שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן נח
יען כי בסי' הקדום נתבאר שיטת רש"י בתענית אמרת ג"כ לבאר שיטת התוס' התמוהין מאוד מאוד ומרפסין איגרא, הנראה לענ"ד בזה לגודל החומר כאשר יבואר, א) שיטת התוס' מנחות (ס"ה א') ד"ה מריש דבחגא דשבועי' גרסינן. דלא למספד מדקאמר הגמ' דסוף מועדא נצרכא לאסור שלאחריו ובדלא להתענאה כולהו מודו אף ר' יוסי דלאחריו מותר, רק באיתוקם תמידא גרסי דלא להתענאה, והקשו דמיד דקאמר על ריש ירחא דנצרכא לאסור שלפניו הו"ל למפרך תיכף כמאן כר' יוסי תי"ל דהוי כ"ח ונדחקו בזה, וקשי' טובא דמאי קשי' להו דהא שם לא הו"מ למפרך משום דהי' אפ"ל דס"ל כר' יוסי בחדא לענין לפניו בדלא להתענאה ופליג עלי' בחדא לענין לאחריו וכדפסק ר' יוחנן וכמו שנתבאר בסי' הקודם (אות ו'), ומה שנתבאר שם באורך ליישב לשי' רש"י לא יצדק לשי' התוס' דגרסי בשבועי' דלא למספד, וא"כ קשי' טובא על התוס' מאי קשי' להו הא לק"מ וכנ"ל. ב) הקשו השעה"מ (הל' מגילה) והביא שם גם בשם מהר"ש אלגאזי בס' רצוף אהבה על גי' התוס' דבאיתוקם תמידא דלא להתענאה ובחגא דשבועי' דלא למספד, א"כ מאי מקשה הגמ' בתענית על חגא דשבועי' דל"ל מתמני' לימא מט' בו וח' גופי' אסור משום יומא דאיתוקם תמידא הא מחמת איתוקם תמידא איננו אסור רק בתענית ולא בהספד ומחמת חגא דשבועי' אסור אף בהספד וכן הקשה הגאון שאגת ארי' בספרו גבורת ארי על תענית והגאון ר"ע איגר זצ"ל בגליון הש"ס במנחות והיא קו' עצומה מאוד שכולם הניחו בקו' וכמעט אין מקום לתרצה ג) קשי' טובא לפי גירסא זו קו' הריטב"א תענית על רבינו אפרים שהבאתי בסי' הקודם (אות ג') אף דעל רבינו אפרים לק"מ קושיתו כמו שנתבאר שם אמנם על שיטת התוס' קשי' טובא דמאי קאמר הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו דמשמע ומבואר דב' הימים טובים יש להם זה החומר והכ"ט הואיל ומוטל בינתיים בין ריש ירחא לבין כ"ח עשאוהו כיו"ט עצמו אבל אם היו"ט דאיתוקם תמידא בעצמו איננו אסור בהספד א"כ מאי חומרא דכ"ט הואיל ומוטל בנתיים אף דיש מקום לומר הואיל ומצד יום שלפני יו"ט דאיתוקם תמידא אסור בתענית שוב מחמת לאחר כ"ח אסרוהו בהספד אף דכל לאחריו סגי בתענית לחוד מ"מ הכא לא סגי בזה משום דאיסור התענית איננו מצד לאחריו דבלא"ה אסור משום לפניו לכך הוכרחו לאסור משום לאחריו בהספד, מ"מ הלשון דקאמר עשאוהו כיו"ט עצמו מטעם הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים לא משמע הכי רק דעשאוהו כלפניו ולאחריו הואיל ומוטל בנתיים וק' טובא דהא לאחריו אינו אסור בהספד, דאף דאסור משום ר"ח בהספד מ"מ הא משום ר"ח לא אסרו כלל רק משום היו"ט דאיתוקם תמידא והיו"ט גופי' מותר בהספד, והלשון דגמ' מוקשה מאוד לפי גי' התוס', והשעה"מ הרגיש בזה בהל' מגילה ונדחק מאוד. ד) דברי התוס' בתענית (דף י"ח) ד"ה לא נצרכא דכתבו דהכ"ט לא הוי לפני ריש ירחא להכי הוצרכו לאוסרו משום בתר כ"ח והוא תמוה מאוד דהוא היפך כוונת הגמ' דכוונת הגמ' הוא על יום ל' דאינו בתר כ"ח להכי הוצרכו משום לפני ריש ירחא כמבואר להמעיין וכבר נשאל ע"ז הנוב"י מה"ת או"ח (סי' צ"ג) וכתב דהם מרפסן איגרא ונדחק מאוד בכוונתם וגם רע"א זצ"ל בגליון הש"ס כתב דדבריהם מגומגמים מאוד. ב) ולגודל החומר של כל הקו' הנ"ל ובפרט קו' ב' וד' אשר נלאו כל חכמי לב ולא מצאו מקום לתרצם אמרתי לבאר דבריהם עפ"י שי' חדשה אף דמסתפינא לחדש שי' חדשה אשר לא מצאתי שום רמז ורמיזה לזה בדברי הראשונים אבל מה אעשה אשר חומר הקושיות הנ"ל מכריחני לזה. והוא בהקדם הירו' פ"ב דתענית הל' י"ב ופ"א דמגילה ה"ד על מתני' דתענית שם דכל הימים הכתובים במגילת תענית דפליגי בה ת"ק ור' יוסי קאמר ע"ז הירו' מתני' דר"מ אמר די לא למספד אסור להתענות ודלא להתענות מותר בהספד ודי לא סתם כדי דלא להתענאה [ופי' הק"ע דהירו' קאמר דת"ק דמתני' ר"מ הוא דס"ל דביו"ט דלא להתענאה מותר בהספד ואיננו אסור אלא בתענית ומש"ה ס"ל דלפניו מותר משום דא"א לאוסרו בתענית דא"כ הוי טפל כעיקר וא"א לעשות הטפל כעיקר משא"כ ר' יוסי ס"ל דאף דלא להתענאה לחוד נמי אסור בהספד והנפ"מ בין לא להתענאה ללא למספד הוא רק לענין לפניו ולאחריו ולכך גם בדלא להתענאה לפניו אסור בתענית ולא הוי ספל כעיקר משום דהעיקר אף בהספד אסור אף דכתיבא דלא להתענאה]:
א"ר יונה אילין יומי' די לא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון כצ"ל אף דבתענית בירו' כתיבא איפכא עכ"ז ט"ס היא כדאיתא בגמ' דידן וגם בירו' פ"ק דמגילה). ארשב"ג וכו' [ופי'. הק"ע והפ"מ דכוונת ר' יונה להביא דרשב"ג דדייק מלת בהון]. ובאמת לולא שבזה הפי' של הק"ע יתיישב שי' התוס' כאשר יבואר אי"ה הייתי מפרש פי' אחר בדברי הירו' עפ"י מה שנתבאר בסי' הקודם דכל הראשונים הבינו משי' רבינו אפרים דגרס בדרב אשי כל שלאחריו בהספד אסור ובתענית מותר דרבינו אפרים סובר דהספד הוא חילול יו"ט יותר מן התענית כן הבינו בדבריו האשכול והרז"ה והריטב"א והרמ"ע מפאנו (סי' י"ב) וכולם השיגו עליו ממשנה דתענית שס דיו"ט דלא למספד הוא יו"ט חמור יותר מהיו"ט דלא להתענאה א"כ מוכח דתענית הוא חילול יו"ט יותר מהספד ועוד הקשו הרז"ה והריטב"א מהא דקאמר בברייתא אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון דמבואר דכולהו אסורין בתענית ובהספד אינן אסורין אלא מקצתן אלמא דתענית הוא חילול יו"ט יותר מהספד ולכך דחו שי' רבינו אפרים וגרסי בדרב אשי כל שלאחריו בתענית אסור ובהספד פותר וכן מבואר בתוס' מנחות (ס"ה א' ד"ה אילין דרמזו לשי' רבינו אפרים ודחו מפני ב' הקו' הנ"ל. וא"כ י"ל דזה כוונת הירו', דמתני' ר"מ היא אין כוונתו על הת"ק רק על כל המשנה בין ת"ק בין ר' יוסי דמבואר דס"ל דהיו"ט דלא למספד הוא יו"ט יותר חמור מיו"ט דלא להתענאה ומבואר דתענית הוא חילול יו"ט יותר מהספד, וא"כ כולהו מתני' ר"מ היא דס"ל תענית הוא חילול יותר, ולכך קאמר דלא להתענאה מותר בהספד [משום דאיננו חילול כ"כ כתענית]. ודלא למספד אסור בתענית דכיון דחילול קל אסור כ"ש חילול גדול]. ור' יונה הביא ראי' ב' שהביאו הרז"ה והריטב"א והתוס' מהברייתא דמגילת תענית אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, א"כ מבואר דכולהו אסורין בתענית ובהספד אינן אסורין אלא מקצתן, וא"כ דברי הירו' הם ממש דברי הרז"ה והריטב"א ותוס' מנחות הנ"ל לאפוקי דלא נימא כסברת ושי' רבינו אפרים הנ"ל דהספד הוא חילול גדול יותר מתענית, ואפשר דידע הירו' דאיכא מ"ד דפליג עלי' דר"מ בזה וס"ל כסברת רבינו אפרים ע"ז קאמר דמתני' אתי' כר"מ ור' יונה מדייק מברייתא דמגי"ת ג"כ כסברת ר' מאיר, ונמצא דברי הירו' הם ממש דברי הרז"ה והריטב"א והתוס' מנחות הנ"ל, כן הי' נ"ל נכון ופשוט בביאור דברי' הירו'. אמנם לאשר שעפ"י שי' הק"ע בביאור הירו' יתיישבו הקושיות העצומות שעל גי' ושי' התוס' מנחות (דף ס"ה) ד"ה מריש הנ"ל ע"כ אפשר דהתוס' ג"כ פירשו הירו' הנ"ל כפי' הק"ע דס"ל להירו' דא"א לעשות הטפל כעיקר וא"כ מוכרח מר' יוסי דסובר דגם בדלא להתענאה אסור בהספד ולכך סובר דלפניו אסור והיינו בתענית לחוד שלא יהא טפל כעיקר משא"כ ר"מ דסובר דגם גוף היו"ט מותר בהספד להכי סובר לפניו מותר דא"א לאסור לפניו שלא יהא טפל כעיקר. ג) הן אמת לפי' הק"ע יש להוכיח מש"ס דילן דלא ס"ל הכי מהא דר' יוחנן פסק הלכה כר' יוסי וא"ל רחב"א לבאלי אסברא לך כי א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי בדלא להתענאה אבל בדלא למספד לא ס"ל כר' יוסי. וא"כ בין דלא להתענאה בין דלא למספד בתרווייהו לפניו אסור לאחריו מותר וא"כ אי טעמא דר' יוסי דבלא להתענאה לפניו אסור משום דסובר דהיו"ט דלא להתענאה אסור אף בהספד ולפניו אסור בתענית ולא הוי טפל כעיקר. א"כ הא מוכרחין דברי ר' יוסי ג"כ בדלא למספד דאסור גם לאחריו דתם בתרווייהו רק לפניו אסור ולא לאחריו א"כ מאי איכא בין דלא להתענאה ללא למספד כיון דתרווייהו אסורין בהספד, ובתרווייהו אינן אסורין רק לפניו. א"כ מ"ש דנקט בהני דלא להתענאה ובהני דלא למספד, ואי"ל דבלפניו איכא חילוק דהני דכתיבי דלא להתענאה לפניו אינו אסור רק בתענית ולא בהספד ובהני דכתיבי דלא למספד לפניו אסור גם בהספד, א"כ שוב ממילא אף לפי"ז מוכרח דלא כסברת הירו' דבהני דכתיבי דלא למספד דלפניו אסור גם בהספד, א"כ הוי טפל כעיקר דלפניו הוי כעיקר היו"ט. א"כ שוב מוכרח דאפשר לעשות הטפל כעיקר, א"כ שוב י"ל דגם ביו"ט דלא להתענאה סובר ר' יוסי דמותר בהספד ואפ"ה סובר דאסור לפניו והוי טפל כעיקר, א"כ מר' חב"א אליבא דר' יוחנן מוכרח דאיננו סובר כסוגיית הירו' לפירוש הק"ע. אמנם אכתי אפ"ל דרחב"א אליבא דר' יוחנן חדית לן האי סברא דאפשר להיות טפל כעיקר להכי אפשר לחלק בינייהו בדלא להתענאה למסבר כר' יוסי ובדלא למספד כת"ק, אבל מ"מ אפ"ל דסתמא דגמ' מקודם אזיל בשי' הירו' דא"א לעשות הטפל כעיקר ובאמת הני תרתי מילי דר' יוסי חדא בחברתה תלי' דכיון דסובר דבלא להתענאה לפניו אסור מכלל דסובר דגוף היו"ט אסור גם בהספד דאל"כ הוי טפל כעיקר, וע"כ דהחילוק בינו לדלא למספד הוא לענין לאחריו וכשי' הירו' לפי' הק"ע. אמנם אף אם נימא דסוגיית הגמ' מקודם ס"ל כשי' הירו' עכ"ז אין ראי' לענין הלכה דלהלכה אפשר דקי"ל כרחב"א אליבא דר' יוחנן דהביאו הגמ' באחרונה, וכעין זה כתב הרא"ש פ"ק דב"ק סי' ה' לדעת ר"ת שפסק כרב הונא [אף דאיננו דומה כ"כ להתם], וז"ל האשכול (ח"ב עמוד 28) שהשיג על רבינו אפרים כמו שהשיג עליו הרז"ה כמבואר בסי' הקודם והוסיף עוד וז"ל ועוד אי רב אשי ס"ל כר' יוסי ופליג אר' יוחנן דס"ל אין הלכה כר' יוסי בלאחריו לא הוי שתק תלמודא דסדר לן רב אשי וברי' אלא הוי מסיים והלכתא כר' יוסי אפילו לאחריו ומדלא מסיים הכי ש"מ הלכתא כר' יוחנן דלפניו אסור בתרווייהו ולאחריו הכל שרי עכ"ל. א"כ אף אם נימא כנ"ל דסוגיית הגמ' מקמי דחדית לן רחב"א משמי' דר' יוחנן אזיל בשי' הירו' הנ"ל אפ"ה י"ל דלהלכה קי"ל כר' יוחנן מדסידר הגמ' דבריו בסתמא באחרונה וכנ"ל. ד) ועתה נבוא עפי"ז ליישוב הקו' החמורות שעל גי' ושי' התוס' מנחות הנ"ל המבוארים באות א'. דהקו' ב' שבאות א' הנ"ל מיושב בפשוט דכיון דהגמ' ס"ל כשי' הירו' א"כ לר' יוסי אף ביו"ט דכתיבא לא להתענאה ג"כ אסור בהספד רק להכי כתבי' דלא להתענאה בכדי שלא לאסור בו לאחריו, א"כ שפיר מקשה לימא על איתותב חגא דשבועי' מט' בי' וח' אסור משום יומא דאיתוקם תמידא, דאי"ל דהכוונה לאסרו בהספד דהא אף מחמת איתוקם תמידא ג"כ אסור בהספד אף דכתיבא רק דלא להתענאה. ומיושב נמי קו' ג' דהיא כקו' הריטב"א על רבינו אפרים דמאי קאמר הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו ואסרוהו אף בהספד דמבואר דב' הימים טובים שלפניו ושלאחריו אסורים בהספד ואיך אפשר לגרוס באיתוקם תמידא דלא להתענאה א"כ היו"ט שלאחריו אינו אסור בהספד ולהנ"ל יתיישב דביו"ט גופי' לעולם אסור בהספד לר' יוסי אף דכתיב בי' דלא להתענאה. ואדרבא ידוקדק בזה הלשון דקאמר, רב אשי הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו ול"ל לדקדק כיו"ט עצמו רק החמירו יותר או עשאו חיזוק יותר ובסי' הקודם (סוף אות ד) יישבתי זה היטיב לשי' רבינו אפרים אבל לשאר השי' לא יתיישב זה. ועפ"י שיטת הירו' הנ"ל ידוקדק היטב דא"א לעשות הטפל כעיקר דמש"ה סובר ת"ק דבלא להתענאה לפניו מותר משום דסובר דבגוף היו"ט ג"כ מותר בהספד א"כ א"א לאסור לפניו שלא יהא טפל כעיקר. ור"י דסובר בדלא להתענאה לפניו אסור היינו משום דס"ל דבגוף היו"ט אסור אף בהספד והנפ"מ בין לא להתענאה ללא למספד הוא לענין לאחריו. והטפלים אינם אסורים אלא בתענית ולא הוי טפל כעיקר אבל בזה דמוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו היינו כעיקר, ולכך לא קאמר דהחמירו לעשות חיזוק יותר משום דא"א לעשות טפל כעיקר, ולכך דקדק דעשאוהו כיו"ט ועשאוהו כעיקר ומדוקדק היטב דהוצרך לומר דבזה לא חשו לעשות טפל כעיקר דאיננו כשאר טפל ומובן להמעיין. ה) ונראה שעפ"י הנ"ל יתיישב ג"כ קו' השעה"מ הל' מגילה על תוס' מנחות (דף ס"ה) ד"ה אילין שהוכיחו דלאו דוקא אמר רב אשי כל שלאחריו דה"ה כל שלפניו דאי לפניו גם בתענית אסור ל"ל הואיל ומוטל ב' י"ט. והקשה השעה"מ דלפי מה שהסכימו בדיבור שלאחריו דגרסי באיתוקם תמידא דלא להתענאה א"כ א"א לומר משום לפניו כיון דהיו"ט גופי' הוא דלא להתענאה יעו"ש שהכריח דהתוס' קאי לאית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד. אבל לאידך גיר' באמת לא מוכח, והוא דוחק דנראה מדבריהם בדיבור שלאחריו דתפסו עיקר הגי' באיתוקם תמידא דלא להתענאה א"כ ליכא ראי' כלל ואיך הוכיחו הכא סתמא. אמנם עפ"י הנ"ל יתיישב היטב דבממ"נ הכריחו מהא דלא קאמר משום לפניו דאם נימא כגירסא אית ספרים דגרסינן בתרווייהו דלא למספד ודאי דשפיר מייתו ראי' וכמ"ש השעה"מ רק אף לגי' דגרסי באיתוקם תמידא דלא להתענאה נמי אתי' שפיר ראייתם, דלהאי גירסא האי דקאמר רב אשי הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים מאי אהני היו"ט דאיתוקם תמידא לזה כקו' הריטב"א ע"כ מוכרח דקאי בשי' הירו' דגם דלא להתענאה בהספד וכנ"ל וא"כ שוב הוי ראי' גם על לפניו, ומ"ש בריש הדיבור דבהספד איננו אסור אלא מקצתן כבר נתבאר באות ב' דאף להאי שי' מ"מ י"ל דלהלכה לא קי"ל כרב אשי וכסוגי' הגמ' רק כרחב"א אליבא דר' יוחנן שסידר הגמ' לדבריו בסתמא באחרונה וכמו שנתבאר באות ב' הנ"ל דלדידי' דמוכרח דס"ל דעושין הטפל כעיקר א"כ ממילא איננו מוכרת דר' יוסי פליג עלי' דר"מ דבלא להתענאה מותר בהספד כפשוטו, משא"כ לרב אשי דלדידי' מוכרח דס"ל דר' יוסי גם ביו"ט דלא להתענאה אוסר בהספד, והמגי"ת דאתי' כר' יוסי האי דתנא אילין יומי' דלא להתענאה ומקצתהון דלא למספד. אין הפי' לדידי' כמ"ש התוס' דבהספד איננו אסור אלא מקצתן, רק דהחומר של היו"ט של לא להתענאה [דהיינו לענין החיזוק לאסור לפניו] הוי בכולהו הון דלא למספד [היינו שיש להם החומר של יו"ט דלא למספד לענין לאסור ביה גם לאחריו] וגם לפי"ז מוכח דלא למספד הוא יו"ט יותר גדול, וכ"ז לרב אשי ולסוגיית הגמ' דאזלו בשי' הירו' משא"כ למסקנת הגמ' שסידר אח"כ דברי רחב"א בשם רי"ו דמוכרח דס"ל דלא כשי' הירו' א"כ הפי' כפשוטו כמ"ש התוס' וא"כ ראייתם דלאו דוקא כל שלאחריו רק ה"ה שלפניו אסי' שפיר לכל הגירסות וכנ"ל. הן אמת דלהאי גי' דגרסי דאיתוקם תמידא דלא להתענאה וכפי מה שנתבאר עפ"י שי' הירו' בלא"ה מוכרח דגם לפניו איננו אסור בהספד דהא א"א לעשות הטפל כעיקר דהא מינה הכריח הירו' מר' יוסי דאוסר ביו"ט דלא להתענאה לפניו דבגוף היו"ט אוסר אף בהספד וכנ"ל, וא"כ איצ"ו להוכיח מרב אשי. אמנם זו ההוכחה איננו אלא להאי גי' באיתוקם תמידא דלא להתענאה דלפי"ז מוכרח מסוגיית הגמ' מקמי דחדית רחב"א משמי' דר' יוחנן דאזיל בשי' הירו' וכנ"ל אבל לאית דגרסי בתרווייהו דלא למספד א"כ כיון דמוכרח מרחב"א אליבא דרי"ו דלא כסוגיית הירו' א"כ חזינן דגמ' דידן פליגא על הירו' ויש לעשות הטפל כעיקר, א"כ שפיר דלפניו אסור גם בהספד אבל הוכחת התוס' מרב אשי אתי' שפיר לכל הגירסות. ולכך כתבו התוס' זו ההוכחה בסתמא דהוא מוכרח לב' הגירסאות שהביאו בדיבור שלאחריו וכנ"ל וכוונת התוס' בזה הוא לביאור הגמ' ולא לפסק הלכה דעפ"י הנ"ל איננו ראי' מרב אשי לפסק הלכה דרב אשי דסובר כסוגי' דירו' רא"א לעשות הטפל כעיקר מוכרח לדידי' דהטפלים אינן אסורים אלא בתענית ולא בהספד משום דא"א לעשותם כעיקר משא"כ להלכה דקי"ל כרחב"א אליבא דרי"ו דהטפל אפשר להיות כעיקר א"כ ממילא איננו מוכרח דהטפלים אין אסורים בהספד. [וכמ"ש בריש הדיבור דבדלא להתענאה מותר בהספד דהוא ג"כ דלא כרב אשי וכנ"ל] רק דכוונתם לביאור הסוגי' וא"ש כנ"ל, ולפסק אפשר דס"ל לכל הגירסות דלבתר דקאמר השתא דאתית להכי נדחה דרב אשי וכמ"ש הר"ן תענית ואשכול וכמו שהבאתי בסי' הקודם אות ב'. ו) וגם יתיישב קו' א' שבאות א' הנ"ל דדלמא מעיקרא לא הי' יכול להקשות תי"ל דהוי בתר כ"ח משום די"ל דסבר לי' כר' יוסי בחדא לענין לפניו ופליג עלי' בחדא לענין לאחריו וכדפסק ר' יוחנן ולהנ"ל יתיישב, דכיון דסוגיית הגמ' מקמי' דאייתי דר' יוחנן אזיל בשי' הירו' כדמוכח מהא דפריך לימא מט' בי' וגם האי דקאמר רב אשי הואיל ומוטל בין ב' י"ט וכמבואר באות ד'. א"כ כיון דאזיל בשי' הירו' ממילא הני תרתי מילי דר' יוסי הא בהא תליין דכיון דסובר בדלא להתענאה דלפניו אסור ע"כ דהיו"ט דלא להתענאה אסור בהספר דאל"כ הוי טפל כעיקר וא"כ הנפ"מ בין דלא להתענאה ללא למספד אינו אלא לענין לאחריו וממילא מוכרח דבדלא למספד לאחריו אסור, וא"כ גם מעיקרא דמוקי כר' יוסי לענין לפניו בדלא להתענאה מוכרח גם אידך דר' יוסי לאסור לאחריו בדלא למספד לפי מאי דסובר השתא כסוגיית הירו' ודלא כר' יוחנן דמחלק בינייהו וא"כ תיכף הו"מ למיפרך כמאן כר' יוסי תי"ל דהוי בתר כ"ח וא"ש, ולפי מה שיתבאר להלן בישוב קו' ד' באופן השני יתיישב הכא יותר ברווחא. ז) ועפי"ז יתיישב קו' ד' שבאות א' הנ"ל על דברי התוס' תענית (דף י"ח) הנ"ל דאף דהגמ' מקשה על הא דריש ירחא כמ"ש התוס' ר"ה (דף י"ט) ד"ה הא, וכמבואר מהא דאמר להלן השתא דאחית להכי כ"ט נמי כיון דאילו מקלע מלתא ובטליני' לכ"ח כו' א"כ מבואר הוא דהקו' הי' ל"ל ריש ירחא, מ"מ עפ"י הנ"ל נראה דהי"ל להקשות נמי על כ"ח דלמה עשו להיו"ט דכ"ח דלא למספד כיון דאזיל בסוגיית הירו' דגם היו"ט דלא להתענאה ג"כ אסור בהספד, א"כ אין שום נפ"מ בין דלא להתענאה ללא למספד רק לענין לאחריו וא"כ בכ"ח דאין נפ"מ לענין לאחריו דבלא"ה אסור משום לפניו דריש ירחא א"כ למאי הוצרכו לעשותו ליו"ט די לא למספד הלא הי' די לעשותו די לא להתענאה דג"כ הי' אסור לפניו ולאחריו ג"כ בלא"ה אסור ולגוף היו"ט אין שום נפ"מ, רק דהגמ' מקשה על הא דריש ירחא וה"ה דהו"מ להקשות על הא דכ"ח וכנ"ל, וא"כ שפיר קאמרי דבתי' הגמ' על הא דריש ירחא מתורץ נמי הקו' השני' דהו"מ על הא דכ"ח, וא"כ אשה"ט דברי התוס' דאין כוונתם לבאר דברי הגמ' רק דבזה מתיישב נמי זה ומובנים להמעיין. ח) ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאין להעמיד יסוד על הנוסחא שלפנינו, ואיננו נצרך רק תיקון קטן על תיבה אחת אשר בזה יתיישב יותר ברווחא הקו' ד' והקו' א' הנ"ל, וגם הסוגיא יתיישב יותר ברווחא כאשר יבואר, והוא דבריש הענין אמר מר מתמני' בי' ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועי' ל"ל למימר מח' בי' לימא מט' בי' מבואר בדקדוקי סופרים מב' כת"י דגרסי וח' גופי' יו"ט הוא, וכ"נ מדבר' רש"י דגרס הכי, [והנוסחא שלפנינו דאיתא ותמני' גופי' אסור דהו"ל יומא דאיתוקם בי' תמידא הוא הוספה מהמבארים ומפרשים לבאר באורך יותר.] דאי איקלע מלתא ובטליני' לז' כו' כ"ה בדקדוקי סופרים מכת"י ומרש"י ג"כ נראה הכי וכתוב שם בהגהות דהלשון כיון אינו נוחה, וגם בהשתא דאתית להכי הגי' שם דאי איקלע כו' וברז"ה פ"ק דמגילה הביא זו הגמ' דהשתא דאתית להכי בנוסח זה כ"ט גופי' יו"ט הוא ואסור, ותיבות אלו דהו"ל יומא דמקמי' יומא דמיתוקם תמידא ליתא התם ונראה ג"כ דהוא מהוספת המבארים והמפרשים וליתא מעיקר הנוסחאות, ונחזור לדברי הגמ' לפי נוסחאות הכת"י והרז"ה, וכן הוא ל"ל למימר מתמני' בי' לימא מט' בי' ותמני' גופי' יו"ט הוא דאי איקלע מלתא ובטליני' לז' תמני' גופי' אסור כו' השתא דאתית להכי כ"ט נמי דאי איקלא מלתא ובטליני' לכ"ח כ"ט גופי' יו"ט ואסור עכ"ל הגמ' לפי נוסחאות הכת"י שבדקדוקי סופרים והרז"ה והנה זה הלשון כ"ט גופי' יו"ט שבהרז"ה איננו נוח דהא איננו יו"ט רק יום שלאחר כ"ח או יום שלפני ריש ירחא אבל בעצמו איננו ירט, ולפי שהנוסחאות מעורבבין נראה להגי' עוד הגהה אחת קטנה אשר בזה יתיישב הכל ברווחא לפי דברינו הנ"ל, והוא דבהשתא דאתית להכי כ"ט נמי כיון דאיקלע מילתא ובטליני', כ"ט גופי' אסור, ותיבת לכ"ח אפשר ג"כ דהוא הוספה, ויתיישב שפיר הלשון שלפנינו דגרס, כיון, דקאי אהא דקאמר מקודם דבזה מתיישב נמי הקו' הראשונה ג"כ ושייך ע"ז לשון כיון, דכיון דקאמרת דאיקלע מלתא ונתבטל היו"ט דאיתוקם ממילא מתיישב בזה הקו' דכ"ט, והשתא נבאר ביאור הדברים בזה. דהנה התוס' ר"ה (י"ט א) ד"ה הא הקשו קו' עצומה דמאי פריך ל"ל ריש ירחא לאסור שלפניו הא הוי יומא דבתר כ"ח הא איתוקם תמידא הי' בזמן הבית קודם הרבה לכ"ח שהי' אחר חורבן, ונדחקו בזה, אמנם לפי דברינו הנ"ל נראה דיתיישב בפשוט דקו' הגמ' באמת על יו"ט דכ"ח דעשאוהו יו"ט דלא למספד דלגופי' לא נפ"מ מידי דאף אם עשאוהו דלא להתענאה ג"כ היה אסור בהספד וגם לפניו הי' אסור ואין הנפ"מ רק על לאחריו ולאחריו בלא"ה אסור מחמת מקמי יומא דאיתוקם תמידא, וא"כ מוכרח מהא דעשו להכ"ח ליו"ט די לא למספד מכלל דאיננו אסור מקמי' יומא דאיתוקם תמידא, וזהו כוונת הגמ' מאי אירי' [כפירוש הערוך במלת אירי' מה ראית או מה הורת] דהוי יומא דמקמי יומא דאיתוקם תמידא, תי"ל [דאינו כן מדחזינן דעשאוהו לאחריו] דהוי יומא דבתר כ"ח דמש"ה עשאוהו לכ"ח די לא למספד בכדי לאסור לאחריו לכ"ט, א"כ חזינן דאינו אסור משום לפניו, והוא פירוש נכון מאד לפי שי' הנ"ל ליישב קו' התוס' בר"ה (דף י"ט) הנ"ל. והאי דקאמר רב אשי כל שלאחריו כו' אף דלפי הנ"ל הקו' הוא דל"ל משום לאחריו הא הוי לפניו א"כ הו"ל למנקט כל שלפניו, ז"א קו' דכוונת רב אשי דהאי לאחריו חלוק משאר לאחריו דאף דשאר לאחריו איננו אסור בהספד וא"כ לא הוי צריכין לי' הכא וכנ"ל מ"מ האי לאחריו שאני הואיל ומוטל בין ב' י"ט ולכן צריכינן לי' הכא. וא"כ כי קאמר הגמ' אח"כ דאי אקלע מלתא ובטליני' לז' שנתבטל היו"ט דאיתוקם תמידא ממילא מיושב גם קו' הראשונה דשפיר איצטריכו לאוסרו משום לאחריו כיון דהיו"ט דאיתוקם תמידא נתבטל. וזהו שאמר אח"כ השתא דאתית להכי כ"ט נמי [מיושב בהכי] כיון דאיקלע מלתא ובטליני' היינו כיון דקאמרת דאיקלע מלתא ובטליני, למ"ט דאיתוקם תמידא כדקאמרת א"פ שוב הי' צריכין לעשות בכה"ג הכ"ח די לא למספד לאסור שלאחריו בכדי שיהא] כ"ט גופי' אסור, ואשה"ט. ועפי"ז יונעם מאד ברווחא דברי התוס' תענית (דף י"ח) ד"ה לא נצרכא שהם ממש לבאר דברי הגמ' לפי הנ"ל [והאי דלא מתרץ בשנה מעוברת דלפ"מ לענין אדר הא' דבשלמא לפי הפירוש שפירשו דהקו' על ריש ירחא כ' המג"א (סי' תקס"ח ס"ק כ') והגר"א (שם ס"ק ז') דנצרך לעשות בשניהם, אבל אם הקו' על כ"ח לא יתיישב בהכי, אפשר דס"ל להתוס' דהשני עיקר] גם יומתק בזה ליישב קו' הגבורת ארי דאמאי לא קאמר נמי השתא דאתית להכי א"ש נמי הא דקאמר מריש ירחא וכמו שהבאתי בסי' הקודם אות ב' ולהנ"ל יתיישב בטוב טעם דלא קאמר הגמ' רק מאי דמתורץ במאי דקאמר מקודם ממש בלי ציור אחר דבמאי דקאמר מקודם דאיקלע מלתא ובטליני' לז' גם. זה נתיישב אבל מאי דצריך לצייר אוקימתא אחריתא וציור חדש כגון על ריש ירחא דנצרך לצייר ציור אחרינא כגון דאם איקלע מלתא בריש ירחא לחוד לא קאמר הגמ' אף דאפ"ל כן מ"מ הגמ' לא קאמר השתא דאתית להכי רק במאי דנתיישב במאי דקאמר מקודם ואשה"ט:
וממילא דמתיישב נמי קו' א' שבאות א' הנ"ל יותר ברווחא כיון דזו הקו' גופי' אינו אלא עפ"י הירו' דלר' יוסי גם בדלא להתענאה אסור בהספד ולכך מקשה דלמאי עשו להכ"ח דלא למספד, וזה מוכח מהא דאוסר ר' יוסי לפניו בדלא להתענאה, א"כ שפיר מקשו במנחות דמעיקרא הו"ל למפרך ומתיישב ברווחא יותר כמ"ש סוף אות ו'. ואף דלפי"ז אף אם נימא כאית דגרסי דגרסינן בשניהם דלא למספד עכ"ז מוכח מקו' הגמ' מכ"ח דאזיל בשי' הירו' דגם בלא להתענאה אסור בהפסד, וא"כ שוב לא הוצרכו להוכיח במנחות בד"ה אילין דלפניו ג"כ אינו אסור בהספד מרב אשי דהא בלא"ה מוכרח כן משי' הירו' וכנ"ל באות ה', די"ל דהוכיחו בפשוט יותר משום דהא אפשר לפרש קו' הגמ' כדפירשו בר"ה (דף י"ט) הנ"ל [ובלא"ה ליכא לאיקשויי דיבורי תוס' אהדדי דהרבה בעלי תוס' הי' כידוע]. הארכתי קצת בזה אף דקשה בעיני לעשות הגהה חדשה ולמחוק כל הספרים בהאי דקאמר השתא דאתית להכי כו' דבכל הספרים כתיבא ובטליני' לכ"ח ולהנ"ל נצרך למחוק תיבת לכ"ח, ותוס' תענית (דף י"ח) נתבאר ליישב אף להגי' שלפנינו, מ"מ הארכתי בזה משום דעפי"ז יתיישב מאי דאני נבוך קצת לפי הגירסא שלפנינו כאשר יבואר. ט) דמאי דאנן עבדינן ב' ימים ר"ח ראיתי בס' בנין אריאל בבית תלמוד סוף ברכות דכתב דהוא מחמת ס' והשיג מחמת זה על המג"א (סי' ק"ח ס"ק ט"ז) יעו"ש. ובאמת לא משמע כן בברכות ספ"ד בחודש מלא יעו"ש ברש"י ותוס']. והצל"ח ברכות (כ"ו ב') על תוס' ד"ה טעה הביאו ויישב דברי המג"א דבבאו עדים מן המנחה ולמעלה היתה תקנת ריב"ז על כל החדשים להיות נוהגין היום קודש ומחר קודש יעו"ש והוי כחדא יומא. ובצל"ח ברכות (ל' ב') בד"ה והתני' טעה כתב דבזמן שהיו מקדשין עפ"י הראי' מס' היו עושין ב' ימים ר"ח יעוי"ש. ויעוי' בתשב"ץ (ח"ג סי' רמ"ד) על הכתוב אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגם יונתן ביומא דחולא וז"ל כי אותו יום הי' ר"ח ובאותו חודש לא באו עדים ביום ראשון וקדשוהו ביום שני כמ"ש ביום החדש השני כמו שאנו נוהגין לעשות יום ל' לעולם ר"ח כן היו נוהגים שמא יבואו העדים היום ואם לא באו מקדשין היום הב' עכ"ל ובתשב"ץ (ח"א סי' קנ"ג) לאחר שהוכיח שגם בזמן המשנה היו עושים ב' ימים ר"ח כתב שם שמא תאמר שאז נתחדש ענין זה א"א לקיימה כלל שהרי יונתן בן עוזיאל תרגם ביום החדש הזה ביום עבור ירחא תנינא ויונתן אמר לדוד מחר חדש ועדיין לא באו עדים אלא שהי' יום ל' לעולם ר"ח מן הספק בין יבואו עדים בין לא יבואו. א"כ אף בימי הנביאים היו נוהגים מנהג זה כ"ש בימי המשנה א"כ לעולם כשהחדש מעובר עושין ב' ימים ר"ח עכ"ל. וכן הפר"ח או"ח (סוף סי' תכ"ז) וגם בזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי' לפעמים היו עושים ב' ימים מבואר ג"כ דלא עשו תמיד בחודש מלא ב' ימים והיינו כנ"ל. מכל הני מבואר דמס' היו עושים ב' ימים ר"ח בחדש מלא. וא"כ א"ש האי דאמר אביי לא נצרכא אלא לחודש מעובר דל' דלפני ריש ירחא אין לאוסרו משום אחר כ"ח להכי צריכינן לאוסרו משום לפני ריש ירחא. ולא יקשה הא בלא"ה בחדש מעובר יום ל' הוי ר"ח ואסור משום ר"ח ז"א דלא מיבעי' אם נימא דאיסור הספד תענית בר"ח אינו אלא דרבנן וכמ"ש הב"י בסי' תי"ח א"כ פשיטא די"ל דאינו אלא ס' דרבנן קודם שבאו העדים ולקולא ולא חיישינן לזה מס' דלמא יבואו עדים דס' דרבנן הוא וכעין מ"ש הנוב"י (מה"ת או"ח סי' צ"ג). ומש"ה שפיר צריכינן לאוסרו משום לפני ריש ירחא ואפילו אם נימא דאיסור הספד ותענית בר"ח הוא דאורייתא וכפשטות הסוגיות דתענית (י"ז ב') ור"ה (י"ט א'). וא"כ הוי ס' דאורייתא דלחומרא. או דנימא דלא כהנוב"י הנ"ל רק דאף דהוא דרבנן עכ"ז בס' כזה שהוא עתיד להתברר אזלינן לחומרא אף בדרבנן. וכמ"ש השעה"מ הל' מקוואות כלל ג' על שי' תוס' ריש יבמות יעו"ש. עכ"ז לא יקשה דא"כ למה הוצרכו לאוסרו משום לפני ריש ירחא הא בל"ז הוא עצמו עבדינן לי' ר"ח מפני הס' די"ל בגוונא דודאי לא יקדשו ביום ל' כגון שראו להישנה ערבית דצריך שיהא לילה ויום מן החודש וכמ"ש הנוב"י ג"כ שם וא"כ אין עושין ר"ח ליום ל' בכה"ג כיון דליכא ס' ואינו אסור בכה"ג רק משום לפני ריש ירחא וא"ש. וגם י"ל באופן שידעו בחשבון שא"א שיראה יום שלשים וכמ"ש הרמב"ם פ"א מקידוש החודש הל' ו' דבכה"ג אין יושבין כלל. אבל הברכי יוסף או"ח (סי' תכ"ז) הביא בשם רבינו ישעי' הראשון כת"י דיום ל' שעושין ר"ח אינו מפני הס' רק משום דהמולד ביום ל' והי' ראוי לחלקו חציו לחודש הבא רק שאין מונין שעות לחדשים לכך שדינן לי' לגמרי לשעבר ואפ"ה עבדינן לי' ר"ח לקידוש הלבנה מפני המולד ול"א הוא העיקר למנין וכך היו עושים מימי הנביאים הראשונים. וכ"כ השבלי לקט בשמו בהל' ר"ח (סי' קס"ח) וכ"כ שם בשם רבינו שלמה. וכ"נ מהרמב"ם הל' קידוש החודש (פ"ח ה"ד) וסמ"ג (עשין מ"ז) [ויעוי' ירו' תענית י"ד סוף הל' ג']. מבואר דאינו מחמת ס' רק משום דמקצתי לאחר המולד. ולכאורה זה נראה עיקר דהא לדידן אף במולד זקן דאנן דחינן לי' לר"ח משום דבזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי' לא הי' אפשר להתראות ולא היו יכולים לקדשו אז מש"ה גם אנן אף שבלא"ה אין אנו מקדשין עפ"י הראי' רק עפ"י החשבון מ"מ דחינן לי' משום שלא הי' אפשר לעולם לקדש עפ"י הראי'. וכמ"ש הפר"ח (סי' תכ"ח), ואפ"ה עבדינן ב' ימים ר"ח מכלל דאינהו נמי הוי עבדי הכי דאי בכה"ג דלא הוי ס' לדידהו לא הוי עבדי א"כ מהיכי תיתי נעבד אנן, וביותר דבחודש חסר כגון בר"ח ניסן לא עבדינן רק חד יומא ר"ח אף דיו"ט באותו החודש גופי' עבדינן ב' יומי מפני הס' אפ"ה ר"ח לא עבדינן רק חד יומא. וא"כ אנן לא עבדינן מפני הס' בר"ח רק במלא וחסר תליא מלתא ואף במלא מפני מולד זקן דודאי בלי שום ס' גם בזמן הראי' הי' מלא אפ"ה עבדינן תרי יומא, וא"כ גם בזמנם שהיו מקדשים עפ"י הראי' ג"כ היו עושים יום ל' ר"ח מפני חשבון המולד וכמ"ש הראשונים הנ"ל, דאל"כ מפני מה נשתנה בזמה"ז לעשות בכה"ג ב' ימים ר"ח ולאוסרם לתרווייהו בהספד ותענית, ע"כ נראה לכאורה עיקר כרבינו ישעי' ורבינו שלמה והשבלי הלקט דכן הי' הנהוג אף בזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי', ואף דבר"ה משמע דהיכא דהיו יודעים שיהא מעובר ולא יבואו העדים ביום ל' לא היו נוהגין בו קודש והכי מבואר בפ"ק דביצה דרק מהתקנה שלא יהא מקבלין אלא עד המנחה ואפ"ה גומרין אותו היום בקדושה משום גזירה שיאמרו אשתקד כפירש"י בד"ה (ל' ב) במשנה] נעשו קדושה אחת הא לולא זה רק מפני הס' נהגו בו קודש ומבואר דאם היו יודעין בבירור שלא יבואו העדים לא היו נוהגין בו קודש י"ל דהוא דוקא לענין עשיית מלאכה דיו"ט לא עשו בראשון רק ר"ח לחוד כשאר החדשים דהוי ר"ח למולד ולא למנין ולא ליו"ט, ויעוי' ברבינו בחיי פ' בא על פרשה החודש הזה לכם בשם רבינו חננאל דמבואר להדי' דגם בזמן הנביאים היו נוהגים כמנהגינו יעושה"ט, ואם כנים אנחנו בזה א"כ קשי' טובא לכאורה על תי' אביי דאמר לא נצרכא אלא לחודש מעובר דהוי ר"ח ניסן יום ל"א ול' של אדר צריכינן לאוסרו משום לפני ריש ירחא דאיננו יום שלאחר כ"ס, הא בכה"ג לא צריכינן לאוסרו משום ריש ירחא דהא בלא"ה אסור יום ל' לעולם אף כשהחודש מעובר עכ"ז יום ל' הוא ר"ח לעולם וכנ"ל, ואסור בלא"ה בהספד ותענית, ולזה העירני קצת הרב הג' רע"ר נ"י רק שאני הרחבתי הדברים. אמנם לפמ"ש דכל קושיית הגמ' הוא על כ"ח דאמאי עשאוהו דלא למספד, דאי"ב שום הוספה על דלא להתענאה רק לאוסרו לאחריו הא בלא"ה אסור הכ"ט דלאחריו משום יום שלפני ריש ירחא וא"כ תי' הגמ' של אביי לא נצרכא אלא לחודש מעובר היינו דבכה"ג צריכינן לאוסרו להכ"ט משום לאחריו של הכ"ח דהא הכ"ט אינו יום שלפני ריש ירחא דניסן דהא המנין דניסן אינו אלא מיום ב' של ר"ח ואשה"ט. י) ואין להקשות דלפי"ז תקשה בריש הסוגי' דקאמר על הא דריש ירחא דניסן דמש"ה קאמרי ריש ירחא לאסור את שלפניו דאכתי מאי נפ"מ בזה הא הכ"ט לעולם אינו אסור משום דהוי ס' דרבנן דלמא לא יבואו עדים ביום ל' ומעברי לי' לאדר ויום ל' בלא"ה אסור משום ר"ח וכנ"ל וא"כ אכתי תקשי מאי נפ"מ בהאי דכתבי מריש ירחא, ובשלמא בריש הסוגי' הי' אפ"ל דס"ל להאי תנא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, וא"כ נפ"מ לאסור הכ"ט משום דלעולם הוא יום שלפני ריש ירחא, אבל למאי דקאמר אביי א"כ לא ס"ל לעולם חסר א"כ תקשי כנ"ל, ובשלמא אם נימא דס' דרבנן דאפשר שיתברר הדבר לאיסור אזלינן לחומרא וכמו שצידד השעה"מ (הל' מקוואות כלל ג') הי' שפיר, אמנם הא הביא השעה"מ שם כמעט מכל הראשונים דגם באופן כזה אזלינן לקולא בדרבנן א"כ קשי' כנ"ל. ונראה דל"ק דיעוי' ברמב"ם (פ"ב מקידוש החודש הל' ט') דלפעמים מקדשי יום שלשים ביום כ"ט כגון ראוהו ב"ד ביום כ"ט קודם הלילה, וא"כ בכה"ג שקידשו ב"ד ביום כ"ט אזי הכ"ט עד הלילה אסור משום יום שלפני ריש ירחא, ובזה נסתר נמי תי' הנוב"י (או"ח סי' צ"ג) יעו"ש דהא משכחת לה אף באינו מעובר בכה"ג]. וגם אין להקשות דל"ל לאביי לומר לחודש מעובר הא אף באינו מעובר עכ"ז א"א לאסור להכ"ט משום לפני ריש ירחא משום דהא בכ"ט לעולם ס' הוא דלמא יהא מעובר וס' דרבנן לקולא, וא"כ אף באינו מעובר א"א לאסור להכ"ט משום לפני ריש ירחא רק משום אחר כ"ח, דאפ"ל דזה באמת כוונת הגמ' דכיון דמעובר א"א לאוסרו משום לפני ריש ירחא ממילא דלעולם א"א לאוסרו משום לפני ריש ירחא משום האי ספיקא דדלמא מעברינן לי' וכעין זה כתב הנוב"י (או"ח סי' צ"ג) בביאור התוס' יעו"ש וה"נ י"ל במי' הגמ'. ותדע דהא גם בלא ביאורי לפי מה שהסכימו כולם דתענית בר"ח דרבנן כמ"ש המג"א (סי' תק"ע) והב"י (סי' תי"ח), וכ"ש לפי מה שהוכחתי בססי' הקודם כרבינו ירוחם דאיננו אסור רק ממגילת תענית א"כ פשיטא דבס' אזלינן לקולא, א"כ היום ל' לעולם נצרך לאוסרו משום לפני ריש ירחא קודם שבאו העדים משום דמצד ר"ח לא הי' אסור דדלמא לא יבואו עדים ויהא מעובר דס' דרבנן להקל וכנ"ל א"כ ג"כ קשי' למאי קאמר לחודש מעובר הא אף לחודש חסר נצרך לאסור קודם שבאו העדים לקדשו דמס' מותר ונצרך לאסור משום יום שלפניו, וע"כ כנ"ל דהכוונה משום חשש עיבור וא"ש נמי להאי ביאור שביארנו ג"כ, ובאם נימא דס' דאפשר להתברר אף בס' דרבנן לחומרא כמו שצידד השעה"מ לתוס' ריש יבמות יתיישב יותר ברווחא והאי דקאמר לחודש מעובר היינו כגון שודאי יהא מעובר כגון גוונא שכ' הרמב"ם (פ"א מקידוש החודש הל' ו). יא) אמנם קשי' לי אם נימא דגם בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראי' עשו לעולם יום ל' ר"ח ואסור בהפסד ותענית כמו שאנו נוהגין א"כ קשי' בר"ה (כ"ה א) דפעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראה דמות לבנה בכ"ט לחודש כסבורים העם לומר ר"ח ובקשו ב"ד לקדשו א"ל ר"ג כך מקובלני מבית אבי אבא אין חידושה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה וב' שלישי שעה וע"ג חלקים ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה ר"ג הספד גדול לא מפני שראוי לכך אלא כדי שידעו העם שלא קידשו ב"ד אח החודש דלכאורה נראה דרצו ב"ד לקדשו הוא על יום ל' דהא לעולם אין עושין חודש פחות מכ"ט, וא"כ ההספד שעשה ר"ג בכדי שידעו העם שלא קידשו הוא ביום ל' א"כ מוכח דיום ל' לא עשו ר"ח אם לא קדשו. ואפשר דרצו לקדש להכ"ט גופי' ורצו לעשות חודש שעבר מן כ"ח ימים דהא דלא עבדינן פחות מכ"ט היינו משום הקבלה של ר"ג. אבל כשלא ידעו זו הקבלה שפיר רצו לעשות חודש שעבר כ"ח יום וא"כ ההספד היה ביום כ"ט גופי'. והוא דחוק קצת, ובירו' פ"ד דתענית (סוף הל' ג') איתא קרייא מסייע לר' יוחנן ויהי ממחרת החדש השני אין תימר תרין. ירחין הוון והא כתיב מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם א"ר חייא בר בא ר' יוחנן מפקד לכנישתא דכופרא סכון מיעל עד דו איממא ואתון אמרין זמנו ועיבורו, ויעו"ש בפי' המפרשים הפ"מ והק"ע ובציון ירו' שם כ' דהירו' כוונתו דהי' ב' ימים ר"ח. ולדעתי נראה כוונת הירו' כהא דאמר ר"ח ב"ר אבא גופי' בגמ' דילן סנהדרין (ע' ב') דלסעודת עיבור צריכין לעלות ביום ל' בעוד יום, וא"כ התחילו הסעודה ביום ל', וסוף הסעודה או סעודה שני' הי' ביום ל"א, אבל אין כוונת הירו' דהי' ר"ח ב' ימים, וברמב"ם (פ"ג מקידוש החודש ה"ז) נראה דהי"ל ביאור אחר בגמ' דסנהדרין] וקצת נראה מל' הרמב"ם (פ"ח מקידוש החודש ה"ד) דיום ל' לעולם עושין אותו ר"ח בחשבון זה וכ"ה הלשון הזה בסמ"ג (עשין מ"ז), משמע קצת דקודם שהיו נוהגין חשבון זה והיו מקדשין עפ"י הראי' לא הי' ל' לעולם ר"ח, וכן משמע קצת מל' הרמב"ם (פ"ב מקידוש החודש ה"ח) יעוי"ש, ואפשר דמהזמן שקבעו לחשוב כמו שאנו מחשבין היום אז תקנו ג"כ שיום ל' יהא ר"ח לעולם אבל מקודם זה לא נהגו כן [אף שאין לוה טעם נכון לתלות זב"ז דמה נשתנה היום מאז וכנ"ל] סוף דבר הנני נבוך בזה ולא אדע בזה דבר ברור, ומפשטות הגמ' דתענית (דף י"ח) ודר"ה (דף כ"ה) הנ"ל נראה דבימיהם לא הי' יום ל' לעולם ר"ח וכ"נ מירו' דתענית (פ"ד ה"ג) הנ"ל. יב) ועפ"י דברינו הנ"ל בשי' התוס' הי' אפשר ליישב נמי שי' רבינו אפרים שהביא ראי' מדרב אשי דהלכה כר' יוסי בלאחריו דהקשו עליו הרז"ה והאשכול דמאי ראי' מרב אשי כיון דאליבא דר' יוסי קאי וכמבואר בסי' הקודם, ולהנ"ל אפ"ל דגם רבינו אפרים קאי בשי' התוס' ולדידי' עדיפא ביותר דאין הכרח כלל אף מר' יוחנן דפליג ע"ז, דאפשר דגם הוא מודה דא"א לעשות הטפל כעיקר ודלא להתענאה לר' יוסי אסור גם בהספד, והחילוק בין לא להתענאה ללא למספד לדידי' דפוסק בתרווייהו לפניו אסור לאחריו מותר אפשר דהחילוק הוא דבלא להתענאה לפניו אסור בתענית ולא בהספד ובדלא למספד לפניו אסור בהספד ולא בתענית וא"כ לשי' רבינו אפרים י"ל דליכא מאן דפליג על הירו' בהאי סברא דא"א לעשות הטפל כעיקר. ומעתה מיושב הוכחת רבינו אפרים כיון דקו' הגמ' הוא דל"ל בכ"ח דלא למספד וע"כ על לאחריו הא לא צריכי לזה משום דבלא"ה אסור משום לפני ריש ירחא, וא"כ ע"כ דקי"ל כר' יוסי בהא משום דליכא שום נפ"מ רק לענין לאחריו, וע"כ דנפ"מ איכא בין דלא להתענאה ללא למספד בל"ז וכנ"ל וא"כ ליכא קושי' כלל על כ"ח דאמאי עשאוהו דלא למספד כיון דאין נפ"מ לענין לאחריו, דהא איכא נפ"מ בל"ז וכנ"ל, וע"כ דלא קיי"ל כר' יוחנן רק דליכא שום נפ"מ בין לא להתענאה ללא למספד רק לענין לאחריו ולהכי פריך, ומדקא מתרץ רב אשי ע"ז הקו' מכלל דגם רב אשי ס"ל כן וממילא דהל' כרב אשי, אמנם מ"ש לתרץ בסי' הקודם עפ"י שי' רש"י הוא נכון יותר ופשוט טפי, וכבר כתבתי דמלשונו נראה יותר דכיון בפשוט כדהבינו הראשונים, ואין להאריך עוד בזה כי כל מ"ש בסי' זה הוא בלי שום יסוד רק עפ"י מה שפי' הק"ע לדברי הירו' וכבר כתבתי שיש לפרש דברי הירו' בביאור יותר נכון ופשוט טפי רק לגודל החומר של התמיהות העצומות על דברי התוס' העלתי זה על הכתב ופטפטי' דאורייתא טבין: