אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן לד

סימן לג

בעזהשי"ת יום ועש"ק ב' ניסן תרנ"א לפ"ק פח"ק מינסק יצו"י. שלו' אל כבוד ידידי הרב הג' החריף ובקי סוע"ה כ"ש מו"ה יחזקאל נ"י האבד"ק בויסק יצו"י. אחדשה"ט יקרתו הגיעני ע"ד השאלה שאחד לקח מהבעה"ב טבעת קידושין וקידש להבתולה חוה, ואח"כ אמר המקדש בעצמו שנצרך ליקח הטבעת קידושין מהבעה"ב ולקדש שנית, ושאל מהבעה"ב כמה רוצה בעד הטבעת קידושין [והטבעת קידושין הי' שוה בערך שני רו"כ.] והשיב לו הבעה"ב אחר שאתה לוקח אותו בכדי לקדש הנני מוכרו לך בעשרה קאפ' והשיב המקדש טוב הנני לוקחו, ואשלם לך דמיו, וקידש שנית בהטבעת הנ"ל בפני עדים, והבעה"ב גם עתה איננו חוזר מהמכירה הנ"ל. ושאל כת"ר אם הקידושין מועילים ואם אפשר להתירה בלא גט, כי המקדש רוצה לגרש רק המתקדשת מבקשת להתירה בלא גט. והנה כתר"ה השתטח בכל פנה וזויות והרגיש בכל הספיקות שיש להסתפק בזה ופלפל קצת בהם. אמנם כ"ז לפלפולא אבל למעשה ח"ו להתירה בלא גט וחשב באיסור אשת איש כל ימיה. וכבר כתב הר"ן שהובא בת' הריב"ש (סי' ש"צ) שאפילו בעסקי העולם כל משכיל, בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל חק ומכשול ואפילו באפשר רחוק, ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם והוא כתב זה על פרט אחד במצות קריאת מגילה שהוא מד"ס ואנן מה נעני אבתרי' בחשש איסור א"א החמורה כל ימיה איך נכניס עצמינו במקום צר ובנקב מחט סדקית אף אם הי' מקום עיגון, ובפרט בניד"ד אשר איננו מקום עיגון רק פגם בכבודה, שאפילו היו צדדי ההיתר מרווחים כפתחו של אולם רק חשש איסור מועט ג"כ לא הי' הנזק שוה לתפוס ההיתר להניח הוודאי ולתפוס הספק והי' לנו לחוש לכבוד המקום ב"ה ולא לכבוד בו"ד, ובפרט דצדדי ההיתר דחוקין ורחוקין שאף במקום עיגון לא הי' לנו להתיר. ע"כ חלילה וחלילה לחשוב מחשבות באיסור חמור כזה לחפש צדדי היתר והבתולה חוה שקיבלה הקידושין צריכה גט מאת המקדש ואח"כ תהיה מותרת לכל אדם לבר מכהן ובלא גט אסורה לכל אדם ועומדת באיסור אשת איש כל ימיה. וידעתי גם ידעתי שכ"ז גלוי וידוע לכתר"ה כאשר ראיתי בת' שהשתטח בכל פנה וזויות בכל הדברים הנוגעים לזה, ולא בא כתר"ה בשאלה בזה רק להפיס דעת הבתולה חוה שקיבלה קידושין אשר מבקשת להתירה בלא גט, אבל חלילה וחלילה לחשוב ולחפש צדדי היתר והנה בכל הפרטים שכתב כתר"ה יפה העיר ויפה פלפל בהם. ויש לפלפל הרבה בכל פרט ופרט אמנם כבר כתבתי שחלילה לחפש צדדי היתר בזה. ע"כ אין להאריך עוד בזה. ובפרט שהזמן גרמא אפיסת הפנאי ובפרט בעיר גדולה בישראל. אמנם לכבודו הנני להשיב מעט כפי אשר יעלה בעטי בעזהשי"ת. הנה היכא דהוי מקח טעות פשוט דאינו יכול לקדש עם החפץ אף לדעת הפוסקים דעם הדמים יכול לקדש. ויפה השיג כת"ר על המל"מ (פ"ה מאישות). ומה שביאר כת"ר בדברי הרמב"ם (פ"ד מממרים) כתוב אצלי מכבר ביאור דברי הרמב"ם שם באורך דלא כדברי המפרשים שם הכ"מ בהל' א' בנחלקו בחמץ בשעה ה' או בשעה ו' דכתב משום דנפ"מ לענין קידושין וכעין זה כתב הלח"מ שם הל' ב' גבי נחלקו בחלב. ודבריהם תמוהין דא"כ היינו בדבר המביא לידי דבר שחייבין כרת ולא בדבר שחייבין והרמב"ם חלק זה לשתים בדבר שחייבין כרת או במביא לידי דבר שחייבין כרת, וחמץ וחלב חשיב להו דנחלקו בדבר שחייבין ולדידהו הו"ל לחשוב בדבר שמביא לידי דבר שחייבין. ועוד תמהתי שם הרבה עליהם והעליתי ביאור דברי הרמב"ם באופן אחר. אמנם אין מקום האסף פה לפי שאינו נוגע לענינינו אמנם עיקר החקירה במ"ש הנתיבות (ריש סי' רכ"ז) באינו חוזר המתאנה אי נגמר המקח למפרע או מכאן ולהבא השייך לענינינו וכמ"ש כת"ר. ואני תמה על הסמ"ע והנתיבות שם שתפסו בפשיטות דנתקיים המקח למפרע, דאיך לא הרגישו בדברי הרא"ש דב"ב (פ"ה סס"י י"ד) דמבואר דאין המקח מתקיים למפרע אלא מכאן ולהבא משעה שמקיים אותו מי שנתאנה והביא כן בשם רבינו יונה. אמנם נראה דרבינו יונה לשיטתו מוכרח לסבור כן. דהנה שם מקודם הכריח רבינו יונה דביתר משתות שניהם חוזרין אף המאנה עד שיגלה המתאנה דעתו שרוצה לקיים המקח דאז שוב המאנה אינו יכול לחזור אבל מקודם שגילה המתאנה דעתו שרוצה בקיום המקח אף המאנה יכול לחזור ואין המתאנה יכול לכופו בקיום המקח. וא"כ מוכרח דאין המקח מתקיים למפרע, דאי לבתר שנתרצה המתאנה נתקיים המקח למפרע, א"כ אף בחזר המאנה מקודם שגילה דעתו המתאנה אמאי מהני הא המקח מתלא תלי וקאי וכל שנתרצה המתאנה אח"כ איגלאי מלתא למפרע דנתקיים המקח מעיקרא, ואיך מהני חזרת המאנה. וע"כ מוכרח דאין המקח מתקיים רק משעה שגילה המתאנה דעתו ולא למפרע ולהכי מקודם שגילה המתאנה דעתו עדן לא נתקיים המקח בוודאי ואף המאנה יכול לחזור בו. ויעוי' בשמ"ק בשם עליות רבינו יונה דלאלתר שנתרצה המתאנה זכתה לו חצירו ברצון המוכר דמסתמא ניחא לי' בקיום המקח אלמא דס"ל דבעי קנין חדש וכנ"ל דהוא מוכרח דאיננו מתקיים למפרע מדמהני חזרת המאנה קודם שנתרצה המתאנה אף דלבתר הכי נתרצה אמנם לשיטת השו"ע והפוסקים דהמאנה אינו יכול לחזור קודם שתובע המתאנה אונאתו פשיטא דהמקח קיים למפרע. ויעוי' בשמ"ק שם בשם הר"ן דסובר ג"כ כרבינו יונה דהמאנה יכול לחזור אף קודם שתובע המתאנה אונאתו. אמנם נראה דס"ל דכל שהמתאנה מתרצה בקיום המקח חל המקח למפרע והרגיש ליישב הא דהמאנה חוזר היינו לענין דמותר ליטלו לעצמו ולעשות בהמקח כאדם העושה בשלו ואין לו לחוש דלמא יתרצה המתאנה דאמרינן מסתמא דודאי לא יתרצה ולכך מותר המאנה לחזור מקודם ולעשות בהמקח מה שירצה. (אבל אה"נ אם חזר המאנה ועדיין החפץ קיים ואח"כ נתרצה המתאנה אין בחזרתו כלום כנ"ל שיטת הר"ן המובא בשמ"ק והיא באמת שיטה נכונה מאוד ראוי' אליו דלשיטת רבינו יונה הנ"ל קשיא מאי הביא סייעתא ממתני' דאיגלאי מלתא דהמקח קיים למפרע משא"כ בביטול מקח דרב חסדא דהקנין נצרך להעשות אח"כ ולא למפרע]. וא"כ נתבאר דחקירת הנתיבות אי נתקיים המקח למפרע הוא מחלוקת הראשונים אמנם נראה דהכא לא שייך כל זה. דהנה מבואר בב"ב (ע"ח א') דכי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' ר"ך) וא"כ נראה דהכא ששוה עשרה פעמים מכפי שמכר נראה דנקרא בכדי שאין הדעת טועה וא"כ לא שייך אונאה וביטול מקח. הן אמת דשיעור כדי שאין הדעת טועה לא איתפרש ומרשב"ם שם נראה דהרבה יותר מדמיו מקרי שאין הדעת טועה, וכן נראה קצת מרמב"ם שהובא בשו"ע (סי' רכ"ז סעי' כ"ב) ויעו"ש בסמ"ע (ס"ק מ"א), אמנם מהרמב"ם ושו"ע דכתבו (בסי' רכ"ז סעי' כ"ט) גבי דברים שאין להם אונאה אפילו שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף מכלל דבדברים שיש להם אונאה הוי ביטול מקח כה"ג ולא אמרינן דהוי בכדי שאין הדעת טועה וכן בסעיף כ' גבי חליפין אפילו מחט בשריון משמע דלולא הא דחליפין הוי ביטול מקח אף דהוא הרבה יותר מדמיו, וצריך לומר דהכל לפי הענין אם הוא מהדברים הידועים דאין לטעות בהם כל כך או לא, וא"כ יש לדון בזה אי מתקרי בניד"ד בכדי שהדעת טועה או לא, ועכ"ז נראה דטבעת קידושין הוא מדברים הידועים ושפיר מתקרי בכדי שאין הדעת טועה. ועוד זולת זה בניד"ד ידוע שידע המוכר ששוה הרבה יותר וא"כ פשיטא דלא שייך ביטול מקח, וזה שנסתפק כת"ר דלמא אף דידע דלמא לא ידע שיעור האונאה, זה נסתר מהא דב"ב (דף ע"ח) הנ"ל דנהי דהוי בכדי שאין הדעת טועה עכ"ז בכדי שהדעת טועה יש לומר שנתאנה ולא ידע ולהוי ביטול מקח, וע"כ דלא איכפת לן בזה, ובאמת יש לעיין בזה מהאי על הדין דסעיף כ"א, ויש לחלק דהיכא דהמתאנה יודע מעצמו בשעת המקח שמתאנה תלינן דיודע השיווי ג"כ ולא חיישינן שאינו יודע רק היכא דמעצמו אינו יודע רק עפ"י המאנה כמו בהא דסעיף כ"א, ואי המתאנה אומר יודע אני שאינו שוה ואפ"ה אני נותן באמת אין צריך לפרש השיעור, כן נראה לי מוכרח מהאי דסי' ר"ך הנ"ל וכן מסי' רכ"ז סוף סעי' ט', וא"כ לא שייך זה החשש כלל בניד"ד. גם ביתר הפרטים יש לפלפל הרבה בכל פרט, אמנם כבר כתבתי דחלילה וחלילה לחשוב להתירה בלא גט ויש לה לחוש לאיסור א"א כל ימיה, ולאפיסת הפנאי וריבוי הטרדות ההכרח לקצר ולסיים ויקבל ברכת החוה"ש מאה"ש כנפשו ונפש ידידו דו"ש. ירוחם יהודא ליב החופ"ק:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה