אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן מו

סימן מה

בעזהשי"ת אור ליום ג' כ"א שבת תרו"מ לפ"ק פה"ק מינסק יצ"ו. שפעת החוה"ש אל כבוד ידי"נ וחביבי הרב הגאון המפורסם החריף ובקי יראת ד' אוצרו ב"ש מ' שלמה מרדכי נ"י האבד"ק ראדושקאוויץ. אחדשה"ט ושת"ה בא"ר הנני להודיעו כי תמול קבלתי העתק תשובתי עם חי' כתר"ה אשר העיר ליישב קו' המל"מ (פ"ט מזכיי' ומתנה ה"ג) על הנ"י. והנה אף כי דבריו נכונים עפ"י מה שהבינו הב"י והב"ח בכוונת המגיד ריש פכ"ג מאישות, אמנם לדעתי ברור דמעולם לא כיון המגיד לזה וכמ"ש הט"ז באבה"ע (סי' נ"ב סק"ב) יעוי"ש, ומאוד אני תמה על הב"י והב"ח דדייקו מריש דברי המגיד (ריש פכ"ג מאישות) דכתב דלא יהא כח הבעל גדול בנכסי אשתו מכח השותף בחלקו וזה פשוט ומוסכם עכ"ל והבינו מזה דכמו דבשותף נסתלק לגמרי ה"נ בנשואה ולמה לא השפילו לדייק מסוף דבריו שם דהביא פירוש אחר בסוגיא דקאי הבעי' על שותף וסיים דה"ה לאשתו נשואה אם קנו מידו שדינה כארוסה בשלא קנו א"כ מבואר להדי' דל"מ בנשואה רק למכרה קיים, ולומר דלהרמב"ם דבארוסה מהני קנין לפירות סובר המגיד דה"ה לנשואה משא"כ לאינך פוסקים דגם בארוסה ל"מ פשיטא דה"ה לנשואה דז"א דפשיטא דגם להרמב"ם אין להשוות נשואה לארוסה וגם איך כתב בתחלה דזה פשוט ומוסכם ותכ"ד הביא מחלוקת ע"ז לענין הפירות, ואף שיש לדחוק בכ"ז, עכ"ז האמת יורה דרכו כמ"ש הט"ז הנ"ל בכוונת המגיד ומעולם לא כיון המגיד להבנת הב"י וב"ח בדעתו, וממילא דאין מקום כלל לתירוץ כת"ר, וגם זו"ז הא דברי הנ"י נובעים מדברי רבינו יונה ורבינו יונה בעצמו לא פירש בפ' הכותב כהרי"ף ורמב"ם וכמו שהובא בריטב"א בר"פ הכותב שהובא בשמ"ק שם, ולומר דהנ"י בעצמו הביא דברי רבינו יונה אף לפירוש הראב"ד אף דלרבינו יונה בעצמו ליתא הדברים דחוקים מאוד, ויותר נכון להגי' בנ"י במקום כתב הראב"ד ז"ל, דצ"ל והראב"ד ז"ל כתב דמתחלה הביא לדברי עליות רבינו יונה ואח"כ הביא לדברי הראב"ד באמת למחלוקת על הקודם כי ידוע דדברי הנ"י מוחזק בטעיות, ואין לנו לעייל פילא בקופא דמחטא רק בדרך המלך נלך להתהלך ברחבה ומוטב להשאר בקו' משנדחוק עצמינו יותר מדאי. ובהיותי בזה נפלאתי מאוד על הטור אבה"ע (סי' צ"ב) שכתב על הא דכ' הרמב"ם שאם קנו מידו אחר הנישואין מהני וכן פיר"י ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל, והוא נגד כל הראשונים להמפרשים כרש"י דקאי על הברייתא בהאומר לחבירו דו"ד א"ל בשדה זו מ"מ מודו דגם בנשואה מהני וכמ"ש המגיד (ריש פכ"ג מאישות) דהוא פשוט ומוסכם וכ"כ הר"ן ר"פ הכותב לפירש"י דה"ה לנשואה, ובשמ"ק ר"פ הכותב בחי' הרמב"ן ופריק נשואה ידו כידה וכיון שזכה בנכסים צריך לשון מתנה גמורה וזו אינו אלא לשון סילוק כדפרישנא לעיל, א"כ מבואר דלשון מתנה גמורה מהני בנשואה, וא"כ ה"ה קנו מידו דמגופה של קרקע קנו מידו והוי כלשון מתנה גמורה כדמהני בשותף, ובחי' הרא"ש שם כ' ונ"ל דאנשואה קאי כו' ונראה ליישב פירש"י כו' א"כ מבואר דכתב פיר"י דקאי על נשואה לנראה לו ובוודאי דגם למה שיישב אח"כ פירש"י מ"מ אינו חולק ע"ז ובחי' הריטב"א שם כתב על פירש"י דפי' דקאי אמתניתא וז"ל ובדין הוא דאפשר דבעיין על מתניתן בנשואה אלא דכיון דפשטא דמתניתן בארוסה מיירי עדיפא לי' למרן לומר דאמתניתא קאי ומינה שמעינן לנשואה ויש שפירשו אמתניתן ובנשואה והכל יוצא לדרך אחד אבל פירש"י יותר נכון עכ"ל. ובחי' הרא"ה שם קנו מידו מהו אמתניתא קאי וה"ה לנשואה ובש"ס החדשים שבדפוס ווילנא בחי' תוספות רי"ד הביא דרב צמח גאון ורב נחשון גאון מפרשים דאנשואה קאי וזה הפתרון יתכן דדין הנשואה ככל אדם שהוא שותף עם חבירו עכ"ל, א"כ מבואר מדברי כל הראשונים ה"ה רב צמח גאון ורב נחשון גאון ותוס' רי"ד וריטב"א ורא"ה והר"ן והמגיד דבנשואה כ"ע מודו, וגם המגיד כתב דהוא פשוט ומוסכם, וא"כ איך אפשר שיחלוק הרא"ש ע"ז, ובפרט דבחי' כ' דנראה לו לפרש כפיר"י וכנ"ל. וגם זו"ז תמוה מאוד דמהית"י יהא כח הבעל בנכסי אשתו גדול משותף. וראיתי במל"מ (פכ"ג מאישות ה"א) בד"ה ומיהו שהרגיש בזה וכתב ליישב דהיא הנותנת דגם לשון מתנה אינו מועיל בנשואה וז"א כמבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל וכן בתוס' ר"פ הזורק פשיטא להו דלשון מתנה מועיל, וכן נראה להדי' מהירו' ר"פ הכותב דקאמר מתני' בשלא כנס אבל אם כנס אין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה מבואר להדי' דדוקא בלשון הזה איננו מאבד זכותו אבל בלשון מתנה טוב מאבד זכותו וא"כ ממילא דה"ה קנו מידו. וראיתי להשמ"ק כתובות (צ"ה א') על הא דמוקי למתני' דהתם שקנו מידו וז"ל וכיון דמהני הכא גבי בע"ח עם לוקח ה"ה דמהני לאשתו נשואה ויש דוחין כיון שידו כידה ולא נהיר דאף בשותף מהני יעושה"ט, וא"כ מבואר דנחית לסברת המל"מ הנ"ל דדלמא היא הנותנת דכיון דלא זכה לגמרי אינו מועיל ולהכי הוכיח מבע"ח עם הלוקח דגרע יותר ואפ"ה מהני א"כ כ"ש בנשואה וא"כ מבע"ח ולוקח, ומשותף מתרווייהו ביחד מוכח לנשואה. אמנם לפמ"ש הרמב"ן בר"פ הכותב בשמ"ק שם דבע"ח דמיא לאשתו ארוסה וכ"ה בחי' רשב"א לכתובות ר"פ הכותב שוב ממילא נסתר הוכחת הריטב"א מבע"ח עם הלוקח ושפיר יש מקום לדברי המל"מ אמנם כבר נתבאר מהירו' ומהרמב"ן בעצמו וגם בחי' הרשב"א ר"פ הכותב דלשון מתנה מועיל וא"כ ה"ה קנו מידו שוב מצאתי בשו"ת מהרשד"ם באבה"ע (סי' ק"ד) שכתב בפשיטות דאף להטור בשה הרא"ש מ"מ בלשון מתנה מועיל וא"כ קשיא כנ"ל. ובדוחק הי' אפשר ליישב קצת דברי הטור במה דס"ל חק לחלק בין שותף לנשואה דס"ל דהא דאמרי' מגופה של קרקע קנו מידו היינו משום דאדם יודע דקנין דברים בעלמא אינו עד שיקנה מגופו של קרקע ומש"ה מקנה גופו של קרקע, ולהכי שייך זה בשותף דהכל יודעין דלשון דין ודברים איננו מועיל עד שיקנה מגופה של קרקע, אבל בנשואה דפריך הגמ' ר"פ הכותב א"ה נשואה נמי ליהני לשון דו"ד משום דהוי כאי אפשי בתקנת חכמים וכמו בארוסה והוצרכו אביי ורבא לתרץ דידו כידה או עדיפא מידה, וא"כ ל"ש למימר בזה הכל יודעין וכעין דאמר בב"ב מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי ידעי וה"נ מי איכא מידי דאנן לא ידעינן דבנשואה ל"מ וכדס"ד דגמ' דא"ה נשואה נמי עד דחידשו אביי ורבא לפרושי טעם דל"מ ושאר אינשי ידעי וכיון דל"ש הכל יודעין שוב לא אמרינן מגופה של קרקע קנו מידו דדלמא טעי דמהני הקנין על דו"ד, כן י"ל בדוחק קצת לחלק בין שותף לנשואה אמנם כבר נתבאר דלא מצאתי לאחד מהראשונים שיאמר כן ואדרבא כולם תפסו בפשיטות דה"ה לנשואה ובוודאי דגם דעת הרא"ש כן דרק בפי' הסוגי' הסכים לרש"י משום דהברייתא מתני' להדי' משא"כ נשואה, וכמ"ש הריטב"א דמש"ה נראה לו כרש"י אבל גם רש"י מודה בנשואה. וראיתי להבית מאיר דתמה על שלא הובא בש"ע דעת הטור והרי גם רש"י סובר כן מדלא פי' דקאי אנשואה וכבר כתב הריטב"א טעם לזה כנ"ל. ועל הראשונים אנו מצטערים על הטור שכ' בזה והוא בא להוסיף על הש"ע, ושפיר עביד הש"ע דהשמיטו דליכא שום מחלוקת בזה וכ"ע מודים בנשואה וכנ"ל ודברי הטור תמוהים, [ובדוחק גדול אפשר דכוונת הטור אהא דכ' וכן פיר"י היינו דהר"י פי' כן הגמ' דכתובות משום דס"ל דלא קאי על שותף דל"מ כקו' התוס' דלכ"ע מפקר לה וע"ז כתב דל"נ להרא"ש בביאור הסוגי' רק דקאי אשותף ונפ"מ מזה דגם בשותף מהני, אבל בנשואה מודו כ"ע. אמנם באמת הדברים לא ניתנו לאומרן כלל בביאור הטור כמובן ודברי הטור תמוהין מאד]. עוד תמיהני בזה הענין בסמ"ע (סי' ל"ז ס"ק ז') שכ' בדעת הטור דל"מ בשותף דו"ד אי"ל אף בקנו מידו אם לא דפי' בהדי' דמסלק נפשי' מגוף הקרקע והוא כמ"ש הגהות אשר"י פ"ג דב"ב (בסי' ל"ט) בשם האו"ז והובא בב"י שם מחודש א', וכן ביאר שם בפרישה דעת הטור, ומאד תמיהני הפלא ופלא דאיך הפה יכול לדבר כן בדעת הטור דכיון דפסק בטור אבה"ע (סי' צ"ב) הנ"ל דבנשואה א"י להקנות ומפרש הסוגיא דר"פ הכותב כפירש"י דקאי על הברייתא א"כ מבואר להדי' בסוגי' שם דבשותף אף בסתם קנין אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידו. ע"כ נראה ברור דעת הטור כפי שצידד בפרישה שם דמיירי בסתם קנין דממילא אחר הקנין לא נשאר לו שום זכות משום דאמרי' דמגופה של קרקע קנו מידו יעו"ש. וגוף דברי הגהות אשר"י בשם האו"ז דכתב דלרש"י ורשב"ם מהני בסתם קנין אבל לר"ח ורב אלפס וריב"ש וריב"ם ל"מ עד שיקנו מידו בפי' מגופה של קרקע ג"כ תמוה אצלי מאד וגוף דברי האו"ז אין בידינו לראות מקור דבריו הטהורים מאין נובעו, ולעניותי הדברים מתמיהין דנראה דס"ל מדפי' רב אלפס בפ' הכותב הסוגי' דקנו מידו היינו בארוסה מכלל דס"ל דבשותף ל"מ, וז"א דניחא לי' לפרש הסוגי' דשם על עיקר הענין דעסיק ולא על הא דמייתי אגב גררא, אבל מ"מ מודה הרי"ף דגם בשותף מהני, וכ"כ הר"ן ר"פ הכותב להדי' דגם הרי"ף מודה דמהני בשותף מסוגי' דב"ב, וכ"כ המגיד (ריש פכ"ג מאישות) על הרמב"ם דאזיל בשי' הרי"ף ואפ"ה פסק דבנשואה מהני דהוציא כן משותף בסוגי' דב"ב, וגם כתב שם המגיד דהוא פשוט ומוסכם, ואי כל הני שהביא ההגהות אשר"י הנ"ל פליגי בזה איך לא ידע המגיד מהם, ואיך כתב על מלתא דהוא מחלוקת הראשונים שהוא מוסכם, וקצת נ"ל לדייק מדברי הרי"ף בב"ב שם דסובר דבשותף מהני דלאחר שכתב הקוטב היוצא מהסוגי' בפרט דמעידין זה לזה כתב דאמרי' ומעידין זל"ז כו' וחזר והביא כל הסוגי' כלשונה, דלמותר הוא ואי"ז דרכו, וכמו בהא דמחזיקין זע"ז דלא הביא רק הקוטב ולא חזר על לשון הסוגי' להביאה כלשונה משום דאגב גררא יש ללמוד מינה דבלשון דו"ד וקנו מידו סגי וכדהוכיחו מינה הראשונים, ולא האריך בזה משום דאין כאן מקומו רק אגב גררא, רק הביא לשון הסוגי' ללמדינו מה דמבואר בה דרך אגב, וזה נראה דקדוק נכון בלשון הרי"ף. ולא מצאתי לשום א' מהראשונים שיאמר דל"מ בשותף דו"ד בקנו מידו וגם נראה דהדברים מבוארים להדיא בסוגי' דב"ב דאין לפרש דלמסקנא דמוקי בקנו מידו אין הכוונה בלשון דו"ד רק בלשון המועיל דא"כ אמאי נד מהקודם דמוקי לה בכתיבה שכתב לו דו"ד ופריך לי' דלשון זה אינו מועיל, לימא דכתב לו לשון טוב המועיל ולמאי נד מכתיבה לקנין, וע"כ דקאי על לשון דו"ד הקודם דמ"מ בקנו מידו ע"ז מועיל, אמנם לכאורה משי' התוס' בכתובות ר"פ הכותב דהקשו על שי' רש"י שם דפי' דקאי על הברייתא, והקשו ע"ז דמאי שייך שם קנין כיון דלכ"ע מפקר לה ע"כ פירשו דקאי על נשואה יעוי"ש, ולכאורה תמוה מאוד דלפ"ז איך יפרנסו סוגי' דב"ב הנ"ל וע"כ דסברי דלמסקנא דמוקי בקנו מידו הדר בי' מהאי דאמר מקודם דמיירי בלשון דו"ד רק דמיירי דהקנה לו בלשון המועיל. שוב מצאתי להפ"י שם דהביא בשם המגיני שלמה שתמה עליהם מסוגי' דב"ב וכן המהרי"ט חו"מ (סי' מ"ד) והפ"י תי' דמפרשי כנ"ל דלמאי דמוקי בקנו מידו הדר ביה ממאי דמוקי לה בלשון דו"ד וכהגהות אשר"י הנ"ל בשם אור זרוע. אמנם הא כבר נתבאר דא"א לומר כן דא"כ אמאי נד מכתיבה לקנין וכנ"ל ע"כ נראה בשי' התוס' דלעולם גם התוס' מודים לסברת הרא"ש בר"פ הכותב במ"ש ליישב פירש"י דבאומר כן להשותף מסתמא מקנה להשותף [ואם נאמר דהדין כהשער משפט בסי' ער"ה יעוישה"ט הי' מתיישב יותר ברווחא. אמנם מהרא"ש מוכח דלא כוותי', ויש לדחות עפ"י מה שיבואר להלן בכוונת התוס' ואין להאריך] אמנם סתימת הברייתא דהאומר לחבירו דו"ד אי"ל על שדה זו איננו מבואר דאיירי בשותף אף דרש"י שם והרשב"ם בב"ב פירשו דאיירי בשותף מ"מ נראה דאיננו מוכרח. ומצאתי להשמ"ק שם בשם הריטב"א דהרגיש בזה וכתב דרבותא אשמועינן רש"י דאף בשותף אינו מועיל, וא"כ הברייתא מיירי בכל ענין בין בשותף בין דכל השדה הוא שלו, וא"כ ס"ל להתוס' דאי בעיית הגמ' דקנו מידו קאי על הברייתא א"כ קאי ג"כ אף היכא דכל השדה הוא שלו דאי דוקא בשותף הי' להם לפרש דהא הברייתא מיירי בכל ענין, ושפיר הקשו, משא"כ בב"ב דמיירי להדי' בשותפין לק"מ דמסתמא מקנה להשותף וכסברת הרא"ש, ולפ"ז אין שום מחלוקת בין הרא"ש להתוס' רק בביאור הסוגי' דלהתוס' לא משמע להו לאוקים הגמ' דוקא בשותף משום דהברייתא סתמא מיירי בכל ענין והרא"ש מוקי לה בשותף אבל לדינא גם התוס' מודים בשותף, אף דמלשון הרא"ש נראה דלא הבין כן בדעת התוס' רק דגם בשותף ס"ל דל"מ, עכ"ז נראה בדעת התוס' כנ"ל בכדי דלא תיקשי מסוגי' דב"ב וכנ"ל ודברי התוס' לכאורה צריכין ביאור דהנה בכריתות (דן כ"ד) מבואר דבמסלק נפשי' הוי הפקר רק הא דבדו"ד לא הוי הפקר היינו משום דמגוף השדה לא סליק נפשי' וא"כ בקנו מידו דאמרינן דבוודאי כוונתו על גוף הקרקע א"כ ממילא הוי הפקר ומאי קשי' להו דל"מ הקנין נהי דקנין ל"מ מ"מ הא הקנין אינו אלא מגלה דעתו דכוונתו אגוף הקרקע, וממילא אף דל"מ מצד הקנין מ"מ מהני מצד אמירתו דכיון דכוונתו על גוף הקרקע ממילא הוי הפקר, וא"כ י"ל דכוונת הגמ' לא דליקני חבירו רק דלהוי הפקר. וצ"ל דס"ל להתוס' דהא דאמרי' בקנין דמגופה של קרקע קנו מידו היינו דוקא היכא דהקנין מהני מצד עצמו לכך אלימא מילתא דקנין דבודאי כוונתו על גוף הקרקע, אבל אם הקנין מצד עצם הקנין ל"מ כלל שוב ממילא ל"ש לומר מיני' הוכחה דכוונתו על גוף הקרקע, כיון דאף אם כוונתו לגוף הקרקע ל"מ מצד הקנין רק מצד אמירתו א"כ עצם הקנין לא מעלה ולא מוריד ול"מ אף להוכיח מיני' דכוונתו לגופה של קרקע אמנם נראה דאיננו מוכרח דיעוי' ברמב"ם (סוף פ"ה ממכירה) שכתב יש דברים רבים שאי"צ קנין ואין לקנין בהם טעם כו' נהגו ברוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים וכיוצא באלו כו' קנין זה שנהגו להקנות אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל רק שגמר בלבו ואח"כ אמר לפיכך אם אמר בלב שלם אמרתי אי"צ ד"א כלל עכ"ל וכ"ה בש"ע אבה"ע (סי' קמ"א סעי' כ"ו), א"כ חזינן דאף דקנין ל"מ לדברים אלו כלל רק מצד אמירתו אפ"ה הועיל הקנין לגלות דעתו דגמר בלב שלם ולא כמשחק ומהתל, וא"כ ה"נ י"ל דאף דמצד עצם הקנין ל"מ מידי מ"מ הועיל הקנין לגלות דעתו דכונתו לגופה של קרקע ולא לדו"ד בעלמא והוי הפקר מצד אמירתו, וא"ש קו' התוס'. ואף למה שנתבאר בשי' התוס' דהקנין איננו מועיל רק היכא דעצם הקנין מהני ג"כ יש להבין מנ"ל דקנין ל"מ להפקר דלמא כמו בנתינה אמרי' דעבור חליפי הסודר מקנה תמורתו להקרקע או המטלטלין ה"נ י"ל לכאורה דעבור חליפי הסודר מסלק נפשי' לגמרי מהקרקע או מהמטלטלין והויין הפקר, והוי דומי' דאמרי' בב"ב (נ"ד ב') מכי מטא זוזי לידי' מסתלק לי' והוי הפקר ה"נ מכי מטא סודר לידי' מסתלק לי' מגוף הקרקע והוי הפקר, וא"כ לק"מ אף לסברת התוס'. ולכאורה הי' נראה בזה דהתוס' לשיטתם שכתבו בקדושין (ג' א ד"ה ואשה דר"ת הי' שולח הרשאה ביד גוי רק דנצרך ליזהר לבל ליכתב וקנינא מיני' דהיינו העדים רק וקנה מיני' העכו"ם בעצמו דקנין של העדים ל"מ משום דאין שליחות וזכי' לגוי, והיינו כמ"ש המחנה אפרים (הל' שלוחין סי' ט"ו) דס"ל להתוס' דבעינן סודר של הקונה דוקא וסודר של אחרים ל"מ, והא דקונין בסודר של העדים היינו משום דמזכין הסודר להקונה ע"י המקנה כמ"ש הרמב"ן בת', וא"כ לפ"ז ממילא בהפקר דליכא קונה א"א שיועיל בה קנין, וא"כ ממילא לפמ"ש המחא"פ שם בעצמו דאי"צ דוקא של הקונה דגם בסודר של אחרים יש לקנות מדין עבד כנעני דהוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני ה"נ עבור סודר של העדים מקנה להאחר, וכ"כ בקצה"ח (סי' קצ"ה סק"ט), שפיר י"ל דגם להפקר מועיל קנין דעבור הסודר מסתלק נפשי' לגמרי מן השדה והוי הפקר. ויעוי' בקצה"ח (סי' קכ"ג סק"ה) דרצה להעמיס גם בשי' התוס' דמודים דלא בעינן דוקא סודר של הקונה רק דגם סודר של אחרים מהני מדין עבד כנעני רק דלשון קנינא משמע שליחות יעוי"ש, ולהנ"ל מוכח מתוס' כתובות הנ"ל דבעינן סודר של הקונה דוקא, דאל"כ אף בהפקר שפיר י"ל דמהני קנין ומה הקשו על שי' רש"י עכ"פ למה שהסכימו האחרונים דל"ב של הקונה דוקא אתי' שפיר שי' רש"י כנ"ל. אמנם עדן יש לעיין אף לשי' האחרונים הנ"ל דיעוי' בירו' קידושין (פ"א ה"ג) ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא הילך כסף שתצא שדך [והגי' הקרבן עדה דצ"ל עבדך] לחירות א"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זל"ז א"ל זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת יעוי"ש, א"כ מבואר בירו' דכסף דפשיטא דמהני בי' של אחרים ול"ב כסף של הקונה אפ"ה ל"מ בהפקר, וא"כ ה"נ בקנין סודר, ולפ"ז האי דקאמר בב"ב (נ"ד ב') הנ"ל דמכי מטי זוזי לידי' מסתלק לי' אין הכוונה דבכסף שקיבל נסתלק דכסף ל"מ שתצא להפקר רק מחמת שקיבל הכסף מסלק נפשי' לגמרי ובהאי סילוק נעשה הפקר, אמנם גוף דברי הירו' צל"ע דאולי הוא פליג אתלמודא דילן וסובר דבכסף ע"י אחרים היינו מטעם זכי' וכעין דהא דאמרי' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב מבואר בירו' (פ"ב דקידושין ה"א) דהוא מטעם זכי' ופליג אתלמודא דידן כמבואר בריטב"א קידושין (ח' ב'), וא"כ אפשר דה"נ בהא דעבד כנעני אפשר נמי דפליג על גמ' דילן וסובר דהוא מטעם זכי' וממילא היכא דליכא זוכה ל"מ, אבל לש"ס דילן דהוא מטעם דקבלת רבו גרמא לי' ואינו מטעם זכי' ובהילך מנה. והתקדשי לפלוני נמי מקודשת מטעם עבד כנעני, שפיר אפשר דמהני נמי בהפקר, דכמו דבשביל הכסף מקנה להאחר ה"נ בשביל הכסף מסלק נפשי' לגמרי ומהני שפיר קנין להפקר ג"כ וכנ"ל. וצ"ע בכ"ז, דלפ"ז הי' אפשר לפרש ברווחא דבאמת בדו"ד וקנו מידו אהני להיות הפקר ולא שיזכה האחר שכנגדו, ולא כתבתי אלא להעיר. וקבלת אחריות שייך נמי בהפקר, למי שיזכה ויוציאו ממנו מחמת המפקיר, ויש לעי' בכ"ז. ונחזור להנ"ל לדברי הגהות אשר"י הנ"ל דלא מצאתי לשום א' מהראשונים דלא יהני לשון דו"ד בקנו מידו. אמנם מה שאני נבוך בזה הוא שנפלאתי מאוד על השמטת הרמב"ם וטוש"ע האי דינא דב"ב דאומר לחבירו דו"ד אי"ל בשדה זו וקנו מידו מהני ובזה אני תמה מאוד על המגיד (ריש פכ"ג מאישות) דכתב דהרמב"ם בנשואה הוציא דין מב"ב מהא דאמר בשותף דמהני בדו"ד וקנו מידו, והלא הרמב"ם השמיט האי דינא דב"ב ולא הזכירו בהל' מכירה ומתנה ושותפין, ואיך אפשר שהרמב"ם יכתוב התולדה שהוליד מזה ולא יכתוב האב גופי' מקור הדין, ולומר דסמך בזה על מ"ש בפכ"ג מאישות ידוע דאין זה דרך הרמב"ם להשמיט האב ולסמוך על התולדה. אמנם אין להוכיח מזה דס"ל כהגהות אשר"י דב"ב הנ"ל דאכתי תיקשי דאמאי השמיט הברייתא דהאומר לחבירו דו"ד אי"ל על שדה זו וברמב"ם (פט"ו מעדות ה"ד) וקנו מידו שנתנה לשותף מזה משמע קצת כהגהות אשר"י הנ"ל, אמנם תמוה לפ"ז דא"כ מאין הוציא בנשואה בפכ"ג מאישות, וע"כ משותף כמ"ש המגיד, ולומר דלא כהמגיד רק דהרמב"ם הוציא כן מכתובות (צ"ה א') איננו נראה כלל, וכמ"ש הריטב"א שם דאין ללמוד נשואה מינה. והנה כתר"ה העיר בהא דמחלק הרמ"א (סי' רי"ב) בין הקנין קודם בין אח"כ מהא דאינו מחלק בסי' צ"ב באבה"ע וכן הרמב"ם, וע"כ דפליג על רבינו יונה, והנה מהרמב"ם אין ראי' כלל דידוע דרכו דסותם כל הגמ' ואיך שנפרש בגמ' כן יש לפרש דברי הרמב"ם, והרמ"א קיצר בדבר. אמנם יש להעיר מכתובות (דף צ"ה) דמוקי לה ג"כ בקנו מידו ופירש"י שם דמגופו של קרקע קנו מידו, וא"כ ממילא לרבינו יונה ע"כ לחלק בין שהקנין תחלה בין שהוא בסוף. ובזה יקשה מדברי הרמב"ם (פ"ז מאישות הי"א) וקנו מיד האשה שאי"צ שעבוד על שדה זו, וכ"ה בש"ע אבה"ע (סי' צ'), וא"כ יקשה בממ"נ דאם הלשון שאי"ל שעבוד הוי כלשון דו"ד אי"ל א"כ ל"מ קנין באופן זה להרמ"א הנ"ל רק בקנו בסוף, ואם נימא דלשון זה עדיף מלשון דו"ד א"כ תקשי אמאי שינו הלשון ממה דתני בגמ' והו"ל לאשמועינן כדאיתא בגמ' דאף בלשון דו"ד מועיל אם קנו מידה, וע"כ דהוי כלשון דו"ד אי"ל וא"כ מוכח מהרמב"ם וש"ע להדי' דאף בקנו מידו תחלה בלשון זה מועיל והרמ"א לא הגי' שם וזה סותר לד' הרמ"א דסי' רי"ב הנ"ל. והנראה דיתיישב זה עפ"י מ"ש הרמב"ן בשמ"ק ר"פ הכותב, וכ"ה בחי' רשב"א שם דהאי דדף צ"ה דמיא להא דכותב ועודה ארוסה רק הא דבעי קנין בכדי דלא להוי כפטומי מילי כיון דכבר משועבד לה, והביאו ראי' לזה דדמי' לארוסה מירו' ר"פ הכותב יעוי"ש, א"כ ממילא דהתם אף בקנין מתחלה מהני בלשון דו"ד כיון דדמי' לארוסה וא"ש. ובנשואה בסי' צ"ב באמת איכא חילוק בין קנין קודם לאח"כ רק שקיצרו בדבר, ובהא דסי' צ' דמבואר להדי' מלשון הרמב"ם והש"ע דמהני אף קנין בתחלה התם שאני כמ"ש הרמב"ן והרשב"א הנ"ל. סוף דבר הנני נבוך מאוד ולא אדע דבר השמטת הרמב"ם וטוש"ע הדין דדו"ד אולי הרמב"ם יש לו שי' אחרת ואנחנו לא נדע, וד' יאיר עיני. וימחול לשלוח לי מכתב דנא בחזרה או העתק מאתו כרצון כתר"ה כן יעשה. ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו דושו"ט בלו"נ. ירוחם יהודא ליב החופ"ק:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה