שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]
סימן מא
בדין שוטית לענין גירושין ראיתי לבאר שיטות ולשונות הפוסקים בזה ואשיחה וירוח לי וזה החלי בס"ד וד' יעזרני. א) בגמ' יבמות (קי"ג ב') אמר ר' יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ ומה טעם אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומסיק שם דבאינה יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה מדאורייתא אינה מתגרשת דאמרי דבי ר' ינאי ונתן בידה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו יצתה זו שמשלחה וחוזרת ורק ביודעת. לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה דבר תורה מתגרשת ומדרבנן אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ובתוס' שם הביאו הירושלמי דקאמר התם נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירא והיינו שלא ינהגו בה מנהג הפקר ר' זירא ור' מנא תרווייהו אמרי שאין יכולה לשמור את גיטה וחשיב שם תלתא מילי דאיכא בינייהו, ודקדקו התוס' על הירו' אמאי לא קאמר איכא בינייהו יודעת לשמור גיטה ולא עצמה. ונראה ליישב ויתיישב נמי הא דבירו' קאמר דמאן דאמר גרירא לית לי' אינה יודעת לשמור גיטה ובגמ' דידן לא משוינן מחלוקת בינייהו רק דמוסיף אף ביודעת לשמור גיטה. ומתחלה נקדים מה דראיתי להחת"ס (אבה"ע ח"ב סי' ג') ובמחכת"ה שגה מאוד בפשטות הגמ', דסבר דביכולה לשמור גיטה איננה שוטית כלל מדאורייתא ואף לקידושין ולכל מילי הויא כפקחת ומש"ה נתקשה מאוד בדברי התוס' יבמות (קי"ב ב') ד"ה דאין ונכנס בדוחקים ליישב יעושה"ט. ומאוד נפלאתי דהפירוש פשוט דהא סימני שוטה איתא בחגיגה (ג' ב') היוצא ולן ומקרע, ואף ביש בה סימנים אלו דהויא שוטית לכל מילי מ"מ לענין גט דלא בעינן דעתה מתגרשת מן התורה אם יודעת לשמור גיטה מידי דהוה אפקחת בע"כ ואם יודעת גם לשמור עצמה מתגרשת אף מדרבנן אף דיש בה סימני שוטה הנ"ל דהויא שוטית לכל מילי וכל זה פשוט ומבואר, דאל"כ למאי אמר ר' יצחק מידי דהוה אפקחת בע"כ הול"ל בסתם מידי דהוה אפקחת אם מדעתה מדעתה ואם בע"כ בע"כ וגם הלשון מידי דהוה אינו שייך דהא היא היא פקחת ממש וכן בס"ד איך התחיל לפרש אילימא דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה דאיך ס"ד לפרש כן כיון דר' יצחק אמר מידי דהוה אפקחת בע"כ אלמא מיירי בשוטית שאין בה דעת דלא שייך מדעתה ואפ"ה מתגרשת דלא גרע מבע"כ, אלא ודאי אף דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה אפ"ה הויא שוטית ממש וכנ"ל. וכן מבואר באור זרוע (הנדפס מחדש סוף ח"א סי' תשע"ח) וז"ל ומיהו בעת שטיותה אע"ג דאית בה סימנים אלו היוצא ולן ומקרע אם היא יודעת לשמור גיטה ועצמה מתגרשת לכתחלה כו' יעו"ש. וכן יש להוכיח מפוסקים ראשונים ואחרונים. ושוב ראיתי להחת"ס בעצמו (בסי' ב') שכתב מדקרי לה שוטה מכלל דאית בה סימני שוטה, וכבר נתבאר דאי אפשר לפרש בענין אחר והכא אגב ריהטי' שגה בזה. ולפי זה דברי התוס' (ר"פ חרש) הנ"ל פשוטין דאיירי בשוטית היודעת לשמור גיטה ולא עצמה דמתגרשת מן התורה ומדרבנן לא יוציא ולענין קידושין אף מדרבנן אין לה. ב) ונראה דהיכא דאיננה שוטית ממש דיש לה קידושין היכא דאינה יכולה לשמור עצמה מתגרשת דלא שייך גבה גרירא דהא יכולה להתקדש תמיד ככל הנשים, ואף דביש לה אב ועתים חלומה מבואר בירו' הנ"ל דשייך גרירא ואף דהאב או בעת חלימתה יכולה לקבל קידושין, שאני התם דחיישינן דלמא לא יקדשנה האב או דלא תקבל קידושין בעת חלימתה ואח"כ כשתגדיל ותשתטית שוב אין תרופה ומזור לקבל קידושין אז ומש"ה שייך בה גרירא, משא"כ ביכולות תמיד לקבל קידושין לא שייך גרירא. ואף דלכאורה נראה סתירה לזה מהרז"ה ביבמות (פ' ב"ש) דתירץ על הא דמחלי (ס"ה א') בין מיאון ובין גט דבצרור וזורקו מתקדשת למיאון ובפעוטות מתגרשת, וכגירסת רש"י, הא בשניהם בין בקידושין ובין בגט השיעור יכולה לשמור, ותירץ דבאמת מדאורייתא מתגרשת בצרור וזורקו רק מדרבנן אינה מתגרשת עד פעוטות שתהא יכולה לשמור עצמה ומשום גרירא וכדאמרי' בשוטית, אלמא דאף דקטנה יש לה קידושין מצרור וזורקו אפ"ה כיון שאינה יכולה לשמור עצמה אינה מתגרשת מפני גרירא, אמנם אף שדעת הרז"ה נראה כן מ"מ נראה להוכיח מדעת הפוסקים כנ"ל דהיכא דהיא בת קידושין לא שייך גרירא. דהנה הרי"ף ור"ח גרסי בגיטין שם איפכא דצרור וזורקו מתגרשת ופעוטות מתקדשת למיאון, והנה הטעם דקטנה מתקדשת קאמר ביבמות (ר"פ חרש) שלא ינהגו בה מנהג הפקר והיינו משום גרירא כדאמר בשוטית דאינה יכולה לשמור עצמה, דאין לומר דאף דיודעת לשמור עצמה שייך הפקר הואיל ואין לה קידושין תזנה דא"כ מאי פריך בגמ' שם (קי"ג ב') בשוטית בפשיטות היכי דמי אילימא דיודעת לשמור גיטה ולשמור עצמה מי נהגי בה הפקר דדלמא הואיל ואין לה קידושין חיישינן כמו בקטנה, אלא ודאי דלא חיישינן למנהג הפקר רק באינה יכולה לשמור עצמה, וא"כ לגירסת הרי"ף דפעוטות הוא הזמן דמתקדשת למיאון מוכח דפעוטות אינה יכולה לשמור עצמה, [דבשלמא להרז"ה הנ"ל אף דלדידי' פעוטות יכולה לשמור עצמה מ"מ מתקדשת למיאון דאף דלא שייך גבה מנהג הפקר מ"מ כיון דהוצרכו לתקן קידושין בקטנה קודם שיעור זה דשייך בה גרירא ממילא גם אחרי כן יש לה קידושין, משא"כ להרי"ף דבפעוטות תחלת התקנה,] ואפ"ה בצרור וזורקו מתגרשת בקידושי אביה אפילו מת אביה, כמבואר ברי"ף גיטין, וא"כ קשה אמאי מתגרשת ניחוש לגרירא ואף דאז לא בת תאוה היא מדלא תקינו לה קידושין] מ"מ הא תגדיל ותהא בת גרירא, וכדקאמר הירו' הנ"ל על עתים חלומה דאינה מתגרשת אף בעת חלימתה, ועוד דלהרי"ף כ"ש דבפעוטות מתגרשת דלא הוזכר בקטנה שמירת עצמה, וכדכתבו הרשב"א וריטב"א גיטין שם, אף דשייך גבה גרירא. וכמו כן קשה אף לגירסת רש"י לפמ"ש בגיטין הרא"ש לתרץ הרז"ה הנ"ל דשמירת גיטה להתגרש בעיא שמירה טפי וא"כ יודעת לשמור גיטה היינו בדעת פעוטות וא"כ ע"כ דאז אינה יכולה לשמור עצמה דהא אמר (בפ' חרש) גבי שוטית יודעת לשמור גיטה ולא עצמה אלמא דהדעת של שמירת הגט לא סגי לשמירת עצמה, ויעוי' בתשו' אור זרוע (סי' תשע"ח) ובתשו' ר"ש במהרש"ל (סי' ס"ה) דמשמע הכי דהדעת לשמור עצמה בעיא צילותא ספי יעו"ש, [וזאת יש לדחות לפמ"ש בת' ר"ש שבמהרש"ל (סי' ס"ה) דשוטית לא בעיא כל כך דעת לשמור גיטה כמו בקטנה וא"כ אפשר דשיעור של שמירת גט של קטנה סגי גם לשמירת עצמה, אמנם ראב"י שם פליג עלי' ולדבריו כ"ש דבקטנה לא סגיא,] ואפ"ה בפעוטות מתג רשת אף דשייך בה גרירא וכדמוכח מר"פ חרש הנ"ל. אלא ודאי דכיון דיש לה קידושין לא שייך גבה גרירא וכנ"ל. ועוד ראי' מהא דכתבו התוס' בקידושין (מ"ג ב') דר"ת הורה לאב לקבל גט לבתו קטנה אף דאינה יכולה לשמור גיטה דבקטנה לא שייך גרירא דלאו בת תאוה היא. והנה השעה"מ (פ"ב מגירושין הל' י"ט) והמקנה בקידושין שם תמהו מיבמות (ר"פ חרש) הנ"ל דמוכח דגם בקטנה שייך גרירא. ומ"ש המקנה דהתוס' גרסי כהרי"ף ז"א דבגיטין (ס"ד ב') ד"ה כל שמבחנת מבואר דגרסי כרש"י, ומ"ש השעה"מ דכוונתם עד שיעור פעוטות ג"כ לא נראה מלבד מה שהקשה השעה"מ בעצמו דהא מתקדשת למיאון קודם ג"כ תקשה מנ"ל לתוס' זה וכמו שהקשה המקנה, והנה ברשב"א ובריטב"א בקידושין שם מבואר ראי' להא דר"ת הנ"ל מהא דלא הוזכר בקטנה רק שמירת גיטה ושמירת עצמה לא הוזכר בה וקשה הא אימת דחשיבא לשמור גיטה דהיינו פעוטות לגי' תוס' ודאי בת תאוה היא וכמ"ש השעה"מ הנ"ל, ע"כ נראה דס"ל להתוס' דהיכא דהיא בת קידושין לא שייך גבה גרירא וכנ"ל, אמנם כוונת התוס' על קודם שיעור דמתקדשת למיאון, והיינו על קודם שיעור צרור וזורקו, דאז הי' לן לחוש לגרירא, דאף דמתקדשת ע"י האב מ"מ יש לחוש שמא ימות או ילך וכמו דחיישינן בירו' הנ"ל ביש לה אב ועתים חלומה, על זה כתבו התוס' דבקטנה כזו לא שייך גרירא דלאו בת תאוה היא, [והראי' מדלא תקינו לה קידושין]:
אבל אחר שיעור צרור וזורקו לא צריכינן להא דכיון דמתקדשת למיאון אף שלא ע"י האב ואף אם ימות וילך כדאיתא באבה"ע (סי' ל"ו סעי' י"ד) אז אף אם היא בת תאוה לא שייך גבה גרירא כיון דהיא בת קידושין וכנ"ל וע"ז שפיר שייכא ראיית הרשב"א והריטב"א הנ"ל מדלא הוזכר בקטנה רק שמירת גיטה ולא שמירת עצמה והיינו כיון דהיא בת קידושין לא חיישינן לגרירא. [ומאוד שגה בזה במח"כ הרב דק' לובלין זצ"ל בנודע בשערים (סי' קי"ט) שהביא בשם השעה"מ (בהל' גירושין הנ"ל) דדוקא בקטנה שלא הגיעה לפעוטות התיר ר"ת דלאו בת תאוה היא אבל בהגיעה לפעוטות דהיא בת תאוה אין יכולין לגרשה, והוא תמוה דהא מבואר במשנה וברייתא דגיטין דביכולה לשמור גיטה יכולה להתגרש והיינו בפעוטות עכ"פ ולפי גירסת הרי"ף אפילו בצרור וזורקו (ואם בהגיעה לא הי' יכול לגרשה פשיטא דאף מקודם לא היה יכול דהא תגדיל וכמו בעתים חלומה וכנ"ל), אמנם נראה דהבין דר"ת התיר אף בקטנה שוטית משום דלאו בת תאוה וע"ז קאמר דהגיעה לפעוטות והיא שוטית אינה יכולה להתגרש, וגם לפ"ז שגה דר"ת לא התיר רק בקטנה פקחית אבל בשוטית לא התיר כלל דעתידה להגדיל וכנ"ל (גם מה שהשיג שם על הד"מ בעתים חלומה וכן נתקשה בבי"מ אינו כלום דכוונת הד"מ דבדיעבד מתגרשת לאפוקי מדעת הרשב"א שהובא כב"י.). וגם בקרבן נתנאל יבמות (פ' חרש) שגה מאוד בזה, דמה שכתב תחלה דאביה משמרה מהפקר, הוא נגד הירו' הנ"ל דקאמר למ"ד משום גרירא יש לה אב אסור, ומ"ש לבסוף בקטנה שוטית ג"כ אינו כנ"ל וכמו בעתים חלומה. הן אמת לפמ"ש הנודע בשערים שם בשם המבי"ט דעתים חלומה כמה ימים מתגרשת (וטעמו אינו מובן כמ"ש הנודע בשערים, ואפשר דטעמו דהא יכולה לקבל קידושין בעת חלימתה רק ביום א' חיישינן דלא יזדמן לה לזמן קצר כזה משא"כ בכמה ימים) וא"כ בקטנה ביותר דרחוקה מומן תאוה דמיא לחלומה כמה ימים דלא חיישינן על כשתגדיל (וכן לפי הטעם הנ"ל במוסגר ג"כ אפשר דביני וביני יוכל האב לקבל קידושין משא"כ בגדולה דעד שיקבל שייך גרירה, אמנם מכל הפוסקים לא משמע כהמבי"ט), וע"כ דלא התיר רק בקטנה פקחית וכנ"ל.] ובהנ"ל מיושב קו' החת"ס (סס"י ג') דתמה לפי' התוס' אמאי לא קאמר הירו' איכא בינייהו יודעת לשמור גיטה ולא עצמה ומ"ש התוס' דהוי בכלל יש לה אב דיודעת לשמור גיטה ולא עצמה [וכפי הנראה לא עיין היטב בתוס' וסבר דתוס' כתבו כן על הירו' וז"א להמעיין רק בסוה"ד כתבו כן על ש"ס דילן ולק"מ על התוס' אמנם אף לפי דרכו יתיישב.] תמוה דהא גם עצמה תשמור בקטנותה [והיינו דלאו בת תאוה היא וכנ"ל ולשון החת"ס אינו מדוקדק בזה.] רק לכשתגדיל לא תהי' משומרת א"כ היינו עתים חלים ועתים שוטה ואיך חשב זה הירו' לתרתי יעו"ש. ולפי הנ"ל לק"מ דיש לה אב דקאמר הירו' י"ל בקטנה שהגיעה לשיעור פעוטות דבת תאוה היא וכנ"ל וגם עתה אינה משומרת, ובלא"ה נמי י"ל בנערה דודאי יש לה תאוה ויעוי' ברכות (כ"ד א') ולק"מ. עכ"פ נתבאר דהיכא דהיא בת קידושין תמיד לא שייך גרירא, וכן מבואר במקנה קידושין שם, ואף דראיות הנ"ל יש לדחות דיש לומר דלא דמי האי שלא ינהגו מנהג הפקר שלתקנת קידושין דבטעם כל דהו סגי משא"כ שלא להתגרש דבעינן גרירא רבה ומש"ה בקטנה לא גזרו. ועוד יש לומר דבשוטית אף דהיא בת קידושין מ"מ שייך גרירא דלא תמצא מי שישאנה דאין אדם דר עם נחש, עכ"ז נראה דאם איננה שוטית לכל מילי דיש לה קידושין א"כ הרי היא כפקחית בעלמא דלא שייך גבה ג"כ אין אדם דר עם נחש, וכמו שהקשה החת"ס על התוס' ר"פ חרש הנ"ל, (ומ"ש מהרמ"ל ביבמות (קי"ג ב') על התוס' שם אין דבריו מוכרחים,] וכן נראה מבואר מהמתני' נשתטית לא יוציא דהיינו כשהיא שוטית אבל אם איננה שוטית אינה בכלל התקנה דלא יוציא, ואף להרז"ה הנ"ל י"ל כן, והארכתי בזה שבזה יתיישב הירושלמי הנ"ל ברווחא בס"ד. ג) דהנה שיעור יודעת לשמור גיטה מפורש בגיטין (ס"ד ב') כל שמשמרת גיטה ודבר אחר ומסיק כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, ומפרש בתשובת ר"ש שבמהרש"ל (סי' ס"ה) דהיינו שיודעת בטיב שמירה ולהבחין מה היא שומרת וכשנותנין לה גיטה ודבר אחר כשתובעין ממנה גיטה מוציאה גיטה וכשתובעין ממנה חפץ אחר מוציאה החפץ, ונראה דהיינו חפץ ומחזירו לאחר שעה, וכ"כ הפ"י גיטין דשיעור שמירת גיטה היינו חפץ ומחזירו לאחר שעה, וכמ"ש התוס', או דעתא צילותא טפי, וכן נראה מהירו' (פ' התקבל) דקאמר איזו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו והיא מוציאה אותו לאחר זמן, והנה הפ"מ מפרש שהיא צריכה להתגרש ואינה יוצאה במיאון, ושגה בזה, דהא איתא בנדה ובכמ"ד דהבת ממאנת עד שתביא ב' שערות, והרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תקע"ז) מפרש שהיא יכולה להתגרש דחשיבא יודעת לשמור גיטה וצריכה לאו דוקא יעו"ש, אמנם גם זה לא יתכן בירו' (פ' ב"ש) דהוכיח מזה דרבנן חלוקין על רחב"א במיאון דבעי קטנה שתהא יכולה לשמור קידושיה יעו"ש, וברשב"א גיטין (דף ס"ה) הבנתי שהוא מפרש דלשמור קידושיה היינו שלא תתאנה דהוא שיעור פעוטות, וע"ז קאמר איזו היא קטנה שהיא [מתקדשת שתהא] צריכה להתגרש [וה"ה שהיא יוצאת במיאון אם היא אינה רוצית ואם הוא אינו רוצה מגרשה בגט וחדא נקט, או משום דגם לגבי גט הוי זה השיעור נקט גט, ועיקר הכוונה דתפסי קידושין מדרבנן.] כל שנותנין לה כו' והיינו שיעור שמירה בעלמא כמו בגט ולא בעינן שתהא יודעת לשמור שלא תתאנה. [והיינו סייעתא לשיטת הרי"ף דלקידושין בעינן פעוטות ובגט פחות ולקמן יתבאר בזה.] יעו"ש ברשב"א והא דמייתי לה בגיטין היינו משום דגם בגיטין הוי זה השיעור [ואפשר דבגיטין הפי' כהרדב"ז וב' מימרות נינהו] עכ"פ נראה דבעינן שתהא יכולה לשמור על לאחר זמן וכ"ש אי נימא דפעוטות עדיפא מחפץ ומחזירו לאחר שעה א"כ בעינן דעתא טפי מלשמור לאחר זמן, עכ"פ נראה דשוטה המאבד מה שנותנין לו בודאי חשיבא אינה יודעת לשמור גיטה דכיון דמאבד מה שנותנין לו אינו מחזירו לאחר שעה. ויעוי' בתבואות שור (סי' א' ס"ק מ"ה) דכתב מאבד לאו דוקא רק דאינו שומר כמו אינה יודעת לשמור גיטה, עכ"פ איך שיהי' שוטית המאבדת מה שנותנין לה נראה דודאי חשיבא אינה יודעת לשמור גיטה. ובירושלמי (פ"ק דתרומות ופ"ז דגיטין) והביאו תוס' פ"ק דחגיגה (ג' ב') ד"ה דרך קאמר סימני שוטה יוצא ולן ומקרע ומאבד וקאמר רב הונא עד שיהא בו כולן היינו כל הד' ור' יוחנן אמר אפילו באחת ואמר ר' אבון ובלבד במאבד ופי' הפ"מ דהא דקאמר דדי באחת היינו דוקא במאבד בלחוד, וכן פירש החת"ס (סי' ב'), וא"כ להירו' לא מיבעי לרב הונא ודאי אי אפשר לשוטה בלא מאבד אלא אפילו לר' יוחנן נמי הא אמר ר' דדוקא במאבד, וא"כ אי אפשר שתהי' שוטית לכל מילי אלא א"כ במאבדת מה שנותנין לה, וכיון שכן לא משכחת שוטית שתהא יודעת לשמור גיטה וכנ"ל ואם יודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה איננה שוטית לכל מילי וחשיבא כפקחית ויש לה קידושין וא"כ לא שייך גבה גרירא ואיננה בכלל נשתטית לא יוציא ולכ"ע יכולה להתגרש, וא"כ א"ש דהירו' לשיטתו ליכא למימר איכא בינייהו יודעת לשמור גיטה ולא עצמה. ומיושב נמי דמוכח ע"כ מאן דאמר גרירא פליג על אינה יודעת לשמור גיטה דהא כל שוטית אינה יודעת לשמור גיטה ולמה לי גרירא וע"כ דפליג. והדברים נכונים ונחמדים. ולכאורה עדן אינו מספיק דלעולם אפשר דמאן דאמר גרירא אית לי' נמי אינה יודעת לשמור גיטה רק דקאמר גרירא להוסיף אף יש לה אב, וכדכתבו התוס' יבמות (קי"ג ב') על גמ' דידן דהו"מ לשנויי לדר' יצחק הכי. ונראה דגם הא לא תברא דלכאורה יש לתמוה על התוס' הנ"ל דאיך מצי לשנויי לדר' יצחק ביש לה אב הא ר' יצחק קאי על המשנה דמיירי בנשאת דאין לאביה רשות בה וא"כ אין האב יכול לקבל והיא אינה יכולה לקבל אף ביש לה אב כמבואר בתוס' גיטין (ס"ד ב') ד"ה וכל, [ובזה תמוהין דברי הטעם המלך פ"ב מגירושין הל' י"ט]:
וע"כ דהתוס' אזלי בשיטת רש"י יבמות (ק"ט א') ד"ה קטנה שהשיאה דאביה יכול לקבל גט משנשאת ומש"ה באמת כתבו התוס' הטעם בקטנה דביש לה אב יכולה להתגרש משום דהאב משמרה מלחזור ולא כתבו הועוד דכתב הרא"ש דישיאנה לאחר משום דהתוס' קאי אפילו בנשואה דהאב אינו יכול להשיאה לאחר ואפ"ה גיטה יכול לקבל וכשיטת רש"י, [ובזה נסתר מ"ש הישועות יעקב (סי' קי"ט ס"ק ז') לתרץ קו' התוס' יעו"ש וז"א דהא אינו יכול להשיאה.], וא"כ שפיר כתבו התוס' דגמ' דידן הו"מ לשנויי לדר' יצחק ביש לה אב. אמנם התוס' בקידושין (י' א') ד"ה ומקבל הוכיחו מן הירושלמי דבקטנה נשואה אין האב יכול לקבל גט, וא"כ א"ש הא דקאמר בירו' דמ"ד גרירא לית לי' יודעת לשמור גיטה דמאן דאמר גרירא אמר זה אמתני' דמיירי בנשאת ולא מהני אב להירו' ובעתים חלומה נמי ודאי לא איירי מתני' דומיא דידי' דקתני עולמית, ולפמ"ש מהר"מ פאדווא והביאו השעה"מ (פ"ב מגירושין הל' י"ח) דדוקא קטנה נשואה יכול האב לקבל גיטה ולא נערה א"כ אין ראי' מהירו' שהביאו התוס' פ"ק דקידושין הנ"ל דהתם א"א לאוקמא בקטנה דקטנה פטורה מקרן וחומש [ומאוד תמוהין דברי השעה"מ שם דכוונת התוס' להביא ראי' אף על קטנה יעו"ש ותמוה דע"ז ליכא ראי'] ולפ"ז עדיין אפשר לאוקמא בקטנה ויש לה אב. אמנם באמת בירו' פ"ו דגיטין והביאו הר"ן בגיטין שם ובקידושין פ"ב מבואר דאף בקטנה נשואה אינו יכול האב לקבל וא"ש. ד) אמנם כל הנ"ל אינו מוכרח אלא לרש"י דגרס דפעוטות מתגרשת, משא"כ לגירסת רי"ף דצרור וזורקו מתגרשת לכאורה נסתר דאלמא דלא בעינן מחזירו לאחר שעה דצרור וזורקו ומחזירו לאחר שעה לאו חד שיעורא הוא כמבואר בגיטין. [ואפשר דאף לשיטת הרי"ף מ"מ בעינן יודעת בטיב שמירה דהא קתני לשמור גיטה, וכמבואר בתשובת מהרש"ל (סי' ס"ה), וא"כ אפשר דמאבדת מקרי שאינה יודעת בטיב שמירה כלל ודחוק]:
ועוד נראה סתירה לזה משיטת רבינו שמחה שהובא בב"י אבה"ע (סי' קי"ט) ויעוי' בחת"ס (אבה"ע ח"ב סי' ב') שביאר שיטתו דקאי אשוטית דלענין גירושין אפשר דאף הגמ' דילן מודה בזה להירו' דאינה חשיבא שוטית רק במאבדת מה שנותנין לה, ולפי הנ"ל אם נימא דמאבדת מה שנותנין לה בודאי אינה יכולה לשמור גיטה א"כ מוכח דגמ' דילן פליגא על הירו' אף בשוטית לענין גירושין דאל"כ לא משכחת יכולה לשמור גיטה ולא עצמה וכנ"ל. ונראה דלהירו' אף להרי"ף דוקא בחפץ ומחזירו לאחר זמן מתגרשת ולא בצרור וזורקו, וכמו שנראה מהירושלמי (פ' התקבל) הנ"ל והירושלמי בזה לשיטתו. דהנה המחנה אפרים (הל' זכיי' ומתנה סי' ד') הוכיח מהא דקטנה מתגרשת דקטנה דיש לה זכיי' מדאורייתא לדעת הרמב"ם דסובר דאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא יעו"ש, מבואר דס"ל דבגט בעינן זכיי' אי מדרבנן למאן דסובר דקנין דרבנן מהני, לדאורייתא או מדאורייתא ממש, עכ"פ בלא זכיי' כלל אי אפשר להתגרש, (ואף דדבריו אינן מוכרחין ונראה דאישתמיט לי' חי' הר"ן בגיטין (דף ס"ה) דבגט לא בעינן זכיי' דהא מתגרשת בע"כ, אמנם נראה דהירושלמי ס"ל דבעינן זכיי' מדפסל גט על איסורי הנאה בפ"ק דקידושין, וכן ראיתי בנחלת יהושע (סי' כ"ג) והביא עוד ראיות לדבריו,] והנה בירושלמי (פ"ד דמע"ש הל' ד' ופ"ז דעירובין הל' ו' ופ"ה דגיטין הל' ט') איתא דצרור וזורקו אגוז ונוטלו אינו זוכה אלא מפני דרכי שלום ואגוז וצרור נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן זוכה לעצמו אבל לא לאחרים וכו' ופליג על גמ' דילן דקאמר דבצרור וזורקו זוכה לעצמו. והמחנה אפרים שם נראה דרוצה להשוות הירו' והבבלי דהירו' מיירי באין דעת אחרת מקנה, אמנם להמעיין בירו' משמע דאיירי אף בדעת אחרת מקנה, וכ"כ הפ"י גיטין (דף ס"ה) דהירו' פליג בזה אש"ס דילן, וא"כ א"ש דלהירו' לשיטתו דעד שנוטלו ומחזיר לאחר זמן אינו זוכה לעצמו [ובגט בעי זכיי' להירו' וכנ"ל.] א"כ אינה יכולה להתגרש עד שיעור נוטלו ומחזירו לאחר זמן ומקמי הכי חשיבא אינה יודעת לשמור גיטה, משא"כ לגמ' דילן דצרור וזורקו זוכה לעצמו [וגם לגמ' דילן י"ל דס"ל דאי"צ זכיי' בגט וכמ"ש הר"ן הנ"ל דגמ' דילן ס"ל כתבו על איסורי הנאה כשר.] להכי שפיר מתגרשת בצרור וזורקו, ובלא"ה בפשיטות לפמ"ש הפ"י דפליגי הש"ס דילן והירו' בסברא אי הוי בן דעת גמור לענין זוכה לעצמו מצרור וזורקו או מחפץ ומחזירו וחזינן בש"ס דילן דלענין גט בעינן ג"כ אותו הדעת שלענין זכיי' א"כ ממילא פליגי ג"כ בגט. וא"כ כיון דלהירושלמי אף להרי"ף אינה מתגרשת אלא בחפץ ומחזירו א"כ איצטמדין דברינו הנ"ל דלא משכחת שוטית שיודעת לשמור גיטה להירושלמי, ומיושב נמי דלא תקשי מרבינו שמחה הנ"ל דאפשר דסובר כגירסת הרי"ף דצרור וזורקו מתגרשת [ואם הוא הוא הר"ש שבתשובת מהרש"ל מבואר דתופס גירסא זו עיקר וא"כ שפיר משכחת אף שוטית המאבדת יודעת לשמור גיטה לגמ' דילן משא"כ להירושלמי דבעינן ומצניען לאחר זמן וכנ"ל וא"ש. ה) ועוד נראה ליישב עפ"י גירסת הרי"ף הנ"ל ועפ"י הדברים הנ"ל בדרך אחר. והוא דהנה לכאורה אפשר לומר בפשוט דלא משכחת לה לשמור גיטה ולא עצמה דאותו הדעת דבעי לשמור גיטה סגיא גם לשמור עצמה והכי הוי ס"ד דגמ' דילן בפ' חרש] אמנם באמת הא חזינן בגמ' דילן דקאמר לא צריכא דיודעת לשמור גיטה ולא עצמה דלשמירת עצמה בעיא דעתא טפי. אמנם יש לומר דהש"ס דילן לשיטתו דבצרור וזורקו אגוז ונוטלו חשיבא יודעת לשמור גיטה ובזה לא סגיא לשמור עצמה. אמנם להירושלמי לשיטתו דבעינן לשמירת גיטה דוקא חפץ ומחזירו לאחר זמן ובפחות מזה חשיבא אינה יודעת לשמור גיטה וא"כ אפשר דבזה הדעת סגיא ג"כ לשמירת עצמה ולא משכחת לה יודעת לשמור גיטה ולא עצמה דהא בהא תליא וא"ש. [אמנם תקשי לזה מהא דקטנה מתקדשת למיאון בפעוטות והיינו משום גרירא וכנ"ל אלמא דאף פעוטות לא הויא יודעת לשמור עצמה, אמנם לפמ"ש לעיל לחלק בין גרירא דגט לקידושין א"ש.] ויתיישב בזה ג"כ מאי דהקשה הישועת יעקב (סי' ס"ק ז') על הירושלמי דמאן דאמר גרירא לית לי' כלל אינה יודעת לשמור גיטה א"כ איך יפרש האי מ"ד מתני' דגיטין (ס"ד ב') כל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש יעו"ש, ונרחיב הביאור לבאר הקו' דאין לומר מפני גרירא והיינו כסברת הרז"ה דגם בקטנה שייך גרירא ודלא כהתוס',] דא"כ למאי תני אינה יכולה לשמור גיטה אפילו יכולה לשמור גיטה לא תתגרש עד שתהא יכולה לשמור את עצמה דהא משכחת יכולה לשמור את גיטה ואינה יכולה לשמור את עצמה כדאמר בפ' חרש, אמנם לפי הנ"ל דלהירושלמי לא משכחת לה יודעת לשמור גיטה ולא עצמה א"ש דיש לומר דגם בקטנה הטעם משום גרירא ושמירת גיטה היינו שיעור שמירת עלמה וכנ"ל, [ובל"ז יש לומר ג"כ כעין זה לשיטת ר"ש שבת' מהרש"ל (סי' ס"ה) דבקטנה בעיא דעתא טפי א"כ יש לומר דדוקא בשוטה דלשמירת גיטה לא בעיא דעתא כל כך משכחת לה לשמור גיטה ולא עצמה משא"כ בקטנה דאף לשמירת גיטה בעיא דעתא טפי יש לומר דבזה הדעת של שמירת גיטה סגיא גם לשמירת עצמה וא"ש משום גרירא אמנם לפי כל הנ"ל יקשה אם שייך גרירא בקטנה אמאי אינה מתקדשת למיאון קודם שיעור פעוטות אם לא דנימא אין אדם דר עם נחש, ודלא כמ"ש באות ב' ודחוק רק לגי' רש"י בגיטין דבצרור וזורקו מתקדשת למיאון שפיר י"ל כן לשי' ר"ש הנ"ל והנה כל זה לגירסת הרי"ף משא"כ לגירסת רש"י דשיעור שמירת גיטה היינו פעוטות דהוא טפי מחפץ ומחזירו או דחד שיעורא הוא כמ"ש תוס' בגיטין ואפ"ה קאמר הגמ' בפ' חרש יודעת לשמור גיטה ולא עצמה נסתר כל הנ"ל, אמנם מה שכתבתי באותיות הקודמים הוא נכון. וקו' הישועת יעקב הנ"ל יתבאר אי"ה להלן. ו) אמנם אף דיישבתי כל מקומות הסותרים לזה שוב ראיתי דיש סתירה לזה מת' הרשב"א הובא בב"י (סי' קי"ט) ודבריו סתומים וחתומים וצריכים הגה והנוב"י (מה"ק אבה"ע סי' פ"ג) ברוב חריפותו עשה פירוש לדבריו אמנם היטב כיון בזה החת"ס (סי' ג') ודבריו אמתיים לאמתה של תורה שכן מבואר להדיא בתשו' מהרש"ל (סי' ס"ה) בתשו' ר"ש ור"א שם ובתשו' או"ז (סי' תשע"ח) הנ"ל ובתשו' מהר"מ ב"ב (סי' תנ"ה) וגם שם הוא בשיבוש קצת אמנם מה שחסר זה גילה זה וכצ"ל והשיב רשב"א דודאי דעתא צילותא הי' לה ואפילו מבחנת בו' [וכן הוא באו"ז ומהר"מ הנ"ל] בפ' התקבל אלא היכא דא"י לש"ע אפילו יודעת לש"ג אינה מתגרשת מדרבנן ועתים חלומה כו' [וכן הוא באו"ז] וכן הוא הגי' מ"ד מפני גרירא אסור מ"ד שא"י לש"ג יכולה לש"ג יש לה אב יכולה לש"ג פעמים שוטה פעמים חלומה עתים חלומה ויכולה לש"ג וכל הנך תרתי מילי וכו' כצ"ל וכך הוא הפי' דהי' כתוב בירו' עבר וגירש מ"ד מפני גרירא אסור מ"ד מפני שא"י לש"ג יש לה אב יכולה לש"ג פעמים שוטה פעמים חלומה יש לה עתים יכולה לש"ג והי' קשה להו דאיך אפשר דמפני גרירא אסור ולמ"ד א"י לש"ג דהוא דאורייתא יהא מותר וגם לא סיים כלל דקאמר מ"ד שא"י לש"ג יש לה אב כו' א"כ לא חשיב שום נפקותא בעבר וגירש, והפכו הגי' והגיהו מ"ד מפני גרירא מותר ומ"ד מפני שא"י לש"ג אסור, והוא אינו מהפך רק שמוסיף מ"ד מפני שא"י לש"ג יכולה לשמור גיטה ומיירי ביכולה לש"ג ול"ע. ולפי ההגה הנ"ל ניחא מה שנתקשה הנוב"י למאי קאמר וכל הני תרתי מילי הא תלת מילי הוי ולפי הנ"ל ניחא דבנפקותא ראשונה קאמר להדיא בירו' דלמ"ד גרירא אסור ובאינך לא מפרש בירו' בהדיא ולכך מפרש הרשב"א דבהנך נמי למ"ד גרירא אסור ובאו"ז ליתא הלשון תרתי מילי ושם בעתים שוטה גרס בהדיא מ"ד מפני גרירא אסור, ואיך שיהי' בזה הפירוש ברור ואמת כנ"ל וא"כ הרשב"א ור"ש ור"א במהרש"ל הנ"ל כולהו מפרשי דהירו' קאמר נ"מ ביודעת לש"ג ולא עצמה דלמ"ד גרירא אסור. ומה מאוד נפלאתי על הט"ז (סי' קי"ט) במה שתמה על המחמירין דיעבד שהוא נגד הירו' והוא תמוה דעיניו שפיר חזו תשו' מהרש"ל הנ"ל וכמו שהביאו שם וא"כ לשי' וגירסתם אדרבא מבואר להדיא בירו' דאסור, עכ"פ יש מזה סתירה למ"ש דחזינן דגם להירו' משכחת שוטית יודעת לש"ג ולא עצמה, אמנם אף דלדידהו מוכח דמשכחת להירו' עכ"ז אנן בדידן לגי' התוס' י"ל כמ"ש ודברינו הנ"ל נכונים. ועפ"י דברינו הנ"ל נכון מאוד ליישב שי' ר"ש משפירא ויעוי' בחת"ס (סי' ב') מה שיישב אמנם לכאורה עדיין דבריו דחוקים דמנ"ל לרבינו שמחה להקל בדאורייתא דדלמא אף שאינה מאבדת א"י לש"ג, אמנם לפי הנ"ל נכון מאוד דהנה בגדר שוטה מדריגות מדריגות יש ומאבד מה שנותנין לו הוא שטותא יתירתא וכדאמר בב"ב ובירו' דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנין לו וא"כ כיון דמוכח בירו' דאפילו שוטה הגדול שמאבד מה שנותנין לו מ"מ יכול להיות יכולה לשמור גיטה דהא להירו' א"א בע"א כנ"ל וא"כ כל כמה שאינה בגדר הזה כ"ש שיכולה לשמור גיטה ואי"צ בדיקה כלל, וגם ביכולה לשמור א"ע יש להוכיח מהירו' הנ"ל לפמ"ש לעיל (באות ב') דדוקא נשתטית קאמר לא יוציא דהיינו כשהיא שוטית אבל כשאינה שוטית יוציא, וא"כ לפ"ז למ"ד מפני גרירא מוכח דכ"ז שאיננה שוטית ממש יכולה לשמור א"ע דאל"כ למ"ד מפני גרירא קשה מאי אריא נשתטית דהיינו שאינה בת דעת כ"כ עד שמאבדת מה שנותנין לה להירו' דא"א שוטית בע"א הא אפילו לא נשתטית כ"כ רק שא"י לש"ע לא יוציא ומ"ש לעיל דהטעם משים שיכולה לקבל קידושין לא ס"ל לרבינו שמחה וכסברת הרז"ה ובפרט לפמ"ש שתופס כגי' הרז"ה א"כ מוכח מזה דכל שלא נשתטית כ"כ יודעת לש"ע, וא"כ מוכח מהירו' הנ"ל דכל שאיננה שוטית כ"כ עד שמאבדת מה שנותנין לה יודעת לשמור גיטה ועצמה וע"ז לא מצינו דפליג בש"ס דילן דאף דהש"ס דילן סובר דהויא שוטית בפחות מזה ובסימנים דחגיגה מ"מ לענין שמירת גיטה ועצמה דמוכח מהירו' דכל שיש בה דעת עד שאינה מאבדת עדיין יכולה לש"ג ועצמה דלא מצינו דפליגי ודאי דנקטינן כהירו' ונכון בעז"ה. שוב אחר כתבי כל הנ"ל בא לידי ש"ע עם ביאורי הגר"א ראיתי שביאר דברי הרשב"א הנ"ל בד"א קצת, עכ"פ לשי' התוס' וגירסתם בירו' דברינו הנ"ל נכונים. ז) אמנם לכאורה עדן אינו מספיק תירוץ הנ"ל. דהנה הני סימני שוטה דקאמר בירושלמי נראה כוונתו דהיא ברייתא דתניא הכי [וכן הוא בחת"ס (סי' ב')] וכן הוא באמת בתוספתא וכדמצינו כמה פעמים שהי' לירו' גי' אחרת בברייתא וכמ"ש הרשב"א (ח"א סי' רצ"ח), וא"כ קשה על ר' יוחנן דאמר מאבד לחוד א"כ למאי קתני אינך תלתא, וע"כ צ"ל דהפירוש הכי דבאינך תלתא או במאבד לחוד הויא שוטה, א"כ לר' יוחנן עדיין משכחת לה שוטית באינך תלתא ואינה מאבדת וא"כ לכאורה נסתרין דברינו הנ"ל, (ואם היינו אומרים דאין הכוונה של הירו' בסימני שוטה על ברייתא הי' אפ"ל דבאמת ר' יוחנן פליג אמנם אינו נראה.] והנראה בזה דהנה דברי הירושלמי תמוהין. ונקדים דהנה בחגיגה (ג' ב') על הברייתא דיוצא ולן ומקרע הוי שוטה איפלגו ג"כ רב הונא ור' יוחנן אי בכולן או באחת מהן ורב הונא אמר בכולן ושם (ד' א') קאמר דרב הונא הוה הדר בי' ומיבעי אי הוה הדר ממקרע לחוד או מכולהו, והקשה ע"ז הטו"א שם דאיך אפשר דממקרע לחוד הדר בי' א"כ סכינא חריפא אפסקי' לברייתא דיוצא ולן היינו תרווייהו ביחד ומקרע היינו או מקרע, ועוד הקשה דבשלמא אי ג' ביחד שפיר הטעם בכדי דלהוי חזקה משא"כ בתרי לחוד דאף לרבי לא הוי חזקה לממונא יעו"ש, ותירץ דהפירוש הוא דבחדא בעינן ג' זימני וא"כ לעולם הפירוש בברייתא כולהו ביחד דעבד כל חד חד חדא זימנא ובמקרע לחוד ג"כ די אם עבד תלתא זימני יעושה"ט, ודבריו נחמדים. והנה החת"ס (סי' ב') נתקשה בדברי הירושלמי הנ"ל דחשיב יוצא ולן ומקרע ומאבד לרב הונא דבעינן כולהו ד' ביחד מאי טעמא דליכא למימר מטעם חזקה כדאמר בגמ' דילן דא"כ בג' זימני די דליכא למ"ד בד' זימני הוי חזקה, ותירץ דאין הטעם משום חזקה רק דאי עביד כולהו ד' דברים קים להו לחז"ל דהוי שוטה לכל דבר דהירו' ס"ל דשוטה לדבר אחד לא הוי שוטה לכל מילי יעו"ש, וא"כ לר' יוחנן וכמו שאמר ר' אבון דבמאבד בלבד הוי שוטה תקשי כקו' הטו"א הנ"ל דאיך אפשר דיוצא ולן ומקרע הפירוש כולהו ביחד ומאבד היינו או מאבד וסכינא חריפא מפסקא להברייתא וכנ"ל דהכא לא שייך לתרץ כתירוץ הטו"א דהא ד' ודאי לא בעינן לחזקה וכקו' החת"ס הנ"ל הן אמת דנראה דקו' הטו"א הנ"ל לק"מ דמצינו כה"ג רפ"ה דיבמות חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל דועשה מאמר הפירוש דחלץ וגם עשה מאמר ונתן גט ובעל הפירוש דאו נתן גט או בעל, ואף דלפנינו הגירסא נתן גט בלא וי"ו מ"מ ברש"י ב"ק (ט' א') וברשב"ם ב"ב (דף ק"ט) הגירסא בוי"ו, ומה מאוד נפלאתי על התוס' יומא (ע"ט א') דכתבו דהפירוש או עשה מאמר והוא תמוה. ומצאתי להגאון רי"פ ביבמות (י"א ב') שהעיר בזה בהגליון על התוס' שם ובאמת שם לק"מ דיש לומר דכוונת התוס' על הסיפא ויותר הי' לו להקשות על תוס' יומא הנ"ל, ואולי הוא ט"ס בתוספות, עכ"פ נתבאר דמצינו כה"ג [ועוד הי' נראה ליישב קו' הטו"א בכמה גווני ולא רציתי להאריך) ולק"מ, אמנם בכדי להבין גם סברת רב הונא דבעי כולהו ד' מאי טעמי' וכמו שנתקשה החת"ס הנ"ל, ומ"ש החת"ס דאינו מטעם חזקה וכנ"ל נראה לי תמוה דהא בירושלמי מפרש להדיא דלכך בעינן כולהו ד' משום דבלא כן אני אומר היוצא בלילה קונטריקוס והלן מקטיר, לשדים והמקרע סוליקוס והמאבד קודייקוס א"כ מבואר דלא כהחת"ס רק דאי הוי ידעינן דעבד בשטות אפילו באחת הוי שוטה רק דתלינן בכל אחת דלא עבד דרך שטות וכעין דאמרינן בגמ' דידן, וא"כ לפ"ז ע"כ הא דבכולן הוי שוטה הוי מטעם חזקה וא"כ תמוה כקו' החת"ס דמי איכא למ"ד דבג' זימני לא הוי חזקה. ח) ע"כ לולא דמסתפינא אמינא דשיטת ירושלמי דבעינן ד' זימני לחזקה. ואבאר דברי, דהנה ביבמות (ס"ה א') איתא ניסת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה, ובתוס' שם ד"ה נשאת הקשו דמדקאמר דלשלישי לא תנשא ע"כ כרבי דבשתי פעמים הוי חזקה וא"כ אמאי יש לה כתובה מן השני דליכא למימר מטעם השתא דכחשי דא"כ מאי קמיבעי' לי' אח"כ ותרצו דלממון מודה רבי יעו"ש, והנה בירושלמי ביבמות שם קאמר לשלישי יש לה כתובה לד' וה' אין לה ור"ח סבר לשלישי אין לה ומיבעי' לי' אח"כ נמי אי אמרינן השתא דכחשי [ואח"כ מייתי כמה מילי דתליא במחלוקת אלו בכמה הוי חזקה יעושה"ט] וא"כ תקשי מי איכא מ"ד בג' זימני לא הוי חזקה, והפ"מ שם הרגיש בזה [ויש בדבריו שם כמה שגיאות ואין להאריך,]. ולכן נראה דהנה בב"ב (ר"פ חזה"ב) פריך אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' והקשו התוס' שם דקארי לה מאי קארי לה. ונראה ליישב דהנה התוס' (שם בע"ב) כתבו דלמ"ד לאייעודי גברא לא בעינן שיהא מועד לעבור בהתראות דא"כ עד נגיחה ה' לא ליחייב אלא דבעינן להודיעו כדי שישמרנו, וכן כתבו בב"ק (כ"ד א') וכן כתב שם השמ"ק דאם הי' בעינן שיהא מועד לעבור בהתראות לא הי' נגיחה ראשונה בכלל. והנה זה כמה תמהתי על דבריהם מסנהדרין (פ"א ב') דאם עבירות מחזיקות גם באותה עבירה שהוחזק בה חייב וא"כ ה"נ בשור שבנגיחה ד' הוחזק הגברא לעבור על ההתראות יש לו להיות חייב על הד' שהוחזק בה, עכ"פ מצינו להתוס' דאף דבעינן לאייעודי גברא מ"מ לא בעינן שיהא מועד לעבור על זה, ועם קו' הנ"ל מסנהדרין נבוא ליישוב הס"ד דבס"ד סבר דרביעית בכלל ההעדאה והיינו שהוחזק הגברא שלא לשמור שורו והוחזק בד' פעמים להכי חייב על הרביעית שהוחזק בה וכקו' הנ"ל מסנהדרין, ואף דבפעם ראשון לא הי' בהתראה מ"מ פשע דהי' לו לשמור (דהא חזינן דחייבו התורה ח"נ, יעוי' ב"ק (ט"ו א'),] והא דבעינן והועד בבעליו לא משום שיהא מועד לעבור בהתראות דהא השתא קיימינן דד' פעמים בעינן לחזקה אלא להודיעו, וכעין שכתבו התוס' הנ"ל, וא"כ פעם ראשונה נמי בכלל על שלא שמר שורו וברביעית שהוחזק חייב עלה וכדהבאתי מסנהדרין הנ"ל הכי הוי הס"ד והתרצן משני דבעינן שהשור מועד ואח"כ כשלא ישמור חייב, וזהו שדקדק התרצן מכי נגח ג' נגיחות הוי מועד היינו דלא כהס"ד דלאייעודי גברא שאינו שומר ורביעית נמי בכלל אלא דעיקר תליא בשהשור מועד וא"כ לא שייך לחייב במה שהוחזק וא"ש. ועתה אני אומר דאפשר דהירושלמי סובר כהס"ד דגמ' דב"ב הנ"ל ולהכי בעינן ד' זימני לחזקה, והמחלוקת שהוא בש"ס דילן רבי ורבנן אי בב' אי בג' בירושלמי יהא מחלוקת כזה אי בג' אי בד' וכהס"ד הנ"ל, א"כ מיושב הא דמשלישי יש לה כתובה דלא איתחזק עדיין ור"ח סבר דאף משלישי אין לה כתובה דסבר דהוי חזקה בג' זימני. ועתה נבאר יתר דברי הירושלמי לפ"ז דקאמר נבעלת ורואה דם נבעלת ורואה דם אית תנויי תני שנייה תבעל היינו דקאי על נבעלת ורואה דם ועל זה קאמר שנייה [פי' אם בשנייה היתה נבעלת ורואה דם] תבעל [עוד פעם שלישית] שלישית [היתה נבעלת ורואה דם] לא תבעל [עוד פעם רביעית] ואית תנויי תני שלישית [היתה נבעלת ורואה דם] תבעל [עוד פעם רביעית] רביעית [היתה נבעלת ורואה דם] לא תבעל [עוד פעם חמישית] מה דמר שלישית לא תבעל כמאן דמר שלישית אין לה כתובה [דסובר בג' זימני הוי חזקה] ומאן דמר רביעית לא תבעל כמאן דמר שלישית יש לה כתובה [דסובר דלא הוי חזקה עד ד' זימני] וכן בנימולים ומתים אית תנויי תני שני [הי' נימול ומת] ימול השלישי] שלישי [נימול ומת] לא ימול [עוד הד'] ואית תנויי תני שלישי [נימול ומת] ימול [עוד הד'] רביעי [נימול ומת] לא ימול [עוד הה'] וכו'. וקצת סמך לכל הנ"ל דלבתר הכי קאמר דאף מאן דפליג בכתובה מודה במילה משום סכנה ושוב קאמר תני אמר ר' נתן מעשה כו' רביעי הביאתו לפני כו', ויעויין בתוס' חולין (מ"ז ב') דבגמ' דידן דגרס שלישי הביאתו היינו דבתרי זימני הוי חזקה, וא"כ הירו' דקאמר תחלה דבמילה כ"ע מודו והדר הביא מעשה דר' נתן דרביעי הביאו לפניו דמשמע דבג' זימני הוי חזקה מזה נראה דאף מאן דמיקל סובר דבעי ג' זימני, ואף דיש לדחות דמעשה שהי' כך הי' וכמ"ש המעדני יו"ט בחולין (פ' אלו טריפות) להרי"ף, אפ"ה דחוק לומר כן בהירו' דאיך יביא תיכף מעשה לסתור אלא נראה כמו שכתבתי דכעין דפליגי בש"ס דילן רבי ורבנן אי בתרי זימני אי בתלתא זימני הוי חזקה כן להירו' פליגי אי בג' אי בד' זימני הוי חזקה ובזה מיושב לנכון הירושלמי דתרומות הנ"ל לרב הונא דבעי לסימני שוטה ד' דברים לחזקה וכן לר' יוחנן דקאמר דדי במאבד לחוד בכדי שלא להפסיק הברייתא בסכינא חריפא דשלשה סימנים הראשונים הוי ביחד ומאבד לחוד [וכקו' הטו"א הנ"ל] נאמר נמי דס"ל דכולן ביחד כל אחת פעם אחת, ובמאבד לחוד ג"כ סגי באיתחזק בהכי ד' זימני וכמ"ש הטו"א בגמ' דידן וכנ"ל וא"כ אף לר' יוחנן אי אפשר לשוטה בג' דברים הראשונים לחוד רק במאבד ג"כ ואי אפשר לשוטה בלא מאבד ואיצטמדן דברינו הנ"ל. [אמנם גם לפ"ז עדיין למ"ד בג' זימני הוי חזקה א"כ בין לר"ה בין לרי"ו משכחת בג' הראשונים בלא מאבד וא"כ עדיין הו"מ למימר הנפקותא להאי מ"ד אמנם אפשר דסובר דהלכתא דבעי ד' ועוד יש לדחות ואין להאריך.] ט) הן אמת דלפי הנ"ל אפשר לפרש הא דקאמר בהירו' ובלבד במאבד פירוש אחר דלא כהמפרש, דהנה בחגיגה שם על הא דקאמר בגמ' לרב הונא דבדבר אחד לא הוי שוטה משום אימור גנדריפס אחדי' וכיוצא הקשה הטו"א דאיך תלינן בהני אימור לקולא. ואין לומר מטעם חזקה דבלא היו מכירין אותו מאי איכא למימר ותירץ מטעם רובא. והנה מה שסתר טעם חזקה דבאין מכירין מאי איכא למימר לכאורה לא קשה לפי מה שהשריש לנו התב"ש (סי' א') דשוטה המטורף בודאי אינו כן מתחלת ברייתו דלא נולד בטירוף וא"כ כל אדם יש לו חזקה, אמנם לכאורה נסתר מצד אחר דאיך תלינן בגנדריפס הא כמו דאית לי' חזקה שאינו שוטה ה"נ אית לי' חזקה שאינו גנדריפס, אמנם כבר מצינו כעין זה, ויעויין בנוב"י (מה"ק יו"ד סי' ס"ג) שכתב כעין זה הגאון ר"ח כהן ראפופורט זצ"ל והגאון הנוב"י סתר לי' כמ"ש. אמנם מאוד תמיהני על הנוב"י על מה שלא סתר ראייתו מכתובות (ע"ה א') דהא התם נמי כמו דאית לי' חזקה שלא הי' לו נגע טמא כן יש לו חזקה שלא הי' לו נגע טהור ואפ"ה מוקמינן אחזקה ומוכח דעל זה שאנו דנין מוקמינן על חזקה, ובנגע טהור לא איכפת לן כלל רק אנו דנין אי הוי נגע טמא וע"ז מוקמינן אחזקה. אמנם עכ"ז נראה לדחות הראי' דאפשר דבאמת בהא גופי' פליגי ר"י וחכמים שם דר"י מטהר משום חזקת הגוף דס"ל דבכה"ג הוי חזקה וחכמים סברי דכה"ג לא מוקמינן על חזקת הגוף מטעם הנ"ל דכה"ג לא הוי חזקה דכמו דהי' מסולק מנגע טמא כן הי' מסולק מנגע טהור וכסברת הנוב"י הנ"ל, [ובלא"ה תמיהני על ר"ח כהן זצ"ל שהביא מכתובות דחזקת הגוף עדיף מחזקת טומאה, הא שם אינו רק לר"י משא"כ לחכמים דקי"ל כוותייהו וכדפסק הרמב"ם מוכח להיפוך.] ויתיישב בזה קושיית מהרש"א בכתובות שם על תוס' ד"ה ספק טמא דהקשה דהוי סברות הפוכות דר"ג עדיף לי' חזקת הגוף מחזקת ממון ואפ"ה מחזקת טומאה לא עדיף ור"י ס"ל להיפוך ממש דעדיף לי' חזקת הגוף מחזקת טומאה ולא מחזקת ממון יעו"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר דלעולם חזקת ממון עדיף מחזקת טומאה ומש"ה לר"י אף דחזקת הגוף עדיף מחזקת טומאה אפ"ה לא עדיפא מחזקת ממון ור"ג סובר דאפילו מחזקת ממון עדיף חזקת הגוף וכ"ש מחזקת טומאה רק דבספק היינו טעמא דטמא דבכה"ג לא הוי חזקת הגוף וכנ"ל [רק דבלא נזקק לטומאה טהור משום חזקת טהרה וכקו' התוס'] כסברת הנוב"י ובסברא בעלמא פליגי אי הוי חזקת הגוף כה"ג או לא ומיושב קו' מהרש"א והנה גם התבואות שור כתב (בסי' כ"ט) כסברת הנוב"י יעו"ש דכתב גבי משגרן כרעי דליכא למימר אוקמא אחזקתה דלא הוי פסוקת החוט דה"נ נימא להיפך אוקמא אחזקתה דלא הוי שגרונא יעו"ש והחוו"ד בליקוטיו (בסי' נ') סתר דבריו והביא ראי' דכה"ג הוי חזקה ממוכת עץ דמוקמינן אחזקה שלא נבעלה הא יש לה חזקה נמי שאינה מוכת עץ. וכן בישועת יעקב יו"ד (סי' שי"ד) השיג על התב"ש הנ"ל מהא דמו"ע כנ"ל יעו"ש. ונראה דגם זה יש לסתור, דהנה במוכת עץ אני תחתיך יש לה חזקת הגוף שהיתה תחתיו רק דאין לה חזקה שהוא מו"ע דאפשר דהיא דרוסת איש לסברת התב"ש והנוב"י וכנ"ל, אמנם כיון דתחתיו נעשה דע"ז שפיר איכא חזקת הגוף שוב ממילא לא איכפת לן אי מו"ע אי דרוסת איש ושפיר נאמנת דהיתה בתולה בשעת אירוסין מטעם חזקה ונסתפחה שדהו רק במוכת עץ קידם שנתארסה ליכא חזקה, עכ"ז כיון דבמו"ע אני תחתיך מהימנא מטעם חזה"ג שוב מהימנא גם בטוענת קודם שנתארסה. ויתיישב בזה קו' האחרונים בפ"ק דכתובות (י"ב ב') דקאמר תחלה בטעמא דר"ג משום מיגו והדר קאמר א"נ משום חזקה וכתבו התוס' דלר' יוחנן לא סגי בטעמא דמיגו דבמוכת עץ ליכא מיגו לר' יוחנן וכדאמר שם (י"ג א'), והקשו האחרונים כיון דלר' יוחנן מוכרחין לטעמא דחזקה א"כ למה לא אמר חזקה לחוד, ולפי הנ"ל א"ש דלר' יוחנן במוכת עץ צריכין לתרווייהו למיגו וחזקה דבמוכת עץ קודם שנתארסה ליכא חזקה כנ"ל וכסברת הנוב"י והת"ש הנ"ל, ואין לומר דגם כה"ג הוי חזקה ועדיפא מחזקת ממון א"כ תקשי קו' מהרש"א הנ"ל (בדף ע"ה ב') וע"כ דלר"ג כה"ג לא הוי חזקה, ורק הא דמהימנא היינו מטעם דמוכת עץ אני תחתיך מהימנא מטעם חזקת הגוף וכנ"ל וכיון דמהימנא בתחתיך שוב מהימנא אף בקודם שארסתני מטעם מיגו דאף דליכא עדיפות בתחתיך מ"מ ע"כ לא בעינן עדיפות רק היכא דלא מהימנא בהטענה שהיתה יכולה לטעון אבל היכא דמהימנא לא בעינן עדיפות כידוע, וא"ש דמוכרחין לטעם מיגו לכו"ע במתני' דמוכת עץ, והא דקאמר שם (בדף י"ג א') דליכא מיגו היינו לר' יהושע דחזקת הגוף לא מהני להוציא וא"כ בתחתיך לא מהימנא וליכא נמי עדיפות א"כ ליכא מיגו, וכן לר"ג אי לא היתה מהימנא מטעם חזקה לחוד לא הי' במוכת עץ מיגו וא"ש, וה"ה דהו"מ למימר שם (בדף י"ג א') דבתרייתא להודיע כחו דר"ג דאע"ג דליכא חזקה וכנ"ל וחדא נקט. ועוד דאי לאו דמוכח דאף בליכא מיגו קאמר יש לומר דגם ר"ג ס"ל דכה"ג הוי חזקה דשוב לא תקשי קו' מהרש"א בדף ע"ה מסברות הפוכות הנ"ל. וקצת יש לומר ע"ד הפלפול דר' יוחנן בחגיגה לשיטתו בכתובות י"ב ורב הונא לשיטתו דרב הונא אית לי' בכתובות (י"ב ב') ובב"ק וב"מ דברי ושמא ברי עדיף וא"כ לא צריך לומר דטעמא דר"ג משום חזקה וא"כ יש לומר דר"ג לא פליג על רבי יהושע בדף ע"ה אי הוי זה חזקה אי לא אלא דפליגי אי חזקת הגוף עדיף מחזקת טומאה אי לא, דלדידי' לא תקשי קו' מהרש"א מסברות הפוכות כמובן, ולהכי ס"ל לרב הונא בחגיגה דתלינן באימור דמעמידין על חזקת הגוף, משא"כ לר' יוחנן דע"כ טעמא דר"ג משום חזקת הגוף וכנ"ל, וע"כ דס"ל דכה"ג לא הוי חזקה וכנ"ל ומש"ה. לא תלינן באימור ודוק. וכ"ז ע"ד הפלפול.] וא"כ נתבאר דהא דקאמר בגמ' לרב הונא דבדבר אחד לא הוי שוטה משום אימור גנדריפס אחדי', אין הטעם משום דמעמידין אותו על חזקת הגוף די"ל דכה"ג לא הוי חזקת הגוף דכמו דאית לי' חזקה שאינו שוטה ה"נ אית לי' חזקה שאינו גנדריפס וכנ"ל, ואף אם נימא דכה"ג הוי חזקת הגוף רק דאיתרע קצת משום זה ולהכי בכתובות (דף ע"ה) הנ"ל בדאיכא חזקת טומאה כנגדה טמא [וגם בזה יתיישב קו' מהרש"א שם הנ"ל, ותמיהני על הגאון ר"ח כהן זצ"ל הנ"ל שהביא ראי' מכתובות דהא גם שם הל' כחכמים.] עדיין לענין שוטה תקשי קו' הטו"א איך תלינן באימור לקולא ואם תרם תרומתו תרומה הא גם בתרומה איכא חזקת טבל [דבלא זה לק"מ דחזקת הגוף עדיף וכדאמר בכתובות (דף ע"ה) אמנם לפי הנ"ל תקשי]: וצ"ל כמ"ש הטו"א דהא דתלינן באימור לקולא הטעם הוא משום רוב דרוב בני אדם אינם שוטים. (שוב ראיתי דאינו מוכרח וי"ל מטעם חזקה דיש לילך אחר דבר שנולד בו הס' וכמ"ש בריטב"א עירובין (דף ל"ו) ויעוי' מהרמ"ל ריש נדה]:
והנה גם להטעם משום רוב יקשה ביותר כעין שהקשתי לעיל דהא רוב בני אדם אינם גנדריפס ג"כ ויעוי' בכה"ג בתב"ש (סי' כ"ט) ובחו"ד (סי' נ') שהשיג עליו, וכה"ג נראה דכ"ע מודים דאינו שייך רוב דאם נימא דהוא שוטה ולא גנדריפס לא יצא מרוב שאינן גנדריפס. ונראה דע"כ צ"ל דשוטה טפי לא שכיח מגנדריפס ולהכי תלינן ברוב דגנדריפס הוא ואינו שוטה ולמ"ד דתלינן בשוטה ולא בגנדריפס היינו דסובר דליכא רובא דשוטה שכיח כמו גנדריפס ואפשר דשוטה שכיח טפי מגנדריפס לדידי'. ומעתה לפ"ז יש לפרש הא דקאמר ר' אבון בירושלמי הנ"ל ובלבד במאבד היינו דבמאבד לחוד לא תלינן בשטות רק בקודייקוס וע"ז קאמר שם דמאבד אפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו, ולהכי למתלי בשטות כזה אינו מצוי מאוד ושכיח טפי למתלי בקודייקוס, וניחא נמי הא דסיים שם קודייקוס אין בו אחת מכל אלו היינו דלהכי תני בברייתא מאבד דהברייתא תני ד' ביחד יוצא ולן ומקרע ומאבד ולהכי מצטרף בהדי אינך ולא תלינן בקודייקוס דהא קודייקוס אין בו אחת מכל אלו ולהכי מכרעי אינך למתלי בשטות, משא"כ מאבד לחוד דרחוק מאוד למתלי בשטות כזה וכנ"ל, ואף. אם נימא דטעמא דרב הונא משום חזקה ג"כ יש לומר דאף דר' יוחנן פליג בחזקה במאבד מודה דלא שכיח. [וכל זה רק אם נימא דהירו' ס"ל דבעינן ד' זימני לחזקה דאל"כ תקשי למאי תני בברייתא מאבד דלחוד לא סגי ואינך לא בעו מאבד, משא"כ לפי' הנ"ל דבעי ד' וימני א"כ הפי' בהדי אינך]. אמנם אף שאפשר לפרש כן ומדוקדק יותר הא דקאמר אפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד וכן מאי דסיים קודייקוס אין בו אחת מכל אלו, מכל מקום מרבינו שמחה משפירא הובא בב"י (סי' קי"ט) משמע דמפרש כנ"ל דמאבד לחוד מהני וא"ש. ויש לעיין בכ"ז בירו' נזיקין אם לא נמצא סתירה לזה שחידשתי דהירו' סובר דבד' זימני הוי חזקה ואינו בידי ולולא זה דברי הירו' תרומות תמוה מאוד, ואף אם לא נימא ככל הנ"ל דבהעדאה ג"כ מצטרף נגיחה הרביעית וכדרך הנ"ל עכ"ז יש לומר דבנגיחות גזה"כ הוא וכעין שכתבו התוס' לרבי בש"ס דילן, יעוי' תוס' ב"ק (כ"ג ב') ויבמות (דף ס"ד) דאף דב' הוי חזקה בנגיחות גזה"כ דבעי ג' ה"נ יש לומר להירו' להיפך דאף דלא הוי חזקה עד ד' בנגיחות גזה"כ דליסגי בג' וכ"ז צ"ע בירו' נזיקין ואינו בידי. י) ועדיין פש גבן ליישב שיטת הירושלמי מקו' הישועת יעקב הנ"ל (אות ה') שהקשה קו' עצומה דלהירו' דמאן דאמר גרירא אינו סובר מפני שאינה יכולה לשמור גיטה א"כ איך יתיישב המשנה דגיטין (ס"ד ב') דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש דקאי אקטנה דלא שייך גבה גרירא [וגם משום גרירא אמאי תלי בשמירת גיטה בשמירת עצמה הי' לן למתלי ולפמ"ש לעיל יש לפלפל בכ"ז ואיני רוצה להאריך ותן לחכם וכו'.] וכבר דברנו מזה קצת לעיל (אות ה'), ולכאורה אפשר לומר דהירו' יפרש המתני' דגיטין בשוטית ולא אקטנה והכי משמע פשטא דמתני' דקאי אנערה וכן נראה מלשון תוס' קידושין (מ"ג ב') ד"ה וכל דמתני' איכא לאוקמא בשוטה וא"כ א"ש משום גרירא והברייתא דקטנה ל"ק בירו' דכמה ברייתות שהובאו בש"ס דילן ולא הובאו בירו' ולא ס"ל להירו' ואפשר דלא שמיע להו והא דתלי בשמירת גיטה ולא בעצמה א"ש לפמ"ש לעיל דלהירו' ליכא שוטה היודעת לשמור גיטה ולא עצמה ונרויח בזה ליישב שיטת מהר"י מלונדרש שבמרדכי שנתקשה בזה השעה"מ (פ"ב מגירושין הל' י"ח) דאיך אפשר דקטנה שאין בה דעת תקבל גיטה [ובמ"ש השעה"מ ליישב שם וכן בהל' י"ט יש לעי' לפמ"ש לעיל דנראה דהירו' לא ס"ל הני שיעורים דגמ' דידן דלא הוזכר רק מחזירו לאחר זמן,] וכן הקשה במהרשד"ם ובן לב ולפי הנ"ל א"ש דקאי למ"ד משום גרירא דלא שייך בקטנה. אמנם הוא דחוק. ונראה ליישב. דהנה ראיתי בחת"ס (אבה"ע ח"ב סי' ג') שהביא בשם ס' התרומה שכתב ליישב סתירת ר' ינאי מש"ס דילן להירו' דבש"ס דילן יליף לשוטית דאינה מתגרשת מקרא ונתן בידה ובירו' קאמר משום גרירא וכתב דהירו' סובר דר' ינאי לא אמר זה דאין לה יד באינה יכולה לשמור גיטה רק בקטנה אבל בשוטית גדולה יש לה יד ולא אימעוט והש"ס דילן סובר דאף שוטית גדולה אין לה יד ואימעוט ג"כ, וא"כ אתי שפיר דמתני' דגיטין דמיירי בקטנה אימעוט מקרא ונתן בידה אף להירו' וא"ש. ולהבין פלוגתת הירו' והבבלי בזה נראה לבאר, דהנה הפ"י בגיטין חקר שם איך הפירוש יש לה יד אם הפירוש לענין זכיי' לעצמו א"כ בצרור וזורקו סגי ויקשה לגירסת רש"י דבעינן פעוטות ואם לענין זכיי' לאחרים יקשה לשמואל דסובר דאינו זוכה לאחרים עד שתי שערות [והפ"י רצה להוכיח מזה דר' ינאי אית לי' דר' ישמעאל יעו"ש. ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו דיעויין תוס' גיטין (ע"ח א') ד"ה אינו ובמהרש"א שם והדין דהא גיטך מבואר במשנה דמע"ש (פ"ד מ"ז) הובא בקידושין (ו' א') וא"כ יקשה מזו המשנה לר' ינאי וצ"ל דאית לי' דר' ישמעאל. אמנם לפמ"ש מהר"מ שיף ובתו"ג ובפ"י שם דעיקר הקו' על הרי את מותרת א"ש דהוא מימרא ואינו מבואר במשנה, וכן יש להביא ראי' דר' ישמעאל אית לי' דר' ינאי דלכאורה קשה לפמ"ש תוס' גיטין שם דסגי בהא שיודיעו לה אח"כ וא"כ במשנה שם בישנה דע"כ מיירי דאמר לעדים דאל"כ ל"ל ישנה וכמ"ש הראשונים שם וא"כ אמאי לא סגי במה שיודיעו לה אח"כ וע"כ צ"ל משום דאין לה יד ובזה נסתר מ"ש הפ"י דרצה לומר מייתור דונתן בידה מוכח אף בשיש לה אב ולפי הנ"ל צריך הקרא דידה על ישנה ויש לעיין בכ"ז ואי"ה יבואר עוד באריכות] ומסיק דהפירוש שיש לה יד לשמור. והנה בירו' פ"ק דקידושין (הל' ג') איתא ר"י בעי קומי ר"ז הילך כסף זה שתצא עבדך לחירות [כצ"ל וכן ראיתי בנחלת יהושע (סי' כ') שהביא כן בשם הקרבן עדה,] א"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זל"ז זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע עצמך שהי' חרש [פי' העבד] א"ל איש הגע עצמך שהי' קטן [פי' העבד] א"ל דרכו להגדיל ופירוש הירו' נראה דכבר הבאתי לעיל הירושלמות דמע"ש ועירובין וגיטין דממעט קטן מזכיי' מדכתיב כי יתן איש לרעהו עד שיהא כרעהו וע"ז קאמר הכא דחרש לא אימעוט ואית לי' זכיי' דבכלל איש הוא ואף דאין בנתינתו כלום וא"כ בכי יתן איש ודאי הנותן אינו חרש וא"כ כיון דאמרינן עד שיהא כרעהו א"כ לכאורה אימעוט נמי חרש יש לומר דהא דאין נתינת חרש כלום היינו מצד הסברא דאינו בר דעת אבל מאיש לא אימעוט וא"כ י"ל דהא דכתיב רעהו אצל איש הוי כמאן דכתיב איש לאיש אבל לא איתקש לגמרי המקבל להנותן ובלא"ה יש לומר דלא איתקש רק במה שמפורש בכתוב להדיא, דהיינו למאי דאימעוט מאיש דכה"ג מצינו בכמ"ד ומאיש לא אימעוט אלא קטן ולהכי לא אימעוט הכא חרש מזכיי' וא"ל הגע עצמך שהי' קטן דאימעוט מזכיי' וא"ל דרכו להגדיל ומש"ה תקינו לי' רבנן זכיי' וכדאמר נמי כעין זה בב"מ (ע"א ב') לענין זכיי' ע"י אחרים והכא הוי זכיי' ע"י עצמו דקבלת רבו גרמא לי'. היוצא לנו מזה הירו' דחרש אית לי' זכיי' הואיל והוא איש, ולפ"ז נראה דה"ה נמי שוטה, והנה כבר נתבאר דהירו' ס"ל השיעור גבי גט כשיעור שיכולה לזכות לעצמה דהיינו מחזירו לאחר זמן, ולפ"ז נבוא אל הביאור דהירו' ס"ל דהפי' מי שיש לה יד היינו שיש לה זכיי' ולהכי לא אימעוט אלא קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה דהוא השיעור שאינה יכולה לזכות וכנ"ל ואח"כ יש לה זכיי' אי מדאורייתא אי מדרבנן, וא"כ בשוטית דיש לה זכיי' וכנ"ל דלא אימעוט מאיש [ויעויין בירו' (ריש תרומות) דמבואר דס"ל דבעי ב' פסוקים למעט קטן ושוטה והובא בר"ש ובשנות אלי' שם,] שפיר מקרי יש לה יד ויכולה לקבל גט אף שאינה יודעת לשמור גיטה רק משום גרירא, משא"כ הבבלי לשיטתו דמצרור וזורקו זוכה לעצמו ושיעור שמירת גיטה היינו פעוטות א"כ ליכא לפרושי אין לה יד לענין זכיי' רק לענין שמירה וכמ"ש הפ"י ומש"ה אימעוט נמי שוטה וא"ש, [וכ"ז לגירסת רש"י אמנם לגירסת הרי"ף י"ל נמי בענין אחר דכבר נתבאר לעיל דהש"ס דילן סובר דל"ב זכיי' בגט מדכתבו על איסורי הנאה כשר ולהירו' בעי זכיי' א"כ מש"ה להש"ס דילן ל"ל מי שיש לה יד לענין זכיי' דהכא ל"ב זכיי' משא"כ להירו',] ואשה"ט ונכון. ובזה נראה נכון מאוד ליישב דעת הרמב"ם (סוף פ"י מגירושין) מהשגת הראב"ד שם דלא מחלק בין יודעת לשמור גיטה או לא והמ"מ כתב שאין לו מקום ליישב אם לא דסמך על מה שביאר גבי קטנה והוא דחוק מאוד ובפרט בהדין שכתב הרמב"ם דמאכילה ומשקה משלה דג"כ הוא דוקא בראוי' לגירושין מה"ת וכמ"ש המגיד וגם בזה סתם ולא חילק כלל, והמגדל עוז כתב דדעת הרמב"ם כמאן דאמר בירו' משום גרירא דל"ל כלל שאינה יודעת לשמור גיטה וגם זה תמוה דהוא נגד הש"ס דילן דקאמר ביבמות דמדאורייתא אינה מתגרשת באינה יודעת לשמור גיטה, אמנם לפי הנ"ל נכון דהרמב"ם ס"ל דגם להש"ס דילן למ"ד מידה לא אימעוט רק קטנה ולא שוטית וכנ"ל [והרמב"ם לא יסבור דהש"ס דילן חולק ע"ז,] והא דפריך ביבמות היינו מהאי מ"ד דמשלחה וחוזרת דלדידי' אף שוטה אימעוט והא דמייתי דברי ר' ינאי אינו להקשות ממנו רק דמייתי המחלוקת דאיפלגו גבי קטנה וכוונתו להקשות רק ממ"ד משלחה וחוזרת והרמב"ם פוסק כמ"ד מידה ולהכי רק קטנה, אימעוט ולא שוטית אף שאינה יודעת לשמור גיטה וכנ"ל, והא דפריך בפשיטות על ר' יצחק ממ"ד משלחה וחוזרת נראה דרש"י בקידושין (מ"ג ב') נראה דהי' לו הגירסא ביבמות שם (קי"ג ב') דר' יצחק אמר ממשלחה וחוזרת יעו"ש ברש"י וא"כ אתי שפיר דפריך מר' יצחק אדר' יצחק דידי' אדידי' [ולפ"ז ודאי דאין כוונתו מדר' ינאי דר' יצחק גופי' פליג עלי' וכנ"ל] וא"ש דהרמב"ם פסק כר' ינאי דהלכתא כוותי' וכמ"ש הרא"ש חולין (פ' אלו טריפות סי' מ"ז) דאיהו לשיטתי' אמר בירו' דבשוטית ליכא רק גרירא לחוד וכנ"ל, וא"ש ונכון. וקצת יש ליישב בזה קו' השעה"מ (פ"ב מגירושין הל' י"ט) על התוס' דהביאו ראי' מהירו' דיבמות (פ' חרש) דקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה מתגרשת ע"י אביה אמאי לא הביאו ראי' מהירו' דגיטין (פ' התקבל ה"ב) עיי"ש ולפי הנ"ל התם קאי על, קטנה ויש לומר דאימעוט מידה משא"כ שוטה להירו' דלא אימעוט מידה וכנ"ל וע"כ דאימעוט ממשלחה וחוזרת ואפ"ה מהני יש לה אב. עוד יש להעיר בקו' השעה"מ הנ"ל דהנה יעויין במל"מ (פ"ו מגירושין הל' ג') דאף דבנותן גט לאשה דעלמא שתהא מגורשת לכשיכנסנה אינו גט משום דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה במחוסר זמן לא הוי דשלב"ל יעושה"ט והנוב"י מה"ת (סי' נ"ב באבה"ע) ובהתשובות שאחריו שתפס כן, ולפ"ז י"ל בקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה דכל החסרון משום קטנות דעתידה להגדיל בודאי א"כ לא מקרי רק מחוסר זמן [ויש לדון בזה קצת כיון דמחוסרת דעת הוי כעין מחוסר מעשה ויש לדחות,] א"כ בקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה יכול לתת לה גט שתתגרש בעת שתגדיל כיון דאינו אלא מחוסר זמן, ויש לדון עוד דיכול לומר דלכשתגדיל תתגרש מעכשיו ואף אם נתקרע הגט קודם שתגדיל מגורשת כיון דאמר מעכשיו וכמ"ש התוס' ב"מ (ט"ז א') ד"ה קנוי' ויבמות (דף צ"ג) וקידושין (דף ס"ג) לר"מ בדשלב"ל ומזה נשמע לרבנן במחוסר זמן, וכן מבואר בנתיבות (סי' רי"א ס"ק ב' וס"ק ה') יעו"ש, [הן אמת כי בזה יש לדון על המל"מ (פ"ד מאישות הל' ז') דהביא מבכורות (דף מ"ט) ולכאורה מהתם מוכח איפכא דהא אמר במעכשיו ד"ה אין בנו פדוי ואי במחוסר זמן לא הוי דשלב"ל א"כ אמאי לא ליהני מעכשיו כמו, לר"מ וכנ"ל דמה לי תוך ל' או קודם שקנה ונתגייר שכתבו התוס', הן אמת דלכאורה בלא"ה תקשי על הגמ' שם דאיך אמר דבמעכשיו ד"ה אינו פדוי דהא רב בודאי סובר אדם מקנה דשלב"ל כמבואר ב"מ (שם) ויבמות (שם) וא"כ יקשה כנ"ל ואפשר דכוונת הגמ' במעכשיו ממש ולא אמר מעכשיו ולאחר ל' ומש"ה לא מהני דבעינן שיפרש ויעוי' בנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' נ"ז אות ט"ו) ובסוף התשובה מ"ש על המהרי"ק יעו"ש וא"ש, אמנם על המל"מ אכתי תקשי דלפ"ז אם אמר מעכשיו ולאחר ל' לכ"ע מהני אפילו נתאכלו המעות וכנ"ל וא"כ אכתי תקשי במאי דאמר התם לשמואל דל"ד לקידושין דהתם בידו לקדשה מעכשיו משא"כ בפדיון ולפי הנ"ל הא גם בפדיון אפשר לפדותו מעכשיו ולאחר ל' וכנ"ל ואפשר דכיון דעכ"פ אינו יכול לפדותו מעכשיו ממש ל"ד לקידושין ולא מהני לאחר ל':
(הגה"ה. אב"ה בתוס' יבמות (צ"ג א') וקידושין (ס"ג א') מבואר דלר"מ במקדש לאחר שאתגייר מהני אפילו בנתאכלו המעות אף דהתם אינו במעכשיו ממש. אמנם במהרי"ט אלגזי בבכורות שם, אף דלא נחית שם לחידושו של המל"מ במחוסר זמן לענין דשלב"ל, תפס לפשיטות דלשמואל ע"כ לר"מ במקדש לאתר שאתגייר לא מהני בנתאכלו המעות עיי"ש. ולפ"ז צ"ל דכל דברי התוס' ביבמות וקידושין הנ"ל אזלי רק אליבא דרב בבכורות שם ולא אליבא דשמואל והוא דחוק טובא. ולענ"ד נראה דהנה לשיטת התוס' הנ"ל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם אחר לכשיבוא הדבר לעולם הרי הוא קנוי לך מעכשיו מהני הקנין אף בנתקרע השטר קודם שבא הדבר לעולם א"כ חזינן דהמעכשיו מהני דכשיבוא הדבר לעולם יחול הקנין למפרע משעת הקנין וא"כ לפ"ז אף אם בכל הקנינים נימא דמהני מעכשיו ולאחר שיבוא לעולם מ"מ בפדיון הבן לכ"ע לא מהני זה דבכל הקנינים זה שהדבר עדיין אינו בעולם הוא רק חסרון להלות הקנין ולמ"ד אדם מקנה דשלב"ל או במחוסר זמן להסברא דלכ"ע לא הוי זה דשלב"ל דלא הוי חסרון לחלות הקנין שוב ממילא אחת היא לנו מתי יחול הקנין אם לאחר שיבוא לעולם אם למפרע משעת הקנין משא"כ בפדיון הבן דהמצוה היא שיהי' הפדיון דוקא לאחר ל' ולא קודם א"כ אף אם הא דהבן תוך ל' לא נחשוב לחסרון להחלות של הפדיון מ"מ הפדיון מחויב להיות דוקא לאחר ל' ולא קודם וכיון דאמר מעכשיו ולאחר ל' כשיהי' לאחר ל' יחול הפדיון למפרע משעה שאמר וזה לכ"ע לא מהני וא"כ בין לרב ובין לשמואל באמר מעכשיו ולאחר ל' לא מהני בפדיון הכן וגם לשמואל אפשר דלר"מ במקדש לאחר שאתגייר מהני אפילו בנתאכלו המעות משום דהתם בידו לקדש במעכשיו ולאחר שאתגייר משא"כ בפדיון דליכא במעכשיו כלל וכנ"ל וא"ש.):
(ובל"ז כתב הנוב"י (סי' נ"ד שם אות כ"ג) דטעם זה קשה להבינו יעו"ש,). ואם כנים אנחנו בהנחה זו מה נעים ליישב בזה לשון הסמ"ג (מ"ע קמ"ד) דכתב מתחלה פלוגתא דרב ושמואל בפודה את בנו תוך שלשים דלשמואל אין בנו פדוי ופסק כוותי' ובסמוך ונראה לזה כתב פדה תוך ל' אם אמר מעכשיו אין בנו פדוי ואם אמר לאחר ל' פדוי אפילו נתאכלו דתמוה דהא הוא פלוגתא דרב ושמואל דפסק כשמואל ובתכ"ד סותר את עצמו ומהרי"ק (כסי' צ"ו) ומהרש"ל בתשו' (סי' ז') ומהרי"ט אלגזי (פ"ח דבכורות). נדחקו מאוד לחלק בין סתם למפרש אחר ל' יעו"ש אמנם לפי הנ"ל נכון מאוד דכוונת הסמ"ג באמר מעכשיו ולאחר ל' וכוונתו דאם אמר מעכשיו לחוד אין בנו פדוי אפילו לא נתאכלו המעות ואם אמר (גם למעכשיו) לאחר ל' וארישא קאי דהיינו שאמר מעכשיו ולאחר ל' אפילו נתאכלו מהני וכנ"ל דזה מהני לכ"ע דאינו אלא מחוסר זמן והוא נכון מאוד לפי ההנחה הנ"ל, ויש לעי' בכ"ז,] ובזה יתיישב דברי רש"י סנהדרין (נ"ה ב') ד"ה ואם בא דכתב רש"י דפחות מבת ג' אינו יכול לגרשה ע"י אביה הואיל ואינה נקנית לו והקשה השעה"מ (פ"ב מגירושין הל' י"ח) מאי אריא משום דאינה נקנית הא בלא"ה אינו יכול לקבל האב קודם שיעור פעוטות דהוא שיעור שיודעת לשמור גיטה ומה שתירץ השעה"מ דחוק מאוד להמעיין ברש"י דנראה דס"ל דאי"צ להמתין גבי גט רק גבי חליצה יעושה"ט, ולפי הנ"ל א"ש דלכאורה נראה מלשון רש"י דדוקא למ"ד משלחה וחוזרת אינו יכול האב לקבל משא"כ למ"ד משום יד כן נראה מרש"י בגיטין (דף ס"ד) וקידושין (דף מ"ג) להמעיין וא"כ במקבל האב לכשתגדיל תתגרש מעכשיו מהני וכנ"ל דאינו אלא מחו"ז ומשום יד פשיטא דיכול האב לקבל כעת, והא דכתב רש"י בגיטין ובקידושין דא"י האב לקבל היינו בסתם דאינו מתנה לכשתגדיל דל"מ וכנ"ל במוסגר בשם הנוב"י וא"כ להכי כתב רש"י משום שאינה נקנית, והא דבעי יבמות (נ"ב ב') ליבמתו מהו היינו דהנתינה הי' אח"כ וכמ"ש רש"י שם ודוק, וא"כ מיושב נמי הא דלא הביאו התוס' הנ"ל ראי' מירו' דפ' התקבל דהתם בקטנה יש לומר דהאב מקבל שיחול לכשתגדיל מעכשיו וכנ"ל דבזה אף רש"י מודה וכנ"ל ולהכי הביאו משוטית ודוק ומיושב נמי שיטת הר"י מלונדרש הנ"ל דיש לומר דהירו' ס"ל כמ"ד משלחה וחוזרת ולהכי גם היא בעצמה יכולה לקבל שיחול משתגדיל מעכשיו וזהו כוונת הירו' באופן זה ובאב סובר כהתוס' דיכול לקבל כעת ממש דלאחר שתגדיל יוצאה מרשות אב לדידי', ויש ליישב בזה הא דהתוס' הנ"ל הביאו ראי' מהירו' דדלמא סובר משום יד ולפי הנ"ל אפשר דסברי כעין פי' ר"י מלונדרש וא"כ ע"כ דסובר משלחה וחוזרת ודוק. יא) והנה בגוף קו' התוס' על רש"י דסובר, דקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה אינה מתגרשת ע"י אביה מהירושלמי דיבמות (פ' חרש) נראה ליישב דהירו' לשיטתו והוא, דהנה הפ"י בגיטין (ס"ד ב') נתקשה לשי' התוס' דאיך אפשר דאביה יקבל גט הא מה שהאב מקבל גט הוא מתורת שליחות וכדאיתא גיטין (דף כ"א), וא"כ כל מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכן הקשה הישועת יעקב (סי' קי"ט ס"ק ו'). [ומ"ש הישועת יעקב לתרץ דכיון דאביה משמרה שוב בעצמה היתה יכולה לקבל את גיטה רק דהחסרון משום דבר אחר דא"י לקבל ביש לה אב תמוה דמלבד דזה לא יועיל לר' ינאי אף גם הא מבואר בתוס' גיטין (ס"ד ב') דהסיפא דאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה לקבל היינו כרבנן יעו"ש אלמא אף דאין רשות האב מעכב אף בקטנה לדידהו עכ"ז בא"י לשמור גיטה אף ביש לה אב דאביה משמרה א"י לקבל גט וע"כ הטעם משום דכל כח הגט אינו אלא ע"י האב שמשמרה להכי דוקא ע"י האב והיא בעצמה א"י לקבל משום דמליתא דידה לא היתה מתגרשת וא"כ נסתרין דבריו. וע"ד פלפול קצת וישבתי בזה קו' הגאון רע"א זצ"ל בתוספותיו על המשניות ביבמות (אות ק"ב) ותירוצו שם נסתר לשי' התוס' דע"י אב אף קודם צרור וזורקו יכול לקבל וא"כ סוף סוף לא הוי דומיא, וגם קו' התוס' שם בגיטין דאמאי לא מייתי מפ' התקבל יעו"ש דע"כ מיירי באי"ל אב ואמרתי ליישב דהנה הבי"מ (סי' קל"ו) הקשה דכיון דבעינן דאתיא לכלל הוי' א"כ אמאי חרשת ושוטית מתגרשת דהא לא אתיין לכלל הוי' ותי' דחרשת יש לה יד כמ"ש הרשב"א גיטין (דף ע"ח) רק דאינה מתקדשת משום שאי"ל דעת א"כ בגירושין דל"ב דעת אין להקיש להוי' משא"כ בקטנה דהחסרון לקידושין הוא משום יד דל"ל יד ומש"ה שייך להקיש יעו"ש ודבריו תמוהין מאוד דהא דכתב הרשב"א דחרשת יש לה יד היינו לענין גט דיודעת לשמור גופה ולזה גם קטנה יש לה יד ולקידושין בתרווייהו החסרון משום דעת. אמנם נראה ליישב בא"א. והוא דהנה ביש לה אב הא דאינה מקבלת קידושין אין החסרון משום דעת דהא אפילו נערה דיש לה דעת דוקא אביה ולא היא כדאיתא פ"ב דקידושין ובגט היא ואביה מקבלין לשי' התוס' דאף בקטנה יכולה לקבל, וקטנה מתגרשת בקידושי אביה י"ל דמשמע דאפילו ביש לה אב מתגרשת ע"י עצמה ואם בעינן ויצאה והיתה והכא כל כח ההוי' הוא ע"י האב וכיון דבעינן ויצאה והיתה א"כ כל כח הגט אינו אלא משום שיש לה הוי' ע"י האב א"כ איך היא יכולה לקבל גט כיון דכל כח הגט אינו אלא ע"י האב דוקא וכנ"ל לענין משלחה ואינה חוזרת דאף דאביה משמרה ואינה חוזרת אפ"ה א"י לקבל בעצמה כיון דכח השילוח ע"י האב וכנ"ל וכמ"ש התוס' בגיטין (ס"ד ב') ולהכי פשיט שפיר ול"ק מחרשת ושוטית דהתם הטעם משום שאי"ל דעת וכסברת הבי"מ דלענין זה אין להקיש משא"כ הכא דהחסרון משום דיש לה אב וכנ"ל והא דלא פשיט ממתני' דנערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה אף דלקידושין אביה ולא היא י"ל עפ"י מ"ש המל"מ (פ"ד מאישות ה"ז) לחלק לענין אחר בין מחוסר זמן ובין מחוסר מעשה וגדלות הוי מחוסר מעשה דמחוסר שטרות יעו"ש, וא"כ אפשר לומר דלהכי לא פשיט מנערה דלא הוי רק מחוסר זמן דאין בין נערות לבגרות רק ו' חדשים משא"כ בקטן דמחוסר מעשה כנ"ל ולהכי פשיט מקטנה דנמי מחוסר מעשה וא"ש דלא מייתי מפ' התקבל דהתם מיירי באין לה אב וא"כ אין החסרון רק משום דעת ודמיא לחרשת ושוטית וכן ביבמות דמיירי בהשיאה דיצאה מרשות האב וא"כ אין החסרון רק משום דעת ולענין זה אין להקיש וכנ"ל והוא הפך ממ"ש התוס' וכ"ז ע"ד פלפול קצת ולפמ"ש הנוב"י (מה"ת סי' נ"ב) דגדלות אינו מחוסר מעשה נסתר זה.] והנה בגוף הדין דכל היכא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח נחלקו האחרונים בפירושה אי קאי על שעת מינוי השליחות דבעת שממנה השליח כל היכא דלא מצי עביד אין לו כח למנות ולעשות שליח אבל היכא דעשה ומינה שליח בעת שהי' יכול לעשות אף שבעת עשיית השליח מעשה השליחות אינו יכול המשלח לעשות בעצמו לא איכפת לן דכבר עומד השליח המשלח, או דקפדינן גם על עשיית השליח שתהא עשייתו דוקא בעת דהמשלח מצי עביד בעצמו, ויעוי' בזה באבה"ע (בסי' קכ"א) ובפר"ח ובישועת יעקב שם. והנה נראה דאי אמרינן דלא קפדינן על מעשה ועשיית השליח שיהא המשלח מצי עביד רק בעת מינוי השליחות, נראה דלק"מ דהכא בקטנה התורה מינתה אותו לשליח עבורה ואף בעל כרחה של הבת ובע"כ של האב וכדאיתא בגיטין (דף כ"א) וא"כ כיון דאין כח המינוי של שליחותו בא מאתה רק דהתורה עשאתו לשליח שוב לא איכפת לן אף אי לא מציא עבדה בעצמה מ"מ יכול השליח לעשות וכנ"ל וקו' אינה רק אי נימא דקפדינן גם על מעשה ועשיית השליח שיהי' דוקא בעת דהמשלח מצי עביד אף שכבר נתמנה ונעשה שליח שפיר קשה דאף דהתורה עשאתו שלוחה מ"מ נהי דשלוחה הוא מ"מ כיון דלא מצי עבדה בעצמה גם שלוחה האב לא מצי עביד, ומדברי הישועת יעקב נראה דנתקשה גם על המינוי ולדעתי נראה נכון כמ"ש, והנה הפ"י (ע' ב') גבי הא דאין כותבין אלא כשישתפה דמוכח התם דבנשתטה לכ"ע אין כותבין כתב דהטעם משום דלא מצי עביד אף דכבר נתמנה השליח קפדינן גם על עת עשייתו ואף ר"ל לא פליג אלא משום דסמיא בידן אבל בנשתטה מודה וכן הביא הישועת יעקב (סי' קכ"א) ראי' דקפדינן גם על מעשה השליח דאל"כ הא דאין כותבין ונותנין לאח"מ היינו ע"כ משום דפקע רשותו דאינו אשתו וכ"כ הקצה"ח (סי' קפ"ט) א"כ מ"ט דר"א גיטין (כ"ט ב') דאם מת ראשון בטלו כולם דהתם לא שייך האי טעמא. ובזה נבוא ליישוב קו' התוס' הנ"ל דהנה הירו' (ר"פ מי שאחזו) קאמר בהיפוך מש"ס דילן דר' יוחנן [דהלכתא כוותי'] קאמר דכותבין ונותנין אף בעודו קורדייקוס ומבואר שם בירו' דה"ה לשוטה [ול"ד קורדייקוס דסמיא בידן] והדר פריך ממגויד וצלוב על ר"ל וקאמר דאיתותב ר"ל מהכא [אף דדמי לשוטה וכמ"ש התוס' בגיטין] והביאו הירו' הזה הרשב"א בחידושיו וא"כ הירו' סובר דלא קפדינן על מעשה השליח שיהא בעת דהמשלח מצי עביד, וא"כ הירו' לשיטתו שפיר האב יכול לקבל אף דהיא בעצמה אינה יכולה לקבל דעל עת העשיי' לא קפדינן המינוי אף דאפשר דגם הירו' סובר כש"ס דילן בזה כבר נתבאר דעל המינוי ל"ש הכא דהתורה האמינתו, משא"כ להש"ס דילן דקפדינן גם על מעשה השליח וכנ"ל מהא דאין כותבין אלא לכשישתפה ומהא דאם מת ראשון וא"כ אין האב יכול לקבל כיון דהיא בעצמה אינה יכולה לקבל כיון דהמשלח ל"מ עביד ל"מ משוי שליח וא"ש, ול"ק למ"ש מהירו' דפ' נושאין והביאו התוס' שם (צ"ט ב') ד"ה ואין מוציאין דהתם במינוי השליחות אפשר דגם הירו' מודה וכנ"ל רק על עת עשיית השליח פליג וכנ"ל ועוד דבענין עבודה שאני דאינו ענין להא דל"מ עביד ל"מ משוי שליח וכמ"ש הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ס"ט) וכ"כ בשו"ת הר"א מרגליות (סי' כ"ט) באו"א קצת ויעוי' בבי"מ (סי' קי"ט). יב) עוד אפשר לומר באופן אחר אף אי נימא דקו' הפ"י והישועת יעקב הנ"ל קשה גם על מינוי השליחות [ויתיישב גם לדעת הרמב"ם דסובר דלא קפדינן רק על שעת המינוי וכמ"ש באבה"ע (סי' קכ"א),] דהנה הפ"י הביא דהאב מקבל גט בתורת שליחות מגיטין (דף כ"א) לחוד והישועת יעקב הביא גם מר"פ התקבל דאיש הוי שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה, והנכון עם הפ"י דאדרבא מר"פ התקבל ראי' להיפוך דהא שם ר"ל דאינו יכול להעשות שליח אם לא שהוא בתורת אותו דבר ממש אם להולכה הולכה ואם לקבלה קבלה אבל לא מהולכה אקבלה ולא מקבלה אהולכה, וכי קא פשיט דאיש נעשה שליח לקבלה אף דאינו אלא בתורת הולכה א"כ מוכח דלא קפדינן שיהא על אותו דבר ממש וממילא איפשט דאשה הויא נמי שליח להולכה ודחי דמש"ה איש הוי שליח לקבלה משום שהוא בתורת קבלה לקבל גט לבתו, ואם נימא דקבלת גט לבתו מתורת שליחות הוא א"כ על זה גופי' תקשי דאיך אב מקבל גט ונעשה שלוחה הא אינו בתורת אותו דבר, ואיך עשאתו התורה לשליח וא"כ מזה גופי' מוכח דלא בעינן באותו דבר ממש, אלא ודאי דהא דזיכתה תורה לקבל לאב אינו בתורת שליחות רק בתורת בע"ד בעצמו ושפיר דחי דהוא בתורת קבלה ומש"ה יכול להעשות שליח קבלה בעלמא א"כ מוכח מזה באותו הו"א דאינו בתורת שליחות והא דקאמר הגמ' גיטין (דף כ"א) לחד תירוצא דהוא בתורת שליחות היינו להמסקנא ר"פ התקבל דגם אשה הויא שליח להולכה דלא בעינן בתורת אותו דבר ממש וא"כ שפיר יש לומר דהא דאב מקבל גט הוא בתורת שליחות. ובזה נבוא ליישוב. והוא דהנה בירו' פ"ד דפיאה על המשנה דמי שליקט את הפיאה קאמר איתפלגון ר' יונה ור' יוסי ח"א הראוי ליטול זכה, (פי' דוקא עני יכול לזכות ועני שהוא בתורת אותו דבר ממש ולא עשיר שאינו ראוי ליטול רק ליתן] וחרינא אמר הראוי ליתן זכה [פי' שלא בעינן בתורת אותו דבר ממש ובמתני' דפיאה ה"ט משום דמגביה מציאה לחבירו לא קנה] ומאן דמר הראוי ליתן כ"ש ליטול ומ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא [דאינו באותו דבר ממש דהוי כמהולכה אקבלה] ותני' פליגי על מ"ד הראוי ליטול זכה [דבעינן דוקא באותו דבר ממש] דתנינן תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי [וקס"ד דמיירי באיש שאינו ראוי לקבל גט שחרור רק ליתן] בעבד שכן ראוי לקבל גט שחרורו והעבד ראוי להוליך הוא את הגט פתר לה לצדדין [דגט היינו באיש ושחרור בעבד] ותנינן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור [ומשמע דאדם אחד ראוי לקבלה והולכה] באיש שכן ראוי לקבל גט לבתו [ה"ג הגר"א זצ"ל ופירשו כן הובא בנודע שערים חי' גיטין דף כ"ג] ושם בתחלה הביא בשם ריב"ל ור"א ור' יוחנן דסברי כמ"ד הראוי ליטול זכה ומסתמא סובר הירו' דהלכתא כוותי' ולדידי' מסיק דאשה להולכה לא רק באיש לקבלה שכן מקבל גט לבתו וכבר נתבאר דלפ"ז שוב א"א דהא דהאב מקבל הוא בתורת שליחות דהא אינו באותו דבר ממש וע"כ דאינו בתורת שליחות וא"כ להכי יכול האב לקבל אף דהיא אינה יכולה, משא"כ לגמ' דידן דמסיק בריש התקבל דאשה הויא שליח להולכה דלא בעינן באותו דבר ממש ולפ"ז ס"ל גיטין (דף כ"א) דהוא בתורת שליחות ומש"ה אינו יכול לקבל כל שהיא בעצמה אינה יכולה וכנ"ל וא"ש. יג) אמנם אף שהדברים הנ"ל נכונים לפי מה שכתבו אמנם גוף דבריהם לא נראה בעיני דהא אב מקבל קידושין לבתו קטנה אף דהיא אינה יכולה וראיתי להפ"י גיטין שם בסמוך שהרגיש זה בדבריו שכתב דבגט הוא בתורת שליחות ולהכי אינו יכול לקבל כשהיא בעצמה אינה יכולה משא"כ בקידושין דלאו בתורת שליחות רק שהתורה זיכתה לו, ולפענ"ד קשה מאוד לחלק מגירושין לקידושין דהא מבואר בכתובות (מ"ו א') דהא דאב מקבל גט ילפינן מקידושין מויצאה והיתה וא"כ איך נחלק גט מקידושין [ובזה נסתר מ"ש הישועות יעקב (שם ס"ק ו') דבאב המקבל גט אמרינן אין שליח לדבר עבירה יעו"ש, ולפי הנ"ל דגט שוה לקידושין נסתר מקדושין (דף ס"ד) דמוכח דאף בעבירה מהני' ויעו"ש במקנה.] ומצאתי קצת סמך לדבריהם ממה שראיתי במהרי"ט (סי' ו' באבה"ע) בשם מהרא"י ורלב"ח דבגט אף דהאב מקבל צריך לכתוב נוכח הבת משא"כ בקידושין דצריך לכתוב נוכח האב בתך ותלו לה בסברא דקאמר בקידושין קידושין דמדעתא כו' אמנם המהרי"ט שם תמה על דבריהם. ובגוף הענין דלא מצי עביד דלא מצי למשוי שליח אף על אח"כ דמצי עביד נראה הטעם עפ"י מ"ש התוס' יבמות (דף צ"ג) לענין תרומה דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דבלא"ה לא הי' מועיל דהדיבור כבר נגמר והוי כמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום, וא"כ יש לומר דה"נ בשליחות דנעשה בדיבור וא"כ בעושה שליח על לאחר זמן צ"ל דנעשה שלוחו כעת תיכף שיעשה לאחר זמן משא"כ בלא מצי עביד דאינו יכול להעשות כמותו תיכף לזה [ודברי התוס' אלו אישתמיט לי' להישועת יעקב (סי' קי"ט ס"ק ח') יעו"ש] והוי כאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויעוי' בנתיבות (סי' רמ"ג ס"ק ו'), ולפ"ז יש לדון בעשה שליח על דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם דמהני להך דיעה שהובא בחו"מ (סי' ר"ג) דגם הדשלב"ל נקנה כדכתב הסמ"ע שם בתי' א', והא דבצא וקדש לי לא חל השליחות על מאי דלא מצי עביד אף דהתם על בא לעולם ולא בא לעולם יחד דהתם משום דאין דעתו דהמשלח ע"ז דכיון דע"ז דלא מצי עביד לחוד לא הי' מועיל השליחות להכי אף בעושה סתם דהי' חל ביחד אם הי' בדעתו אמרינן דלא הי' דעתו לזה. ובזה נכון ליישב דברי רבינו ירוחם שדקדק בהגהות מל"מ (פ"ט מאישות הל' ו') מדבריו כמהרי"ט מקו' המל"מ על המהרי"ט יעושה"ט דרק גבי קידושין צ"ל דלא הי' דעתו, והא דאמרינן דלא הי' דעתו היינו ג"כ משום דע"ז לחוד לא מהני וכנ"ל, ולפי הנחה הנ"ל הי' נראה דאזלינן בתר שעת המינוי והא דהקשו מאין גט לאחר מיתה והישועת יעקב הקשה ממת שלית ראשון נראה בפשוט ליישב דכיון דמת נעשה חפשי מן התורה והמצות ואינו בתורת גיטין וקידושין וגרע מעכו"ם דאין לו שליחות, וא"כ אף שנעשה כמותו מ"מ לאחר שמת דנעשה בטל מתורת שליחות בטל השליחות [וקצת יש להסביר עם התוס' רי"ד קי' דפ"ז לא שייך שליחות.] משא"כ בנשתטה דהחסרון משום דעת ויש לעי' בכ"ז. ובהנחה הנ"ל מיושב היטב הא דהביא הבי"ש (סי' קמ"א ס"ק ס"א) בשם הרשב"א באומרת כל מי שרוצה יהא שלוחי לקבלה דלא מהני דאין ברירה והישועת יעקב שם תמה פ"ז דמכאן ולהבא ל"ש ברירה ויעוי' בנוב"י (אבה"ע מה"ק סי' צ"א) שהעלה כן דבכה"ג אין ברירה ואני מוסיף לתמוה שכן מבואר ברשב"א עצמו בשו"ת תולדות אדם (סי' פ"ב) וא"כ דידי' אדידי' ולפי הנ"ל נכון מאוד דבשליחות לא שייך מכאן ולהבא וכנ"ל, אמנם עדיין תקשה מכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כו', ובזה נכון ליישב מאי דהקשה בישועת יעקב (סי' קמ"א בסעיף ל"ז) דיכול השליח שנעשה שליח ליתן לאחר ל' לעשות שליח אחר בתוך ל' שיתן לאחר ל' אף דהשליח הראשון בעצמו לא מצי עביד כעת יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש דע"כ השליח א' יש לו כעת כח המשלח על ליתן לאחר ל' ומעתה עומד במקום המשלח רק דהמשלח התנה אף דעומד במקומו תיכף עכ"ז לא יתן רק לאחר ל' דאל"כ לא הי' יכול להעשות שליח על לאחר ל' דאז כבר כלה הדיבור, ואש"ה דהשליח א' יש לו כעת תיכף כל כח המשלח מש"ה יכול לעשות שליח אף בתוך ל' דמצי לעשות שליח על אותו הכח שיש לו, ויתיישב בזה נמי קו' השאגת ארי' (סי' צ"ג) בב"ק (דף ס"ט) דדלמא הפי' שילקטו עניים יהא הפקר מכאן ולהבא ויעו"ש, ולהנ"ל יתיישב דבכה"ג לא מהני בהפקר דתלוי בדיבור לבד וא"כ כשילקטו כבר נגמר הדיבור והוי כנקרע השטר וכנ"ל, אמנם יש לעיין בזה מתמורה (כ"ה א') על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר יעו"ש. ובזה שכתבתי דבהפקר בהפקיר לאחר זמן לא חל כלל דכבר נגמר הדיבור וכמ"ש התוס' יתיישב היטב קו' הקצה"ח (סי' רנ"ח ס"ק א') על הירו' דקאמר גבי פלוגתא דרבי ורבנן במהיום ולאח"מ דר' ס"ל תנאה ורבנן מספקא להו וקאמר בירו' אף בשיחרור כן במהיום ולאחר ל' דלר' הוי שחרור ולרבנן לא הוי שחרור אף בהפקר כן באומר שדה מופקרת מהיום ולאחר ל' דלר' הוי הפקר ולרבנן לא הוי הפקר והקשה הקצה"ח לרש"י שפי' דתנאה הוא היינו אם לא יחזור וא"כ אפילו אם תנאה הוא יכול לחזור וכן בלאחר ל' לחוד אם לא חזר הוי הפקר א"כ מאי נפ"מ בין ר' לרבנן יעו"ש שהניח בצ"ע, דבשלמא בשחרור י"ל בנקרע השטר משא"כ בהפקר קשה, וכ"כ בפשיטות (בסוף סי' רנ"ז) דבהפקר במהיום ולאחר ל' לרבנן אם לא חזר עד סוף ל' הוי הפקר, אמנם לפמ"ש לעיל א"כ לרבנן אפילו לא חזר עד סוף ל' אפ"ה כיון דס"ל ספק חזרה א"כ הוי כלאחר ל' גרידא דלא חל כלל דלאחר ל' כלתה דיבורו והוי כנקרע השטר וכנ"ל ולר' מהני אם לא חזר ואשה"ט, ומיושב נמי הא דנתקשה עוד הקצה"ח שם בסיום דברי הירו' דקאמר אף בהקדש כן כ"ע מודי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וע"כ דהפי' דאינו יכול לחזור דבלא חזרה פשיטא דלכ"ע מהני וע"כ לחזרה ומוכח דלאחר ל' אינו יכול לחזור וכמ"ש הר"ן בנדרים (כ"ט ב') משא"כ להרשב"א שהביא הר"ן שם דיכול לחזור יקשה מזה הירו' יעו"ש שהניח ג"כ בצ"ע, ולפי הנ"ל אשה"ט דלעולם הירו' מיירי בלא חזרה ואפ"ה אי לא טעמא דאמירתו לגבוה לא הי' ההקדש חל כלל דכלה הדיבור וכמ"ש התוס' הנ"ל וכ"כ הר"ן בנדרים שם בלאחר ל' עולה וע"ז קאמר דשפיר חל מטעם דאמירתו לגבוה וכמ"ש התוס' והר"ן הנ"ל וא"ש. וחוץ לדרכנו בפשיטות י"ל דלק"מ מה שהקשה על רש"י דמאי נ"מ די"ל דנ"מ במת תוך ל' ולא חזר דאי תנאי מהני דהא לא חזר ויעוי' נתיבות (סי' קפ"ח ס"ק א') דהיכא דיכול לחזור מת לא גרע מחזרה וא"כ לפ"ז במת גם לר' לא מהני אמנם לא ידעתי הוכחה וראי' לדבריו וא"כ שפיר איכא למימר כנ"ל, גם י"ל דלר' הוי הפקר תוך ל' בלא חזר ולרבנן לא הוי ל' אף בלא חזר ונ"מ דאם זכה בו א' תוך ל' דלר' זכה הא' ושוב אינו יכול לזכות בו אחר משא"כ, ובהקדש נפרש דאינו יכול לחזור ממהיום כלל וכמ"ש הקצה"ח שם וכדעת הרמב"ם דאף תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור, והוי הקדש אף תוך ל' לכל מילי אף לרבנן, ולהפוסקים דגם בהקדש תוך כדי דיבור יכול לחזור וא"כ ע"כ הפי' דאינו יכול לחזור בתוך ל' וכמ"ש הקצה"ח שם אבל בתוך ל' אינו הקדש וא"כ אי אפשר לפרש בהפקר כנ"ל לענין תוך ל' דא"כ גם בהקדש (לענין מעילה וכיוצא) כן ומאי קאמר הירו' דבהקדש כ"ע מודו, אמנם לדידהו אפשר לפרש דסברי דהתנאי אם יחי' וכמ"ש הרשב"א ודלא כרש"י ורש"י יסבור כהרמב"ם דתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור וכנ"ל וא"ש.] ויען כי הביאני המשכת הענין לדברי הירו' נבאר עוד בזה דעדיין לפי כל הנ"ל דחוק בירו' דמהירו' משמע דבהקדש לא פליגי כלל, ולפי פירושי הקצה"ח לפי' א' דפי' דתוך ל' אינו יכול לחזור על לאחר ל' עכ"פ לרבנן תוך ל' לא הוי הקדש משא"כ לר' וכן לאידך פירושא א"כ לרבנן קדיש לאלתר בלא תנאי אי חזרה הוי משא"כ לרבי דקדיש בתנאי ודוחק לומר כיון דספיקא לקולא גם בהקדש כמ"ש הרשב"א א"כ ממילא גם לרבנן מפרשינן דכוונתו לתנאי כיון דאם נפרש חזרה גרע דאינו יכול לחזור וא"כ לכ"ע הוי תנאי ולא פליגי כלל וכן לפ"ז הי' אפשר לומר להפוסקים דבספק הקדש אזלינן לחומרא, א"כ הי' אפשר לומר דהפירוש דבהקדש כ"ע מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והוי כהקדש מוחזק דמספק לחומרא וא"כ גם לרבנן אמרינן תנאי אמנם הוא דחוק דעדיין לר' ודאי ולרבנן ספק וכמה נ"מ נוכל למצוא בין ספק לודאי, וכ"ש דקשה למה שפירשתי דאמירתו לגבוה כו' לענין דחל לאחר ל' וא"כ נ"מ לענין תוך ל' ולכן נראה כוונה אחרת בירו' כאשר יבואר. דהנה יש לתמוה על הירו' דהא בממון לכ"ע מהני משום דמפרשינן גופא מהיום ופירא לאחר ל' רק דבאשה אי אפשר לפרש כן וכדקאמר בירו' לא מצינו אשה לזה ומעשה ידיה של זה, וגם בהפקר ועבד אי אפשר לפרש כן וכמ"ש הקצה"ח בשם הרשב"א וגם בהקדש אי אפשר לפרש כן וכדכתב הרשב"א בתשובה (סי' תקס"ג) משום דינקי מהקדש וכמו שהביא ראי' מב"ב, והרשב"א בחי' לנדרים (דף כ"ט) ובתשו' (ח"ג סי' קכ"ב) הוכיח דהגמ' דילן פליג על הירו' בקידושין (בר"פ האומר) דקאמר במקדיש עולה לאחר ל' ומכרה דאינה מכורה דחל מעכשיו והא דאמר לאחר ל' לשייר לו גיזה ועבודה והוכיח דהגמ' דילן ס"ל דאי אפשר לומר גופא מהיום ופירא לאחר ל' ודלא כהירו' ומשום דינקי מהקדש מגמ' דב"ב עכ"פ מבואר דהירו' ס"ל דגם בהקדש שייך גופא מהיום ופירא לאחר ל' וא"כ איך קאמר הירו' גם בהקדש כן הא בהקדש שפיר יש לומר גופא מהיום ופירא לאחר ל' כמו בממון להירו' גופי' וכנ"ל ודוחק גדול לומר דאידך מיד התם בירו' (פ' האומר) דס"ל מכורה ס"ל כגמ' דילן דהא לומר בהקדש גופא ופירי והכא אזיל אליבא דהאי מ"ד דז"א דהא התם בירו' פריך על האי מ"ד מהא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ומתרץ דהתם באומר מכבר משא"כ הכא לאחר ל' א"כ טעמא דהאי מ"ד בפשוט משום דלא אמרינן דהקדיש גופא מהיום אבל לא מצינו דפליג דלא יהני כה"ג וא"כ קשה כנ"ל, ולכן נראה דבאמת זה גופי' כוונת הירו' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי היינו שכמו בלהדיוט יכול ליתן גופא בלא פירי ה"נ בהקדש יכול להקדיש גופא בלא פירי, ויעוי' בתשו' רע"א זצ"ל (סי' קמ"ד) שדודו הגאון זצ"ל רצה להשוות הקדש לעניים להפקר דלא נימא גופא מהיום ופירי לאחר ל' ורמ"א זצ"ל דחה יעו"ש וא"כ זהו כוונת הירו' להוכיח דיכול להקדיש הגוף לבד בלא הפירי כמו בהדיוט והירו' לשי' וכנ"ל וא"כ כ"ע מודו דמפרשינן גופא מהיום ופירי לאחר ל' כחו בממון וכנ"ל ובזה ניחא מאוד לשון הירו' בקידושין (פ' האומר) הנ"ל דפריך על המ"ד מכורה תמן אית אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אמר הכון א"ל תמן באומר מכבר הכא באומר לאחר ל' והנה המפרש פי' דפריך ממתני' דפ"ק והלשון תמן את אמר נראה דאינו מדוקדק לפ"ז דהו"ל למימר תמן תנן אמר משמע דכוונתו להקשות ממימרא ולא ממשנה וגם התי' תמן באומר מכבר אינו מובן דל"ל לאוקמי דהתם באומר מכבר הא אף בלאחר ל' א"ש לענין דקנה ההקדש לאחר ל' בלא שום קנין וכדמפרש בברייתא בפ"ק דקידושין ומכ"ש לפמ"ש הר"ן בנדרים הנ"ל דלולא אמירתו לגבוה לא הי' חל לאחר ל' משום דכבר כלה הדיבור וכנ"ל, גם הלשון באומר מכבר אינו מדוקדק דלוקי בהקדיש סתם דלא אמר מהיום ולא לאחר ל' דחל ההקדש תיכף, אמנם לפי הנ"ל א"ש מאוד דקו' הירו' בקידושין הוא מהאי דאמר הכא בגיטין כ"ע מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיינו כנ"ל דאמרינן גופא מהיום ופירי לאחר ל' וא"כ התם בקידושין נמי נימא דהקדיש מהיום והא דקאמר לאחר ל' לשייר לו פירא וכדס"ל באמת לאידך מ"ד וע"ז תירץ דהכא באומר מכבר דהא מיירי דאמר מהיום ולאחר ל' משא"כ התם דאמר לאחר ל' לחוד ואשה"ט, ומיושב היטב קו' הקצה"ח על הרשב"א הנ"ל דהירו' לשי' דס"ל דגבי הקדש אמרינן גופא ופירי משא"כ אנן להלכה דקי"ל כגמ' דילן דאי אפשר לומר בהקדש גופא ופירי דינקי א"כ גם בהקדש פליגי ר' ורבנן ודינו כמו בהפקר וא"ש. שוב ראיתי בירו' (פ"ד דפסחים הל' ט') דאיתא שאינו יכול לשייר הגידולין דקאמר לרבנן אפ"ת קורות הקדישו כו' יעו"ש ומבואר דגם להירו' אינו יכול לשייר הפירות וצ"ע לפ"ז בירו' דקידושין, ויעוי' בקהלת יעקב (אות תי"ו) בענין תוך כדי דיבור ונחזור להנ"ל דהא דבלא מצי עביד לא מצי למשוי שליח גם על לאחר זמן דמצי עביד הוא משום דשליחות דנעשה בדיבור אם אינה יכולה לחול תיכף אינה יכולה לחול גם על לאחר זמן דאז כבר כלה הדיבור והוי כאין אדם מקנה דשלב"ל ולפ"ז הי' אפשר לפי הנ"ל בשיטת רש"י דהטעם משום דלא מציא עבדה אי נימא כמ"ש המל"מ (פ"ד מאישות ופ"ו מגירושין) דמחוסר זמן לא הוי דשלב"ל א"כ בקטנה אף דלא מציא עבדה השתא יש לומר אי נימא דאזלינן בתר המינוי וכקו' הפ"י והישועת יעקב הנ"ל א"כ יכולה למנותו מעכשיו ולכשתגדיל לפמ"ש המל"מ (פ"ד מאישות ופ"ו מגירושין) דמחוסר זמן לא הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ מהני מעכשיו כמו לר"מ וכמ"ש לעיל [ומזה יש לדון על הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' נ"ב) דכתב דכוונת התוס' על השליחות דאינו חל בעוד שהוא קטן דז"א לפמ"ש אהני השליחות מעכשיו בעוד שהוא קטן לכשיגדיל למפרע הוי שליח ואהני מעשיו של השליח למפרע וכמו דאהני השטר למפרע וכנ"ל.] וא"כ יכול האב לקבל גט לבתו קטנה ולכשתגדיל למפרע הוי גט דהוי שליח למפרע וכנ"ל והא דכתב רש"י בגיטין וקידושין דאין האב יכול לקבל היינו שיהא נגמר לגמרי בעוד שהיא קטנה שתהא יכולה להנשא לאחר דאם מתה קודם שתגדיל א"כ איגלאי מלתא למפרע דלא הי' גט דלא נעשה שליח ואם לא מתה והגדילה א"כ נעשה שליח למפרע ומהני קבלתו למפרע, ובזה יתיישב רש"י סנהדרין (נ"ה ב') מקו' השעה"מ הנ"ל ויתיישב נמי קו' השעה"מ על התוס' דלא הביאו מקטנה ולפי הנ"ל א"ש דבקטנה שפיר האב מקבל דלכשתגדיל אהני למפרע [ואף אם נימא דאזלינן בתר עשיי' יש לדון ג"כ דהיינו דאין כח השליח יכול לעשות מה שהמשלח אי"ל כח לעשות כעת רק לאח"ז משא"כ בהגיע הזמן יש להשליח הכח למפרע וכמו דשלב"ל לר"מ וכנ"ל ואין להאריך בזה וד"ל] אמנם כבר כתבתי דאינו נראה לחלק בין גיטי לקידושין וא"כ נסתר כל הנ"ל והא דקאמר גיטין (דף כ"א) דהאב בתורת שליחות י"ל כעין שכתבו התוס' קידושין (כ"ג ב') ד"ה דאמר דהוי נמי שליח הבת ולהכי מא"ע אף דהיא בעצמה א"י. יד) והנה עוד יש להעיר דלפי מה שנראה מהתוס' גיטין (ע"ח) ד"ה אינו דאף דבשעת מעשה בשעת נתינת גט משלחה וחוזרת אם אח"כ אינה חוזרת מתגרשת למפרע דכתבו דלכך סגי באמר לעדים משום דאח"כ יודיעו לה ומשמע דמתגרשת למפרע. הן אמת דלכאורה קשה לפ"ז דהנה בהך משנה מבואר ברשב"א וריטב"א דרישא בכנסי שט"ח מיירי דעסוקין באותו ענין [דאלו אמר לעדים תחלה מהני כמבואר בהנזקין] וסיפא דמשנה מיירי דאמר לעדים דאלו היתה נעורה הוי סגי בהכי ובישנה לא מהני משום דלאו בת גירושין היא יעושה"ט, והנה בטעם ישנה דלא הויא בת גירושין אף דל"ב דעתה מבואר ברשב"א ורא"ש דהויא כשוטית וא"כ לשיטת התוס' דגם בנעורה משלחה וחוזרת כל שאינו מודיע לה רק דמהניא מטעם דהעדים יודיעו לה אח"כ וא"כ לתנא דבי ר"י גם בישנה ליתהני אמר לעדים דהעדים יודיעו לה [ואי"ל דזה כוונת המשנה עד שיאמר הא גיטך וה"ה אי יאמרו לה העדים וכמו שנראה מהאבני מילואים (סי' קל"ו ס"ק ב') דפירש כן רישא דמתני' לדעת התוס' דכנסי שט"ח מיירי לעדים וכן נראה מביאורי הגר"א (סי' קל"ח ס"ק ה') דפירש כן לדעת התוס' ולפ"ז ע"כ עד שיאמר לה לאו דוקא דה"ה אם העדים יודיעו לה וה"נ נימא כן בסיפא דמתני' דלכאורה ז"א דא"כ תקשי כקו' הראשונים מאי אריא ישנה אפילו נעורה נמי וע"כ צ"ל דגם התוס' מודו לתי' הראשונים דברישא מיירי בעסוקין וגם אף אם אמר לעדים, דאלו נתן בשתיקה הי' מהני אבל אם אמר כנסי שט"ח לא מהני דבעינן שיודיע לה הוא או העדים ומביאורי הגר"א הנ"ל לא נראה כן וצ"ע. ואפשר דס"ל דבאמר לעדים ונתן בשתיקה אי"צ להודיע לה ואינו נראה כן מהתוס', וא"כ גם בסיפא ע"כ דנערה סגי במה שהעדים יודיעו לה משא"כ בישנה וא"כ קשה כנ"ל ודוחק לחלק דבנעורה היתה יכולה לידע משא"כ בישנה דאינה ראוי' לידע בשעת נתינה דזה דוחק וכבר הזכרתי קו' זו לעיל (אות י') במוסגר.] ונראה דאפשר דהתוס' סברי כטעם הר"ן בישנה דהוי כחצר שאינה משתמרת דגרע משוטה [דנראה דגם תנא דבי ר"י מודה דבעינן חצר המשתמרת מטעם ידה וע"כ דגרוע משוטה ואפשר דגם מזה יש סמך להפ"י דר' ישמעאל מודה לדרש דידה וצ"ע ולפ"ז נצטרך לומר לפמ"ש ס' התרומה הנ"ל דלהירו' הדרש דידה לא אימעט אלא קטנה ולא שוטית א"כ פליג ג"כ אחצר המשתמרת ולכן יותר נראה כנ"ל דגרע משוטה עכ"פ איך שיהי' מיושב לפי' הר"ן וא"ש ועוד יש ליישב בכמה אנפי.] עכ"פ נראה מבואר מהתוס' דאם אח"כ אינה חוזרת מתגרשת למפרע וכן מבואר מהאבני מילואים (סי' קל"ו) דהבין כן לשיטת התוס'. ולפ"ז נראה גבי קטנה לתנא דבי ר"י דהטעם משום חוזרת לכשתגדיל ותדע מתגרשת למפרע כנ"ל, והנה מרש"י בגיטין וקידושין משמע דדוקא מטעם משלחה וחוזרת אינו יכול לקבל אבל לטעם דידה מקבל וכמ"ש התוס' בריש דבריהם [והיינו דלא אמרינן כלל האב משמרה מלחזור ודלא כהחת"ס (אבה"ע סי' ג') דהבין דהטעם משום דבגדלותה כשתצא מרשות האב תחזור ומכח זה הקשה ב' קו' אפירוש יש מפרשים שבתוס' יבמות יעו"ש ולק"מ דאין הטעם משום לכשתגדיל רק דאין האב יכול לשמרה וכנ"ל ולדבריו איך שייך זה בקטנה פקחית דלכשתגדיל ודאי לא תחזור והדברים ברורים כדפרישית]:
וא"כ יכול האב לקבל בקטנותה ולכשתגדיל ותדע מתגרשת למפרע וכנ"ל והא דכתב רש"י בגיטין וקידושין דאפילו ע"י קבלת האב אינה מתגרשת היינו לגמרי אינה מתגרשת דעדיין מתלא תליא עד שתגדיל ותדע ובהכי מיושב קו' השעה"מ על רש"י סנהדרין (נ"ה ב') הנ"ל, וא"ש נמי קו' השעה"מ הנ"ל על התוס' דלא הביאו מירו' גיטין דהתם בקטנה דאתיא לכלל דעת וא"כ יש לומר דמקבל גט דלכשתגדיל ותדע תתגרש למפרע וא"ש. טו) אמנם היותר נראה בכוונת רש"י דלכאורה הלא רש"י פשטן הוא ולא פסקן וא"כ למאי מפרש לדינא דאפילו ע"י האב אינה מתגרשת דלפשט הגמ' אין נפ"מ מזה עוד יש לדקדק דבגיטין (ס"ד ב') פי' כן על הברייתא ולא פי' כן על המשנה שם. ועוד קשה בגיטין (ס"ה א') וכנגדן מתגרשת פירש"י במת אביה וקשה דלשיטת רש"י דאף האב אינו יכול לקבל אי"צ לפרש במת האב וכבר הרגיש שם הרז"ה להקשות על רש"י, והנראה בכוונת רש"י דהנה הרז"ה הקשה דהא שיעור גיטין וקידושין בקטנה ביכולה לשמור הוא ואיך מחלקינן בינייהו ותי' דבאמת יכולה לשמור היינו צרור וזורקו והא דאמר דאינה מתגרשת עד פעוטות היינו מדרבנן והרמב"ן במלחמות בגיטין הקשה עליו דמברייתא דיכולה לשמור את גיטה מתגרשת לכתחלה משמע, והנה השעה"מ (פ"ב מגירושין הל' י"ט) הביא בשם העצמות יוסף לתרץ לשי' רש"י דבשיעור שמירת גיטה דהיינו צרור וזורקו מתגרשת ע"י האב וע"י עצמה בעינן פעוטות. ובזה נבוא לביאור דבמשנה לא הוכרח רש"י לפרש כן דרש"י מפרש כן לתרץ קו' הרז"ה הנ"ל ולכך מפרש דמיירי ביש לה אב ובאינה יודעת לשמור גיטה אף האב אינו יכול לקבל וביודעת לשמור גיטה דמתגרשת איכא למימר דדוקא ע"י האב, ושיעור שמירת גיטה היינו כשיעור שמירת קידושי' דהיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, והא דלקמן דבעינן פעוטות היינו להתגרש ע"י עצמה ולכך פי' במת האב דהא שיטת רש"י בגיטין ביש לה אב בלא"ה אין קטנה יכול לקבל וע"כ במת האב ומיושב קו' רז"ה דפי' במת, ובמתני' לא הוכרח לפרש כן דהי' אפ"ל כתי' הרז"ה הנ"ל דלכתחלה בעינן פעוטות משא"כ בברייתא דמתגרשת לכתחלה משמע וכמ"ש המלחמות וכנ"ל, [עוד אפשר דמתני' הוי מוקמינן בשוטה ובקטנה אין השיעור בשמירת גיטה רק בפעוטות וכן נראה מלשון תוס' קידושין (מ"ג ב') ד"ה וכל דמתני' איכא לאוקמא בשוטה משא"כ בברייתא דמפורש גם בקטנה האי שיעורא ע"כ מפרש ע"י האב, וא"ש כנ"ל,] ולפ"ז גם דעת רש"י בצרור וזורקו יכול האב לקבל גט ומיושב היטב לפ"ז קו' השעה"מ על רש"י סנהדרין (נ"ה ב') הנ"ל דשיעור ידיעת צרור וזורקו יכול להיות אף בפחות מבת ג' ומיושב נמי הא דלא הביאו תוס' ראי' מירו' גיטין וכמ"ש השעה"מ (פ"ב מגירושין הל' י"ט), ומיושב נמי קו' תוס' על רש"י דרש"י הי' לו הכרח מתלמודן דפליג על הירו' וס"ל דאב אינו יכול לקבל, והוא נכון בכוונת רש"י: