אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן נז

סימן נו

ביאור שיטת רבינו אפרים בפ"ק דמגילה בענין ימים הכתובים במגילת תענית וגם סוגיית הגמ' דתענית דף י"ח. איתא ברי"ף (ספ"ק דמגילה) וז"ל, תנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד בהן לפניו אסור ולאחריו מותר ר' יוסי אומר לפניו ולאחריו אסור, דלא להתענאה לפניו ולאחריו מותר ר' יוסי אומר לפניו אסור ולאחריו מותר והאידנא בטלה מגילת תענית לבד מחנוכה ופורים ותרווייהו דלא למספד כתיב בהו במגילת תענית הלכך לפניהם ולאחריהם נמי אסור בתענית ובהספד כר' יוסי ואע"ג דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בדלא להתענאה מכלל דבדלא למספד כת"ק ס"ל דאמר לפניו אסור ולאחריו מותר אפ"ה כר' יוסי עבדינן דהא רב אשי קאמר כל שלאחריו אסור בהספד ובתענית מותר והא כר' יוסי איתי' דאי ת"ק לית לי' אחריו אסור כלל הלכך חנוכה בין לפניו בין לאחריו אסור בהספד, ולגבי פורים בני י"ד אסורין נמי בט"ו בהספד ובתענית ובי"ג אסור בהספד לחודיה ובני ט"ו אסורין בתרווייהו בהספד ובתענית ובט"ז אסור בהספד עכ"ל. והנה כל זה הלשון איננו מעיקר נוסחי ההלכות כדאיתא בהגהות הב"ח ובהגהות מא"י דבאלפסי ישן ליתא לכל זה רק הוא תוספות מרבינו אפרים תלמיד הרי"ף כמ"ש הרז"ה בספר המאור והר"ן שם והאשכול (בחלק ב' עמוד 28), ויען כי ראיתי שנסתבכו בדבריו האחרונים, וגם הראשונים השיגו עליו ודחו דבריו לגמרי ולפע"ד יש ליישב שיטתו ברווחא בלי שום דוחק, ע"כ אמרתי לבאר דבריו, ומתחלה צריכין אנו לברר הנוסחא הנכונה בדבריו, ואח"כ נבאר שיטתו. א) והנה מ"ש בדברי רב אשי כל שלאחריו אסור בהספד ובתענית מותר הוגה בגליון הרי"ף ממהר"ן שפירא דצ"ל בהיפך בהספד מותר ובתענית אסור, ולזה נראה שכיון ג"כ בהגהות הב"ח שם (אות ד') דהגיה בתענית על בהספד דהיינו אסור בתענית ובהספד מותר. [דאל"כ הגהתו איננה מובנת כלל להמעיין ע"כ נראה שכיון להגיה כנ"ל.] ויעוי' בהגר"א או"ח (סי' תרפ"ו ס"ק א') שהקשה על מ"ש דלפניהם ולאחריהם אסורין בהספד דזהו דלא כרב אשי, ובחידושי אנשי שם בשם מהר"מ וכ"כ בת' חת"ס (או"ח סי' קס"ג) דרבינו אפרים סובר כמ"ש הר"ן בתענית בשיטת רש"י דסובר דאין הלכה כרב אשי משום דקאמר הגמ' בתענית שם (י"ח א') אח"כ השתא דאתית להכי כו' דאין צורך לתירוץ רב אשי כוונתו לדחויי לדרב אשי מהלכתא, ולהלן בדברינו יבואר עוד הוכחה לזה דע"כ כוונת הגמ' לדחות דינא דרב אשי. ומאוד תמיהני על כל האחרונים הנ"ל, דהא מבואר בסוף דבריו דבני ט"ו אסורין בי"ד ובט"ו בהספד ובתענית ובט"ז אסור בהספד א"כ מבואר להדיא דבלאחריו אינו אסור רק בהספד ולא בתענית. וביותר תמיהני על הגר"א (סי' תרפ"ו ס"ק א') הנ"ל דכתב על הא דכתוב ברי"ף דבני י"ד אסורין נמי בט"ו בהספד ובתענית ובי"ג אסור בהספד לחודיה דהוא משום תענית אסתר דס"ל דתענית קבוע הוא מימי מרדכי ואסתר ולולא זה היה אסור נמי בתענית והוא תמוה מאוד דא"כ מה יענה על ט"ז לבני כרכים דג"כ כתוב דאינו אסור אלא בהספד, אם לא דנימא דס"ל להגר"א מדכתב בי"ג דאסור בהספד לחודיה ובט"ז כתב אסור בהספד ולא כתב תיבת לחודיה כמ"ש בי"ג מכלל דבט"ז אסור נמי בתענית ותפס אסור בהספד לרבותא דאף בהספד אסור וכ"ש בתענית, וכן בחנוכה. אמנם באמת אי אפשר לומר כן כמבואר להמעיין מדכתב דבני ט"ו אסורין בתרוייהו בהפסד ובתענית ובט"ז אסור בהספד מבואר דרק בתרווייהו דהיינו בי"ד ובט"ו אסור נמי בתענית אבל לא בט"ז, ואף, דלא כתב בט"ז בהספד לחודיה עכ"ז כוונתו בהספד לחודיה דהא מחלק ט"ז מתרווייהו דהיינו מי"ד וט"ו אמנם ברור דגרס בדרב אשי כל שלאחריו בהספד אסור ובתענית מותר וכמו שכתוב לפנינו ברי"ף ודלא כהגהת מהר"ן שפירא שהגיה ברי"ף כמו שלפנינו בתענית שם דז"א דרבינו אפרים גריס בש"ס שם בדרב אשי בהספד אסור ובתענית מותר, וכ"ה להדיא ברז"ה ובאשכול (שם) דרבינו אפרים גריס כן בדרב אשי וכ"ה להדיא בריטב"א בתענית שם, ופוסק רבינו אפרים כרב אשי, ומ"ש רבינו אפרים בריש דבריו הלכך לפניהם ולאחריהם נמי אסור בתענית ובהספד כר' יוסי ברור דהאי בתענית ט"ס הוא וצ"ל אסור בהספד, וכ"ה להדיא ברז"ה ובאשכול בהעתיקם דברי רבינו אפרים, וא"כ פסק לגמרי כרב אשי דלפניהם ולאחריהם איננו אסור רק בהספד לחוד ולא בתענית ב) ועוד נראה דמשיטת רבינו אפרים מוכרח דקי"ל כרב אשי ולית מאן דפליג עלי' והגמ' דקאמר השתא דאתית להכי אין כוונתו לדחויי להא דרב אשי בכל שלאחריו כמ"ש הר"ן תענית והאשכול שם רק לדחויי האי דקאמר הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים אבל האי דכל שלאחריו מוכרח הוא אליבא דכו"ע. ויסולק בזה קושיית האשכול על רבינו אפרים על הא דפסק כרב אשי דהא אח"כ אידחי לי' דקאמר השתא דאתית להכי כו' ואין צורך להא דרב אשי. [ויש להמתיק הקו' ביותר עס"י מה שהקשה בס' גבורת ארי בתענית (שם) על הא דלא קאמר נמי השתא דאתית להכי הקו' דריש ירחא ל"ל וכן עד סוף מועדא ל"ל נמי יתיישב בהאי תירוצא, ובספרו טורי אבן ר"ה (דף י"ט) כתב באמת דהו"מ לתרץ כן וא"כ יקשה אמאי לא קאמר על זה נמי השתא דאתית להכי, אמנם אם כוונתו לדחות דינא דרב אשי אשה"ט, דבאינך דאין נפ"מ לדינא לא איכפת לי' למימר, וא"כ מוכרח דכוונתו לדחות הדינא.] אף דאיננה קו' כ"כ דאף בלא הכרח מ"מ יש לומר דאין כוונתו לדחויי הך דינא דכל שלאחריו רק הסברא דמוטל בין ב' ימים טובים וכנ"ל וכן הרז"ה פסק כרב אשי, עכ"ז לשיטת רבינו אפרים מרווח יותר דהדברים מוכרחין דקי"ל כרב אשי ולית מאן דפליג. דהנה לכאורה יש לתמוה על רבינו אפרים על הא דכתב דבני י"ד אסורין בי"ג דמשמע ומבואר להדיא מדבריו דבני ט"ו אינן אסורין בי"ג וכן כתב דבני ט"ו אסורין בט"ז דמבואר להדיא דבני י"ד אינן אסורין בט"ז, דאל"כ הו"ל למכלל לבני י"ד וט"ו כחדא דבני י"ד וט"ו אסורין בתרווייהו בהספד ותענית ובי"ג וט"ז אסורין בהספד ומדפלגינהו לכל אחד בפני עצמו וכתב בבני י"ד איסור י"ג ולא כתב איסור ט"ז ובבני ט"ו כתב איסור ט"ו ולא י"ג מכלל דדוקא נקט הכי זה ברור בדעתו, וקשי' אמאי הא הי"ד אסור לבני ט"ו ממגילת תענית וכן הט"ו לבני י"ד וא"כ אף דאיננו פורים לגבייהו עכ"ז הם מימים טובים הכתובים במגילת תענית דאסורים לפניהם ולאחריהם, וא"כ הי"ג יש להיות אסור אף לבני ט"ו וכן הט"ז אף לבני י"ג, ויעוי' ברז"ה דסובר דפורים הוי מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמי דאיננו אסור לפניו ולכך הי"ג לבני י"ד מותר אבל לבני ט"ו אסור דלדידהו הוי י"ד מימים טובים הכתובים במגילת תענית דאסור לפניו, וא"כ נהי דרבינו אפרים איננו סובר כוותיה בהא דפורים הוי דברי קבלה ומש"ה סובר די"ג אסור לבני י"ד עכ"ז אמאי איננו אסור לבני ט"ו דהוא ממגילת תענית וכמ"ש הרז"ה, וכן הט"ז אמאי איננו אסור לבני י"ד. ע"כ נראה דסובר רבינו אפרים דהא דאסרו במגילת תענית של זה בזה היינו משום לפניו ולאחריו דאסרו להי"ד לבני ט"ו משום דהוא לפניו, וכן אסרו להט"ו לבני י"ד משום דהוא לאחריו, ואף דכל הימים הכתובים במגילת תענית אסורים לפניהם ולאחריהם ולא אסרוהו להדיא בפני עצמן רק דסגי להו בהך כללא, אפ"ה פרטו לאלו בפני עצמן משום דבכולהו אינך לא אסרו לפניהם ולאחריהם רק בהספד ולא בתענית כמו שאמר רב אשי משא"כ בהני אסרו בהספד ובתענית כמו ביו"ט עצמו לכך פרטו לאלו בפני עצמן, דאסרוהו הי"ד לבני ט"ו משום לפניו בהספד ובתענית משום דהוי פורים לבני י"ד אסרוהו נמי לבני ט"ו משום לפניו בהספד ובתענית, וכן הט"ו לבני י"ד אסרוהו בהספד ובתענית משום לאחריו ואחמרו יותר משאר לאחריו משום דהוי פורים לבני ט"ו, וא"כ אתי שפיר האי דאיננו אסור הי"ג לבני ט"ו משום דהי"ד אסור לגבייהו משום לפניו ולפני דלפני ליכא, וכן הט"ז איננו אסור לבני י"ד משום דהט"ו אסור לדידהו משום לאחריו ואחריו דאחריו ליכא. [משא"כ להרז"ה דבפורים ליכא לפניו ולאחריו וא"כ הא דאסרו של זה בזה איננו משום לפניו ולאחריו רק דאסרוהו ממגילת תענית ומש"ה כתב דאסור לפניו משא"כ לרבינו אפרים]: וא"כ ממילא דדברי רב אשי מוכרחין מהא דהוצרכו למנקט י"ד וט"ו ימי פוריא אינון לאסור של זה בזה, דאי כל לפניו ולאחריו אסור בהספד ובתענית, א"כ למאי פרטו אלו הא ממילא פורים הוי בכלל הא דימים הכתובים במגילת תענית אסור לפניהם ולאחריהם, ואי"ל דאם נימא דלא כרב אשי רק דכל לפניו ולאחריו אסור בהספד ובתענית יהא מוכרח באמת דהא דפרטו לאסור של זה בזה איננו משום לפניו ולאחריו רק איסור בפני עצמו וכמו שסובר הרז"ה משא"כ לרב אשי שפיר יש לומר דהוא משום לפניו ולאחריו והא דפרטו אלו הוא בכדי לאסרם בתענית וכנ"ל, דז"א כלום דאם נימא דאיכא דפליג על רב אשי בזה ולדידי' של זה בזה הוא יו"ט בפני עצמו ממגילת תענית ולא משום לפניו ולאחריו א"כ מנ"ל לרבינו אפרים לעשות מחלוקת בזה דלרב אשי איננו כן, דלמא גם לרב אשי הוא יו"ט בפני עצמו ולא משום לפניו ולאחריו וא"כ זולת ימים אלו אסורים לפניהם ולאחריהם וע"כ דפסיקא לי' מסברא דלא הוסיפו במגילת תענית על ימי הפורים והא דאסרו של זה בזה הוא מעיקר התקנה משום לפניו ולאחריו, [ויעוי' בהשגות הראב"ד על הרז"ה שכתב בתוך לשונו אבל מעולם במגילת תענית לא הוסיפו על ימי הפורים כלום והאומר שהוסיפו נחשוב אותו מן החיצונים והזרים, וזהו סברת והכרח רבינו אפרים ג"כ,] וע"כ דכל לפניו ולאחריו איננו אסור רק בהספד משא"כ בהני להכי פרטו אלו בפני עצמם, וא"כ מוכרחין דברי רב אשי ואי אפשר למפלג על זה, וע"כ האי דקאמר השתא דאתית להכי לאו לדחוי' לדרב אשי בהא דכל לאחריו בהספד אסור בתענית מותר אתא רק לדחוי' האי דקאמר הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים אתא וכנ"ל, [וקצת יש לדקדק על הא דרב אשי דקאמר הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו, דא"כ אמאי לא חשיב לי' במגילת תענית כעין האי דנקט בפני עצמו האי לפניו ולאחריו דפורים, ואפשר משום דמוכרח מקושיית הגמ' (ותירוץ אביי אפשר דס"ל להברייתא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וא"כ אי אפשר לומר כתירוצו) לא איצטריך למחשבי' בפני עצמו משא"כ בפורים, וא"כ ממילא למסקנא דהשתא דאתית להכי דאיננו מוכרח מקושיית הגמ' הך דינא שוב ממילא מוכרח גם להיפך דליתא להך סברא דהואיל ומוטל בין ב' ימים טובים דא"כ הו"ל למחשבי' בין הימים טובים כדחשיב הך דפורים כיון דגם בהא ליכא הכרח וע"כ דליתא להך דינא ואשה"ט]. ומה יונעם לשיטת רבינו אפרים הנ"ל דמה שאסור של זה בזה הוא משום לפניו ולאחריו ולא יו"ט בפני עצמו דיוצדק מאוד לפ"ז גי' הרי"ף (ספ"ק דמגילה) דאיתא מקמי הגהת רבינו אפרים הנ"ל וז"ל קי"ל דהני תרי יומין דאינון ארביסר וחמיסר תרווייהו אסירי בהספד ותענית דכתיב במגילת תענית את יום י"ד בו ואת יום ט"ו בו יומי פוריא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענאה בהון ואמר רבא לא נצרכו אלא לאסור של זה בזה, והנה בגמ' מגילה ותענית איתא יומי פוריא אינון דלא למספד בהון לחוד ולא גרסינן גם דלא להתענאה בהון, וכן בדין דהא בכל היו"ט דמגילת תענית של דלא למספד איתא רק דלא למספד לחוד ותענית אסור במכ"ש, וא"כ מ"ש בזה דפרטו ג"כ דלא להתענאה ולא יסמכו על הקו"ח כדסמכו בכולן, וא"כ יש לתמוה על גי' הרי"ף דגרים ג"כ דלא להתענאה. ומה מאוד תמיהני על הב"ח בהגהותיו להרא"ש (במגילה שם) דאיתא שם רק דלא למספד בהון לחוד וכדאיתא בגמ' שלפנינו במגילה ותענית וכנ"ל והגיה הב"ח דצ"ל גם ודלא להתענאה בהון וכדאיתא ברי"ף, ומה מאוד דבריו תמוהין דאדרבא הנכון הוא דלא למיגרס גם ודלא להתענאה וכמו בכל הימים טובים של המגילת תענית של דלא למספד דליכא רק דלא למספד לחוד, ואדרבא על הראשונים אנו מצטערין על גירסת הרי"ף דגרס גם דלא להתענאה וכנ"ל והוא בא להוסיף עלינו גם הרא"ש. אמנם עפ"י שיטת רבינו אפרים הנ"ל יוצדק מאוד גירסת הרי"ף דבכל הימים טובים של דלא למספד לא צריכי למכתב גם דלא להתענאה דאתיא בקו"ח ובמכ"ש דגם תענית אסור, אמנם במאי דאסרו של זה בזה דאיננו רק משום לפניו ולאחריו, דבכל לפניו ולאחריו איננו אסור רק בהספד ולא בתענית לגירסת רבינו אפרים וכמו שיבואר להלן אי"ה שיטתו ברווחא בטוב טעם, ובהאי לפניו ולאחריו החמירו יותר משאר לפניו ולאחריו ואסרו אף בתענית להכי הוצרכו למכתב גם דלא להתענאה ואשה"ט. ואפשר דזו היתה גירסת רבינו אפרים ג"כ ביומי פוריא דגרס גם דלא להתענאה בהון וכגירסת הרי"ף וזה הכריחו לשיטתו הנ"ל דהאיסור של זה בזה הוא משום לפניו ולאחריו וכנ"ל, ובשבת (כ"א ב') דאיתא גם בחנוכה דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון יעוי' בדקדוקי סופרים דבאמת ליתא דלא להתענות, וכן העיד שם בהגהות מרי"ף כת"י ומשאילתות ובה"ג ורא"ש ועוד כמה ראשונים דליתא רק דלא למספד, ובטור (או"ח סי' תרפ"ו) איתא על יום י"ד ויום ט"ו באדר יומי פוריא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תעניתא, כגירסת הרי"ף הנ"ל, אמנם גם (בסי' תע"ר) בחנוכה איתא ג"כ יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תעניתא, וא"כ אין להעמיד יסוד על זה. ג) ואחר שנתברר לנו בעז"ה הנוסחא הנכונה בדברי רבינו אפרים ושיטתו עתה נבוא לזה שהשיגו עליו הראשונים הלא המה האשכול (ח"ב עמוד 28) והרז"ה בס' המאור דאיך אפשר לגרוס ברב אשי כל שלאחריו בהספד אסור ובתענית מותר דהא חזינן במתני' דלא למספד הוא יו"ט יותר חמור מבדלא להתענאה וא"כ כל שאסור בהספד כ"ש שאסור בתענית, ובדלא להתענאה איננו אסור רק בתענית ולא בהספד דתענית הוא חילול גדול יותר מהספד הלכך ביו"ט קיל לא אסרו רק התענית ולא ההספד וביו"ט חמור אסרוהו ביותר גם ההספד, ולכך ביו"ט החמור בדלא למספד חמיר יותר מיו"ט דלא להתענאה בין לת"ק בין לר' יוסי, וא"כ איך אפשר למגרס בדרב אשי בהספד אסור בתענית מותר, ועוד הקשה הרז"ה מאילן יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד דמבואר דכולן אסורין בתענית ובהספד איננו אסור אלא מקצתן וא"כ איך אפשר למגרס בדרב אשי בהספד אסור ובתענית מותר, ומש"ה דחו גירסת רבינו אפרים והוכיחו דהעיקר כגירסא דילן בדרב אשי בתענית אסור ובהספד מותר, וכ"ה בתוס' מנחות (ס"ה א') ד"ה אילין דרמזו לגי' רבינו אפרים ודחו מפני הקושיא הנ"ל. וראיתי להריטב"א בתענית (שם) שמפני חומר קושיות הרז"ה והאשכול הנ"ל סובר שרבינו אפרים הגיה גם במתני' דיו"ט דלא להתענאה חמיר יותר מיו"ט דלא למספד וכתב דמי ישמע לו למחוק כל הנוסחאות במתני' ובדרב אשי יעושה"ט. ומאוד תמיהני על הריטב"א דלדבריו נצרך להגיה הרבה ברי"ף (ספ"ק דמגילה) שהובא שם דברי רבינו אפרים וצ"ל תנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא להתענאה לפניו אסור ולאחריו מותר ר' יוסי אומר לפניו ולאחריו אסור דלא למספד לפניו ולאחריו מותר ר' יוסי אומר לפניו אסור ולאחריו מותר והאידנא בטלה מגילה תענית לבד מחנוכה ופורים ותרווייהו דלא להתענאה כתיב בהו במגילת תענית וכו' אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בדלא למספד מכלל דבדלא להתענאה כת"ק ס"ל וכו', וכיון שנצרך להגי' הרבה בדבריו יותר נוח להגיה כמהר"ן שפירא ולהגיה בדבריו שיתיישב לפי זה ולא לשוי' חולק על כל הראשונים כיון דסוף סוף נצרך להגיה הרבה יותר טוב להגיה שיסכים עם הראשונים ותענית י"ג יתיישב עפ"י מ"ש הראשונים דתענית קבוע הוא מימי מרדכי. וביותר תמיהני על הריטב"א שם שהקשה שם מהא דאמר רב אשי הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו לאסרו בהספד ותענית, והא איתוקם תמידא דלא למספד גרסינן ואם כן הוא עצמו מותר בתענית לרבינו אפרים ואיך יהא הטפל חמור מן העיקר, ומאוד תמיהני מלבד דיש גורסין באיתוקם תמידא דלא להתענאה כמבואר בתוס' מנחות (ס"ה א') ד"ה מריש, וא"כ אפשר דרבינו אפרים ג"כ גורס הכי אף גם לגירסת רש"י דגרס דלא למספד, הא מבואר ברש"י תענית (שם) דהוכיח כן מתירוץ ר"פ דקאמר לאסור את שלפניו דאתיא אליבא דכו"ע דאי רק כר' יוסי מיד הו"ל למפרך כמאן כר' יוסי כדפריך בתר הכי וע"כ דגרסינן דלא למספד דאתיא ככו"ע, וזו ההוכחה גופי' לשיטת רבינו אפרים דגרס במתני' לדעת הריטב"א בהיפך דלא להתענאה חמיר ממילא מזו ההוכחה גופי' דגרסינן איתוקם תמידא דלא להתענאה, סוף דבר דברי הריטב"א תמוהים אצלי מאוד וכן מבואר מרז"ה ואשכול שתפסו בשיטת רבינו אפרים כמו שהוא לפנינו שאיננו משנה הנוסחא רק בדברי רב אשי אבל במשנתינו גורס כמו שהוא לפנינו ולפיכך הקשו עליו ממשנתינו וכנ"ל, וכן בת' הרמ"ע מפאנו (סי' י"ב) דחה שיטת רבינו אפרים ממשנתינו. ד) ולפענ"ד נראה ליישב שיטת רבינו אפרים מקושיות הנ"ל בטוב טעם דכולם הבינו מדברי רבינו אפרים דסובר דהספד הוא חילול גדול ליו"ט יותר מן התענית ולכך הספד יותר אסור ולפיכך הקשו עליו ממשנתינו, וממגילת תענית וכנ"ל, אמנם לדעתי נראה דרבינו אפרים מודה דתענית הוא חילול גדול ליו"ט יותר מן ההספד ולכך נס מועט דאיננו יו"ט חמור אסור בתענית ולא בהספד עד שהיה נס גדול שיהי' יו"ט חמור דאז אסרוהו גם בהספד, וכשאסרו ההספד כ"ש שאסור בתענית דהוא צער הגוף והוא יותר חילול יו"ט מן ההספד וכשאסרו בתענית הוא יו"ט קיל דאיננו אסור רק תענית דהוא צער הגוף ולא הספד, וכמו שסוברים כל הראשונים כן הוא גם דעת רבינו אפרים, אמנם כל זה איננו שייך רק ביו"ט עצמו דאיסור תענית והספד בו הוא משום יו"ט, וממילא דשייך לומר אם בהספד אסור דאינו אלא צער מועט כ"ש שיאסר בתענית דהוא צער גדול וחילול יו"ט יותר, אבל בלפניהם ולאחריהם דאיננו אסור מצד עצמו דאיננו יו"ט כלל רק גזירה וחיזוק להיו"ט עצמו כי היכי דלא ליתי למעבד ביו"ט עצמו לחלל את היו"ט, א"כ ממילא הדברים בהיפך דאם יעשו חיזוק לאיסור ההספד שוב אין צורך לעשות חיזוק לאיסור התענית כיון דידעו דהוא יו"ט חמור דאף ההספד אסור בו פשיטא דידעו דאסור בתענית דהוא חילול גדול יותר להיו"ט משא"כ אם יעשו חיזוק לאיסור התענית לחוד איננו מספיק לחיזוק לאיסור ההספד דהוא חילול יו"ט קל ובפרט דאיכא כמה ימים טובים דמגילת תענית דאינם אסורים רק בתענית ולא בהספד באילין יומיא דלא להתענאה. וא"כ אשה"ט שיטת רבינו אפרים בדברי רב אשי דאיננו אסור לפניו ולאחריו רק בהספד ולא בתענית דסגי בהך חיזוק דממילא ידעו דהיו"ט עצמו כ"ש שאסור בתענית ושוב אין צורך לעשות חיזוק לאיסור התענית, וכיון דמצד עצם היום דלפניו ולאחריו אין בו שום איסור כלל מצד עצמו דאיננו יו"ט כלל רק לעשות חיזוק להיו"ט וגזירה משום היו"ט אם כן די במה שעשו חיזוק שידעו איסור ההספד ביו"ט ומכ"ש שידעו איסור התענית ביו"ט, ושוב אין צורך לעשות חיזוק לאיסור התענית, ושפיר אסרו לפניו ולאחריו רק בהספד ולא בתענית אף דתענית הוא חילול יותר כיון דהחילול לא איכפת לן כלל רק חיזוק וגזירה להיו"ט עצמו א"כ ממילא דסגי בחיזוק לאסור ההספד וידעו איסור תענית בקו"ח, ושוב אין צורך לעשות חיזוק לאיסור התענית, ושפיר אסרוהו בהספד ולא בתענית. ויעוי' כעי זה ברכות (כ"ג ב') הא מלתא תיתי לה בתורת טעמא ולא בתורת קו"ח כו' יעו"ש וה"נ אתיא לה בתורת טעמא, וכעין דמצינו מו"ק (ח' א') דאסרו הספד ל' יום קודם הרגל [ויעוי' בשעה"מ (סוף הל' יו"ט) דלדעת הרע"ב בכל ענין אסור.] אף דתענית מותר והיינו כנ"ל כיון דכל האיסור משום יו"ט לא שייך לאסור רק ההספד ולא התענית, וה"נ יש לומר בלפניו ולאחריו וכנ"ל. הארכתי בזה משום דלדעתי הוא נכון מאוד עד שמתפלא אנכי על כל הראשונים הנ"ל שדחו דבריו ועשאוהו כתלמיד טועה ח"ו ולפענ"ד דבריו נכונים מאוד ומתיישבים שפיר לנכון בטוב טעם ודעת בעזהי"ת:

ואדרבא בהכי מתיישבים דברי רב אשי בטוב טעם מקושית האשכול שם דכתב דמסתבר דלא כרב אשי רק דהאיסור דלפניו ולאחריו הוא אף בהספד דלא כרב אשי, וז"ל והכי מסתבר דכי היכא דאסרו תענית יום שלפניו דלמא אתי למעבד [וחסר בדבריו ומובן דכוונתו כמו שהגיה בנחל אשכול (שם אות י"ט)] ביו"ט גופי' ה"נ אסור בהספד יום שלפניו דלמא אתי למעבד ביו"ט גופי' וה"ה לר' יוסי לאחריו עכ"ל, אמנם להנ"ל אשה"ט סברת רב אשי ומסתברא כוותי' דכיון דעשו חיזוק לאיסור ההספד ביו"ט וליכא חשש דלמא אתי למעבד הספד שוב ממילא ליכא חששא על תענית דמכ"ש דלא יעשו תענית ביו"ט דכו"ע ידעי דתענית חמיר יותר וכיון דהספד אסור כ"ש תענית ולהכי שוב אי"צ לעשות חיזוק על תענית ואשה"ט:

ומדוקדק ג"כ לנכון האי דקאמר רב אשי וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו דלמאי דקדק דעשאוהו כיו"ט עצמו דל"ל להזכיר יו"ט רק הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים החמירו לעשות חיזוק יותר, ולהנ"ל ידוקדק לנכון דאיסור התענית איננו משום חיזוק כלל דתענית איננו נצרך חיזוק וסגי בחיזוק דהספד וא"כ ליכא טעם לאסור תענית רק הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו ולא משום חיזוק רק דעשאוהו כיו"ט ומדוקדק הדק היטב:

ואחר אשר עזרני ד' ית' ברחמיו לבאר שיטת רבינו אפרים בטוב טעם נראה להביא גם תניא דמסייע לי' לרבינו אפרים ז"ל אחד מגדולי המחברים והראשונים ה"ה הרמב"ם ז"ל דנראה דגם הוא גורם כרבינו אפרים הנ"ל כאשר יבואר:

הנה הרמב"ם (פי"א מהל' אבל הל' ג') כתב דאין מספידין בחנוכה ופורים ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן, וכתב שם הכ"מ דטעם הרמב"ם הוא משום דס"ל כשיטת הראשונים דאף דחנוכה ופורים לא בטלו עכ"ז לפניהם ולאחריהם לא עדיפי משאר ימים טובים דמגילת תענית דבטלו וכ"כ בב"י (או"ח סי' תרפ"ו), ודבריו תמוהין דלמאי הוצרך לזה דהא אף אם נימא כשיטת הראשונים דבחנוכה ופורים גם לפניהם ולאחריהם לא בטלו עכ"ז אתיא שפיר פסק הרמב"ם לענין הספד דהא אמר רב אשי תענית (י"ח א') דכל שלאחריו בתענית אסור ובהספד מותר וה"ה לשלפניו כמ"ש שם רש"י ותוס' במנחות (ס"ה א'), וא"כ א"ש פסק הרמב"ם הנ"ל שכתב שמותר בהספד אף אם לא בטלו גם לפניהם ולאחריהם, ואף דדעת כמה ראשונים דאין הלכה כרב אשי מ"מ מצינו ג"כ כמה ראשונים דפסקו כרב אשי ויעוי' ברז"ה במגילה דפסק ג"כ כרב אשי א"כ יש לומר דגם הרמב"ם פסק כן, ומ"ש הרמב"ם (פ"ה דתענית הל' ה') דנהגו להתענות לפני פורים כבר כתבו ע"ז כמה תירוצים או דפורים דברי קבלה כדברי תורה דמי או דהמנהג הוא מימי הראשונים, וא"כ דברי הכ"מ וב"י תמוהים. אמנם באמת נראה דמוכרח כדברי הכ"מ והב"י הנ"ל דס"ל להרמב"ם דלפניהם ולאחריהם דחנוכה [או גם פורים] בטלו. דהא מבואר ברמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ב הל' י"ג) די"ד וט"ו אסורין בהספד ותענית וכן (בפ"ג הל' ג') כתב דח' ימי חנוכה אסורין בהספד ותענית א"כ מבואר דרק ימים אלו אסורין אבל לפניהם ולאחריהם אף בתענית מותרין, וא"כ הדברים מוכרחין כמ"ש הכ"מ והב"י הנ"ל דלפניהם ולאחריהם בטלו לגמרי, וא"כ אף דדברי הכ"מ והב"י אינם מוכרחין ממקומם מדברי הרמב"ם בהל' אבל, עכ"ז מוכרחים הם ממקום אחר מדברי הרמב"ם הל' מגילה וחנוכה הנ"ל אמנם לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם גופי' דלמאי כתב בהל' אבל לענין הספד דמותר לפניהם ולאחריהם דמעולם היה מותר אף קודם שבטלה מגילת תענית, ולענין תענית בהל' מגילה וחנוכה לא כתב להדיא שמותר רק מכלל דבריו שמיע לן וכנ"ל יותר הו"ל לאשמועינן להדיא שמותר בתענית האידנא, משום דבטלה מגילת תענית, ואף אם נימא דהרמב"ם אינו פוסק כרב אשי תענית (י"ח א') וסובר כהאשכול דקודם שבטלה מגילת תענית אף. בהספד היה אסור, דאין הלכה כרב אשי, ומ"ש בהל' אבל דמותר היינו משום דבטלה מגילת תענית לענין לפניהם ולאחריהם אף בחנוכה ופורים, וממילא ידעינן מזה דגם בתענית מותר עכ"ז קשיא דהו"ל לאשמועינן רבותא יותר להדיא דאף בתענית מותר:

ע"כ נראה מוכרח מזה דהרמב"ם גריס ג"כ כגירסת רבינו אפרים הנ"ל דבלפניהם ולאחריהם בהספד אסור ובתענית מותר וא"כ לענין תענית לא איצטריך לאשמועינן בהל' מגילה וחנוכה דמותר לפניהם ולאחריהם דמעולם לא נאסר אף קודם שבטלה מגילת תענית, אך לענין הספד דהיה אסור קודם שבטלה להכי איצטריך לאשמועינן בהל' אבל דרזתר, מטעם דבטלה מגילת תענית וכמ"ש הכ"מ והב"י הנ"ל ודבר ד' בפי הב"י והכ"מ אמת דטעם הרמב"ם משום דבטלה מגילת תענית וכנ"ל, ואף דהכ"מ וב"י לא כיון לזה [דבודאי לא היה סותם דבריו כ"כ] מ"מ כבר כתב התומים בקיצור ת"כ (סי' קכ"ד) על הב"י דחפץ ד' בידו הצליח להיות לשונו מכוון בלי כוונת הכותב יעו"ש, והיא הוכחה נכונה מהרמב"ם דס"ל ג"כ כגירסת רבינו אפרים הנ"ל ותניא דמסייע לי' לרבינו אפרים:

אמנם שוב ראיתי דיש לדחות הראי' מהרמב"ם. דהנה ידוע דרכו של רבינו הרמב"ם שלא להביא דין שאיננו מבואר בגמ' להדיא, א"כ להכי שפיר יש לומר דגריס כגירסא דידן דכל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר, וא"כ לענין הספד דמבואר להדיא בגמ' דמותר אף קודם שבטלה מגילת תענית להכי כתב בהל' אבל דמותר [ודלא כהכ"מ וב"י הנ"ל] אבל לענין תענית דקודם שבטלה מגילת תענית הי' אסור לפניהם ולאחריהם אף דס"ל דלאחר שבטלה מגילת תענית גם בחנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם מותרין מ"מ כיון דזה איננו מבואר להדיא בגמ' [דהא כמה ראשונים לא ס"ל כן] להכי מסתם לה סתומי ורק מכללא מרמז דבריו משמע לן דס"ל דמותר אבל לא ביאר להדיא מטעם דאיננו מבואר בגמ' כדרכו בקודש:

אמנם איך שיהיה עכ"פ מוכרח דגם הרמב"ם פוסק כרב אשי ודלא כהאשכול דפשיטא לי' דאין הלכה כרב אשי בזה ה) ואחר אשר עזרני ד' עד כה לברר שיטת רבינו אפרים בטוב טעם ולהצילו משני אריות הראשונים שהשיגו עליו ועשאוהו כתלמיד טועה ח"ו נשאר לנו לבאר עוד דבר אחד שהשיגו עליו הרז"ה והאשכול במה שהוכיח מדרב אשי דהלכה כר' יוסי נמי בלאחריו מדקאמר כל שלאחריו ולת"ק ל"ל לאחריו איסור כלל, והשיגו עליו דהא רב אשי על הברייתא דמגילת תענית קאי דאתיא כר' יוסי וכדקאמר כמאן כר' יוסי וא"כ אליבא דר' יוסי אמרה ואין ראי' להלכה דקי"ל כר' יוסי, ובאמת הוא קו' עצומה על רבינו אפרים. ומקודם שנבוא ליישב דברי רבינו אפרים נצרך לבאר שיטת רש"י בתענית (שם), יעו"ש היטיב בהסוגיא וברש"י, ויש לתמוה הרבה בשיטת רש"י שם. [א] דהקשה בגמ' שם על הברייתא דמגילת תענית דחשיב לימים טובים דמריש ירחא דניסן ועד תמניא איתוקם תמידא דלא למספד ומתמניא בי' עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, והקשה הגמ' ל"ל למימר מתנינא ביה איתותב חגא דשבועיא לימא מתשעה בי' ותמניא גופי' אסור משום איתוקם תמידא ומתרץ משום דלמא איקלע מילתא ובטליני' לשבעה אכתי תמניא אסור משום איתותב חגא דשבועיא, והקשה רש"י דאכתי לא יתורץ דאף אי איקלע מילתא ובטליני' לשבעה אכתי תמניא אסור משום לפני היו"ט דאיתותב חגא דשבועיא [ואף דנפ"מ לאסור שבעה אי איקלע מילתא ובטליני' לששה מ"מ מקשה רש"י על לשון הגמ' דכפי דקאמר ובטליני' לז' דאי אפשר לאסור הז' משום שלפניו כיון דאיקלע בי' מלתא דנצרך להתענות א"כ אין נפ"מ לפ"ז דיאסר הח' משום שלפניו וכגוונא דנקט הגמ' קשיא לי' לרש"י דליכא תירוץ,], ותמוה לכאורה על רש"י דמאי קושיא הא משום שלפניו איננו אסור רק בתענית ולא בהספד כדקאמר רב אשי ולכך הוצרך לאוסרו משום יו"ט דאיתותב חגא דשבועיא לאוסרו אף בהספד, ודוחק לומר דקושיית רש"י הוא עפ"י מ"ש הר"ן בתענית שם במתני' לשיטת רש"י דהגמ' דקאמר השתא דאתית להכי כוונתו לדחות דינא דרב אשי רק דלפניו ולאחריו אסור נמי בהספד דלפ"ז מקשה רש"י שפיר דמשום לפניו אסור בהספד, דזה דחוק דהא האי דקאמר ובטליני' לשבעה הוא מקמי דקאמר השתא דאתית להכי וא"כ י"ל דקאי בשיטת רב אשי ולק"מ ולבתר דקאמר נמי השתא דאתית להכי ודחי דינא דרב אשי נמי לק"מ דאפשר לומר אי איקלע מלתא ובטליני' לששה וכמ"ש לעיל במוסגר. [ב] יש להקשות נמי על תירוץ רש"י דתירץ דכיון דנתבטל היו"ט שלו מאיתוקם תמידא אין לאוסרו נמי משום לפניו, דאכתי תקשי על המקשן דמקשה לימא מתשעה בו היה ליה להקשות ביותר לימא מעשרה בו ותשעה יהי' אסור משום שלפניו ותמניא משום איתוקם תמידא. ולזה הקושיא נראה שכיון הגאון בעל שאגת ארי' בספרו גבורת ארי שם אלא שחסר בלשונו יעושה"ט ו) [ג] יש להקשות על רש"י בריש הסוגיא דהוכיח דגרסינן ביו"ט דאיתוקם תמידא דלא למספד, דאם נגרוס דלא להתענאה, א"כ כשתירץ על הקושיא דל"ל מריש ירחא הא בלא"ה אסור משום ר"ח דנפ"מ לאסור את שלפניו נצטרך לומר דאתיא כר' יוסי דס"ל בדלא להתענאה לפניו אסור א"כ הו"ל למפרך מיד כמאן כר' יוסי א"כ ל"ל משום לפניו דתי"ל דהו"ל יומא דבתר כ"ח כדפריך בתר הכי, וע"כ דגרסינן דלא למספד ואתיא אף כת"ק ויש לתמוה על הוכחת רש"י דלא מוכח מידי דהא לכאורה איננו מובן קו' הגמ' דפריך כמאן כר' יוסי ל"ל מקמי יומא דאיתוקם תמידא תי"ל דהו"ל יומא דבתר כ"ח, דהא בר"ה (דף י"ט) פריך הגמ' למ"ד בטלה מגילת תענית מיו"ט דכ"ח דעשאוהו לאחר חורבן, ואי נימא בטלה מגילת תענית קמייתא בטל אחרנייתא מוסיפין ומסיק דתנאי היא דר"מ סבר לא בטלה ור' יוסי סבר בטלה וא"כ לר"י גופי' דסובר בטלה מגילת תענית פליג על האי יו"ט דכ"ח וסובר דאינו יו"ט כלל משום דקמייתא בטל אחרנייתא מוסיפין וא"כ מאי פריך בתענית כמאן כר' יוסי תי"ל דהוי בתר כ"ח הא לר' יוסי גופי' כ"ח לאו יו"ט הוא כלל וכנ"ל ומצאתי להחת"ס (או"ח סי' קס"ג) שנתקשה בזה אמנם מה שתי' דלמסקנא אליבא דר' יוסי שפיר יש להוסיף יעושה"ט שהוא נגד כל הפוסקים דא"כ הו"ל להביא לדינא היו"ט דכ"ח, א"ו דלמאי דקי"ל בטלה מגי"ת ליכא שום יו"ט ממגי"ת חוץ חנוכה ופורים ודלא כהחת"ס, וא"כ קשי' כנ"ל], ע"כ צ"ל דקו' הגמ' הוא עפ"י מ"ש התוס' פ"ק דר"ה (י"ט א') ד"ה הא ר' יהודא בן שמוע דהקשו מאי פריך הגמ' ל"ל מקמי דמיתוקם תמידא תי"ל דהוי בתר כ"ח הא איתוקם תמידא קדים טובא דהוי בזמן שביהמ"ק קיים ויו"ט דכ"ח בתר הכי הוי טובא. ותרצו דמקשה על התנא שסידר מגי"ת דהוי בתר כ"ח דלא הו"ל למדכר ריש ירחא כיון דבימיו הי' שלא לצורך, וה"נ י"ל דקו' הגמ' על התנא שסידר הברייתא דמגי"ת דאיהו ס"ל לענין בטלה מגי"ת דלא כר' יוסי דס"ל בטלה מדחשיב ליו"ט דכ"ח דלא ס"ל לר' יוסי מכלל דבזה ס"ל דלא כר' יוסי ולענין לפניו ולאחריו ס"ל כר' יוסי. וסבר לי' כוותי' בחדא לענין לפניו ולאחריו ופליג עלי' בחדא לענין בטלה מגי"ת וכנ"ל וא"כ שפיר פריך על התנא של מגי"ת דס"ל כר' יוסי לענין לפניו ולאחריו וס"ל ג"כ דלא בטלה א"כ מאי אירי' דהוי יומא דמקמי יומא דמיתוקם תמידא תי"ל דהוי יומא דבתר יו"ט דכ"ח ואשה"ט. ומעתה שוב לא מוכח מידי הוכחת רש"י הנ"ל דשפיר י"ל דגרסינן איתוקם תמידא דלא להתענאה, והא דקאמר לאסור את שלפניו היינו כר' יוסי ואפ"ה לא הו"מ למפרך מיד הי"ל דהוי יומא דבתר כ"ח. משום דהא תענית (י"ח א') אמרינן כי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי אדלא להתענאה דלפניו אסור אבל בדלא למספד דסובר ר' יוסי דגם לאחריו אסור לית הלכתא כוותי' דר' יוסי אלמא דב' דברים אלו דר' יוסי דאוסר בדלא להתענאה לפניו ובדלא למספד לאחריו אינם תלויין זב"ז דאף דפסקינן כדר' יוסי בדלא להתענאה דאסור לפניו עכ"ז בהא דאוסר לאחריו בדלא למספד לית הלכתא כוותי'. וא"כ מעיקרא כשתירץ על איתוקם תמידא לאסור את שלפניו לא הו"מ למפרך תי"ל דהוי בתר כ"ח כיון דסוף סוף צריכינן למימר דהאי תנא דמגי"ת איננו ר' יוסי בעצמו. [וכנ"ל דלדידי' ליכא יו"ט דכ"ת, וגם ז"וז נראה די"ט דכ"ח דנתקן מתלמידו של ר"מ לא היה בימיו של ר' יוסי דקדים טובא חבירו של רבו ר' מאיר], רק תנא אחר הוא דס"ל כר' יוסי בחדא ופליג עלי' בחדא וכנ"ל, א"כ גם בהא דלפניו ולאחריו נמי י"ל דס"ל כר' יוסי בחדא ופליג עלי' בחדא דבלא להתענאה ס"ל כר' יוסי דלפניו אסור אבל בדלא למספד לענין לאחריו לא ס"ל כר' יוסי וכדפסקינן אנן לר' יוחנן וא"כ ל"ש למפרך תי"ל דהוי יומא דבתר כ"ח כיון דבלאחריו לא ס"ל כר' יוסי וא"כ אבל להלן בחגא דשבועי' דקאמר לאסור את שלאחריו דחזינן מזה דגם לענין לאחריו ס"ל כר' יוסי שפיר פריך תי"ל דהוי יומא דבתר כ"ת כיון דגם לענין לאחריו ס"ל כר' יוסי, וא"כ שפיר יש לגרוס באיתוקם תמידא דלא להתענאה וקו' רש"י לק"מ, והיא לכאורה תמיהא רבתא על רש"י ז) וליישב כל התמיהות הנ"ל יעוי' במהרש"א שם בתענית (י"ז ב') על רש"י ד"ה איתוקם כו' וה"ג התם בפ' ר"י ת"ר אילין כו' דשבועי' דלא למספד מריש כו' כצ"ל עכ"ל מהרש"א מבואר דהי' לפניו גירסא אחרת ברש"י, וכן העיד בדקדוקי סופרים בהגהות שם דבכל הדפוסים הישנים הי' כתוב ברש"י חגא דשבועי' דלא להתענאה, והמהרש"א הגי' דצ"ל דלא למספד עפ"י רש"י ד"ה מתמניא וד"ה חגא דשבועי'. ולדעתי ברור דגי' הדפוסים הישנים נכונים ויותר נכון להגי' ברש"י ד"ה מתמניא ובד"ה חגא דשבועי' דמאחר דדברי רש"י מפורשין להדיא במנחות (דף ס"ה) דגורם דחגא דשבועי' דלא להתענאה וביאר שם באורך טעם הדבר דבאיתוקם תמידא עשו יו"ט חמור דלא למספד ובחגא דשבועי' עשו יו"ט קיל ורק דלא להתענאה יעושה"ט א"כ למה נעשה לרש"י עצמו הדרנא מהכא להתם, יותר נכון להניח הנוסחא הישנה בד"ה איתוקם ולהגי' באינך בכדי שיסכים לשי' רש"י במנחות הנ"ל, ע"כ נ"ל ברור דהגי' הישנה אמיתית ברש"י דצ"ל בד"ה איתוקם בסה"ד חגא דשבועי' דלא להתענאה ולהגי' ג"כ באינך בד"ה מתמניא וד"ה חגא דשבועי' ג"כ דלא להתענאה וסמי תרתי מקמי תרתי הסוד"ה איתוקם ובמנחות וכ"ז ברור ונפלאתי על המהרש"א שהגי' כנ"ל ועשה לרש"י סותר עצמו לשי' מנחות (דף ס"ה) הנ"ל. אמנם התוס' שם במנחות בד"ה מריש הקשו קו' עצומה על גי' זו דאי גרסינן בחגא דשבועי' דלא להתענאה א"כ ליכא למ"ד דאסור לאחריו ואף ר' יוסי לא אסר רק לפניו ולא לאחריו, א"כ איך אמר רב פפא דמשו"ה אמרי עד סוף מועדא לאסור יום שלאחריו ואמר ע"ז כמאן כר' יוסי הא אף כר' יוסי לא אתי' דבדלא להתענאה איננו אוסר לאחריו, ומינה הוכיחו דגרסינן בחגא דשבועי' דלא למספד, והוא באמת קו' עצומה מאוד על גי' רש"י במנחות ושבדפוסים הישנים בתענית הנ"ל. ח) והנראה ליישב, דהסבר הדברים דבלא להתענאה אסור לפניו ולא לאחריו ובדלא למספד אסור לפניו ולאחריו היינו משום דבלא למספד דהוא נס גדול ויו"ט חמור עשו חיזוק גדול להיו"ט בב' ימים לפניו ולאחריו אבל בדלא להתענאה דהנס אינו גדול כ"כ והיו"ט קיל לא עשו חיזוק להיו"ט רק ביום אחד ובחרו יותר לעשות אותו היום של חיזוק לפניו ולא לאחריו, אמנם כ"ז היכא דאפשר לעשות אותו יום של החיזוק לפניו אבל היכא דא"א לעשותו לפניו נצרך לעשותו לאותו יום של החיזוק לאחריו דאם לא יעשוהו לאחריו יהי' זה היו"ט בלא חיזוק כלל אף יום א' וזה א"א דבעי חיזוק יום א' עכ"פ וכיון דלא אפשר לעשותו לפניו נצרך לעשותו לאחריו, משא"כ היכא דאפשר לעשותו בין לפניו בין לאחריו יותר טוב. לעשותו לפניו בכדי שלא יזלזל ביו"ט למחר ולא לאחריו משא"כ היכא דא"א לעשותו לפניו מוכרחין אנו לעשותו לאחריו והוא נכון מאוד בסברא, [וכעין זה כתב השעה"ט (הל' מגילה) על הר"ן לענין תענית והספד יעושה"ט וכ"ש שיש לומר כן לענין לפניו ולאחריו.] ומעתה מיושב קו' התוס' מנחות הנ"ל דאף דגרסינן בחגא דשבועי' דלא להתענאה מ"מ כיון שא"א לעשות חיזוק ביום שלפניו דהיינו ביום הז' דבלא"ה הוא יו"ט מחמת דהוא מהימים דאיתוקם תמידא. ע"כ מוכרחין אנו לעשותו ביום שלאחריו, ואשה"ט לנכון ואדרבא מדוקדק מאוד דאמר ר"פ כדאמר רב לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו ה"נ לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו. דהיינו ממש כדרב על שלפניו דהאי שלאחריו הוא במקום לפניו. והוא ממש כתי' רב, ולא בדרך דמיון מן לפניו על לאחריו רק ממש על לפניו דהאי לאחריו הוא במקום לפניו שבכל דוכתי וכנ"ל ואשה"ט. ט) ומעתה מיושב היטב דברי רש"י שהוכיח שפיר דבאיתוקם תמידא גרסינן דלא למספד דאי גרסינן דלא להתענאה גם באיתוקם תמידא א"כ כי אמר רב לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו היינו כר' יוסי דסובר דבדלא להתענאה לפניו אסור א"כ מיד הו"ל להקשות כמאן כר' יוסי תי"ל דהו"ל יומא דבתר כ"ח דאי"ל כמו שהקשתי באות ו' דהוי מנינן למימר דהברייתא דמגי"ת ס"ל כר' יוסי בחדא לענין לפניו בדלא להתענאה ופליג עלי' בחדא לענין לאחריו בדלא למספד, דז"א דא"כ גם להלן נא מקשה מידי דהא האי לאחריו של חגא דשבועי' הוא ג"כ במקום לפניו דבלא להתענאה וכנ"ל וא"כ גם לבתר תי' ר"פ לק"מ וע"כ דהמקשן סובר דהני תרתי לפניו בדלא להתענאה ולאחריו בדלא למספד תרתי מילי דר' יוסי תלויין זב"ז וא"א לחלק ביניהם ודלא כר' חייא בר אבא דמחלק ביניהם ולכך מקשה דכיון דס"ל כר' יוסי בדלא להתענאה דלפניו אסור בודאי ס"ל גם בדלא למספר דלאחריו אסור ולהכי מקשה מלפניו על לאחריו דתי"ל דהוי יומא דבתר כ"ח וא"כ גם מעיקרא על תי' רב הי"ל להקשות זו הקו' גופי' אם גרסינן באיתוקם תמידא דלא להתענאה, ושפיר הוכיח רש"י דגרסינן באיתוקם תמידא דלא למספד ואשה"ט. י) וא"ש נמי קו' א' שהקשתי באות ה' דשפיר הקשה רש"י על תי' הגמ' אי איקלע מנתח ובטליני' לז' דאכתי ח' יהא אסור משום שלפניו דנ"ק הא לפניו איננו אסור רק בתענית ולא בהספד ומשום איתותב חגא דשבועי' אסור אף בהספד דז"א דהא היו"ט דאיתותב חגא דשבועי' ג"כ אינו אלא דלא להתענאה ואיננו אסור רק בתענית ולא בהספד ואשה"ט בפשוט ברווחא. ומיושב נמי קו' ב' שהקשתי באות ה' הנ"ל על תי' רש"י דאכתי תקשה על קו' הגמ' דמקשה לימא מט' בי' דעדיפא הו"ל להקשות דלימא מי' בי' והט' יהא אסור משום לפניו וע"ז לא יועיל תי' רש"י, ולהנ"ל אשה"ט דהא נתבאר דמש"ה בחגא דשבועי' אסור לאחריו אף דאינו אלא יו"ט דלא להתענאה דלכו"ע אינו אסור לאחריו דהיינו משום דהכא ליכא לפניו ומש"ה הכא לאחריו הוי במקום לפניו, הא אי הו"ל לפניו לא הי' אסור לאחריו רק לפניו, וא"כ אי הוי אמר מי' בי' דהט' הי' אסור משום לפניו לא הי' אסור לאחריו, ומש"ה הוכרח להקשות לימא מט' בי' דג"כ ליכא לפניו דהא הח' אסור משום יומא דאיתוקם תמידא והי' אסור גם לאחריו משום דליכא לפניו ואי"ל דלפי"ז גם קו' רש"י לק"מ דמאי מקשה דאף אי אקלע מלתא ובטליני' לז' דאכתי לא הוי צ"ל מתמני' דהא הח' הי' אסור משום לפניו. דהא אם יהי' לפניו לא יהי' לאחריו, ז"א קו' דס"ל לרש"י דכיון דבכל השנים ליכא לפניו זולת עתה דאקלע מלתא, וא"כ מעיקר התקנה עשו מתחלה לאסור לאחריו כיון דבכולהו שני ליכא לפניו בודאי גם עתה דאיקלא מלתא ואיכא לפניו בהך זימנא מ"מ לאחריו דאסור בכולהו שני וגם על השנים שיבואו יהא אסור לעולם גם עתה אסור, וגם לפניו דבכולהו ימים טובים דלא להתענאה אסורים לפניו, וגם בזה בכל השנים אסור משום יומא דאיתוקם תמידא גם בשנה ההיא דאיקלא מלתא ונתבטלו הימים טובים דאיתוקם תמידא עכ"ז אסור לפניו כבכל דוכתי משא"כ אם מתחלת התקנה של היו"ט דאיתותב חגא דשבועיא הי' לפניו לא הי' אסור לאחריו וכנ"ל ואשה"ט והדברים הנ"ל בביאור שיטת וגירסת רש"י ובישוב קו' התוס' מנחות ובישוב קו' א' וג' נ"ל נכון וברור והדברים מאירים ואמיתים נחמדים ונעימים כפתור ופרח בס"ד. יא) ועתה אחר שנתבאר שי' רש"י נבוא לישב קו' הרז"ה והאשכול הנ"ל (באות ה') דאיך הוכיח רבינו אפרים מדרב אשי דאין הלכה כר' יוחנן במאי דלא פסק כר' יוסי בלאחריו, ולהנ"ל י"ל דשיטת רבינו אפרים כשיטת רש"י דגורס ג"כ בחגא דשבועי' דלא להתענאה, ואפ"ה פריך כמאן כר' יוסי א"ה ל"ל מקמי יומא דאיתוקם תמידא תי"ל דהו"ל יומא דבתר כ"ח, אף די"ל דס"ל כר' יוסי בחדא לענין לפניו בדלא להתענאה ופליג עלי' בחדא לענין לאחריו בדלא למספד, כדמוכרחין למימר בל"ז דס"ל כר' יוסי בחדא לענין לפניו ולאחריו ופליג עלי' בחדא לענין בטלה מגי"ת דס"ל לר' יוסי בטלה ואיהו ס"ל דלא בטלה, א"כ י"ל נמי דס"ל כוותי' בחדא לענין לפניו ופליג עלי' בחדא לענין לאחריו וכדפסיק ר' יוחנן להלכה, וע"כ דס"ל דלא כר' יוחנן דאפשר למיפלגינהו רק דס"ל דהני תרי מילי תליין חדא בחברתה דמאן דס"ל בדלא להתענאה דלפניו אסור מוכרח דס"ל דבדלא למספד אסור לאחריו משום דהא בין ת"ק דהוא ר"מ בין ר' יוסי תרווייהו ס"ל דיו"ט דלא למספד חמיר מיו"ט דלא להתענאה רק דת"ק ס"ל לענין לפניו הוא דחמיר ור' יוסי ס"ל דלפניו תרווייהו אסור ולענין לאחריו הוא דחמיר דלא למספד מדלא להתענאה, וכיון דס"ל כר' יוסי בדלא להתענאה דאסור לפניו מסתמא ס"ל בדלא למספד דאסור לאחריו דס"ל דא"א לחלק זמ"ז ודלא כר' יוחנן דמחלק בינייהו ולהכי מקשה מזה לזה ורב אשי מתרץ ע"ז מסתמא דס"ל ג"כ דא"א למפלגינהו, וא"כ כיון דלהלכה פסקינן בדלא להתענאה דלפניו אסור מוכרח ג"כ דפסקינן כר' יוסי דבלא למספד לאחריו אסור כרב אשי דבהדדי תליין ודלא כר' יוחנן דאי כר' יוחנן דאף דבלא להתענאה פסקינן כר' יוסי אפ"ה. בדלא למספד עבדינן כת"ק א"כ בלא"ה לק"מ על הברייתא דמגי"ת דשפיר י"ל דאף דס"ל כר' יוסי בדלא להתענאה אפ"ה בדלא למספד ס"ל כת"ק כיון דסוף סוף זו הברייתא דמגי"ת לאו ר' יוסי בעצמו הוא רק תנא אחר דס"ל כר' יוסי בחדא ופליג עלי' בחדא, א"ו דסובר רב אשי דליכא לפלוגי בינייהו וא"כ גם בלאחריו הל' כר' יוסי כיון דבלפניו גם ר' יוחנן ס"ל כוותי' ורב אשי לא מחלק בינייהו וגם מאביי מוכח הכי רק לא הביא מאביי משום דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ולא באביי ורבא גופייהו כמ"ש הרא"ש פ' עושין פסין סי' ד' ובכמ"ד, לכך הביא ראי' מרב אשי דבתראה הוא, כן הי' נ"ל נכון ועכ"ז הנני מסתפק אם כיון לזה כי יותר נראה דכוונתו משום דקאמר כל שלאחריו ולא קאמר לר' יוסי משמע דקאמר לדינא, וכמ"ש האשכול בכוונתו, והשיג עליו, ויש להסביר ביותר דהא רב אסי מחדש לן דין חדש והול"ל קסבר ר' יוסי, ומדקאמר סתמא כל שלאחריו משמע דפשוט הוא ממעשים בכל יום בשלאחריו, וא"כ מוכרח דהלכה כר' יוסי בלאחריו, ולא משמע ליה לדחוק דממעשים בכל יום בשלפניו לדידן ידע על לאחריו לר' יוסי דהוא דחוק מכמה טעמים. יב) ובגוף המחלוקת שבין רש"י ותוס' אי גרסינן באיתוקם חגא דשבועי' דלא להתענאה כרש"י או דלא למספד כהתוס', הי' נראה להביא ראי' לגי' רש"י מחולין (קכ"ט ב) דאיתא בברייתא שה דר' יהושע הביא ראי' דהא דאמרו דאבר מן החי מטמא הוא לאו דוקא מן החי ולא מן המת רק דאפילו מן החי וכ"ש מן המת, דמצינו כה"ג במגילת תענית דכתוב בו פסחא זעירא דלא למספד, הא רבא למספד אלא כל דכן ה"נ כל דכן יעו"ש, ומאי ראי' הוא דהא שם לא הוצרכו להזכיר פסחא רבה דהא מתמני' ביה עד סוף מועדא איתוקם חנא דשבועי' דלא למספד, א"כ י"ו בכלל ולא צריכינן לאסרו משום פסת, ודוחק לומר דהכוונה משום הא דאמרינן תענית (דף י"ח) על הא דאמר מתמני' אף דבלא"ה אסור משום דאיתוקם תמידא משום דאלו איקלע מלתא ובטליני' לז' ויתבטל יומי דאיתוקם תמידא עכ"ז יהא תמני' אסור משום חגא דשבועי', וה"נ הו"ל למכתב פסחא רבא דאף דיהא איקלע מלתא ויתבטל מתמני' בי עד ער"פ עכ"ז יהא ער"פ אסור משום, פסחא רבא, דזה דחוק דא"כ הי' לו להגמ' בתענית (שם) להביא ראי' לזה הסברא דאיקלע מלתא מהאי ברייתא דחולין הנ"ל, וגם הא חזינן מעיקרא דאביי ורב אשי שם דיישבו הך דעשרים ותמני' בתירוצים אחרים יעו"ש ע"כ דלא ס"ל זו הסברא דאיקלע מלתא, ואיך פירשו זו הברייתא, וגם אי"ל דהאי דפסחא זעירא הי' מקודם דאיתוקם חגא דשבועי' דמ"מ הכותב מגילת תענית לא הי' צריך למכתב פסחא רבא אף אם נאמר אז גם פסחא רבא כיון דבימיו כבר הי' גם יו"ט דאיתוקם חגא דשבועי' ושוב פסחא רבא הי' שלא לצורך, וכעין שכתבו התוס' ר"ה (י"ט א) ד"ה הא אם לא שנדחוק דידע ר' יהושע דהי' כתוב במגילת תענית פסחא זעירא גם קודם שהי' היו"ט דאיתוקם חגא דשבועי' וכ"ז דחוק אמנם לגירסת רש"י דגרס באיתוקם חגא דשבועי' דלא להתענאה א"ש בפשיטות ברווחא דהי"ל למכתב פסחא רבא לאסור ההספד דבשביל היו"ט דחגא דשבועי' איננו אסור רק בתענית ולא בהספד משא"כ משום פסח, והיא ראי' נכונה לגירסת רש"י ודע דבמל"מ (פ"ו מהל' כלי המקדש) כתב דנראה לו מהירו' דביום טבוח של הקרבן אסור בהספד ותענית, וא"כ לכאורה גם בע"פ הכי ותמה שלא מצא גילוי לדין זה ואישתמיט לי' הגמ' דחולין הנ"ל דמבואר הכי, ומהגמ' הנ"ל מבואר דהוא ממגילת תענית וא"כ להלכה דקי"ל במלה מגילת תענית ג"ז בטל, והא דראב"צ עירובין (דף מ"א) ותענית (דף י"ב) דבט"ב שנדחה התענה ולא השלים מפני שהי' יו"ט שלו של קרבן עצים ע"כ דסובר לא בטלה כר"מ פ"ק דר"ה (י"ט א) משא"כ לדידן. ויש ליישב בזה מה שתמה המל"מ שם על הרז"ה ר"פ מקום שנהגו שכתב דאיסור עשיית מלאכה איננו אלא בזמן הקרבן ולא בזמן הזה ותמה המל"מ מר"ט דאסור בהספר ותענית ביום טבוח אף בזמן הזה, ולהנ"ל ע"כ ר"ט סובר לא בטלה, משא"כ להלכה דבטלה וא"כ שפיר כתב הרז"ה להלכה דאפשר דגם לענין מלאכה תלי' אי בטלה מגי"ת אי לא, וכ"ה בתוס' תענית (י"ב א) ד"ה התם דהא דראב"צ אתי' כמ"ד לא בטלה מגי"ת, וראיתי בספר יחוסי תנאים ואמוראים מקדמון הנדפס מכת"י ע"י החברה מקיצי נרדמים בשנת תרל"ד באות בר נתן בתחלת הספר, שכתב להקשות על ער"פ בזמה"ז דאסור במלאכה הא כל הטעם משום הקרבן ועכשיו ליכא קרבן, ותי' דמאחר שבזמן המקדש הי' אסור כך לעולם אסור אף בזמה"ז וכתב דבזה מתורץ אצלו האי דראב"צ דהא ט"ב לאחר החורבן הי' וא"כ בטלה המגי"ת כל הימים טובים שהי' בזמן הבית וא"כ ג"ז בטל. אמנם מתורץ אצלו עפ"י הנ"ל דכל שהוא משום הקרבן אף בזמה"ז אסור יעושה"ט. א"כ מבואר מדבריו דמשוה איסור הספד ותענית למלאכה, רק דסובר דתרווייהו אסורין בזמה"ז, א"כ ממילא דאפשר לומר גם להיפוך לשיטת התוס' תענית (דף י"ב) הנ"ל דהספד ותענית מותרין בזמה"ז למ"ר בטלה, וכן נראה מחולין (קכ"ט ב) וכנ"ל, ה"נ במלאכה ומיושב היטב שי' הרז"ה. שוב ראיתי בתוספתא (פ"ג דתענית הל' ו') דמבואר להדיא דעיקר מחלקותם אי בטלה מגילת תענית אי לא בטלה פליגי על זמן עצי כהנים והעם. וראב"צ מביא ראי' למ"ד לא בטלה יעו"ש, א"כ מבואר להדיא כהתוס' תענית (דף י"ב) הנ"ל ודלא כס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל יג) ועפ"י שיטת רש"י הנ"ל נראה לי לבאר ג"כ הסוגיא דר"ה (דף י"ט) התמוה טובא כמו שתמה שם הטו"א. א' דמקשה שם על ג' תשרי דעשו יו"ט בזמן שביהמ"ק קיים דהא הוי יו"ט בלא"ה בזמן הבית משום צום גדלי' דהוי יו"ט בזמן הבית וקאמר רב לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו. ומקשה ותי"ל דהוי יום שלאחר ר"ח, ומקשה הטו"א דלמא אתיא כת"ק דלא כר' יוסי וליכא איסור לאחריו. ונדחק בזה דידע הברייתא דמגילת תענית דעד סוף מועדא דע"כ דבא לאסור לאחריו כדאיתא בתענית, והקשה לפי"ז דא"כ הוי ידע ג"כ מריש ירחא דע"כ בא לענין לאסור לפניו ומחמת ר"ח לא הי' אסור לפניו א"כ ידע ג"כ דר"ח לא בעי חיזוק ומאי מקשה תי"ל דהוי יום שלאחר ר"ח. ונדחק דלמסקנא דקאמר השתא דאתית להכי שוב איצ"ו לתי' קמא רק להכי קאמר מריש ירחא מחמת אי איקלע מלתא, ושוב ק"ל דא"כ מאי הקשה כאן תי"ל דהוי אחר ר"ח והוכיח מזה דר"ה הוי יו"ט ול"ש איקלע מילתא והא דלא פריך מיו"ט משום דידע הברייתא דמייתי אח"כ רק דסבר דר"ח דרבנן, והא דהביא אח"כ הברייתא איננו מדברי המתרץ רק דהגמ' הביא הברייתא בכדי לפרש דברי המקשן והתרצן וכ"ז דחוק, ולבסוף נשאר בקו' דאמאי לא פריך תיכף דאכתי הוי יום שלפני יו"ט דצום גדליה דהוא חזק יותר דלא מתרץ מידי דעדיין נשאר זו הקו' בעצמה. ועוד דזו הקו' לד"ה והקו' דאחר ר"ח אינו אלא אי אתיא כר' יוסי ונשאר בקו' והן באמת תמיהות עצומות בפשטות הסוגיא. וגם מ"ש דהמקשן ידע הברייתא שהביא המתרץ דחוק מאד. וגם מ"ש דלבתר דחדית אי איקלע מלתא איצ"ו לשינוי' קמא על הא דריש ירחא יעוי' בגבורת ארי מבעל המחבר טורי אבן בעצמו דלא כ"כ, וא"כ ישאר נמי קו' הראשונה אם ידע לסוגיא דתענית גם מר"ח לא מקשה מידי. וראיתי להפני יהושע שהרגיש ג"כ בתמיהת הטו"א הנ"ל דאמאי לא הקשה תיכף דהו"ל יום שלפני גדליה וקו' הב' שהקשה דלמא לאוסרו בהספד לק"מ דלא ידע מתי' רב אשי שם, וגם הגמ' דחי ליה אח"כ כדאמר השתא דאתית להכי כו' אמנם הקו' הראשונה הנ"ל תמוה טובא. ומה שהעלה שם לתרץ אינו נ"ל כלל דנהי דלא ידע הברייתא דמייתי אח"כ אמנם אטו לא ידע המשנה דמס' תענית רפ"ב דמבואר דאסור לפניו. אמנם לשיטת רש"י הנ"ל יתבאר הסוגיא ברווחא ובפשיטות כעין הסוגיא דתענית הנ"ל, דלעולם המקשה לא ידע הברייתא דאייתי אח"כ אבל המשנה דמס' תענית הנ"ל בודאי ידע. ונקדים דהב"י (סי' תי"ח) הביא בשם רבינו ירוחם דר"ח דאסור בהספד ותענית הוא ממגילת תענית. והב"י הקשה עליו מסוגיא דתענית וכן יש להקשות מסוגיא דר"ה הנ"ל] דקאמר ר"ח דאורייתא היא, ובאמת לק"מ וכמ"ש הב"ח שם דהב"י בעצמו הסכים אח"כ דר"ח דרבנן והא דקאמר הגמ' דאורייתא היינו דעיקרו דאורייתא, וא"כ גם לרבינו ירוחם לק"מ, וכן מבואר מתוס' ברכות (מ"ט ב) דיה אי בעי ותוס' תענית (י"ב א) ד"ה ואם דר"ח ג"כ הוי ממגילת תענית, ואף להסוברים דלא כרבינו ירוחם במ"ש דהאידנא דבטלה מגילת תענית גם בר"ח מותר וסוברים דר"ח גם האידנא אסור עכ"ז י"ל דמודו דאין האיסור רק ממגילת תענית רק דלענין ר"ח לא בטלה הואיל ועיקרו דאורייתא וכדמבואר מתוס' תענית (דף י"ב) הנ"ל דסוברים דהוי ממגי"ת ואפ"ה סוברים דלא בטלה, וא"כ י"ל שפיר דכו"ע מודו בזה לרבינו ירוחם דהאיסור של ר"ח הוי ממגילת תענית, וכן הכריחו המג"א והגר"א (סוף סי' תק"ע) דר"ח אינו אסור אלא דרבנן רק עיקרו דאורייתא, וא"כ שפיר י"ל דכולהו ס"ל כרבינו ירוחם דהוא ממגי"ת וכתוס' ברכות ותענית הנ"ל, ומסוגיא זו דר"ה נראה ראי' ברורה לרבינו ירוחם דהוא ממגי"ת כאשר יבואר. ונקרים עוד דנראה מוכרח דהיו"ט דג' בתשרי דבטילא אדרכתא אינו אלא דלא להתענאה ולא דלא למספד. דאי הוי דלא למספר א"כ כי פריך תיפוק לי' דהוי יום שלאחר ר"ח הא דקאמר לאסור את שלפניו ה"נ י"ל לאסור יום שלאחריו, ולק"מ מלאחר ר"ח ואיננו נצרך לכל הפלפול הלז לענין הקו' דר"ח. וגם ראיתי במגילת תענית פ"ז דהוזכר יו"ט הזה דג' בתשרי וכתוב בו סתם לא דלא להתענאה ולא דלא למספד ומבואר בירו' פ"ב דתענית הל' י"ב ומגילה פ"א ה"ד דבסתם הוי דלא להתענאה, וא"כ כיון דהוי דלא להתענאה ואמרינן לאסור את שלפניו מכלל דכמאן כר' יוסי דס"ל בדלא להתענאה דלפניו אסור וא"כ בדלא למספד אסור לאחריו ושפיר פריך תי"ל דהוי יום שלאחר ר"ח, ופריך מלפניו בדלא להתענאה על לאחריו בדלא למספד ממש כמו שנתבאר בסוגיא דתענית לשיטת רש"י בהא דפריך כמאן כר' יוסי כו' וכנ"ל, ומיושב קו' הטו"א דלמא אתיא כת"ק דז"א דא"כ הוי אסור לפניו וכנ"ל וא"ש, ומיושב נמי על הא דלא פריך תיכף ותי"ל דהו"ל יום שלפני גדלי' דהא הברייתא דמייתי אח"כ לא ידע עדיין רק דידע המשנה דתענית, וא"כ י"ל דדוקא מה שתקנו הם ממגילת תענית תקנו ג"כ לפניהם ולאחריהם דהם אמרו גוף היו"ט והם אמרו ג"כ הלפניהם ולאחריהם אבל מה שלא תקנו הם והי' האיסור מעיקרא לא הוסיפו מידי ולא תקנו כלום. וכעין זה איתא בתוס' ברכות (ט"ו א') ד"ה אי וכעין זה מבואר בר"ן סוכה פ"ג ובשו"ע סי' תרמ"ט סעי' ה' דפסולי ראשון הכשרים בשאר ימים בראשון אם ל"ל כשר לראשון איננו נוטל כלל וביו"ט ב' דספיקא הוא נוטלין ולא מברכין, אף דלכאורה ראשון לא גרע משאר ימים דאיכא חיובא דרבנן עלי', אלא דעל שאר ימים תקנו ותקנו ג"כ דאף הפסולים בראשון כשרים, אבל על יום ראשון דאיכא חיובא דאורייתא עלי' לא תקנו כלום, וכשאין לו הכשר מדאורייתא לא יטול כלל משום דבי' לא תקינו רבנן מידי ולא הוסיפו כלום, אף דאם לא הי' עלי' חיובא דאורייתא בודאי היו מתקנים רבנן גם על יום הראשון ליטול זכר למקדש כדתקנו בשאר ימים והי' צריכין ליטול גם פסולי כמו בשאר הימים אבל השתא דאיכא עלי' חיוב דאורייתא לא תקינו כלום וכשאי"ל כשר לראשון אינו נוטל כלום [ויש לדחות דהתם איצ"ו לתקן זכר למקדש ביום א' דאיכא בלא"ה חיוב דאורייתא ואין נפ"מ בו בין מקדש לגבולין]. וכן י"ל הכא דבמאי דתקינו הם במגי"ת אסרו גם לפניהם ולאחריהם בתקנה א' כאחת אבל במאי דלא תקינו הם והי' אסור הניחו להם באיסורם ולא תקינו מידי ומאי דהי' אסור מקודם אסור ומאי דלא הי' אסור מקודם גם. עתה אינו אסור דלא הוסיפו כלום בהם על מה שהי' מקודם, וכעין שכתבו תוס' ברכות (ט"ו א') הנ"ל, וא"כ לק"מ תי"ל יום שלפני גדלי' כיון דיו"ט דגדלי' איננו מימים טובים הכתובים במגילת תענית איננו אסור לפניו ולאחריו, אבל לבתר דהביא הברייתא דיהיב טעמא על שבתות וימים טובים דאינן אסורים לפניהם ולאחריהם משום דהם דאורייתא ואי"צ חיזוק הא לולא זה הי' אוסרים לפניהם ולאחריהם כהימים דמגילת תענית אף דלא אסרו הם לימים אלו והי' אסורים מקודם, וא"כ ממילא יו"ט דגדלי' דאינו מד"ת דומה לימים דמגילת תענית ואסרו לפניהם ולאחריהם, ושפיר פריך ותי"ל דהו"ל יום שלפני יום גדלי' ואשה"ט, ות"ל שעזרני לפרש הסוגיא דר"ה בדברים פשוטים ונכונים במקום שלא מצאו אנשי חיל ידיהם, ומכאן נראה ראי' ברורה לרבינו ירוחם דר"ח דאסור בהספד ותענית הוא ממגילת תענית וכנ"ל, ונכון הוא ופשוט בעזהי"ת, ויעוי' בשאגת ארי' (סי' ק"א) שכתב שמכאן ראי' ברורה שאין עלי' תשובה שלא כדברי רבינו ירוחם, והנך רואה בהיפך שמכאן ראי' ברורה לדבריהם שעפי"ז מתיישבת הסוגיא בפשוט וכנ"ל, וגם מתיישב מה שהקשה הש"א שם לפי מה שהוכיח דר"ה הוא בכלל יו"ט ודינו כשאר ימים טובים דאמאי לא פריך ותי"ל דהו"ל יום שלאחר יו"ט ונדחק דהמקשן ידע הברייתא דמייתי המתרץ יעו"ש, ולהנ"ל מתיישבת ברווחא דלס"ד דמקשה דוקא ממגי"ת פריך וכנ"ל ואשה"ט:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה