אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן נט

סימן נח

ביאור שיטת רש"י בחולין צ"ח א'. בטור יו"ד (ריש סי' צ"ח). ומין בשאינו מינו וליכא קפילא בס' ופרש"י הא דסמכינן אקפילא דוקא בדאיכא ס' ואפ"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא אבל קפילא בלא ס' או ס' בלא קפילא לא והני מילי בדאיכא קפילא וכו' והרמב"ן חילק היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אעפ"י שאין ס' אבל כשגוף האיסור נתערב וצריכין ס' לבטלו אז לא סמכינן אקפילא בבציר מס' אבל בס' מיהא שרי וא"צ לחזר אחר קפילא כלל וכו', ויען כי ראיתי שכל הראשונים דחו שי' רש"י ז"ל ולא ראיתי לשום א' שימליץ טוב בזה עבור מאורן של ישראל אדוננו רש"י ז"ל. ולפענ"ד מן שמיא אנהירינו לעיינין בס"ד לעמוד בזה על עומק דעתו וכוונתו ושכן הוא דעת הרמב"ם ג"כ, ובאופן שלהלכה גם רש"י ז"ל יודה דקפילא מהני בלא ס' ע"כ מוכרח אני להאריך קצת בזה. ויש בזה נ"מ נמי לדינא לפמ"ש הפמ"ג בשפתי דעת (סי' צ"ח ס"ק כ"ט) דהא דאין נוהגין לסמוך אטעימת עכו"ם בפחות מס' באיסור דרבנן היינו משום דחיישינן לדעת רש"י, ומה שהקשה בחידושי רע"א (שם סעי' א' בהג"ה) דא"כ גם על ישראל לא נסמוך לק"מ, כיון דאיכא כמה דעות דמסיח לפי תומו לא מהני בדרבנן ג"כ כמ"ש הפר"ח (סי' ס"ט ס"ק מ'), וגם דעת רש"י דבפחות מס' לא מהני טעימה בצירוף תרווייהו חיישינן אבל לכל חד לחודי' לא לכך טעימת ישראל מהני אף בפחות מס' דליכא רק דעת רש"י ולהא לחוד לא חיישינן וכן בתבלין ביותר מס' דליכא רק דעת המחמירין במסיח לפי תומו בדרבנן להא לחוד לא חיישינן ומהני אף טעימת עכו"ם רק בפחות מס' אעכו"ם לא סמכינן משום דאיכא תרווייהו דעת רש"י ודעת המחמירין במסלפ"ת בדרבנן ובצירוף תרווייהו חיישינן כן י"ל בטעם המנהג לפמ"ש הש"ך א"כ חזינן דלדינא חיישינן לדעת רש"י אמנם אף שיבואר דגם רש"י מתיר בפחות מס' עכ"ז חלילה לשנות מהמנהג שכתב הרמ"א לבל לסמוך אטעימת עכ"ום אף בדרבנן בבציר מס' כי אינני כותב רק להלכה לעמוד על עומק דעת רש"י אבל לא למעשה. א) הנה מקור הדברים משיטת רש"י הוא ממ"ש רש"י חולין (צ"ח א') אהא דאמר ריב"ל כל איסורין שבתורה בס' ופרש"י על זה דהיינו היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא או דליכא למיקם אטעמא וכו' וכי לא יהיב טעמא בעינן ס' כדלקמן אין בהם בנותן טעם בין שיש להעלות בק"א בין שאין להעלות מותר דאמרינן עלה אין בהם להעלות בק"א אלא במאי לאו בס' אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ס' עכ"ל ומאוד תמיהני על הפרישה (בסי' צ"ח) שכתב על שיטת רש"י שהובא בטור דאפשר דה"ה תרומה בחולין באינו מינו דקאמר יטעמנו כהן ג"כ בעינן ס' עכ"פ עכ"ל. ונפלאתי מאוד דמאי נסתפק הא מבואר הוא להדיא בדברי רש"י הנ"ל ואדרבא כל חילו וראייתו של רש"י דקפילא לא מהני בלא ס' הוא מתרומה דבאין בהם בנותן טעם קאמר דבעינן ס' וכנ"ל. ונראה דלא ראה מקור הדברים ברש"י הנ"ל. והנה הראשונים הבינו מדברי רש"י הנ"ל דסובר דלא כשיטת הרמב"ן, דכן מבואר בר"ן (פ' גיה"נ) שהסכים לשי' הרמב"ן הנ"ל וכתב על זה דהוא שלא כדברי רש"י (ד' צ"ח) הנ"ל וכ"ה ברשב"א חולין (שם) ובתורת הבית הארוך (בית ד' שער א' דפוס ברלין ד' ק"ו א') וכתבו דלשיטתו האי דכילבית באילפס חולין (צ"ז א') דא"ר יוחנן ליטעמיה קפילא מיירי דהיה ס' ואפ"ה אמר ליטעמיה קפילא להחמיר וכ"כ הרא"ש לשי' רש"י. וראיתי להראש יוסף חולין (שם) שהבין דלפ"ז גם הא דאמרינן שם על הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם דסמכינן אקפילא מיירי ג"כ דאיכא ס' ונדחק לבאר שם כל הסוגיא לפ"ז. וז"א דבקדירה לכ"ע אף בליכא ס' מהני קפילא דכן מוכרח מחולין (קי"א ב') גבי קערה שמלח בה בשר דאסור לאכול בה רותח דהיינו דהרותח אסור דיעבד כמ"ש שם הרשב"א ופריך עלה ליטעמיה קפילא ומשני דליכא קפילא וע"כ דמיירי דליכא ס' בהמאכל נגד הקערה או נגד קליפת הקערה מדאסור הרותח ואפ"ה מותר ע"י טעימת קפילא, וראיתי להראש יוסף שם שהרגיש בזה ודחה משום דזימנין יש ס' נגד הקליפה, ואיננו כלום דהא ע"כ איירי בגוונא דליכא ס' מדאסרינן להרותח בליכא קפילא ואפ"ה ע"י קפילא מותר וכן מבואר ברשב"א חולין (ד' צ"ח) ובתורת הבית הארוך (בית ד') הנ"ל דהקשה לשי' רש"י דלדידי' האי דכילבית מיירי דהיה ס' והקפילא להחמיר וא"כ היכי מוכח מינה רבא דסמכינן אקפילא בקדירה. ואי גם בקדירה מירי דאיכא ס' כמו שהבין הראש יוסף א"כ מאי מקשה הרשב"א הא שפיר יליף לה רבא מהא דר' יוחנן דתרווייהו להחמיר, ואי משום דלשון סמכינן משמע להקל זהו קו' אחרת שהקשו הר"ן והרא"ש אבל קושיית הרשב"א דהקשה איך מביא ראי' מהא דר' יוחנן לק"מ וע"כ דבקדירה מיירי ודאי דליכא ס', וכן מבואר בחידושי הרמב"ן חולין (ד' צ"ח) דרש"י מודה בקדירה. אמנם בטעם הדבר יש להבין לכאורה דמ"ש דבחתיכת איסור שנפל לקדירה אף בסילק גוף האיסור דא"צ לבטל רק צירו וטעמו אפ"ה לא מהני קפילא בבציר מס' נגד כל החתיכה ודלא כהרמב"ן ומ"ש בקדירה דמהני קפילא אף בבציר מס' נגד הקדירה, והנה הרמב"ן בחידושיו כתב וז"ל דקדירה שבישל בה ליכא למיקם עלה בס' אלא בקפילא ובטעמא וסמכינן עלייהו ומין במינו א"נ מין באינו מינו וליכא קפילא ליכא למיקם אטעמא וסמכינן אס' הא בדאפשר בעינן טעימא ושיעורא והיינו כילבית באילפס לר' יוחנן, עכ"ל לשיטת רש"י, ולכוונת דבריו לא ירדנו דאמאי בקדירה ליכא למיקם עלה בס' אי משום דלעולם אין במה שבתוך הקדירה ס' נגד הקדירה להכי אקילו בה משא"כ בחתיכה אין בזה טעם לשבח ואין בזה סברא כלל דגם בחתיכה באין ס' נגדה אסרינן דיעבד ומה יועיל לזה הא דפעמים יש ס', וגם בקערה שמלח בה בשר דחולין (קי"א ב') הנ"ל לשי' רוב הפוסקים דלא נאסר מהקערה רק כדי קליפה ג"כ לפעמים יש במה שבתוך הקטרה ס' נגד הקליפה ואפ"ה בליכא ס' מהני טעימת קפילא וכנ"ל, ואם הטעם משום דמדינא אי"צ ס' נגד כל הקדירה רק נגד הפליטה א"כ גם בחתיכת איסור בסילק גוף החתיכה נמי הכי וכמו שהוא באמת שיטת הרמב"ן ואפ"ה לרש"י לא מהני קפילא עד דאיכא ס' נגד כל החתיכה וא"כ מ"ש קדירה מחתיכה, ואחרי שלא ירדנו לכוונת הרמב"ן נחזי אנן. והנראה להסביר הדברים עפ"י מאי דהביאו הרמב"ן והרשב"א חולין (צ"ז ב') שיטת הראב"ד והר"י בן פלט דהא דבכולה משערין דוקא בדבר שאינו חוזר להכשרו דנעשית כולה איסור אבל בדבר, החוזר להכשרו על ידי הגעלה משערינן במאי דנפק מיני' אף דלא ידעינן כמה עכ"ז משערינן באומד יפה, וא"כ אפשר דגם רש"י ס"ל כן, [וראיתי בס' פרדס הגדול המיוחס לרש"י בהל' טריפות (סי' רכ"ד) בכבד שנתבשל עם בשר דצריך ס' נגד כל הכבד שכ"כ בשם רבו וכתב ע"ז ותמי' אני הואיל והכבד עצמו היתר היה לנו לשפר במאי דנפק מיני' דכי אמרינן בדידה משערינן שהחתיכה כולה של איסורא עכ"ל א"כ מבואר כדברי הראב"ד, ושם (בסס"י רכ"ג) בלב איתא דבעי ס' נגד הלב עצמו דמשמע שלא כהראב"ד כתב ע"ז שם (סי' רמ"ה) ואם בישל לב בקדירה ודאי פולט בהדי נקב וסמפונות כמו שאמרנו למעלה וצריך לשער בס' לפי הדם ולא לפי הלב שלו דשייע מבואר ג"כ כהראב"ד, וכ"ה בעיטור דס"ל ג"כ כהראב"ד יעויין בהלכות הכשר הבשר (בדפוס ווילנא ד' י"א א') רק מ"ש לרש"י אבל לרש"י מאן דבשיל בקדירה בי' הכל אסור דלא ידעינן כמה נפיק מיני' עכ"ל, ולא ידעתי מנ"ל לרש"י הא דברש"י לא מצאתי הכרע ובפרדס הנ"ל משמע דס"ל כהראב"ד וכנ"ל,] וכיון דלא משערינן רק ע"י אומד להכי בטעימת קפילא סגי, אף בליכא ס' משום דאין אומד גדול מזה דידעינן דליכא טעמא ומסתמא איכא ס' משא"כ בחתיכה דלא מהני אומד ובעי דוקא ס' נגד כולה גם טעימת קפילא לא מהני. ובזה מרווח אצלי להבין דעת קדושים שהביא הרשב"א חולין (צ"ז ב') למקצת מן המפרשים שהביאו ראי' לשי' הראב"ד והר"י בן פלט הנ"ל מהא דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם דאלמא דבמאי דנפק מיני' משערינן והרשב"א כתב על זה דליכא למשמע מינה כלל דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה, וכ"ה בתמים דעים להראב"ד (סי' ז') דהמתירים הביאו ראי' זו והראב"ד דחאה כדחיית הרשב"א הנ"ל, ויש להבין דעת המקצת המפרשים הנ"ל דבוודאי כיון שהראב"ד והרשב"א הביאו דבריהם לאו קטלי קני באגמא הוו ואיך הביאו ראי' מהא דקדירה דמבואר בגמ' במקומו דמיירי ע"י טעימת כהן וקפילא, וכדדחו הראב"ד והרשב"א. אמנם להנ"ל אשה"ט דסברי כדעת רש"י דקפילא לא מהני בבציר מס' אף בסילק לגוף האיסור וא"כ קשיא מ"ש דבקדירה מהני קפילא אף בבציר מס' וע"כ דקדירה שאני דבמאי דנפיק מיני' משערינן ע"י אומד ולהכי מהני קפילא וכנ"ל. ומצאתי און לי בזה מדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (ריש בית ד') דכתב וז"ל וראיתי מי שהביא ראי' לשי' הראב"ד והר"י בן פלט הנ"ל מהא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם דאלמא במאי דנפיק מיני' משערינן ולא בכולה קדירה ואני אומר שאינו ראי' כלל דההיא הא אוקימני' בדאיכא קפילא והדין כך הוא באמת דכל היכי דלא ידעי מאי דנפיק מיני' אי איכא קפילא וטעמי' וליכא טעמא אע"ג דליכא ס' בדידי' מותר דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפק מיני' טפי מאחד בס' שבהיתר והוא שלא נמחה שם גופו של איסור כמו שאני עתיד לכתוב למטה באיסורין שבטל בס' עכ"ל, הרי מבואר דסתר ראייתם במה דס"ל כשי' הרמב"ן, א"כ ממילא לשי' רש"י דלא ס"ל כהרמב"ן רק דבחתיכה לא מהני קפילא כל דליכא ס' בדידי' אף בסילק גוף האיסור שפיר קמה ראייתם מקדירה דבקדירה במאי דנפיק מיני' משערינן דאל"כ אף קפילא לא הי' מהני וע"כ דבדבר דחוזר להכשירו שאני וכנ"ל, [ולפ"ז האי דקדירה מיירי בשל עץ ומתכת דיוכל לחזור להכשירו ולא בשל חרס דחרס כיון דאינו יכול לחזור להכשירו הו"ל כחתיכה ולא מהני קפילא בדליכא ס', ויש לדקדק קצת לפ"ז בהא דחולין (קי"א ב') בקערה שמלח בה בשר שאסור לאכול בה רותח דמקשה ליטעמי' קפילא לוקמא בשל חרס דלא מהני קפילא, ויש ליישב]: עוד נראה דאף להרמב"ן ורשב"א דחולקין על הראב"ד והר"י בן פלט הנ"ל עכ"ז שפיר יש לחלק בין חתיכה לקדירה, דהנה בהא דבעי חולין (צ"ז ב') בכחל אי בדידי' משערינן או במאי דנפיק מיני' כתבו שם הרמב"ן והרשב"א דדוקא בכחל הוא דמיבעי' להו משום דכחל עצמו מותר אבל בחלב או בחתיכת נבילה שנפלה לתוך הקדירה וודאי מפשט פשיטא לי' דבדידי' משערינן, וא"כ נראה דבשאר איסור לא מצריכינן לטעמא דלא ידעינן כמה נפיק מיני' דהא בעל הבעיין לא ידע מהא דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ואפ"ה בחתיכת איסור פשיטא לי' דבדידי' משערינן, דאי"ל דבחתיכת איסור ידע הסברא דלא ידעינן כמה נפיק משא"כ בכחל דז"א דלענין זה אין סברא לחלק וכמו שהקשו הרמב"ן והרשב"א בעצמן על סברת הראב"ד והר"י בן פלט הנ"ל דכיון דפירשו בגמ' טעם הענין משום דמאי דנפיק מיני' מנא ידעינן מ"ל חוזר להכשירו או שאינו חוזר וה"נ לס"ד דהבעיין, וע"כ דבחתיכת איסור אי"צ לטעמא דלא ידעינן כמה נפיק מיני'. ויש להסביר הדברים עפ"י מ"ש האחרונים (בסי' צ"ח סעי' ד' בהג"ה) בנפל חלב לקדירה והסירו אותו ע"י צוננים דאף דבוודאי הוסר כולו ולא פלט כלום עכ"ז בעינן ס' משום דמטעים בתבשיל בלא פליטה יעו"ש במשבצות (ס"ק ז') בשם הפ"ת, וא"כ הכי נמי בחתיכת איסור האיסור מטעים בכולו אף בלא פליטה הלכך בעינן ס' נגד כולו אף בלא הטעם דלא ידעינן כמה נפיק מיני' רק בכחל וכיוצא דהגוף הוא היתר רק דיש בו פליטת איסור הוא דאיבעי' לי' במאי משערינן ופשיט לי' דאפ"ה בעינן ס' נגד כולו מטעם דלא ידעינן כמה נפיק מיני', וא"כ שפיר י"ל דהיכא דכל טעם האיסור הוא משום לא ידעינן כמה נפיק מיני' שפיר מהני קפילא אף בלא ס' משום דהא ע"י הקפילא ידעינן כמה נפיק מיני' דיש ס' בהיתר נגדו ולהכי בקדירה אף לשי' רש"י מהני קפילא בפחות מס' דהא היא גופי' היתרא היא רק דכל האיסור משום הבליעה והפליטה ולא ידעינן כמה נפיק מיני' משא"כ בחתיכת איסור אף בסילק להאיסור לא מהני קפילא בפחות מס' נגד כולו משום דבזה הא דצריך ס' נגד כולו אין הטעם משום לא ידעינן כמה נפיק מיני' רק משום דמטעים בכולו אף בלא פליטה וכנ"ל והוי כנמחה גוף האיסור דלא מהני קפילא בלא ס' אף להרמב"ן, ודברים אלו יש להעמיס בכוונת הרמב"ן הנ"ל שכתב דבקדירה ליכא למיקם עלה בס' והיינו דכל האיסור משום הפליטה ולא ידעינן כמה נפיק מיני' וליכא למיקם על שיעור ס' נגד הפליטה משא"כ בשאר איסור דבעי נגד כולו ולא נגד הפליטה וכנ"ל לכך בעינן ס' ול"מ קפילא. ולשיטת הרמב"ן בעצמו דסובר דאף בחתיכת איסור בסילק גוף האיסור מהני קפילא בלא ס' צ"ל הא דלבעל הבעיין בכחל פשיטא לי' בחתיכת איסור דבעי ס' נגד כולו היינו אף דלא ידע לסברת לא ידעינן כמה נפיק מיני' לענין הפליטה אבל לענין טעמא שפיר ידע להא דלא ידעינן בכמה מטעים דאף דיוכל להטעים בלא פליטה מ"מ אינו ברור דמטעים בכולו רק דאנן לא ידעינן בכמה לכך צריך ס' נגד כולו רק לענין פליטה ממש בעי דאפשר נוכל לשער הפליטה ופשיט לי' דגם לענין פליטה ממש לא ידעינן כמה נפיק מיני', וכיון שכן שפיר ס"ל להרמב"ן דאף בחתיכת איסור בסילק מהני קפילא בפחות מס' כיון דכל הטעם משום לא ידעינן, ולשי' רש"י לענין הטעם אפשר דס"ל דאין צורך להא דלא ידעינן דברור הוא דמטעים בכולו, ואשה"ט הא דקדירה אף בשל חרס, וגם דברי הרמב"ן לשי' רש"י שמחלק בין קדירה לחתיכה וכנ"ל. עכ"פ נתבאר שיטת הראשונים בהבנת שי' רש"י דבאיסור בכל ענין לא מהני קפילא בבציר מס' אף בסילק גוף האיסור ודלא כשי' הרמב"ן, אבל בקדירה אף לרש"י מהני קפילא בלא ס' וכדמוכח מחולין (קי"א ב') ומדברי הראשונים הנ"ל ודלא כהראש יוסף. שוב אח"ז רב מצאתי דאתי לידי במראות הצובאות בסופו בליקוטים מחי' גפ"ת בחולין (ד' צ"ז) שביאר כן שי' רש"י דבקדירה מודה יעו"ש דהעלה דבר נכון בהא דר' יוחנן בכילבית עיי"ש:

ובזה יבואר ג"כ מאי דיש לתמוה לכאורה על כל הראשונים הנ"ל שכתבו דלשי' רש"י האי דכילבית הי' ס' והאי דאמר ר' יוחנן ליטעמי' קפילא היינו להחמיר דאיך העלימו עיניהם ממאי דפירש"י במקומו בד"ה ליטעמי' קפילא שכתב וז"ל ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו וכו' א"כ מבואר דסמכינן עליו לקולא דלחומרא איננו שייך הלשון דמותר לסמוך, דאף אם נפרש האי דקאמר הגמ' סמכינן אקפילא היינו לחומרא וכמ"ש הר"ן והרא"ש לשיטת רש"י אבל מותר לסמוך בוודאי אינו שייך רק לקולא כמובן וא"כ מבואר מרש"י גופי' להדיא דסמכינן להקל, אמנם לפי הנ"ל הוא נכון דאף דבחתיכת איסור הוא להחמיר מ"מ בקדירה הוא להקל, ואף דממ"ש רש"י ואשמועינן כו' משמע דקאי על עובדא דר' יוחנן א"כ מבואר דעובדא דר' יוחנן מפרש לה דהטעימה היתה להקל, ולדידהו עכ"פ בעובדא דר' יוחנן דמיירי באיסור הי' להחמיר, נראה בזה דאף דלפי הגירסא שלפנינו ברש"י בוודאי מבואר כן עכ"ז נראה דט"ס הוא בפירש"י דתיבת ואשמועינן איננו מובן כלל דמאי בעי בזה, וגם הא ר' יוחנן השיב על שאלה ששאלו מאתו וא"כ אף בלא רבותא כלל הוכרח להשיב להשואלים מאתו ואף אם נדחוק דקאי על רבין דסיפר זה המעשה דר' יוחנן, ג"כ איננו מובן דהא פליג על רבה בב"ח ור"ה בר יהודא דקאמרי דהמעשה הי' באופן אחר, ואף אם נימא כמ"ש הריטב"א דל"פ רק כל חד מוסיף אחברי' דגם זה הי', עכ"ז מאי דקדק רש"י דאשמועינן דמותר לסמוך הא בממ"נ טובא אשמועינן דאם היו ס' אשמועינן דס' לחוד לא סגי בלא קפילא, ואם הי' בלא ס' אשמועינן דהיכא דליכא טעמא לא בעי ס' ודלא כריב"ל, או דעכ"פ בסילק גוף האיסור סגי בקפילא בלא ס' וכמ"ש הרמב"ן וטובא אשמועינן בלא הא דמותר לסמוך, ע"כ נראה פשוט די"ל דט"ס קטן הוא ברש"י דצ"ל ושמעינן דמותר כו' בלא א' ולא קאי על ר' יוחנן רק לדידן לפסק הלכה כתב רש"י דשמעינן מינה דמותר לסמוך, כדרכו במסכת זו בכמה דוכתי לפסוק הלכה, והיינו דמעשה דר' יוחנן הי' להחמיר מ"מ כיון דמוכח מינה דסמכינן על דברי העכו"ם הקפילא דקושטא קאמר ה"ה להקל נמי סומכין על דבריו ונ"מ לקדירה וכדאמר רבא, ואי דקשי' דהיכי נילף להקל מלהחמיר זהו באמת קושיית הרשב"א הנ"ל על דברי רבא לשי' רש"י אבל לרש"י ע"כ דיליף, וקצת סמך לט"ס בדברי רש"י הנ"ל מלשון הרא"ש שכתב ושמעינן מינה דמותר וכו' כלשון רש"י ממש אשר כפי הנראה העתיק זה הלשון מפירש"י וכתב ושמעינן מינה וה"נ צ"ל בפירש"י כי לולא זה איך עלה ע"ד הראשונים לבאר לשיטת רש"י נגד דברי רש"י במקומו ע"כ נראה כמ"ש, ומה שהקשו הר"ן והר"ש דלשון סמכינן משמע להקל אף דבקדירה באמת הוא להקל עכ"ז הא גם בהא דר' יוחנן קאמר לישנא דסמכינן השתא דא"ר יוחנן סמכינן אקפילא משמע דגם בהא דר' יוחנן הוא לקולא:

אמנם בדברי הרא"ש משמע קצת דהבין בפרש"י כמ"ש הראש יוסף דאף בקדירה בעי ס' מדכתב בהקשותו על דברי רש"י וכן טעים לי' כהן משמע להתיר בטעימתו אפילו בפחות מס', והאי טעים לי' כהן איתא בגמ' על הא דקדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם דקאמר על זה בשלמא תרומה טעים לי' כהן, ולהנ"ל דרש"י מודה בקדירה א"כ אף לרש"י הוא בפחות מס' ומאי קשי' לי' להרא"ש על רש"י מינה, וא"כ נראה מזה דהבין דלשיטת רש"י אף בקדירה בעי ס' והדברים מתמיהין מחולין (קי"א ב') הנ"ל, וגם לפ"ז איך הבין מאי דכתב רש"י במקומו דמותר לסמוך וכנ"ל, ע"כ נראה דכוונת הרא"ש להקשות דכמו דטעים לי' כהן משמע הלשון להתיר אף לרש"י ה"נ הלשון דסמכינן אקפילא משמע ג"כ להתיר, ולא הביא הך דטעים לי' כהן רק לראי' דהלשון סמכינן ג"כ להקל, אבל לעולם בקדירה גם רש"י מודה לכו"ע וכנ"ל:

הנה כל זה כתבתי להבנת הראשונים בשיטת רש"י:

ב) אמנם תמוה לי טובא מדברי רש"י חולין (צ"ז ב') אהא דא"ר אבוהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט דפירש"י וז"ל ובהך איסורי דלא מצי למטעמינהו קאמר כגון מין ומינו א"נ בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ואכתי לא איפסק הלכתא בס' עכ"ל, והנה לכאורה נראה בפשיטות דשיעורא דר' יוחנן הוי כמו לדידן שיעורא דס', ואם לדידן ס' בעינן אף בדבדקנוה ולא יהיב טעמא ה"נ טרם שנפסק הלכתא בס' דיהיב ר' יוחנן שיעורא דכאלו הן בצל וקפלוט בעינן האי שיעורא אף בדבדקנוה ולא יהיב טעמא, וא"כ תמוה דשינה רש"י פירושו כאן בדברי ר' יוחנן ממאי דפי' (צ"ח א') בדברי ריב"ל דבדריב"ל פי' דבעינן ס' אף בדבדקנוה ולא יהיב טעמא או דלא מצי למיקם אטעמא ובדר' יוחנן דקדק דוקא בדלא מצי למיקם אטעמא דמבואר מדבריו דהיכא דבדקנוה ולא יהיב טעמא לא בעינן שיעורא דר' יוחנן ולא משערינן כאלו הן בצל וקפלוט ומותר אפילו בפחות כל דלא יהיב טעמא. ואף אם נדחוק לחלק דדוקא לדידן דעשו שיעור קצוב ס' נגד האיסור לא חלקו בתקנתם דלעולם בעינן האי שיעורא אף בדבדקנוה ולא יהיב טעמא, אבל בהא דר' יוחנן דנצרך לשער הטעם ולא עשו שיעור קצוב ומילתא דפסיקא לכך כל היכא דבדקנוה ולא יהיב טעמא לא נצרך לשער יותר ומותר. או שנאמר באופן אחר דשיעור ס' דילפינן מזרוע בשלה הצריכו לעולם אף בליכא טעמא אבל שיעורא דר' יוחנן דלא ילפינן לה משום מקום רק משום דחיישינן לטעמא לכך כל היכא דידעינן דליכא טעמא סגי ולא בעינן יותר. [ולפ"ז הי' אפשר לומר דגם ר' יוחנן יליף מזרוע בשלה לשיעור ס' היכא דידעינן דליכא טעמא רק היכא דאי אפשר למיקם אטעמא בעינן יותר וכמ"ש שם התוס' ד"ה כל דשיעורא דר' יוחנן הוי יותר מס']:

עכ"פ איך שיהי' בזה כיון דמבואר מדברי רש"י דלר' יוחנן מהני קפילא להקל דבלא קפילא משערינן כאלו בצל וקפלוט ובאיכא קפילא לא בעינן כולי האי, א"כ תמוהין דברי הראשונים דהכריחו לשיטת רש"י דמעשה דכילבית באילפס דא"ר יוחנן ליטעמי' קפילא הי' להחמיר הא שפיר אפשר לפרש דהי' להקל דאפשר דהתם הי' המעשה דאם היו משערינן כבצל וקפלוט הוי יהיב טעמא ולכך א"ר יוחנן ליטעמי' קפילא להקל וכמו דפירש"י בדברי ר' יוחנן עצמו בהא דבצל וקפלוט. ובזה היו מתיישב כל קושיות הראשונים שהקשו על שיטת רש"י, קו' הר"ן והרא"ש דלשון סמכינן משמע להקל א"ש בין בדברי ר' יוחנן בין בדברי רבא דבדר' יוחנן אף דהי' בגוף האיסור דלדידן לא מהני להקל מ"מ לשיטת ר' יוחנן עצמו מהני להקל וכנ"ל ודברי רבא אף דקאי להלכה דפסקינן בס' ולא משכחת בגוף האיסור שנתערב קפילא להקל מ"מ הא קאי על קדירה דגם לדידן מהני להקל וכמו שנתבאר באות הקודם, וגם קו' הרשב"א דאיך למד רבא מדברי ר' יוחנן ג"כ א"ש בפשיטות דתרווייהו לקולא ולמד ממאי דסמך ר' יוחנן לשיטתו להקל ה"נ לדידן בקדירה עכ"פ ואשה"ט הכל בפשיטות. אך אכתי יש לדקדק דאכתי תקשי כיון דשיטת רש"י הוא דשיעורא לא מהני בלא קפילא דאף דאיכא ס' עכ"ז באיכא קפילא נצרך ליתן לקפילא לטעום, א"כ היא גופי' תקשי על רבא דמנ"ל לרבא דמעשה דר' יוחנן הי' להקל דלמא הי' בו שיעור ביטול ולהחמיר א"ר יוחנן להטעים לקפילא אבל להקל אימא דלא סמכינן אקפילא, [ודוחק לומר דאף דשיעורא דס' לא מהני בלא קפילא אבל שיעורא דר' יוחנן דבצל וקפלוט אף בלא קפילא מהני דאין זה סברא כלל,], וקושיא זו לא על רש"י לבד תסוב כי אם גם על שי' הרמב"ם שהוכיח (הב"י בסי' צ"ח) דסובר דקפילא מהני בלא ס' וס' לחוד לא מהני בלא קפילא כל היכא דאפשר וא"כ קשיא כנ"ל דמנ"ל לרבא להוכיח מר' יוחנן דקפילא לחוד מהני דלמא הא דר' יוחנן הי' להחמיר, [וקושיא זו נראה שנרמזת קצת בדברי הרשב"א ור"ן להמעיין היטב בדבריהם ומזה נראה שהכריחו דס' לחוד מהני בלא קפילא]:

ועפ"ז הי' אפשר לעמוד על כוונת רש"י שם בד"ה ליטעמי' קפילא עפ"י הגירסא שלפנינו שכתב ואשמועינן דמותר לסמוך כו' שדקדקתי (באות הקודם) דמאי בעי רש"י בזה, ולהנ"ל אפשר דרש"י כיון ליישב קושיא הנ"ל דהיכי מוכח מינה רבא דסמכינן להקל כיון דאף באיכא שיעורא בעינן קפילא א"כ דלמא הי' המעשה להחמיר, לכך כתב רש"י ואשמועינן דמותר כו' היינו דלהחמיר ס"ל דפשיטא היא ולא איצטריך לאשמועינן וע"כ דהי' להקל ואשמועינן דמותר לסמוך להקל וקאי על רבין דסיפר זה המעשה דר' יוחנן והוא ידע המעשה שהי' איך הי' מכלל דידע דהמעשה הי' להקל ואשמועינן דמותר לסמוך עליו כו' אבל אם הי' להחמיר הי' מלתא דפשיטא ולא הי' צריך רבין להשמיענו זה המעשה, ואפשר דס"ל כראבי' שהביא הרא"ש (פ"ג דמו"ק) דגוי נאמן להחמיר להכי הוי מלתא דפשיטא דאפשר לברורי מבררינן, או אפשר בפשיטות דמשמע דכל אחד מוסיף אחברי' או דפליג אחברי' מה דהיקל ר' יוחנן דרבה בב"ח ור"ה בר יהודה לקולא ומסתמא רבין נמי לקולא וזהו שדקדק רש"י דאשמועינן לקולא דלא נפרש לחומרא, דא"כ תקשי קו' הרשב"א לכך מפרש דאשמועינן לקולא בכדי דתיתי שפיר כל הסוגיא, או אפשר דרבא ידע מרבין איך הי' המעשה דהי' להקל. ואיך שיהי' בזה עכ"פ דברי הראשונים שתפסו בפשיטות דלשי' רש"י המעשה דכילבית הי' להחמיר תמוה מאוד כנ"ל, וגם גוף הדברים שכתבתי לחלק בין שיעורא דס' דלא מהני קפילא להקל לשיעורא דבצל וקפלוט דר' יוחנן דמהני להקל דחוק מאוד כמובן, אך נדחקתי בכל זה להבנת הראשונים דמאי דפירש"י בהא דריב"ל הוא להלכה למעשה ולדינא, אמנם לאחר שעמדתי ת"ל על שיטת הרמב"ם בזה דמוכרח דגם הוא מפרש בדריב"ל כדפירש"י דאף בדבדקנוה ולא יהיב טעמא ס"ל דבעינן ס' אף דלהלכה פוסק דקפילא מהני בלא ס', וכאשר יבואר אי"ה לשיטת הרמב"ם, מעתה נ"ל ברור לפענ"ד דגם רש"י לא כתב כן להלכה רק לפרש דברי ריב"ל ויתיישב הכל ברווחא דלהלכה גם רש"י מודה דקפילא מהני בלא ס' להכי א"ש מאי דפי' רש"י בהא דר' יוחנן בבצל וקפלוט בדליכא קפילא וגם הא דסמכינן אקפילא להקל. ונקדים לבאר שיטת הרמב"ם. ג) דהנה יסוד המחלוקת אי קפילא מהני בלא ס' הוא דרש"י מפרש האי דחולין (צ"ט א') דקתני אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות בק"א בין שאין בהם מותר דאמרינן עלה אין בהם להעלות בק"א אלא במאי לאי בס' דאיירי אף בטעים לה כהן דידעינן דליכא טעמא אפ"ה בעי ס', וכן פירשו הרמב"ן ורשב"א ור"ן רק לדידהו מיירי בלא סילק להגריסין דאיכא גוף האיסור דכה"ג מודו לרש"י דקפילא וטעימה לא מהני בלא ס', והרא"ש והתוס' דסברי דבכל ענין מהני קפילא וטעימה פירשו הך דאין בהם בנותן טעם לא מיירי ע"י טעימה רק ע"י השיעור ביטול תלינן דאין בהם בנו"ט והיינו ע"י ס' או ק' כשיעור ביטול בדליכא קפילא, ולכך קאמר לאו בס' דזהו השיעור ביטול דתלינן דאין בהם בנותן טעם, והנה הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות) סובר כשי' הרא"ש והתוס' דקפילא מהני בכל ענין אף בלא ס' ואף בנתערב גוף האיסור וכמ"ש הב"י (סי' צ"ח), ומעתה נחזי אנן איך יפרנס זו הגמ' דחולין (צ"ט א') דאין בהם בנותן טעם דקאמר לאו בס', ע"י טעימה כרש"י וסייעתו אי אפשר דא"כ גם ס' לא בעינן, ובלא טעימה כפי' הרא"ש ותוס' ג"כ אי אפשר לפרש לשיטתו כאשר יבואר. דהנה טעם החילוק בתרומה בין מינו לשאינו מינו דבמינו בעי ק"א ולא בשאינו מינו פירשו התוס' חולין (שם) וכל הראשונים משום דהלימוד דבעי ק"א מאת מקדשו ממנו כשנפל לתוכו הוא מקדשו במינו כתיב, אמנם ברמב"ם מצאתי שיטה אחרת דכמו דבכל האיסורין אין חילוק בין מינו לשאינו מינו רק באיכא קפילא דאיכא למיקם אטעמא דבזה באינו מינו מטעימין לקפילא ובליכא טעמא אף בלא ס' מותר משא"כ במינו דליכא למיקם אטעמא בעי ס' אבל בליכא קפילא מינו ואינו מינו שוין לשער בס' ה"נ בתרומה ליכא חילוק בין מינו לאינו מינו רק ביש כהן שיטעום דאזי באינו מינו דאיכא למיקם אטעמ' מטעימין לכהן ובליכא טעמא מותר אף בלא ק"א משא"כ במינו דליכא למיקם אטעמא בעינן ק"א, אבל בליכא כהן שיטעום דליכא למיקם אטעמא מינו ושאינו מינו שוין ובעי ק"א, דלענין הדינים דמינו ואינו מינו הוי תרומה ככל האיסורין רק דעיקר החילוק בין תרומה לאיסורין הוא בשיעורא דנותן טעם בליכא מי שיטעום דליכא למיקם אטעמא דבכל האיסורין משערינן בס' ובאיכא ס' אמרינן דוודאי ליכא טעמא, ובתרומה משערינן בק"א דעד ק"א חיישינן דלמא יהיב טעמא ובק"א בסתמא אמרינן דוודאי ליכא טעמא, דבתרומה החמירו לשער ביותר מס' ולהכי במינו דליכא למיקם אטעמא בעינן שיעור ביטול הטעם באינו מינו, בכל האיסורין ס' ובתרומה ק"א וכן באינו מינו היכא דליכא למיקם אטעמא כגון בליכא קפילא וכהן שיעור ביטול הטעם הוי בכל האיסורין ס' ובתרומה שיעורו בק"א, ובאיכא למיקם אטעמא מטעימין ואי ליכא, טעמא מותר אף בפחות מס', והוא שיטה חדשה לא ראיתי למי שירגיש בזה והדברים מבוארים להדיא ברמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות), דיעו"ש בהל' ו' דכתב וז"ל, נמצאת למד שכל איסורין שבתורה כו' שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו מינו בנותן טעם מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בס' או בק' או בר' א"כ מבואר דק' דתרומה ור' דערלה הוא משום דאי אפשר לעמוד על הטעם אבל אם הי' אפשר לעמוד על הטעם והוי ידעינן דבטל הטעם לא היו מצריכין ק"א, וכן להיפך באינו מינו ואי אפשר לעמוד על הטעם מבואר שם (בהל' כ"ט ול') דז"ל ומי יטעום את התערובות אם הי' המעורב תרומות עם החולין טועם אותם הכהן כו' ואם הי' בב"ח או יי"נ ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש כו' טועם אותם העכו"ם כו' ואם אין שם עכו"ם לטעום משערין אותו בשיעורו בס' או בק' או בר' עכ"ל, והנה מ"ש בק' היינו בתרומה בליכא כהן ומ"ש בר' היינו בערלה וכה"כ בליכא עכו"ם א"כ מבואר דגם באינו מינו בליכא מי שיטעום בעי בתרומה ק' ובערלה וכלאי הכרם ר', א"כ מבואר דעיקר החילוק בין מינו לשאינו מינו הוא. דבמינו אי אפשר לעמוד על הטעם משא"כ שלא במינו, אבל בליכא כהן ועכו"ם דגם באינו מינו אי אפשר לעמוד על הטעם בזה מינו ואינו מינו שוים לעולם בשיעור אחד בכל האיסורין ס' ובתרומה ק' ובערלה וכה"כ ר', וזהו שכתב נמי הרמב"ם (שם בהל' כ"ב וכ"ג) וז"ל מין במינו ודבר אחר שנתערבו כו' אם הי' אחד מס' מותר שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם וה"ה לתרומות שנתערבו לשערן בק' וכה"כ או ערלה לשער אותן בר' עכ"ל, ולכאורה תמוה דאיך פסיק ותני בתרומה במין במינו ודבר אחר דמשערינן בק' הא זימנין משכחת לה דלא בעינן כולי האי כגון אם יש באינו מינו ס' לבד המינו דבזה אף אם גם ביחד ליכא ק"א מותר משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ואינו מינו רבה עליו ומבטלו וכדפסיק (פט"ז ממאכלות אסורות הל' ל"א ופט"ו מתרומות הל' י"ז), אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דכיון דאי אפשר לעמוד על הטעם גם באינו מינו לא סגי בס' עד דאיכא ק"א דביטול טעם בתרומה שיעורו בק"א ובערלה וכלאי הכרם בר', (ומאי דקשיא לכאורה מפט"ו דתרומות (הל' י"ז) הנ"ל יבואר להלן אי"ה ויען כי לא ראיתי למי שירגיש בשיטת הרמב"ם הנ"ל חפשתי בספרים ומצאתי לי רב בת' רלב"ח (סי' פ"ח) בביאורו לפט"ו ממאכלות אסורות שהרגיש בג' מקומות הנ"ל ופירשם כמ"ש, דעל הל' ו' שכתב הרמב"ם נמצאת למד כו' הנ"ל כתב הרלב"ח בע"ז (דף ע"ג) רי"ו ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנותן טעם והרב ז"ל בהעתיקו הדין הזה פי' לנו כי מה שאמרו בגמ' בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם פי' בנותן טעם אינו שוה בכל האיסורין כי כשהוא במינו יש מהן בס' ויש מהן בק' ויש מהן בר' וזה סיוע גדול לסברתו שסובר הרב לפנים בזה הפרק שאפשר שהאיסור יתן טעם עד ק' ולכן כשנתערב שלא במינו צריך לבקש מי שיטעום אותו ואם יאמר שנותן ועם הכל אסור ואם יאמר שאינו נותן ועם הכל מותר ואם לא יש מי שיטעום אותו צריך לשער בכל איסור אפילו כשנתערב שלא במינו כפי דינו כשנתערב במינו בס' או בק' או בר', ועל הל' כ"ב וכ"ג דמין במינו ודבר אחר כו' הנ"ל כתב וז"ל זה הדין לא ראיתי מפורש בגמ' שם אבל נראה דהוא דבר אמיתי והשכל מורה עליו דכיון דקי"ל דמין במינו בס' או בק' או בר' והרב סובר כאשר כתבתי דכשנתערב מין באינו מינו ואי אפשר לעמוד על הטעם שאין מי שיטעום אותו או לאיזה סיבה אחרת דדינו כמין במינו לדונו בס' או בק' או בר' כפי שהוא האיסור א"כ בכאן מינו ושאינו מינו שוין ושניהם מצטרפין, ובהל' ל' ואם אין שם גוי לטעום כו' הנ"ל כתב וז"ל זה כתב הרב עפ"י דעתו שכתבתי למעלה שאפשר שיתן האיסור טעם עד ר' ולכן כשלא יש מי שיטעום התבשיל אוסר עד ס' או עד ק' או ר' כפי דינו כשהוא מין במינו, וראייתו מהמשנה ששנינו בערלה פ"ב ומייתי לה בפ' גיה"נ כיצד גריסין שנתבשלו עם העדשים אם יש בהם בנותן טעם וכו' עיין עכ"ל הרלב"ח. [וסיום דברי הרלב"ח תמוהין ויבואר להלן אי"ה]. עכ"פ מבואר שיטת הרמב"ם דבליכא כהן שיטעום גם באינו מינו בעינן ק"א, וכן נראה מבואר מפי' המשנה להרמב"ם (בפ"ה דע"ז) על המשנה דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא להמעיין היטיב, וכן הוא בהר"ע ברטנורא שם שדרכו למשוך תמיד אחר פי' הרמב"ם, ויותר מבואר הוא בהרע"ב פ"ז דחולין מ"ה, ובתוספות חדשים שם בשם מהרש"ח תמה על זה ולא ראה דכן הוא שיטת הרמב"ם. ובהכי אתיין נמי, שפיר, דברי הרע"ב ערלה (פ"ב סוף מ"א) שכתב ערלה וכלאי הכרם מצטרפין בנותן טעם שצריך בקדירה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד אבל לא לאסור ביבש שאי"צ שיהי' בהיתר ר' כנגד שתיהן, וכעין זה פי' הרע"ב פ"ד דמעילה מ"ו, ובנימוקי הגאון ר"י בכרך הנדפס בגליון המשניות דפוס ווארשא הניח בצע"ג דלא מצינו בשום מקום לחלק בין יבש ובין לח רק בין מינו לאינו מינו ומש"ה רצה להגיה בדברי הרע"ב יעו"ש, אמנם להנ"ל אשה"ט דהרע"ב לשיטתו בחולין פ"ז ובע"ז פ"ה הנ"ל דסובר כדעת הרמב"ם דכל החילוק בין מינו לאינו מינו בתרומה וערלה וכלאי הכרם הוא רק ביש מי שיטעום אבל באין מי שיטעום שוין א"כ ביבש דלא שייך למיקם אטעמא לעולם בעי ק' ור' כמו בלח בליכא מי שיטעום וא"ש, ולהלן יבואר אי"ה ראיות נכונות לשיטת הרמב"ם הנ"ל. ומעתה אחר שנתבאר שיטת הרמב"ם דגם באינו מינו בליכא כהן שיטעום בעינן ק"א ובאיכא כהן שיטעום וליכא טעמא מותר אפילו בפחות, מס', וא"כ תמוה טובה איך יפרנס זו הסוגיא דחולין (צ"ט א') הנ"ל דע"י טעימה כרש"י וסייעתו אי אפשר דא"כ אף ס' לא בעינן וכנ"ל לשיטתו, ובלא טעימה כשיטת התוס' והרא"ש ג"כ אי אפשר דא"כ גם באינו מינו בעינן ק"א ולא סגי בס', וכנ"ל דנותן טעם דתרומה בליכא מי שיטעום שיעורו בק"א, והדברים מתמיהים מאוד וחזרתי על כל הצדדים ליישבה ולא עלתה בידי ומאוד נפלאתי על הרלב"ח הנ"ל שכתב על הרמב"ם הנ"ל וראייתו מהמשנה דערלה פ"ב ומייתי לה בפ' גיה"נ כו' וכמו שהבאתי לשונו לעיל איך לא הרגיש דמפ' גיה"נ תמיה עצומה לשיטת הרמב"ם הנ"ל. ד) ע"כ לגודל התמי' הנ"ל נראה מוכרח דהא דפוסק הרמב"ם דבטעים קפילא ולית בי' טעמא מותר אף בפחות מס' היינו להלכה מהא דר' יוחנן (צ"ז א') דסמכינן אקפילא ומהא דרבא, אבל לריב"ל דקאמר מלתא פסיקתא כל איסורין שבתורה בס' או בק' ס"ל באמת בכל ענין אף בטעמי' קפילא וליכא טעמא עכ"ז אינו ניתר בפחות מס' או ק', דכן משמע הלשון דריב"ל, דאינו דומה לשון דריב"ל ללישנא דר' יוחנן (צ"ח ב') דג"כ קאמר כל האיסורין שבתורה משערין אותן כאלו הן בצל וקפלוט דהתם כיון דקאי לשער הנתינת טעם א"כ סתמא כפירושו דמיירי בליכא למיקם אטעמא, וכן בע"ז (ס"ט א') דפסיק הלכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורין שבתורה, ג"כ קאי שם לשער הנתינת טעם ממילא סתמא כפירושו דמיירי דליכא למיקם אטעמא, אבל ריב"ל דלא מיירי מידי מטעמא ופסיק וקאמר כל איסורין שבתורה בס' משמע אף בליכא טעמא צריך ס' או ק', ובפרט לשיטת הרמב"ם דהיכא דאיכא קפילא לא סגי בס' עד דטעים קפילא ולא משכחת ס' רק בליכא קפילא לא הו"ל לריב"ל למסתם וע"כ דס"ל דאף בטעים קפילא וליכא טעמא בעי ס' או ק', ושפיר מקשה ממתני' דגריסין אף דמיירי בטעמי' כהן וליכא טעמא עכ"ז בעי ס' או ק' לריב"ל, ומדוקדק בזה לישנא דגמ' דאביי בקושייתו חוזר על לישנא דריב"ל דקאמר א"ל אביי וכל איסורין שבתורה בק' והתנן כו' והיינו משום דמההוא לישנא משמע דאף בידעינן דליכא טעמא עכ"ז בעינן האי שיעורא ומש"ה קשי' ממתני' דגריסין הא לולא זה לא הי' שום קושיא דהא מתני' דגריסין ע"כ מיירי דטעמי' כהן וליכא טעמא דאל"כ הוי בעינן ק"א אף באינו מינו וכנ"ל, אמנם אף דריב"ל סובר דלעולם בעינן ס' או ק' אף בדטעים קפילא וליכא טעמא, עכ"ז ר' יוחנן במעשה דכילבית דאמר ליטעמי' קפילא מיירי דלא הי' שיעור ביטול ואפ"ה בדטעים קפילא וליכא טעמא סגי וכפרש"י שם וכמ"ש (באות ב') וכדאמר רבא דסמכינן קפילא דהיינו להקל, וכן מהא דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ובקפילא משמע ג"כ דבזה לחוד סגי רק בליכא קפילא בעי ס' ופליגי אדריב"ל, ולכך להלכה פוסק הרמב"ם כר' יוחנן וכרבא דבקפילא לחוד סגי אף דליכא שיעור ביטול אבל בדריב"ל לעולם מפרש כדפירש"י דאף בדטעים קפילא בעי ס', ולכך מקשה שפיר מהא דגריסין דאף דמיירי ע"כ בדטעמי' כהן עכ"ז הא לריב"ל לא סגי בהכי עד דאיכא ג"כ שיעור ביטול ואשה"ט, ואף דנראה קצת דוחק למשוי פלוגתא ולמידק מלישנא דריב"ל דאף בקפילא לא סגי, עכ"ז שבקי' להרמב"ם דהוא דחיק ומוקים אנפשי' ע"כ מוכרח דהוא מפרש כן ולולא זה אין פתר להסוגיא לשיטתו וכנ"ל. ה) ועתה אחר אשר הראני ד' את כל אלה שעמדנו ת"ל על שיטת הרמב"ם בזה מעתה נראה ברור בשיטת רש"י דגם הוא הלך בשיטת הרמב"ם בזה דרק בדריב"ל פי' דס"ל דקפילא לא מהני והוכיח כן מהסוגיא דגריסין דס"ל דמיירי אף בטעמי' כהן וא"כ מאי קשי' לי' לאביי מינה דלמא מיירי בטעמי' כהן וע"כ דריב"ל אף בטעמי' בעי שיעורא וכנ"ל דכן ס"ל להגמ' מלישנא דריב"ל, אבל להלכה שפיר גם רש"י מודה לשיטת הרמב"ם והפוסקים דקפילא סגי בלא ס' ושיטתו ממש בפירוש הסוגיא כשיטת הרמב"ם הנ"ל, [אף דלענין תרומה באינו מינו אינו סובר כמותו עכ"ז בביאור הסוגיא סוכר ממש כשיטת הרמב"ם] ובהכי אתיא שפיר כל דיבורי רש"י שכתב בד"ה ליטעמי' קפילא במעשה דכילבית דמיירי להקל, וגם הא דפי' רש"י בהא דר' יוחנן דמשערינן כאלו בצל וקפלוט דמיירי דליכא קפילא דבדאיכא קפילא לא בעינן שיעורא ואשה"ט הכל ברווחא. וראי' גדולה לכל הנ"ל נראה מדברי רש"י (צ"ז ב') ד"ה ואמור רבנן בס' דפי' רש"י דקאי על הא דבפ' בתרא דע"ז פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס' כו', ולכאורה תמוה דאיך קאי רבא על הא דסתם גמרא פסק הלכתא בס' דסתם גמ' הוא רבינא ורב אשי דהוו אחר רבא ואיך יאמר רבא ע"ז ואמר רבנן, וע"כ לדחוק דהא דפסקינן בע"ז (שם) הלכתא איננו מסתם גמ' דהוא רבינא ורב אשי רק דהכי איפסוק הלכתא בבי מדרשא בזמן אמוראי קדמאי דהוו מקמי רבא, ורב אשי סידר זו ההלכתא דאיפסוק בבי מדרשא מקמי הכי טובא בסתם גמרא דאף דקצת דחוק הוא עכ"ז מוכרח הוא לדברי רש"י. אמנם עדיין תמוה דמי הכריחו לרש"י לכל זה הלחץ והדוחק ולמה לא פירש כפשוטו ברווחא דקאי על הא דריב"ל הנ"ל דקאמר כל איסורין שבתורה בס' דא"ש ברווחא דריב"ל הי' מקמי רבא טובא, וכעין הא דקאמר אמור רבנן בקפילא קאי על ר' יוחנן ה"נ אמור רבנן בס' קאי על הא דריב"ל, דאי"ל דמש"ה לא פירש על הא דריב"ל משום דאיכא עוד מ"ד משמו דבעי ק' דעכ"ז הא יש לומר דרבא סובר כמ"ד דאמר משמו דסגי בס' והי' מרווח טובא יותר ממאי דפירש דקאי על הפסק הלכתא דבפ' בתרא דע"ז דנצטרך לדחוק דההלכתא איננה מסתם גמרא וכנ"ל, וכן נראה מפירש"י חולין (שם) בד"ה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט דמסיים בה רש"י ואכתי לא איפסוק הלכתא בס' דהוא שפת יתר לכאורה דפשיטא דההלכתא דקאמר סתם גמ' דהוא מרבינא ורב אשי אכתי לא איתאמרא בימי ר' יוחנן, וע"כ כנ"ל דרש"י מפרש לה דההלכתא איננה מסתם גמ' מרבינא ורב. אשי רק מקמי הכי טובא עד דרבא אמר עלה ואמור רבנן ולכך פי' רש"י דבימי ר' אבוהו ור' יוחנן אכתי לא איפסק ההלכתא, וקשי' כנ"ל דמי הכריח לרש"י לכל זה ואמאי לא פירש ברווחא דהא דקאמר רבא אמור רבנן קאי על הא דריב"ל, אמנם לפי הנ"ל נכון מאוד דהא רבא פירש הא דאמור רבנן בס' דוקא בליכא קפילא אבל באיכא קפילא וליכא טעמא סגי אף בפחות מס' וא"כ ע"כ דלא קאי על הא דריב"ל דהא ריב"ל אף באיכא קפילא לא סגי לי' בבציר מס', לכך הוכרח לפרש דקאי על הא דמס' ע"ז דפסקינן הלכתא וכנ"ל, ואשה"ט, ומיושב נמי כל קושיות הראשונים על שיטת רש"י. היוצא לנו מכל זה דלהלכה גם רש"י מודה דקפילא סגי בלא ס' רק בפי' הסוגיא בהא דריב"ל מפרש דלדידי' לא סגי בקפילא בלא ס', ונתבאר דמוכרח כן גם משיטת הרמב"ם, וכן מוכרח מרש"י, גופי', והנה אף שנתבאר דלדינא ליכא שום דעה דקפילא לא סגי בלא ס' עכ"ז שפיר יתיישב המקצת מן המפרשים שהביא הרשב"א והראב"ד הנ"ל (באות א') דנתבאר לעיל ליישב שלא יהי' תמוה כ"כ על פי שיטת רש"י דאף דלדינא סגי בקפילא בלא ס' עכ"ז שפיר הביאו ראי' מהא דקדירה שבישל בה בשר כו' דהוא ברייתא וא"כ יקשה לריב"ל דס"ל דלא סגי בקפילא בלא ס' איך תתיישב לדידי' האי ברייתא וע"כ דקדירה שאני דבמאי דנפיק מיני' משערינן, וממילא דה"נ לדידן דבזה לא מצינו חולק וא"ש, ומה שהעלינו בשיטת רש"י והרמב"ם נ"ל ברור ואמת בס"ד תלי"ת. שוב אחר זמן רב מצאתי בלב ארי' על חולין שכתב דאפשר דרש"י לא כתב כן רק לריב"ל יעו"ש. ויען כי בדברי הרמב"ם הנ"ל שנתבאר דיש לו. שיטה חדשה בתרומה כנ"ל (באות ג') לא הרגישו האחרונים זולת הרלב"ח בביאורו לפט"ו ממאכלות אסורות הנ"ל, הנני להרחיב הדיבור בזה ואגב יתבארו שאר השיטות בענין זה וניחד לזה סי' בפ"ע:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה