אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן נד

סימן נג

ע"ד הקושיא שכתבתי לי ששמעת מהרב דמעזריטש שהקשה בשם הרב הגאון ר' זלמן מפוזנא זצ"ל בקידושין (י"ג ב') דהוכיח דמיתת הבעל מתיר מקרא דכי ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה מב"ק (ק"י ב') דמקשה ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דנימא אדעתא דהכי לא קידש ומתרץ טב למיתב טן דו וא"כ הכא דתשאר עגונה לא שייך תי' הגמ' ושפיר אמרינן דאדעתא דהכי לא קידש, וקושיא זו מצאה חן בעיניך לקו' עצומה ובקשת מאתי אם אמצא תירוץ ע"ז אודיעך. דע אהובי גיסי אשר לדעתי נראה בפשיטות דלק"מ ויבואר בסוף מכתבי מה שנראה לי לפשוט וברור, ואמת לאמתי לתרץ בזה. אמנם בכדי להשתעשע עמך קצת אמרתי לכתוב בזה מה שהעירו רעיוני ברהיטא ליישב קו' זו בכמה פנים שונים. וכאשר יבואר א) הנה לדעת רש"י שם דהתירוץ דטן דו קאי על הבעל בפשוט לק"מ דגם לס"ד דקידושין דאין מיתת הבעל מתיר שייך תירוץ הגמ', דבשביל טן דו דהבעל מסכמת בלי שום תנאי, וכמו ביבם מוכה שחין. אמנם קו' זו קשה לדעת הפוסקים דתירוץ הגמ' דטן דו קאי על היבם מוכה שחין לפ"ז שפיר קשה קו' הנ"ל. ויעוי' בזה בישועת יעקב אבה"ע (סי' קנ"ז). והנה עוד מסופק שם בישועת יעקב דאפשר דקו' הגמ' אינו אלא בהי' לו אח מוכה שחין בשעת הקידושין אבל בנעשה מוכה שחין אחר הקידושין בודאי נכנסה לספק זה בתחלה ולא שייך אדעתא דהכי לא קידש, דבשביל חשש רחוק כזה בודאי היתה נכנסת לבית הס', ול"ש אדעתא דהכי לא קידש, והביא כן גם בשם הב"ח. ומעתה אמינא דאף דזה ודאי דמיתה אסיק אדעתא וכדמוכח מקו' הגמ' ב"ק שם, מ"מ אפשר דמיתה במלחמה הוי אונסא דלא שכיחא וכמו אכלו ארי בגיטין (ע"ג א') דהא הקידושין היו קודם המלחמה וכדאיתא ברמב"ם הל' מלכים (פ"ז ה"ז) ובכ"מ וא"כ כיון דהקידושין היו קודם המלחמה שפיר יש לומר דאונס כזה שיתחדש מלחמה ויצא במלחמה ויהרג שם הוי אונסא דלא סלקא אדעתא ודוקא מיתה על מטתו כדרך כל הארץ שפיר מסקא אדעתא ואינה נכנסת לבית הספק, אבל מיתה שלא כדרך כל הארץ דהיינו שיתחדש מלחמה ויהרג שם הוי אונסא דלא שכיח וכמו אכלו ארי דגיטין (דף ע"ג) הנ"ל, דהוי אונסא דלא מסקא אדעתא. וא"כ על מיתה כזו לא שייך אומדנא דעל חשש מיתה רחוקה כזו היתה נכנסת לבית הספק ולא שייך אדעתא דהכי לא קידש וכמו בנעשה אחיו מוכה שחין אחר הקידושין וכנ"ל, וה"נ המלחמה נתחדשה אחר הקידושין כנ"ל וא"ש. ב) והנה לכאורה הי' נראה ליישב עוד בפשוט דע"כ אין הטעם משום אומדנא דיעוין בקידושין (ס"ז ב') דדרשינן ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלפחות דרשינן לי' לאחר ולא לבן, וא"כ ה"נ דכתיב ואיש אחר יקחנה לפחות דייקינן מינה ואיש אחר ולא הבן דלבן אסורה משום אשת אב, וא"כ אם הטעם משום אומדנא ונעקרו הקידושין למפרע לבנו שריא דהא איגלאי מלתא למפרע דלא היתה אשת אב כלל, כן עלה בדעתי לכאורה. שוב ראיתי דהא בורכא. דהא בבית וכרם נמי כתיבי ואיש אחר יחנכנו ואיש אחר יחללנו וא"כ פשיטא דהכא לא שייך למידק לאחר ולא לבן ג) עוד יש ליישב ויתיישב נמי דברי הגמ' התמוהין לכאורה מאוד דפריך רב שישא ברי' דרב אידי על האי לימודא דואיש אחר יקחנה אימא מאן אחר יבם, ואמר רב אשי ב' תשובות בדבר חדא דיבם לא איקרי אחר. ועוד כתיב ושנאה האיש האחרון או כי ימות האיש האחרון ואיתקש גירושין למיתה וכו'. והלשון תמוה דבשלמא תשובה א' הוי שפיר תשובה לקו' דהקשה דלא מוכח מהאי קרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ושפיר השיב לקו' דל"ק דשפיר מוכח מהאי קרא, אבל תשובה ב' איננו ענין לקו' ואדרבא הודה לו לקושייתו דאינו מוכח מקרא דפן ימות במלחמה רק דמוכח מלימוד אחר, וא"כ איננו תשובה לקו' דאטו רב שישא ברי' דרב אידי המקשה לא הודה להדין דמיתת הבעל מתיר הא זהו משנה מפורשת והדין פשוט לכ"ע רק דלא ידע מהיכן מוכח והקשה על ההוכחה דפן ימות במלחמה דמזה לא מוכח וע"כ דההוכחה ממקום אחר ולא מהאי קרא, וא"כ רב אשי בתשובה ב' הודה לרב שישא ברי' דרב אידי לגמרי דלא מוכח מקרא דפן ימות רק ממקום אחר, וא"כ איך שייך הלשון דב' תשובות בדבר על קו' רב אידי והוא אצלי דקדוק עצום עד שתמיהני שלא מצאתי שהרגישו בזה המפרשים ובדברי הרשב"א והריטב"א ראיתי דנראה מדבריהם דלא גרסי האי לישנא דב' תשובות בדבר ובדוחק נצרך לפרש דב' תשובות בדבר אינו קאי על קו' רב אידי רק על קו' הגמ' דמנלן דמיתת הבעל מתיר. אמנם להנ"ל בקו' הג' הנ"ל יש ליישב קצת, דההוכחה דפן ימות איננו מקרא דפן ימות לחוד רק בצירוף קרא דאו כי ימות האיש האחרון, ומתחלה כשהוכיח מקרא דפן ימות במלחמה לא היתה כוונתו מקרא דפן ימות לחוד רק בצירוף האי קרא דאו כי ימות האיש האחרון דמתרווייהו ביחד מוכח, דהנה מקרא דפן ימות לחוד איכא למדחי כקו' הגאון רי"ל דהטעם משום אומדנא, אמנם לזה יש להוכיח מקרא דאו כי ימות האיש האחרון דמבואר פ"ק דיבמות (י"א ב') לחכמים דקי"ל כוותייהו אף במחזיר גרושתו מן האירוסין אסורה דוהיתה לאיש אחר היינו ע"י קידושין לחוד, וא"כ או כי ימות האיש האחרון היינו במן הארוסין לחוד וע"כ דל"א אומדנא, דאי אמרינן אומדנא א"כ איגלאי מלתא דלא נתקדשה לאחרון כלל ונעקרו הקידושין למפרע, א"כ אמאי אסורה לחזור לאחרון, וע"כ דל"א אומדנא, אמנם מהאי קרא לחוד לא מוכח דאפשר דלראשון בלאו לכ"ע בעשה וכמ"ש רש"י אמנם לזה שוב מוכח מקרא דפן ימות במלחמה דמוכח דמותר לגמרי ול"ל מטעם אומדנא דהא מוכח מקרא דכי ימות האיש האחרון דל"א אומדנא וכנ"ל. וא"כ בצירוף תרווייהו ביחד שפיר מוכח דמיתת הבעל מתיר דמקרא דאו כי ימות האיש האחרון מוכח דל"א אומדנא רק דעדיין אפשר דלכ"ע בעשה לזה צריכי למילף מקרא דפן ימות במלחמה ומזה לחוד הי' אפשר לדחות מטעם אומדנא אמנם זה נסתר מקרא דאו כי ימות האיש האחרון וא"כ בצירוף תרווייהו ביחד שפיר מוכח דמיתת הבעל מתיר בלי שום דחיי', וא"כ כשהוכיח מקרא דפן ימות במלחמה היתה כוונתו בצירוף קרא דאו כי ימות האיש האחרון למסתר טעם דאומדנא ולהוכיח מתרווייהו ביחד וכנ"ל. וע"ז כשהקשה רב שישא ברי' דרב אידי היינו דמתרווייהו ביחד נמי לא מוכח האי דינא, שפיר קאמר רב אשי ב' תשו' בדבר דשפיר מוכח מהני פסוקי לתשובה א' מתרווייהו ביחד. ולתשובה ב' מקרא דאו כי ימות האיש האחרון לחוד, ושפיר הוי תשובה לקושייתו כיון דמתחלה ג"כ היתה כוונתו להוכיח מהאי קרא ג"כ וכנ"ל. כן אפ"ל ע"ד פלפול קצת ד) עוד הי' אפשר לומר ע"ד הנ"ל דלס"ד זה דמיתת הבעל אינו מתיר ע"כ מוכח דל"א אומדנא דביבמות (נ"ט א') איתא גבי כה"ג באלמנה אלמנה לא יקח בין מן האירוסין ובין מן הנישואין ויליף לה מקרא יעושה"ט דהוכיח מקרא דאף מן האירוסין אסור, וא"כ מוכח ע"כ דל"א אומדנא, דאי נימא אומדנא א"כ איגלאי מלתא למפרע דלא היתה ארוסה כלל ואיננה אלמנה כלל ואמאי אסורה וע"כ דל"א אומדנא ואף מן האירוסין אסורה לכו"ע בעשה ולכ"ג בלאו, וא"כ שפיר הוכיח מקרא דפן ימות במלחמה, וכנ"ל, דל"ל מטעם אומדנא דהא מוכח מאלמנה לכ"ג מן האירוסין דאסורה דל"א אומדנא. ה) עוד אפ"ל ע"ד הנ"ל דלס"ד זה מוכח דל"א אומדנא דאל"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה דהא הויא התראת ס' דדלמא ימות הארוס ויתבטלו הקידושין למפרע, וא"כ אף אם לבסוף לא מת הארוס עכ"ז בשעת העבירה היתה התראת ס', וגם לעוברי העבירה דהיינו הבועל והארוסה לא הי' ידוע להם בשעת העבירה דכה"ג לכ"ע התראת ס' כזו לא הוי התראה וכמ"ש התוס' בכתובות (ט"ו א') ד"ה וס' נפשות יעושה"ט. וכה"ג הקשו התוס' גיטין דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו דהקשו בא"א דהויא התראת ס' שמא ישלח גט] ויבטל וה"נ דכוותה. ותי' התוס' ל"ש בזה דאזלינן בתר רוב וחזקה וכדהוכיחו מנזיר, דאפשר דלמיתה יש למיחש טפי ובפרט דהכל למיתה הם עומדים, וכדקי"ל באמת גיטין (דף כ"ח א') דלשמא ימות חיישינן אלמא דלא מוקמינן ארובא וחזקה. ואפשר נמי דחששא דאורייתא הוא. על שמא ימות להבא. ותדע דהא אשת כהן מותרת לאכול בתרומה ולא חיישינן שמא ישלח גט ויבטל, ולשמא ימות חיישינן, אלמא דשמא ימות חיישינן טפי וא"כ אפשר נמי דחששא דאורייתא היא. ויעויין בזה בנוב"י (מה"ק יו"ד סי' נ"ה ונ"ו), וא"כ תקשי נערה המאורסה דבסקילה היכא משכחת לה, וע"כ דל"א אומדנא. והא וודאי אין להקשות על התירוצים שכתבתי (באות זה ובאות ג' וד') דדלמא מיירי הני קראי בהתנה בפירוש בשעת הקידושין דאף אם ימות לא יהא נעקר הקידושין למפרע דזה בוודאי דחוק טובא לאוקמא קראי הכי וע"כ דאף בסתמא מיירי, ומוכח דל"א אומדנא, והאי תירוצא דנערה המאורסה עדיפא יותר, דהתירוץ (שבאות ג') איכא למדחי דמיירי קרא דוהיתה שלא הי' אלא קידושין לחוד מיירי דקדשה בביאה לפי מאי דקי"ל ביאה אירוסין עושה כמבואר בר"ן (פ"ק דקידושין), דבזה נראה דל"ש אומדנא לפי מה שכתבו תוס' ב"ק (ק"י ב') דבנשואה ל"ש מטעם חבת ביאה וה"נ בקדשה בביאה. וכן לפמ"ש הישועת יעקב (סי' קנ"ז) מטעם דאיכא קפידא דבעל בנשואה שלא יהא בעילתו בעילת זנות, וכן הוא בשמ"ק ב"ק בשם תוספי הרא"ש, ה"נ בקדשה בביאה, וא"כ אפשר דקרא דאו כי ימות האיש האחרון דקאי על קידושין לחוד על והיתה לאיש אחר כמ"ש רש"י פ"ק דיבמות (דף י"א) קאי על קדשה בביאה דל"ש אומדנא, וכן מ"ש (באות ד') מאלמנה לכ"ג מן האירוסין י"ל ג"כ שנתקדשה בביאה אף דלפ"ז בלא"ה אסורה לכ"ג משום בעולה עכ"ז אינה אלא בעשה ומטעם אלמנה היא אסורה בלאו ובביאה ל"ש אומדנא וכנ"ל אבל על נערה המאורסה א"א למדחי הכי דהא אינה אלא בבתולה ואף בשלא כדרכה לא משכחת לה וכדאיתא פ"ק דקידושין (ט' ב'), וא"כ שפיר מוכח דל"א אומדנא. וא"כ שפיר מוכח מפן ימות במלחמה ו) ובהנ"ל שנתבאר דבקדש בביאה ל"ש אומדנא יש ליישב עוד בפשוט דהא ארש אשה סתמא כתיב וסתמא קאמר לה המשוח מלחמה מי האיש אשר ארש אשה ואף ארש בביאה נמי בכלל, דבזה ל"ש אומדנא וכנ"ל ועלה נמי קאמר פן ימות במלחמה וכו' וע"כ דאין הטעם משום אומדנא. וא"ש. ובלא"ה ע"כ צ"ל כן למה שהקשה הפ"י על תוד"ה לכ"ע בעשה דבקידושין ליכא עשה דודבק רק בביאה א"כ מאי הביא מאשר ארש והניח בקו' יעושה"ט, וע"כ ליישב דהאי ארש אשה הוא אף בביאה דאירוסין עושה ובזה איכא עשה דודבק. וא"ש. ז) והנה יש מקום לומר לפמ"ש בשמ"ק בשם תוספי הרא"ש דבנשואה היינו טעמא דל"ש אומדנא משום קפידא דבעל שלא יהא בעילתו בעילת זנות. וכן כ' בישועת יעקב (סי' קנ"ז) דלמסקנת התוס' שוב לא צריכים לטעמא דחבת ביאה רק משום קפידא דבעל שלא יהא בעילת זנות א"כ לכאורה להפוסקים דביאת זנות כה"ג אינו אסור אלא מדרבנן יעויין בזה ברמב"ם (ריש הלכות אישות הל' ד') ומפרשים שם, א"כ מדאורייתא אף בקדשה בביאה שייך אומדנא דהא ל"ש קפידא דבעל משום בעילת זנות כיון דמדאורייתא קודם שאסרוהו רבנן לא הי' איסור כלל הא דבעילת זנות, רק עכשיו לבתר דאסרוהו רבנן שוב הוי קפידא דבעל ול"ש אומדנא רק בארוסה ולא בנשואה משום קפידא דבעל משא"כ קודם שאסרוהו רבנן דאז אף בקדשה בביאה ואף בנשואה הי' שייך אומדנא. וא"כ לפ"ז נסתר התירוץ שכתבתי באות הקודם דאשר ארש סתמא כתיבא אף בקדשה בביאה דז"א דהא מן התורה אף בזה שייך אומדנא ח) אמנם לפ"ז מה"ת אף בנשואה שייך אומדנא, ואיצטמיד ביתר שאת ויתר עז התירוצים שכתבתי (באות ג' ד' ה') דשפיר מוכח מאלמנה לכ"ג דל"א אומדנא דאף בלא הגמ' דיבמות (דף נ"ט) הנ"ל דאף אם נימא לדחות דמיירי באלמנה מן הנישואין מ"מ הא איכא אומדנא מה"ת אף בנשואה דאדעתא דהכי לא קידש, וא"כ לא הויא אלמנה דהא נעקרו הקידושין למפרע, וכן ממחזיר גרושתו מאו כי ימות האיש האחרון אף אי מיירי בנשואה, וכן מנערה המאורסה הנ"ל דכתבתי דהוי התראת ס' אף מה"ת ולמש"כ כעת אני מוסיף עוד אשת איש דאמר רחמנא בחנק ג"כ היכי משכחת לה דהא הויא התראת ס' ועבירת ס' דדלמא ימות הבעל קודם ותיגלי מלתא למפרע דנעקרו הקידושין ולפמ"ש כעת פשיטא דהויא התראת ס' אף מדאורייתא דסוף אדם למות וע"כ א' מהן ימות קודם וא"כ אפשר דהבעל ימות קודם ויתעקרו הקידושין למפרע. והא וודאי דוחק גדול לומר דכל הני קראי מיירי הכל בהתנה בפירוש דאף אם ימות לא יתעקרו הקידושין למפרע ולא בסתמא, דזה דחוק וע"כ בס"ד זו מוכח דל"א אומדנא וא"ש. ט) ולפי הנ"ל אפ"ל עוד דמה"ת ל"א האומדנא כלל, דכיון דנתבאר דמה"ת אין לחלק בין ארוסה לנשואה ואף בנשואה שייך אומדנא, מחמת זה גופי' שוב ל"א אומדנא כלל מה"ת. דהנה מבואר בריש כתובות (ג' א') דמן הדין יש טענת אונס בגיטין [רק משום תקנה דצניעות ופריצות אמרו דאין אונס.] אבל בפסקי' מברא דאונסא דשכיח הוא דאיבעי לי' לאתנויי ולא אתני מן הדין אין טענת אונס דמדלא אתני מוכח דדעתי' אף על אונס כזה והוי כקבל בפירוש גם על אופן זה. ויעו"ש בתוד"ה איכא דאמרי דג' עניני אונס הן ומיתה הוי שכיח ולא שכיח דבזה מדינא יש טענת אונס מטעם אומדן דעתא דעל אונס לא קבל אנפשי' משא"כ בפסקי' מברא דהוי אונס דשכיח, וכן הוא בנדרים (כ"ז ב'), ומעתה לפ"ז נראה הא דמיתה הוי שכיח ולא שכיח היינו דוקא במיתה עד זמן קצוב כגון בגט אם לא באתי עד י"ב חודש, אבל בלעולם בלא זמן קצוב פשיטא וודאי דהוי אונס דשכיח טובא דהא סוף אדם למות ובוודאי ימותו וודאי אפשר דהבעל ימות קודם האשה א"כ פשוט מסברא דכה"ג וודאי מקרי אונסא דשכיח, א"כ בכה"ג אמרינן איבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' ול"א אומדנא, וא"כ הא דאמרינן בב"ק בנפלה פני מוכה שחין דנימא אומדנא היינו משום דשם ג"כ אינו אלא עד זמן קצוב עד הנישואין דהא האומדנא אינו אלא על האירוסין וכמ"ש התוס' דהוי שכיח ולא שכיח שפיר אמרינן אומדנא וכנ"ל, וגם הא התם אינה יודעת אף אם ימות שתפול לפני יבם מוכה שחין [וכ"ש אם נימא דמיירי שנעשה מ"ש אחר האירוסין פשיטא דא"ש]. וא"כ מה"ת דאין לחלק בהאומדנא בין ארוסה לנשואה א"כ האומדנא הוא על כל ימי חייהם דאם ימות הבעל קודם דיתבטלו הקידושין, א"כ זהו פשוט דשכיח טובא ואיבעי לה לאתנויי ולא אתני דאפסידה אנפשה וממילא ל"א האומדנא כלל אף בארוסה כיון דהאומדנא שייך לעולם אף על הנישואין ושכיח טובא ואיבעי לה לאתנויי ולא אתני אפסידא אנפשה וכנ"ל, רק לבתר דתקנו רבנן ב"ז איננו שייך רק בארוסה והוי זמן קצוב והוי שכיח ולא שכיח שייך אומדנא משא"כ מה"ת וא"כ אשה"ט דמה"ת ל"ש אומדנא כלל. ואשה"ט ונכון. י) וכ"ז כתבתי להשתעשע קצת עם מעל' אשר יש ויש אתי תו"ל לתרץ הקו' בכמה פנים בפנים מפנים שונים. אמנם העיקר הנ"ל בזה בפשיטות דקו' זו בפשוט לק"מ, דחזרתו ממלחמה ל"ש רק אם הקידושין היו קיימים עד עת מיתתו ובמיתתו מכאן ולהבא תהא ניתרת לאחרים ולא תתבטל למפרע, דאז שייך שפיר דשלו יקחו אחרים דאשתו שהיתה אשתו עד מיתתו תהא נשאת לאחרים ויבוזו זרים יגיעו, וכמו בבית וכרם דעד המיתה הי' שלו, משא"כ אם במיתתו תיגלי מלתא למפרע דלא היתה שלו מעולם כלל דמתחלה הי' התנאי אם לא ימות ואם ימות תתבטל למפרע בכה"ג נראה מסברא דאינו חוזר מעורכי המלחמה דאין לחוש פן ימות ואיש אחר יקחנה דהא לא יקח שלו כלל ול"ש בזה ועזבו לאחרים חילם דהא איגלאי מלתא למפרע דלא היתה שלו מעולם כלל ולא יקחו אחרים שלו כלל ואפס דהוי כמו שלא קדשה מעולם כלל כיון דהוי כקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי, וא"כ אשה"ט דע"כ ההיתר אינו מכח אומדנא דא"כ לא הי' חוזר וע"כ דמיתת הבעל מתיר. ואשה"ט והוא נכון מאוד. יא) ואף דהסברא נכונה ופשוטה, עכ"ז חפשתי ומצאתי ראי' לזה מהרמב"ם (פ"ז ממלכים ה"ז) דקדשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ונגמרו זמן י"ב חודש במלחמה חוזר ובא לו ויעו"ש בכ"מ ויעו"ש במל"מ דציין מקור מקומו טהור מהירו' דסוטה, א"כ מבואר דאף בקדש אשה על תנאי קודם המלחמה יורד לתוך המלחמה ואינו חוזר עד שיגמרו הקידושין לגמרי בלי שום תנאי. הן אמת דמהירושלמי יש לדחות, כי מצאתי בירוש' קידושין (פ' האומר) במעכשיו ולאחר ל' דלא הביא רק דעת ר' יוחנן דשיורי שייר וכן הוא בירו' דיבמות (פ"ג הל' ב') וא"כ י"ל דמש"ה להירו' לשיטתי' במעכשיו ולאחר י"ב חודש דהיינו במקצת הקידושין מתחילין השתא ולא לגמרי רק בשיור ולא יגמרו רק אחר י"ב חודש ומש"ה יורד תחלה דאין הקידושין לגמרי רק למקצת אשה ושייר בה מקום לאחרים אף בחייו ואינו חוזר רק בגמר הזמן דנגמרו הקידושין לגמרי דהויא ארוסה שלו לגמרי משא"כ בקדש על תנאי אם לא ימות דכל זמן שלא מת הויא שלו לגמרי ואם ימות במיתתו יבטלו הקידושין ואף דיתבטלו למפרע עכ"ז אפשר כיון דרק במיתתו יתבטלו ובלא המיתה הוי ארוסתו שלו לגמרי אפשר דאינו יורד אף דבמיתתו יתבטלו למפרע, דהעיקר בעינן דקודם המיתה תהא שלו לגמרי בלי שום שיור לאחרים, ובהמיתה יתבטל הקשר ומש"ה בשיור אף בחייו איננה שלו לגמרי משא"כ בעל תנאי אם לא ימות. אמנם מהרמב"ם נראה דמוכח שפיר דיעויין ברמב"ם (פ"ז מאישות הל' י"ב) דפוסק במעכשיו ולאחר ל' דמשמע תנאי ומשמע חזרה ולכך מספקינן לה בתנאה וחזרה וכמו שביאר שם המגיד, ולהכי נמי חוזר במלחמה ע"כ היינו משום דמספקינן לי' בתנאה וחוזר מס' דבחזרה הוי כבלא מעכשיו דאינו חוזר וכמ"ש בכ"מ הנ"ל וע"כ דהא דחוזר היינו משום דמספקינן לי' בתנאה, ואפ"ה קודם הי"ב יורד ואינו חוזר אלמא דבתנאי אינו חוזר, ושפיר מוכח כנ"ל. יב) ואין לדחות עדיין דהנה בהאי דתנאה מצינו מחלוקת בפירושו דרש"י בקידושין (נ"ט ב') מפרש לה אם לא אחזור בי עד לאחר ל' דלהאי פי' נראה דלאו ראי' היא כלל דב דבמעכשיו ולאחר י"ב חודש כיון דעדיין יכול לחזור בו כל הי"ב עדיין אין הקידושין גמורים דאף אם לא ימות אפשר שיתבטלו בחזרתו וא"כ אף בחייו אפשר שיתבטלו הקידושין להכי שפיר יורד משא"כ בתנאי דאם לא ימות דבחייו הקידושין גמורים וא"א להתבטל בשום אופן ורק המות יפריד בינו לבינה בזה שפיר חוזר פן ימות במלחמה ועי"ז יתבטל הקשר שבינו לבינה אף דיתבטל למפרע עכ"ז כיון דלולא המיתה הקשר חזק והקידושין גמורים והוי ארוסתו לגמרי שפיר חוזר מטעם פן ימות ואף דע"י המיתה יתבטלו למפרע עכ"ז לא איכפת לן כיון דבחייו הוי ארוסה שלו לגמרי רק המות יפריד בינו לבינה ואינו יורד רק היכא דאף בחייו אין הקידושין גמורים ולא הויא ארוסתו לגמרי. וכגון בשיור וכנ"ל, וכגון בתנאי דאם לא אחזור בי וכנ"ל משא"כ בתנאי דאם לא ימות וכנ"ל. והנה הרשב"א והרמב"ן פירשו התנאי דמעכשיו ולאחר ל' אם לא ימות עד לאחר ל' דלפ"ז שפיר דמיא לאומדנא הנ"ל דהוי ממש כתנאי דאם לא ימות ושפיר הי' ראי' מהרמב"ם (הל' מלכים) הנ"ל אי הי' הרמב"ם מפרש כהרמב"ן והרשב"א אמנם מאן לימא לן דהרמב"ם מפרש כרמב"ן הנ"ל דלמא הרמב"ם מפרש כרש"י דהתנאי אם לא אחזור ולכך פסק לדינא דהירו' (פ"ז מהל' מלכים) הנ"ל, משא"כ בתנאי דאם לא ימות באמת אינו יורד למלחמה, ולהרמב"ן ורשב"א הנ"ל באמת לא יהא להלכה דינא דהירו' סוטה הנ"ל והירו' לשיטתו דסובר כרי"ו דשיורי שייר משא"כ לדידן דהוי כתנאי דאם לא ימות דכל דהמות מפריד בינו לבינה ולולא זה הויא ארוסתו לגמרי חוזר ואין חילוק בזה בין אם מתבטל למפרע למכאן ולהבא וכנ"ל דהעיקר דלולא המיתה תהוי ארוסתו לגמרי וא"כ שוב אין ראיה מהרמב"ם ג"כ וכנ"ל. יג) אומר אני דאף דא לא תברא ושפיר מוכח מהרמב"ם הנ"ל. דע"כ הרמב"ם מפרש כהרמב"ן והרשב"א הנ"ל ודלא כרש"י דע"כ להרמב"ם התנאי דמעכשיו ולאחר ל' היינו אם לא ימות דלרש"י הפירוש הוא בתנאי אם לא אחזור עד לאחר ל' א"כ בתוך ל' אינה צריכה גט מאתו בממ"נ דאם חזרה א"כ פשיטא דיכולים לחזור קודם ל' ואם תנאה הא הפי' ג"כ אם לא אחזור אם בחוזר קודם ל' נתבטלו הקידושין למפרע וא"כ קודם ל' אינה צריכה גט מאתו בממ"נ דבחזרתו לחוד סגי וא"כ איך כ' הרמב"ם שם בפ"ז מאישות הל' י"ב דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת לשניהם בס' לפיכך שניהם נותנין גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' הא בתוך ל' אינה צריכה גט מראשון וסגי בחזרתו לחוד, וע"כ דהרמב"ם מפרש כהרמב"ן ורשב"א הנ"ל דתנאה דלאחר ל' היינו אם לא ימות עד לאחר ל' ולהכי שפיר צריך ליתן גט דא"י לחזור, ויעויין במל"מ (פ"ו מגירושין הל' ג') דכתב כעין זה בכוונת הרמב"ם לענין אחר יעושה"ט, א"כ מוכח ע"כ דס"ל להרמב"ם דתנאה הוא היינו אם לא ימות ואפ"ה פסק בהל' מלכים הנ"ל דמעכשיו ולאחר י"ב חודש דכ"ז שלא נגמר הזמן יורד ואינו חוזר אף דאין בידם לחזור וכנ"ל ובחייו הויא ארוסתו לגמרי רק המות יפריד בינו לבינה עכ"ז יורד ואינו חוזר והיינו מטעם דלכשימות תתבטל למפרע ואינו חוזר רק היכא דלכשימות לא תתבטל למפרע רק מכאן ולהבא, וא"כ נתבאר מהרמב"ם ראי' ברורה לסברת הנ"ל, וא"כ מיושב היטב לנכון קו' הגאון הנ"ל דל"ל מטעם אומדנא דמשום זה לא הי' חוזר וכנ"ל, וע"כ דהוא מטעם דמיתת הבעל מתיר. כנ"ל ברור בעזהשי"ת:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה