אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן נג

סימן נב

תשובה לאחי שי'. ע"ד שהקשית בכותב נכסיו לעבדו שזוכה בנכסים ויוצא לחירות הא הוי כהקנה להעבד לאחר שאשחררך דלא קנה דהוי לדבר שלא לעולם, ולמש"כ הקצה"ח (סי' ר') קנין הנכסים הם לאחר השחרור וא"כ הוי כמו לאחר שאשחררך הנה מאי דפשיטא לך דבמקנה להעבד לאחר שאשחררך דלא קנה דהוי לדשלב"ל, מיבעי' לי טובא, דהנה בקידושין (ס"ב א' ב') גבי הא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולא הוי דשלב"ל פריך אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו לקדשה לאחר שאשחררך ה"נ דהוי קידושין, ומתרץ הכי השתא מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, וא"כ נראה לכאורה דזו הסברא דמעיקרא בהמה לא שייך רק גבי קידושין דמעיקרא כשהיא שפחה איננה בתורת קידושין כלל, משא"כ לענין ממון דגם מעיקרא כשהוא עבד חשוב איכא באותו דבר והא ראי' דאיתא בירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ג) והובא בהגהמ"יי (פ"ה דעבדים) דעבד מקבל מתנה מאחר לאחר וכיון שנעשה שליח ע"כ דהוי בתורת אותו דבר, יעוי' גיטין (כ"ג ב' וס"ד ב') תוד"ה שאני, א"כ ע"כ דחשוב איתא בתורת זכי' אף דא"י לקנות לעצמו מטעם מה שקנה עבד קנה רבו, אבל עכ"פ יכול לזכות בממון לצורך רבו עכ"פ דהרב מיד העבד קזכי [ועי' בזה ברשב"א קידושין (ס"ג ב') וצ"ע בזה בב"מ (צ"ו א')] ע"כ נראה דלענין זכיית ממון לא שייך הסברא דמעיקרא בהמה כיון דנחשב גם מעיקרא איתא בתורת אותו דבר וכנ"ל וא"כ שפיר אהני הא דבידו דלא הוי דשלב"ל, ועוד דגם בזכיי' לעצמו איתא לרבנן דר"מ בע"מ שתעשה בו דבר מיוחד וכדאיתא ברמב"ם (פ"ו מה' זכיי') וא"כ פשיטא דחשוב איתא בתורת אותו דבר ולא הוי מעיקרא בהמה, ולר"מ קידושין (כ"ג ב') דאין לו זכי' כלל בלא רבו אפי' נימא דלדידי' חשיבא כליתא בתורת אותו דבר והוי כמעיקרא בהמה הא לדידי' מהני במקדש לאחר שאשתחרר אף דהוי לדשלב"ל, ויעוי' תוס' גיטין (י"ג ב') ד"ה לדבר, וא"כ לק"מ. ואף אי יהיבנא לך שיטתך דכה"ג הוי לדשלב"ל נראה נמי דלק"מ דלא מיבעי' לשיטת הט"ז בחו"מ (סי' ר"ט) דבשטר קנה דשלב"ל פשיטא דלק"מ וכמו שכתבת בעצמך, רק דאף לשיטת הסמ"ע שם דבעינן מסירת השטר אחר שבא לעולם וכדמוכח ג"כ מב"מ (ט"ז א') גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים ויעו"ש בדברי הראשונים וכמו שהוכיח הנתיבות (שם סי' ר"ט) מ"מ הא מקנה לו בשטר זה עצמו ונכסים וקונה הנכסים תומ"י אחר שחרור עצמו בתוך כדי דיבור שהי' יכול לחזור ואינו חוזר, א"כ הוי כמוסר לו השטר אחר שבא לעולם כיון דהוי בתוך כדי דבור, וביותר דאף דמב"מ (שם) מוכח דהיכא דמסירת השטר הי' קודם שבא לעולם אף אם מקנה לו אחר שבא לעולם בהאי שטרא נמי לא קנה מ"מ נראה דהיינו טעמא משום דבעי' שטר מקנה וכדאיתא בגיטין (כ' א') והכא כשבא לעולם לא הוי שטר מקנה דכבר קנאו הלוקח קודם שבא לעולם ולא הוי שטר מקנה, וא"כ הכא דתיכף משזוכה בשטר זוכה בנכסים א"כ הוי שטר מקנה כמו בכל קנין שטר דזוכה בשטר ובנכסים וה"נ דבעת המסירה איננו זוכה בשטר רק אח"כ כשזוכה בעצמו שוב זוכה בשטר ובנכסים א"כ הוי שטר מקנה והוי כמסר אחר שבא לעולם דמהני, והדברים ברורים. ועוד נראה דאף למ"ש הקצה"ח דגבי קנין לא אמרינן גיטו וידו באים כאחד רק גבי שחרור מ"מ נראה דבעבד דלענין שיחרור אמרינן גיטו וידו באין כאחד ממילא אף לענין זכיית נכסים זוכה תומ"י כאחד עם ידו דלא דמי לשאר דוכתי דלא נעשה חצירו וידו משא"כ בגט שיחרור דנעשה ידו ע"י השטר ממילא זוכה הנכסים ג"כ כאחד עם השטר, ולא אמרינן דזכיית הנכסים הוי אח"כ, והדברים מוכרחים דאל"כ תקשי לס"ד דגמ' דר"מ סובר דלא פלגינן דיבורא וכשאינו קונה הנכסים גם עצמו לא קנה א"כ תקשי אף בלא שייר אמאי יצא בן חורין הא לגבי נכסים לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד וע"כ דשיחרור עצמו חל תחלה בלא הנכסים דלגבי זה אמרינן גיטו וידו באין כאחד ושוב כשנעשה משוחרר וזוכה בשטר זוכה אח"כ בנכסים וכיון דלא פלגינן דיבורא א"א להשחרור לחול בלא הנכסים וא"כ כיון דקנין הנכסים אינו חל תיכף גם הוא אינו משתחרר וא"כ אף בלא שייר אמאי יצא בן חורין וזה אין סברא כלל לומר דכיון דאחר שחרור עצמו יחול קנין הנכסים כה"ג פלגינן דיבורא שיחולו זה אחר זה כיון דלבסוף כל הדיבור יתקיים, דזה אינו כלום דכיון דלא פלגינן דיבורא אי אפשר לחול לשחרור עצמו כלל קודם הנכסים אף רגע אחד, וא"כ קשה כנ"ל,] וע"כ דבשיחרור דאמרינן גיטו וידו באין כאחד אף אם איכא בגט מתנת נכסים גם לענין הנכסים קונה כאחד תיכף במסירת השטר, ואף דלמאי דאסברה לה הקצה"ח שם בטעמא דהא מילתא דחלוק גט ושחרור משאר דוכתי משום דגבי גט בנתינה תליא ול"ב זכיי' משא"כ בשאר קנין שטר דבעינן זכיי' בשטר יעושה"ט בדבריו הנעימים וא"כ לפי הסברתו אף בגט ושחרור שכתובים בהם מתנת נכסים אינן נקנית כאחד דאף דלענין הגט סגי בנתינה בעלמא מ"מ לענין הנכסים פשיטא דבעי זכיי', וא"כ נראה דאינו סובר כמ"ש מ"מ נראה דראי' הנ"ל מוכרחת דלא כוותי' בזה, ודבריו בזה אינם מוכרחים ואף דדינו ודאי אמת דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד כי אם אם בגט ושחרור מ"מ איצ"ו להסברתו דאפשר בפשוט דדוקא בגט ושחרור דילפינן לה לה מאשה דשטר ע"י עצמו ומוכח דגיטו וידו באין כאחד ושוב ילפינן אשה מעבד ואין למידין מינה למילי אחריני וכעין שכתב הר"ן (פ"ק דקידושין) בדעת הרמב"ם גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני דדוקא אשה דגמרינן לה לה אבל לענין ממונא לא, ואף דהתם לא קי"ל כוותי' מ"מ הכא יש לומר דכ"ע מודו [ויעוי' באבני מילואים (סי' ל"ה ס"ק י"ב) דהביא בשם הרמב"ן יבמות דמבואר מדבריו דבכ"מ לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד ומשמע מדבריו שם כמו שהסברתי בפשוט דדוקא גט ושחרור משום דילפינן לה לה מאשה מהדדי ולא במילי אחריני, דיעוי' ברמב"ן דנראה מדבריו דגם גבי עכו"ם דקני גופא יוצא בשחרור בע"כ וסגי בנתינה בעלמא ואפ"ה סובר דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד א"כ מוכח דאינו מטעם סברת הקצה"ח יעושה"ט ברמב"ן, ויש לדחות] עכ"פ ראי' הנ"ל נראה מוכרחת מס"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא ואפ"ה בלא שייר יצא לחירות וכנ"ל. אמנם מרש"י גיטין (מ"ב א') נראה להביא ראי' לדברי הקצה"ח הנ"ל יעו"ש ברש"י ד"ה הכותב נכסיו שכתב ב' שטרות כו' וזיכה לשליח בבת אחת לשניהם כו' יעו"ש דלכאורה הא שכתב רש"י דזיכה ע"י שליח הוא למותר די"ל שנתן לאחד מהם ב' השטרות שיזכה לעצמו ועבור חבירו וביותר יש לתמוה על רש"י מירו' קידושין (פ"א הל' ג') דאיתא התם דאיבעי' להו אם יכול העבד לזכות מרבו לאחר,, ובתר הכי מייתי כתב כל נכסיו לב' עבדיו כאחד שניהן יצאו לחירות ושניהן צריכין לשחרר זה את זה ר"י בשם שמואל ור"א בשם רי"ו דר' היא דאמר אדם משחרר חצי עבדו, אר"ז לר"ב לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר א"ל מה את סבור משזכו בנכסים יצאו לחירות אלא כאחד עבדים ונכסים יצאו לחירות יעו"ש, והיינו דסובר הירו' דמיירי דנתן לאחד מהן שיזכה גם בשביל חבירו, והיינו דמקשה דהא מוכח מזה דיכול לזכות מרבו לאחר דהא זוכה במחצית כל הנכסים לחבירו מרבו וע"ז מתרץ דאטו זוכה בנכסים בשביל חבירו קודם החירות דתשמע מינה דבעוד שהוא עבד יכול לזכות לחבירו מרבו הא החירות והזכי' באין כאחד ולכך יכול לזכות לחבירו דשוב אינו רבו והוי כעין גיטו וידו באין כאחד, א"כ מבואר מהירו' דמיירי דנתן לאחד מהן שיזכה לו ולחבירו דאי בשזיכה לשליח כגוונא דפירש"י אזלא כל השקלא וטריא ופלפולא דהירו' בזה כמובן, [ושוב ראיתי במפרשי הירו' שנטו מדרך שביארתי ופירשו בענין אחר, ודבריהם אין להם שחר כלל] וא"כ קשה על רש"י דמפרש נגד הירו'. וראיתי להק"ע שם בתוספותיו בשיורי קרבן שהרגיש בדברי רש"י הנ"ל אמנם כל דבריו הם שלא בהשגחה להמעיין במה שדקדק רש"י בב' שטרות היינו משום דבשטר אחד פסול משום לה ולא לה ולחבירתה וכדאיתא בגיטין שם וגם יתר דבריו שם מגומגמין ותמוהין מאוד ואין להאריך. עכ"פ דברי רש"י בגיטין הם נגד הירו'. אמנם לדברי הקצה"ח הנ"ל יתיישב היטב בטיב טעם דלדבריו לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד רק לענין השחרור אבל לא לענין זכיית, הנכסים וא"כ שחרור עצמו קודם לקנין הנכסים א"כ אי איירי במסר לאחד מהן ב' השטרות שיזכה לעצמו ובשביל חבירו וכנ"ל וא"כ תחילה נשתחררו קודם שיזכו כל אחד בחבירו כמובן, וא"כ אמאי צריכין לשחררן זה את זה. וגם אפי' נימא כיון דמסר שיזכו כל אחד א"כ חזינן דאין דעתו לשחרר כולו רק לשחרר חצי כל אחד מהן והחצי יהי' קנוי לחבירו עכ"פ שוב הו"ל כל אחד שחרר חציו והניח חציו כיון דהשחרור הוי קודם הזכי' וא"כ נשתחרר חציו קודם שזכה חבירו במחציתו האחר וא"כ אמאי מקשה מזה לרבה דמיירי בשחרר ומכר חציו בבת אחת לכך הוכרח רש"י לפרש דסובר דמיירי דזיכה ע"י שליח דבכה"ג השחרור והזכיי' באים כאחד ודלא כהירו', והירו' דסובר דמיירי דמסר לאחד מהן מוקי לה באמת כר' דמשחרר חצי עבדו קנה, וא"כ אף דהשחרור חל קודם הזכיי' דהוי כשחרר חציו והניח חציו ג"כ מהני והאי דאמר הירו' אח"כ דעבדים ונכסים כאחד יצאו לחירות יש לומר דלאו דוקא רק דעיקר הכוונה דהזכיי' אינה קודמת להשחרור, ואפילו נימא דלענין שחרור חבירו ג"כ לא שייך גיטו וידו באין כאחד לסברת הקצה"ח, דמסירה בעלמא לא שייך רק כשמוסר לעבד בעצמו אבל לאחר שיזכה עבור העבד זכי' בעי אף לענין שחרור (וכן משמע קצת גיטין (כ"ג ב') דאינו יכול לקבל לחבירו מיד רבו שלו, ויש לדחות.] וא"כ שחרור עצמו קודם לשחרור חבירו עכ"ז ל"ק דהוא בעצמו ישתחרר כולו ולא האחר דזכייתו קודמת דמ"מ כיון דהרב מסר לו שניהן כאחד א"כ חזינן דדעתו דכל אחד לא ישתחרר רק החצי. [וי"ל בהירו' הא דאמר ר"ז לר"ב לית הדא אמרה שהעבד זוכה לרבו לאחר קאי על הא דר"א בשם רי"ו דמוקי כר' דבל"ז הי' אפשר דמיירי ע"י שליח וכפירש"י אך דלפ"ז הי' אתי' אפילו כרבנן דהא דמיא לשחרר חציו ומכר חציו דנפיק מיני' כולו ומדמוקי לה כר' ע"כ דסובר דמיירי דמסר לאחד וא"כ מוכח דיכול לזכות מרבו לאחר. כן י"ל לפי הנ"ל ואין להאריך]:

ודברי הירו' צע"ק דלעיל מינה קאמר דע"י עצמו גם ר' מודה דמשחרר חציו אינו משוחרר רק ע"י אחר והכא מבואר דגם ע"י עצמו משוחרר לר' חציו, וצ"ל דפליג על הא דלעיל, וכן משמע גבי הרי את שפחה וולדך ב"ח, יעו"ש, עכ"פ דברי רש"י אשה"ט, ומוכח כהקצה"ח. והנה הקצה"ח שם הוסיף עוד דע"י אחר גם שלא לשמה כשר דנהי דלא מהני מתורת שיחרור מהני בתורת שטר ככל שטר קנין רק ע"י עצמו לא אמרינן בזה גיטו וידו באין כאחד יעושה"ט בדבריו ודבריו סתורין מזו הגמ' דמשני כאן בשטר אחד כאן בשני שטרות דהיינו דבשטר אחד אף עצמן לא קנו מטעם לה ולא לה ולחבירתה ולפירש"י מיירי הכא ע"י שליח דומיא דשני שטרות דמיירי דזיכה לשליח אחד לשניהם וכנ"ל ולהקצה"ח בע"י אחר לא בעינן פרטי דיני גט רק להתירו בבת חורין אבל לא לענין קנין כסף ומע"י וא"כ אמאי אף עצמן לא קנו, ליקנו עצמן ונכסים דלא ליהוי רק כמעוכב גט שיחרור, וא"כ מזו גמ' נסתרין דברי הקצה"ח בממ"נ או ריש דבריו או בגמר דבריו נתפס דאם מיירי שמסר לאחד מהם לעצמו ולחבירו וכגוונא דהירו' הנ"ל ואפ"ה מדמי לה הגמ' לשחרר חציו ומכר אלמא דהשחרור וזכיית הנכסים חל כאחד א"כ מוכח כמו שכתבתי לעיל דבשחרור עבד גם אם אית בי' מתנת נכסים חל כאחד המתנה עם השחרור דבשחרור עבד גם לענין ממון אמרינן גיטו וידו באין כאחד וכמוש"כ ודלא כדאסברה הקצה"ח הנ"ל וכנ"ל, וכדמשמע ג"כ מרמב"ן יבמות שהבאתי לעיל, וא"כ בראש דבריו נתפס הקצה"ח, ואם מיירי כגוונא דפירש"י שמסר לשליח לזכות עבור שניהם ואין סתירה לראש כמ"ש לעיל, א"כ סוף דבריו נסתרין במה שכתב דע"י אחר לא בעינן, דיני גט ומהני בתורת שטר בכל ענין דא"כ אמאי בשטר אחד אף עצמן לא קנו. ובגוף ההסבר דאמאי לא מהני מתורת שטר שנתקשה בזה הקצה"ח הי' נראה לבאר עפ"י דברי הריטב"א בקידושין (ט"ז א') גבי הא דעבד עברי גופו קנוי דסובר הריטב"א דלענין מעשה ידיו מהני המחילה רק לענין קנין איסור לא מהני והוי כמפקיר משא"כ לענין עבד כנעני דדוקא מפקיר דנסתלקו הבעלים תחילה יש לו יד לזכות, בעצמו אבל מחילה ל"מ דאין לו יד לזכות כשם שא"י לקבל מתנה עו"ש, א"כ חזינן דסברת הריטב"א דגם בעצמו בכולה עכ"ז אין לו יד לזכות בעצמו א"כ אף בשטר ע"י אחרים ל"ש דיקנה העבד בעצמו בהשטר שע"י אחרים דא"י לקנות עצמו כלל וליכא קונה שיוכל לקנות ואף ע"י אחרים צריכין לגיטו וקנייתו באין כאחד, יעושה"ט בדברי הריטב"א, ובזה מיושב היטב בקידושין (כ"ג א') דאמר רבה מ"ט דרשב"א כו' דהא רשב"א מסברא הוא דלית לי' גיטו וידו באין כאחד יעו"ש בפ"י שנתקשה בזה ובהנ"ל יתיישב היטב דמסברא שום קנין א"א להועיל גבי עבד כנעני אם לא ע"י גיטו וקנייתו באין כא' וא"כ שוב איכא למימר נמי גיטו וידו באין כא' ג"כ. ואשה"ט. אמנם מדברי הרמב"ן יבמות (מ"ה א') הנ"ל נראה דלא ס"ל כסברת הריטב"א הנ"ל מדכתב בעבד שלא טבל דלא גמרי' לי' לה לה מאשה אינו יוצא בשטר ע"י עצמו משום דל"א בי' גיטו וידו באין כאחד ואפ"ה בשטר ע"י אחרים יוצא אלמא דלא צריכינן לזה גיטו וקנייתו באין כאחד יעו"ש א"כ נסתר התי' הנ"ל אמנם להרמב"ן שוב אפשר כתי' הקצות הנ"ל דשלא לשמה ע"י אחרים שפיר מהני מתורת קנין שטר לענין הפקעת השעבוד והגמ' דגיטין (מ"ב א') הנ"ל יתפרש שמסר להעבד עצמו לזכות לעצמו ולחבירו וכמבואר בירוש', ולדידי' בשחרור אמרי' גיטו וידו באין כאחד אף לענין מתנת נכסים דכתיבא בי' דלדידי' אין ההסבר כדאסברה לה הקצוה"ח, רק משום דדוקא עבד דגמרי' לה לה מאשה וכנ"ל, וא"כ ממילא בעבד מהני נמי לענין זכיית נכסים ג"כ הא דגיטו וידו באין כאחד וכנ"ל וא"כ אתי שפיר במסר להעבד עצמו וכנ"ל, ולרש"י דאסברה לה בזיכה לשליח שפיר אפשר דס"ל כהסבר הקצה"ח, ועל הקו' דשלא לשמה ליהני מדין שטר יסבור כסברת הריטב"א הנ"ל וכמו שנתבאר, וא"ש. ודע עוד דמאי דנתקשה הקצה"ח דשלא דשמה ליהני מדין שטר קנין וכתב ואי"ל דדוקא לקנין איסור ל"מ דא"כ תקשה לשמואל דס"ל המפקיר עבדו אי"צ גט שחרור גם שלא לשמה ליהני, זה אינו הכרח דהא מבואר בריטב"א (קידושין שם) למאי דס"ל דעבד עברי סגי במחילה לענין קנין מע"י רק לענין קנין איסור לא סגי במחילה ובעי שטר, וכתב דהפקר מהני אף לקנין איסור לשמואל דס"ל המפקיר עבדו אי"צ גט שחרור דלא גרע מעבד כנעני ואפ"ה מחילה אף דמהני לקנין מע"י ל"מ לקנין איסור דשאני הפקר ממתנה יעו"ש א"כ נסתר ראיית הקצה"ח דאף לשמואל י"ל דשלא לשמה ל"מ רק לקנין מע"י ולא לקנין איסור דל"ד למפקיר, אמנם מגמ' גיטין (מ"ב הנ"ל) ראי' מוכרחת דהפסול דלה ולא לה ולחבירתה ל"מ אף לקנין מעשה ידיו וא"כ ה"ה פסולא דלה לשמה דמ"ש, אך י"ל דדוקא כשמקבל בעצמו וכסברת הקצוה"ח הנ"ל אמנם לפירש"י מוכרח דאף ע"י אחר וכנ"ל. והנה בגיטין (ל"ח ב' נ"ב א') גבי גזבר ואפוטרופוס דפליגי רבי ורבנן אי רשאי ליקח דמים מהעבד ולהוציאו דלרבנן ל"מ ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ויעו"ש בפירש"י דדקדק רש"י לפרש לר' דהכסף מהני בתורת מכירה דוקא דמוכרו לעצמו כשם שמוכרו לאחרים ולא בתורת שחרור דאין בידם לשחרר רק דמהני מתורת מכר, וא"כ לכאורה מזה נסתר ב' התירוצים הנ"ל הן תי' הקצות דל"מ שלא לשמה רק לענין ממונא ולא לענין איסורא דעכ"פ ליהני דהוי כמוכרו לו וכמו דא"ר בכסף דאף דל"מ בתורת שחרור מהני בתורת מכר דקנוי לעצמו קנין הגוף בכסף זה בתורת קנין כמו שקנוי במכרו לאחר לענין שאחר יכול לשחררו וה"נ קנוי לעצמו במכרו לעצמו וממילא פקע האיסור ג"כ דרבי לענין איסורא קאי כמבואר שם (בגיטין ל"ט ב') וה"נ לענין שטר שלא לשמה נימא ג"כ סברת רבי דהוי כמוכרו לו לעצמו וממילא דמהני לענין איסורא וכמו בכסף לר', וכן נסתר נמי תירוצי הנ"ל דהעבד איננו בר קנין לקנות כלל אם לא בתורת שחרור דהא חזינן לר' דמהני גם בתורת קנין. אמנם שם גופי' יש להבין טעמא דרבנן דפליגי עלי' דר' מאי טעמייהו ובמאי פליגי, והנה התוס' והר"ן פירשו דמדרבנן פליגי דנראה כמזלזלי, ויעוי' חי' הר"ן גיטין ל"ח) דהביא דפליגי אם כסף גומר וסתר זה ולבסוף הביא בשם הרמב"ן דטעמייהו דרבנן דשחרור א"א אלא בבעלים ור' סובר הגם דבתורת שחרור א"א מ"מ מהני בתורת מכר כמוכרו לאחר, א"כ מבואר דבזה פליגי ר' ורבנן דלר' מהני מתורת קנין אף היכא דל"מ מתורת, שחרור ולרבנן דוקא מתורת שחרור מהני וכל היכא דלא מהני מתורת שחרור ל"מ מתורת מכר וקנין, וא"כ שפיר אפ"ל דלרבנן תורת קנין ל"מ לענין איסור כמו"ש הקצה"ח, או דל"א גיטו וידו באין כאחד וכמש"כ. וע"ד פלפול קצת יש ליישב בזה קו' הפ"י גיטין (מ"ב א') דאמר אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי, יעו"ש בפירש"י ורמב"ן שהביא הר"ן, והקשה הפ"י דלמאי מוקי כרבנן הא כר' נמי אתי' יעו"ש, ולפי הנ"ל אתי שפיר ע"ד הפלפול קצת דהנה על פירש"י תמהו הרשב"א והר"ן דמתני בברייתא כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני משמע שידעי' שנתן כל נכסיו, עוד. הקשו דמשמע ודאי דאם נתן חצי שדה לראובן וחצי לשמעון דלא מספקינן דלמא חד פלגא כתב לתרווייהו. ונראה ליישב דחדא מתורצת בחבירתה דהנה בהא דאמרי' (גיטין ט' א') אלא התם משום דלאו כרות גיטא הוא מפרש רש"י דהטעם משום די"ל כיון דנחית לשיורא שייר נמי לדידי', והיינו דבלא הא דכרות גיטא לא הוי מספקינן דלמא שייר גם להעבד וכמו דלא מספקינן בכל דוכתי בנותן כל נכסיו ומשייר דבר אחד דקונה כל השאר ולא מספקינן לומר מדנחית לשיורא דלמא שייר עוד וה"נ בעבד לא הוי מספקינן בהכי, רק משום דבעינן גט כריתות לכך כל דאפשר לספק ולפרש אף באופן רחוק דלא חיישי' לי' כלל לענין דינא מ"מ שוב לא הוי גט כריתות ול"מ לענין שחרור אף דבעלמא בשטר מתנה מהני וא"כ ה"נ בהא דחצי חצי אף דלענין דינא בעלמא לא חיישי' כלל לספק דלמא חדא חצי', ומשו"ה בנותן חצי שדה לראובן וחצי לשמעון קנו כולה, דאמרי' דוודאי נתן לאידך מחצית האחר וכמו"ש הר"ן והרשב"א מ"מ לענין גט שחרור דבעי' גט כריתות כל שיש לספק אף באופן רחוק לפרש באופן אחר שוב לאו כרות גיטא הוא וכנ"ל, וא"כ א"ש דנקט בברייתא כתב כל נכסיו דלענין דינא בעלמא לא מספקי' כלל דלמא חד מחצה וידעי' בוודאי דלכל נכסיו כיון ומ"מ לענין גט ל"מ משום דכיון שיש לפרש דעל חד מחצה כיון שוב לאו כרות גיטא הוא ואשה"ט, אמנם הא הכא מיירי דנתן ע"י אחר דזיכה לשניהם ע"י שליח וא"כ תקשה נהי דלא מהני מתורת שחרור ליהני מתורת מתנה וכקו' הקצה"ח גבי שלא לשמה, אמנם כבר כתבתי דלרבנן י"ל דל"מ מתורת. קנין כל דל"מ מתורת שחרור, אבל לר' הא ס"ל דאף דלא מהני מתורת שחרור מהני עכ"פ בתורת קנין רק דבמקבל בעי לשמה וכל דיני כריתות משום דל"א גיטו וידו באין כאחד וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל משא"כ הכא דמיירי ע"י אחר לכך הוכרח לאוקמה כרבנן וא"ש ע"ד הפילפול. ומה שתי' הפ"י שם לא הבנתי דתי' הא' דמשמע לי' נמי דמיירי בזא"ז, א"כ ברייתא דקנו ומשחררין זא"ז מיירי נמי אף בזא"ז וא"כ איך קני בתרא ואי דאפ"ה קני בתרא א"כ שוב איכא למימר דחד פלגא כתב לתרווייהו, ותי' בתרא הוא נכון דאף בחד פלגא מ"מ קנו רביע, אמנם אני תמה דסותר דבריו מיני' ובי' דתי' לקו' הבית יהודא דאמאי איצטריך לטעמא דחד פלגא הא בפשוטו כיון דנחית לשיורא, ותי' משום דלתרווייהו נתן כל נכסיו, וכן תי' התורת גיטין וא"כ שוב הדרא קו' לדוכתא דכיון דאיכא למימר דלחד פלגא כיון שוב לא תיהני אף לר' משום כיון דנחית לשיורא [אמנם לפמ"ש גם זה יתיישב דטעמא דנחית לשיורא ג"כ אינו אלא משום כרות גיטא וא"כ לר' אינו ע"י אחר וכנ"ל.] אמנם קו' הבית יהודא נראה בפשוט דלק"מ דנחית לשיורא ל"ש רק היכי דפגים לכללי' קמא שכתב תחילה כל נכסי ואח"כ כתב חוץ משא"כ בחצי נכסי לא מקרי נחית לשיורא, וא"כ תי' הב' נכון. ובמש"כ ליישב לפירש"י ע"ד הפלפול קצת יש ליישב נמי לפי' הרמב"ן שהניח הפ"י בקו' יעוי"ש דהנה לכאורה יש להקשות נמי לפי' הרמב"ן דכ' משום דבחצי יש ליתן לו חצי מכל נכסיו ולא מחצית כל דבר ודבר וא"כ יש לחוש דלמא שייר העבד, והא הב"י בחו"מ (סי' מ"ב) הביא דל"א יד בעל השטר על התחתונה רק היכי דלא יתבטל השטר לגמרי אבל היכי דיתבטל לגמרי אמרי' יד בעהש"ט על העליונה, וא"כ הכא דמספקינן אי העבד נכלל בכלל החצי או לא ואם אינו נכלל נתבטל השטר לגמרי לא הו"ל למימר יד בעהש"ט על התחתונה וכנ"ל (ויש לדחות בפשוט דלא דמיא להתם ולק"מ דהכא נתן מחצית כפשוטו וכמשמעו ובידו לברר ואינו כלל משום יד בעהש"ט עה"ת] אמנם י"ל דה"ט דלא מהני משום דלאו כרות גיטא הוא דכיון דהי' אפשר לפרש חצי בלא העבד שוב אף אם כיוון גם להעבד מ"מ שוב ל"מ משום דבעינן כריתות וליכא וכעין הנ"ל וא"כ להרמב"ן נמי יתיישב כעין הנ"ל דמשום דהכא מיירי ע"י אחרים הוכרח לאוקמא כרבנן, אמנם לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ן נסתר זה ואין להאריך בזה כי הוא קצת ע"ד הפלפול. אמנם בעיקרא דמילתא בפלוגתת ר' ורבנן שפיר אפ"ל כנ"ל וא"כ לרבנן שפיר אפשר לומר כהתירוצים הנ"ל הן תי' הקצות דל"מ לענין איסור או כתירוצא דידי דל"א גיטו וקנייתו באים כא' וכנ"ל, ואשה"ט. ועוד נראה דאף לר' יש לומר כן ודוקא בכסף אמר הכי אבל לא בענין אחר וכמו שיתבאר אי"ה, והוא, דהנה (בגיטין ע' ב') גבי נתייאשתי מפלוני עבדי דא"ר אין לו תקנה אלא בשטר ארי"ו מ"ט דר', והקשה בתורת גיטין דמאי הקשה הכא מ"ט דר' הו"ל להקשות אפלוגתא דתנאי במפקיר עבדו אם צריך גט שחרור ומאי ענין הא דרי"ו דוקא להא דר', ועוד הקשה דלעיל (ל"ח א') על הא דשמואל דאמר המפקיר עבדו אי"צ גט שחרור מצריך קרא דעבד איש משמע דלולא הקרא הי' פשוט דצריך גט שחרור, והכא שואל הגמ' מ"ט דר' דצריך ג"ש משמע דמסברא אי"צ ג"ש, וכן הקשה בפ"י. ונראה דבהנ"ל יתיישב היטב דהנה אם נימא דקנין עבד הוי כקנין אחר א"כ מסברא גם במפקיר עבדו יוכל העבד לזכות בעצמו כאחר לגמרי בתורת קנין ומהני אף לענין איסור וכדאמר ר' מפני שהוא כמוכרו לו דמהני בתורת קנין ולא בתורת שחרור וכנ"ל אף לענין איסור וה"נ בהפקר אמנם לרבנן דבתורת קנין ל"מ לענין איסור ומש"ה אין הגזברין והאפוטרופסין יכולין להוציאן לחירות וכנ"ל וא"ש דגם בהפקר דאינו אלא בדרך קנין אינו מועיל לענין איסור, וא"כ א"ש דלדידן דקי"ל כרבנן שפיר מצריך קרא לשמואל על מפקיר עבדו דבדרך קנין אינו מועיל לענין איסור [והיינו עפ"י מש"כ לעיל בשם ריטב"א קידושין דאף לשמואל דוקא מפקיר ולא נותן] משא"כ לר' בעצמו דס"ל דמועיל גם בדרך קנין דמש"ה קאמר דנותן דמי עצמו ויוצא א"כ ממילא גם הפקר יש להועיל מטעם קנין ושפיר מקשה מ"ט דר' ואף למש"כ דטעמא דרבנן משום דל"א גיטו וקנייתו באים כא', וא"כ לכאורה במפקיר ל"ש זה כיון דנסתלק תחילה רשות רבו וא"כ נסתרין לכאורה דברים הנ"ל נראה דעכ"ז י"ל כן דהנה מבואר ברש"י ותוס' (נזיר דף ס"א ב') דעבד א"י לקנות עבדים קנין הגוף וא"כ אם מוכר העבד לעבד אחר אין העבד האחר יכול לשחררו דאינו קונה הקנין הגוף שבו דהיינו קנין איסור שבו, וא"כ ק' מאי קאמר ר' מפני שהוא כמוכרו לו הא אף לפ"ז איננו משתחרר דלא יהא אלא שמוכרו להעבד האחר ג"כ א"י לשחררו וכנ"ל וצ"ל דמוכרו לעצמו שאני דהואיל ובקנייתו לגמרי משתחרר שוב הוי כישראל ויכול לקנות לגמרי אף לקנין איסור שבו דקנייתו ושחרורו באין כאחד דוגמא למש"כ התוס' פ"ק דכתובות (דף י"א א') גבי גר קטן יעו"ש, ורבנן לא סברי באין כאחד בדרך קנין וא"כ במפקיר נמי א"ש כדרך הנ"ל ואשה"ט, ושפיר פריך מ"ט דר' לר' לשיטתו, ואמר רי"ו משום דיליף לה לה להכי ל"מ בדרך קנין אף לר' משום דדוקא בכסף אמר ר' דלענין כסף לא איתקש לאשה, וסובר דכסף מהני נמי בדרך קנין משא"כ לענין שאר יציאות ילפי' לה לה דל"מ, וא"כ אף לר' א"ש לענין שטר שחרור שלש"מ דבזה ל"מ בדרך קנין משום לה לה וכמו דל"מ יאוש והפקר אף לר' וכנ"ל, ומיושב קו' הקצה"ח בפשוט דגילתה התורה דל"מ בתורת קנין. הנה נמשכתי קצת חוץ לענין ונחזור להנ"ל דמרש"י גיטין (מ"ב א') משמע כהקצה"ח אמנם תמוה מהא דגיטין (ט' א') וכמו שהקשיתי לעיל ודוחק לומר דמיירי ע"י אחר. ועוד דלדברי הקצות מהני ע"י אחר אף שלש"מ וא"כ למסקנא דאמרי' דלאו כרות גיטא א"כ אמאי לא קנה עצמו ולענין מע"י מיהת. אמנם זה ל"ק דלמסקנא שפיר מתפרש ע"י עצמו ולהס"ד הי' סבור דמיירי ע"י אחר ולפ"ז יתיישב גם קושייתך בס"ד. אמנם הוא דחוק וצ"ע. וע"ד פלפול יש ליישב דהנה בש"ע חו"מ (סי' רל"ה סעי' כ"ג, כ"ד) דגם במכר זכין שלא בפני הקונה ויעויין בזה בקצה"ח (סי' קצ"ה סעי' ג' בהג"ה) והנה לפ"ז יש לדקדק במשנה (גיטין י"א ב') דיכול לחזור לר"מ בשחרור עבד משום דחוב הוא והא כיון דביד העבד למחות רק דביד האדון לא יהי' יוכל לחזור א"כ שוב זכות הוא וכמו במכר וכנ"ל [וחוץ לדרכינו לק"מ די"ל דזהו חוב גמור משא"כ מכר דאינו חוב גמור] אמנם י"ל כיון [דיכול[ השליח ליתן לו בע"כ [דכבר השיגו האחרונים על הנוב"י דא"י לגרש ע"י שליח בע"כ] א"כ מסירתו ליד השליח ליתן הוי חוב ואינו דומה למכר דיהי' תלוי בדעתו. והנה בב"מ (י"ט א') מבואר דלר"מ דחוב הוא ל"א עדים בחתומיו זכין לו, וג"כ יש להקשות כנ"ל דהא ביד העבד למחות וא"כ זכות הוא כמו גבי מכר וי"ל ג"כ כנ"ל דהא יוכל לשחררו בע"כ א"כ העדים שחותמין חוב הוא לו, והנה הא דיכול לגרש ולשחרר בע"כ היינו דל"ב זכיי' רק מסירה ונתינה בעלמא וכמו"ש הקצה"ח דאין זכיי' בע"כ וא"כ בכותב כל נכסיו לעבדו דהוא שטר מתנה ג"כ ובשטר מתנה בעינן זכיי' ממש וליתא בע"כ ובס"ד זו דלא פלגינן דיבורא לר"מ א"כ כל שלא יזכה בנכסים אינו משתחרר ג"כ א"כ שוב לא יוכל לשחררו בשטר זה בע"כ משום דבע"כ אינו זוכה בנכסים וגם עצמו לא יזכה דל"פ דיבורא, וממילא לא יוכל להשתחרר כ"א מדעתו ושוב שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו אף לר"מ דהא הוי זכות ממש דיהי' תלוי בדעת העבד וכמו במכר כנ"ל וא"כ א"ש דלעולם הוי ע"י אחר משום עדיו בחתומיו זכין לו, ועי' תוס' ב"מ (כ' א') דאף לענין איסור אמרי' עבחז"ל, וא"כ גם קושייתך מיושבת בזה וכ"ז הוא ע"ל הפלפול רחוק, רק לאהבתך לא נמנעתי לכתוב כל העולה על רעיוני וכל פטפוטיא בישין ופטפוטי דאורייתא טבין. עכ"פ איך שיהי' קושייתך מיושבת וכנ"ל וביותר מבואר בגיטין (דף מ' א') בכותב שטר אירוסין דאם יש בו לשון שחרור מהני אף דבאשה דעלמא אינו גט אף דהמסירה הי' אח"כ משום דבעת הכתיבה הוי דשלב"ל ולשי' הרמב"ם משום שלש"מ מ"מ הכא מהני משום דבמסירה זו מתקדשת הוי ככל שטר, ואף דלשי' הרשב"א (בתשו' סי' תר"ג) גם בשטר קידושין בעינן זכיי' כשטר מתנה, וא"כ הוי ג"כ לאחר השחרור ואפ"ה מהני, ולפמ"ש לעיל ע"ד הפלפול גם הכא יתיישב, ואין להאריך עוד בזה:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה