה לא הוציא זה מהכלל משום דלא הי' נכלל בהכלל דלא מיירי מאיסור התלוי בזמן לחוד, ואשה"ט דברי הרמב"ם דלא הוקשה לו רק משביעית וחמץ ולא משאר דבר, [ואין להקשות דמאי קשי' לי' מחמץ כיון דנראה מהרמב"ם דהחמירו בחמץ משום דיש לו היתר לאחר הפסח הא לולא זה לא היו מחמירין משום כל מחמצת לחוד א"כ שוב בפשיטות אפ"ל דהברייתא ס"ל בזה כר"י דחמץ לאחה"פ אסור מה"ת ואי"ל מתירין מש"ה לא החמירו, דז"א קו' וב' תשובות בדבר, חדא דאפשר דאין הטעם משום ההיתר לאחה"פ רק משום כל מחמצת לחוד, רק דכוונת הרמב"ם דאיננו בכלל אלו לתנא דברייתא משום דחמץ יל"מ להכי איננו נכלל באלו די"ל דמש"ה החמירו בה ואיננו נכלל מש"ה אף דאין זה עיקר הטעם רק משום כל מחמצת עכ"ז כיון דחלוק מאלו בזה דיל"מ איננו נכלל בזה דיש מקום לומר דמש"ה החמירו בה אבל עיקר הטעם משום כל מחמצת לחוד ואף לר"י אסור מש"ה רק משום דהתנא דברייתא ס"ל בזה כר"ש דמותר לאחה"פ להכי לא כללו באלו, אבל באמת עיקר הטעם משום כל מחמצת כדמוכח מהא דאסור שלב"מ, הא חדא, ועוד דאף אם נימא כדמשמע מפשטות דברי הרמב"ם דההיתר דאחה"פ גורם החומרא ולא הא דכל מחמצת לחוד רק דהא והא גרמא עכ"ז שפיר י"ל דבאמת הו"מ הרמב"ם לתרץ הכי וחדא מתרי תירוצי נקט דכיון דהוכרח להא דמתירין שוב בפשוט בהא לחוד מתיישב ול"צ יותר], ושוב כשסיים ליישב הברייתא חזר לדין וכתב והוא הדין לחדש וכו' והקדש ומע"ש לפסוק כר"ש דכל דבר שיש לו מתירין לא בטל, ובאמת הוא דלא כהברייתא דאתיא כרבנן, והוא נכון מאוד בביאור דברי הרמב"ם בחיבור ובפי' המשנה. שוב אחר כתבי מצאתי בשעה"מ (פט"ו ממאכלות אסורות) שנדחק ג"כ ליישב הקו' דמע"ש והקדש יעו"ש ומה שכתבתי נראה לפענ"ד נכון. הן אמת דלפמ"ש דכל קו' הרמב"ם על הברייתא, יש לדקדק קצת דא"כ אמאי טרח לתרץ הא בפשוטו אפשר לומר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ כדאיתא בעירובין (ריש פ"ג) ובקידושין דבשלמא לפי הכ"מ והלח"מ דקאי על ר' יוחנן ור"ל אפשר לומר דס"ל להרמב"ם כמ"ש בעלי הכללים בשם הגאון בת' ובשם הר"ן ורשב"א ומהרי"ק דדוקא בתנאים אמרינן הכי ולא באמוראים ושפיר טרח לתרץ אבל לפמ"ש דקאי על הברייתא א"כ בפשוט יש לומר כנ"ל, עכ"ז לגודל החומר והקו' הנ"ל נראה לי כמ"ש והא דלא תירץ בפשיטות יש לומר כמ"ש מהרי"ק (סי' י' ענף ד') דגם בדברי התנאים אין אומרים כן אלא ע"י הדחק והיכא שאין לנו תירוץ אחר אבל אם היינו יכולים לתרץ בענין אחר היינו מתרצים ותדע שכן הוא שהרי בכמה מקומות בתלמוד מקשה ותו ליכא והאיכא וכו' ולא משני אין למדין מן הכללות משום דאית לי' שינוי' אחרינא אינו רוצה ליכנס בזה הדוחק עכ"ל המהרי"ק, ויעוי' מנחות (ו' ב') דכיון דתני כל ולא תני חוץ כולהו משמע, דליכא למימר משום מאי שייר דהאי שייר דנראה דטעמא דר"ש בחטאת שייך נמי באשם, וא"כ שייר נמי אשם, וכן במנחות נראה דטעמו דר"ש שייך נמי במנחת קנאות ואפ"ה דייק מכל יעושה"ט, א"כ ה"נ קשיא לרבא שפיר מהברייתא דמנ"ל למדחק בברייתא דלאו דוקא, והא דמקשה משביעית אפשר באמת דקו' דשביעית היינו לר' יוחנן ור"ל דהם אמוראים [ואשה"ט דחלקן לב' קו' דהקו' דחמץ אינו אלא לאחר שתירץ משביעית דבל"ז הי' מוכח דלאו דוקא]:

ואיך שיהי' עכ"פ חזינן להרמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה דתפס להאי כללא דר' יוחנן ור"ל וברייתא דכלל מוחלט הוא לדידהו, וא"כ קשיא טובא איך כללו דכל האיסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם ונותן טעם במינו הוא ס' הא איכא תרומה דבעי ק"א וערלה וכלאי הכרם דבעו ר"א במינו, וע"כ כשי' הרמב"ם דנותן טעם דתרומה הוא בק' וערלה וכלאי הכרם הוא בר', ואשה"ט דהוא כלל מוחלט. והיא ראי' נכונה מאוד לשי' הרמב"ם וכמעט דמבואר הוא ברמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה דע"ז דמזה הוציא שיטתו דמש"ה בהאי כללא ביאר שיעור הנותן טעם דתרומה וערלה וכלאי הכרם, וזהו מקור מקומו טהור של שי' הרמב"ם המחוורת מאוד. וליתר השיטות ע"כ לדחוק וליישב דלא תקשי מכללא דר' יוחנן ור"ל והברייתא דיתרצו ע"ז אין למדים מן הכללות אף במקום שנאמר בהן חוץ ויסברו דאף באמוראים אמרינן כן וכמו שהביאו בספרי הכללים בשם הריטב"א והרז"ה ועוד ראשונים, ומדברי הריטב"א ע"ז (דף ס"ט) נראה דס"ל דכל שאינו אוסר במשהו קרי לה בנו"ט אף דבעי ק' או ר' והוא דחוק כיון דבאינו מינו ל"ב כולי האי מכלל דקים לן דליכא טעמא בבציר מהכי, וכל נו"ט דמינו לא קרי לה נו"ט רק משום שכנגדו באינו מינו יהיב טעמא וא"כ כיון דבבציר מהכי לא יהיב טעמא באינו מינו גופי' אמאי קרי לה בנותן טעם במינו. ולכאורה יש להקשות על הרמב"ם דתפס להאי כללא בדוקא, דאכתי מה יענה להא דאיתא בחולין (דף צ"ח) דאמר ריב"ל כל איסורין שבתורה בס' או בק' דאף אם נימא דהאי כללא קאי לשלא במינו בכדי דלא תקשי מטבל ויין נסך, אכתי תקשה מתרומה וערלה וכלאי הכרם, ואין לומר דאדרבא בזה יתיישב ברווחא מאי דקשי' על הרמב"ם (מדף צ"ט) דמקשה למ"ד בק' ממתני' דגריסין שנתבשלו עם העדשים דבאין בהם בנותן טעם אף באין בהם להעלות בק"א מותר לאו בס' ולשי' הרמב"ם ע"כ מתני' דגריסין מיירי דטעמי' כהן ולית בי' טעמא דבכה"ג אי"צ שיעורא, וכמבואר (בסי' הקדום) והכרחתי מזה דמשמע לי' להש"ס מלישנא דריב"ל דאף בטעמיני' ולית בי' טעמא בעי שיעורא, ולהנ"ל מתיישב ברווחא יותר דע"כ מוכרח הוא מריב"ל מדכייל כללא לכל האיסורין שבתורה וקשי' דהא איכא ערלה וכה"כ וע"כ דהאי כללא קאי להיכא דטעמיני' ולית בי' טעמא דאף בערלה וכה"כ ל"ב יותר וא"כ שפיר מוכרח מריב"ל דאף בטעמיני' ולית בי' טעמא בעי האי שיעורא ומיושב ברווחא, דז"א דנהי דהא דריב"ל אפשר ליישב בהכי אכתי יקשה בהא דרי"ו חולין (צ"ז ב') דאמר כל האיסורין שבתורה משערין אותן כאלו הן בצל וקפלוט דיקשה דאיך כייל כללא דהא תרומה וערלה וכה"כ דהוו שיעורא אחרינא ובהא דרי"ו ליכא למימר דמיירי דטעמיני' ולית בי' טעמא דהא איהו בעצמו אמר חולין (צ"ז א') ליטעמי' קפילא וסגי אף דליכא שיעורא וכדהוכיח רבא מיני' דסמכינן אקפילא להקל וכמו שנתבאר (בסי' הקדום), ועוד דאף מריב"ל תקשה דהא ע"כ הא דקאמר כל האיסורין שבתורה היינו לבד מגיד דמבואר במתני' חולין (צ"ז ב') דמשערין כבשר בלפת דהוא ס' וכמ"ש התוס' חולין (צ"ז ב') ד"ה כל, וא"כ קשי' אהאי כללא דרי"ו וריב"ל דאמר בק' מגיד, וגם קשי' אכללא דקאמר בע"ז (דף ס"ט) דכל איסורין שבתורה בס' והא איכא תרומה וערלה וכה"כ. ויעו"ש בריטב"א מס' ע"ז דהביא דהקשו בהאי כללא דהא איכא כמה איסורין שהם במשהו כגון טבל ויי"נ ודשיל"מ, ותירצו דהאי כללא לא קאי רק על איסורין שאינם אוסרים במשהו רק בנו"ט וכ' הריטב"א דאינו מספיק דאכתי איכא תרומה וערלה וכה"כ (והוא עפ"י שיטתו הנ"ל דכל שאינו במשהו קרי לה בנו"ט] ע"כ תי' הוא דהאי כללא קאי לשלב"מ והרא"ה קלס זה מאוד וכ"ז לא יספיק לשי' הרמב"ם דאף באי"מ בעי ק"א ור"א בתרומה וערלה וכה"כ, וע"כ לשי' הרמב"ם דהני כללא דרי"ו וריב"ל וש"ס דע"ז לאו דוקא דאין למדין מן הכללות אף באמוראים, וא"כ מאי קשי' לי' בהני כללי דרי"ו ור"ל והברייתא דע"ז (ע"ג ב') טפי מהני כללא דרי"ו וריב"ל וש"ס דע"ז (דף ס"ט) הנ"ל ואי משום דבהני נאמר בהם חוץ הא לענין אין למדין מן הכללות אין נ"מ דאף במקום שנאמר בהם חוץ אין למדין, ונראה דאפשר דהני כללי לא קיימי רק היכא דלא תני שיעורא אבל גיד ותרומה וערלה וכה"כ וטבל ויי"נ ושביעית דתני לא מיירי, אבל רי"ו ור"ל וברייתא דפירשו חוץ מטבל ויי"נ אף דטבל תנן במתני' (ספ"ג דחלה) ויי"נ תנן במתני' ע"ז (דף ע"ג) אפ"ה פירשו להדי', שפיר קשי' לי' להרמב"ם דע"כ האי כללא לכל האיסורין אף דתני בהו שיעורא ושפיר מוכח מינה גם לתרומה וערלה וכה"כ דגם במינו הוי בנו"ט, משא"כ בכללא דרי"ו וריב"ל בחולין ובע"ז (דף ס"ט) דלא מיירי רק באיסורין דלא תנן בהו שיעורא, וא"ש הכל כנ"ל. הנה ביארנו שי' הרמב"ם בתרומה וערלה וכה"כ שי' חדשה שלא הרגישו האחרונים זולת הרלב"ח בת' (סי' פ"ח), ושכן פי' הרע"ב והראב"ד שהובא בריטב"א ע"ז (דף ע"ג) וכן נראה שי' המאירי וסילקנו כל יתדות הדרכים משיטתו גם הראינו פנים מסבירות ששיטתו נראית מחוורת טובא, ואגב נתבארו שאר שי' הראשונים בזה וזהו מה שרצינו לבאר בזה בס"ד שבח ותהלה לד' ית' וית':

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה